להלן פסק דין בנושא חוק שירותי הדת היהודיים - זכות מענק: פסק-דין פתח דברים 1. עניינו של הערעור - טרוניה שמשמיע המערער על החלטה מיום 21.2.05 שיצאה מלפני המשיב מס' 2 בדבר זכאותו (של המערער) למענק, מכוחה של החלטת שירותי הדת היהודיים (גמלאות לראש מועצה דתית וסגניו) התשמ"א- 1981 (להלן - 'החלטת שירותי הדת' או 'ההחלטה'). הערעור מוגש בגדרו של סעיף 5א' לחוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו) התשל"ז- 1977, הקובע לאמור: 'הרואה עצמו מקופח בהחלטה בדבר זכותו לגמלה ושיעורה ... רשאי לערער עליה לפני בית המשפט המחוזי.' רקע למחלוקת 2. המערער, יליד 1937, עבד כמורה במשרד החינוך מיום 4.1.1960 ועד יום 31.8.1983. סמוך לאחר שחדל לשמש מורה הוא החל, ביום 12.12.1983, מכהן כראש המועצה המקומית יקנעם, כהונה שנמשכה עד יום 12.3.1989. במקביל לעבודתו כמורה, ואחר כך כראש המועצה המקומית, כיהן המערער כראש המועצה הדתית, מיום 1.1.1972 ועד יום 17.12.2001. 3. המערער זכאי לקצבה חודשית בשיעור 70% ממשכורתו בגין תקופת עבודתו כמורה ותקופת כהונתו כראש המועצה המקומית. עם סיום כהונתו כראש המועצה הדתית בשנת 2001 הוא פנה למשיבה 1 בדרישה לקבל מענק על פי סעיף 13 להחלטת שירותי הדת, ולחילופין על-פי סעיף 26א' להחלטה (תחילה הוא ביקש מענק על פי סעיף 26א, ואחר כך חזר בו וביקש מענק לפי סעיף 13, וזוהי עמדתו כיום). בקשתו הגיעה לפתחו של המשיב מס' 2, שהכיר בזכאותו למענק על פי סעיף 26א' להחלטה, אך דחה את טענתו בדבר הזכות למענק בגדרו של סעיף 13 להחלטה. מכאן בא הערעור שלפנינו, ובו חוזר המערער על טענתו בדבר זכותו למענק לפי סעיף 13 להחלטה. המחלוקת בין הניצים נתונה, איפוא, בשאלת זכותו של המערער לקבל מענק לפי סעיף 13 להחלטה. מחלוקת משנה נתונה בין הצדדים באשר לדרך חישוב המענק. זכות למענק - סעיף 13 להחלטה 4. סעיף 14 לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971 מחיל על ראש מועצה דתית את הוראותיו של חוק הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות וסגניו), תשל"ז-1977 ('חוק הגמלאות') - בשינויים המחויבים. 5. סעיף 2 לחוק הגמלאות קובע: 2. גמלאות ותשלומים אחרים לראש רשות ולשאיריו ישולמו, מקופת הרשות המקומית, גמלאות ותשלומים אחרים נוספים כפי שייקבע בהחלטות הכנסת, והיא רשאית להסמיך לכך ועדה מועדותיה;... 6. בגדרו של סעיף 2 הנ"ל לחוק הגמלאות יצאה מלפני ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, ביום 30.3.1981, החלטת שירותי הדת היהודיים (גמלאות לראש מועצה דתית וסגניו) התשמ"א- 1981 (אותה כינינו למעלה - 'החלטת שירותי הדת' או 'ההחלטה'). 7. סעיף 13 להחלטת שירותי הדת קובע: 13. מענק לראש רשות הפורש ואינו זכאי לקצבה ראש רשות לשעבר שאינו זכאי לקצבה לפי החלטה זו, ישולם לו בשעה שיחדל לכהן מענק בסכום של 18% מהמשכורת האחרונה ששולמה לו כראש רשות כפול במספר החדשים שכיהן כראש רשות. 8. יוצא איפוא, סעיף 13 הנ"ל מַתְנֶה את הזכות לקבל מענק בכך, ש'ראש הרשות ... אינו זכאי לקצבה לפי החלטה זו'. מכאן, שעל מנת להיווכח אם המערער זכאי (כפי שהוא מבקש לשכנע) למענק לפי סעיף 13 הנ"ל - עלינו לבחון האם החלטת שירותי הדת אמנם נותנת בידו זכות לקצבה. הסעיף הרלוונטי בהחלטה לעניין זה הוא סעיף 5 שבה, וכך הוא מורה: 5. קצבה לראש רשות לשעבר ראש רשות לשעבר שחדל לכהן אחרי שהגיע לגיל ארבעים וחמש, תשולם לו כל ימי חייו, החל מהיום שבו חדל לכהן, קצבה בסכום שהוא שישית האחוז מהמשכורת הקובעת כפול במספר חדשי כהונתו במועצה הדתית, ובלבד שנתקיימה אחת מאלה: (1) כיהן כראש רשות ארבע שנים לפחות; (2) ... 9. ואמנם, המערער חדל לכהן כראש מועצה דתית לאחר שהגיע לגיל 45, לאחר שכיהן בתפקיד זה למעלה מ-4 שנים, ומכאן שנתקיימו בו התנאים האמורים בסעיף 5 לשם קבלת קצבה. דא עקא, הוראת סעיף 25 להחלטה מורה לנו להקטין את הקצבה לה זכאי המערער, כך: 25. הקטנת קצבאות לזכאים בשל קצבה מקצבה של זכאי שיש לו הכנסה מקצבה המשתלמת לו מאוצר המדינה, מקופת מועצה דתית, מקופת מועצה מקומית או מקופה שנקבעה כקופה ציבורית לענין סעיף 35 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 - למעט קצבאות המשתלמות על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968 - יופחת כל סכום שבו עולה הקצבה לפי החלטה זו בצירוף הקצבה האמורה על 70% מהמשכורת הגבוהה ביותר המשמשת בסיס לחישוב אחת הקצבאות. 10. הוראה זו מבקשת להעמיד את הקצבאי במצב, שבו יוכל ליהנות לכל היותר מ-70% מן השכר הקובע, ואם הוא נהנה גם מקצבה לפי החלטה זו וגם ממקור אחר - יופחת הסכום העולה על סך כל הקצבאות, כשהחישוב נעשה לפי הגבוהה מבין המשכורות המשמשות בסיס לחשבון הקצבה. והנה אנו יודעים, כי המערער נהנה מקצבה בשיעור של 70% בשל עבודתו רבת השנים אצל משרד החינוך והמועצה המקומית. מכאן יוצא, שהמערער איננו מקבל כל קצבה נוספת מעבר לזו שהוא מקבל מאת משרד החינוך והמועצה המקומית. 11. מתוצאה זו מבקש המערער להסיק, כי יש לראותו כמי 'שאינו זכאי לקצבה לפי החלטה זו', כאמור בסעיף 13 להחלטה, ולכן הוא זכאי למענק הניתן בסעיף זה. הפחתה מוחלטת עד כדי אפס של הקִצבה כמוה כהעדרה של זכאות לקצבה, כך המערער. הוא סבור, כי כך יש לפרש את הוראת סעיף 13 להחלטה, פירוש המתחייב - לטעמו - מתכלית ההחלטה, כמו גם מן המובן המילוני של המונח 'זכאות'. 12. המשיבים גורסים, לעומתו, כי קיומה או העדרה של הזכאות איננו נוגע לתוצאה הסופית, משמע תשלום בפועל של קצבה. השאלה החשובה בעיניהם היא שאלת קיומם של התנאים המתקיימים בסעיף 5 להחלטה בדבר הזכאות לקצבה, ואם אלה נתקיימו - כי אז יש לראות את המערער 'זכאי לקצבה לפי החלטה זו', גם אם הוראה אחרת בהחלטה מפחיתה את הקצבה עד כדי אפס. ההפחתה שבסעיף 25 להחלטה נוגעת לשיעור הקצבה, ולא עצם קיומה של הזכות, משמע לשאלת הזכאות לקצבה. לשיטת המשיבים - תכליתו של סעיף 13 להחלטה היא ליתן לראש הרשות הפורש מעין 'פיצויי פיטורין', על מנת לסייע לו להסתגל עם פרישתו. אלא שאם ראש הרשות כבר נהנה מקצבה, הרי שאין הוא זקוק, לטעם מתקיני ההחלטה, לסיוע בהסתגלות זו, ומכאן באה הוראת סעיף 13, המגבילה את 'הסיוע' רק לראש רשות פורש, שאין בידו קצבה לפי החלטה זו. 13. אלו הן, איפוא, עמדות הצדדים, ומכאן אנו פונים להכריע ביניהן. את מלאכת הפירוש של הוראת סעיף 13 להחלטה עלינו לפתוח במתן פירוש ללשונה של ההוראה. סעיף 13 להחלטה נוקט לשון 'אינו זכאי לקצבה'. הוא אינו נוקט לשון 'לא משתלמת לו קצבה' או לשון דומה. הוראת דין זו מדברת, איפוא, על עצם הזכות לקצבה, זו המכונה זכאות. היא אינה מדברת על שיעור הקצבה, שיעור שיכול ויגיע עד כדי אפס. ואם התקיימה הזכאות לקצבה - היא שוללת את הזכות למענק על פי סעיף 13 להחלטה, גם אם שיעור הקצבה מגיע כדי אפס. 14. בענייננו - המערער 'זכאי לקצבה לפי החלטה זו', שהרי הוא מקיים אחר התנאים הקבועים בסעיף 5 להחלטה. כל פועלו של סעיף 25 להחלטה הוא בהעמדת שיעור הקצבה על השיעור המרבי האפשרי, משמע 70%. הוראת חוק זו איננה משנה מקיומה של הזכאות, והכל - לעניין סעיף 13 ושלילת הזכות למענק למי 'שזכאי לקצבה לפי החלטה זו'. 15. אם כן, הפירוש שיש ליתן להוראת הדין לפי לשונה מוביל אותנו לפירוש המוצע בידי המשיבים. עם זאת יש לומר, כי הפירוש שמציע המערער עשוי בהחלט להתיישב עם לשון ההחלטה, אף כי הפירוש ההולם יותר, מבחינה לשונית, הוא זה המוצע בידי המשיבים. כשכאלה הם פני הדברים ראוי לנו כי נתור אחר תכליתה של הוראת הדין, שמא היא תומכת בפירוש האחד ודוחה את הפירוש האחר. ואמנם נראה, כי בסעיף 13 ביקשה מתקינת ההחלטה (ועדת העבודה והרווחה של הכנסת) לדאוג למחסורו של ראש רשות פורש, שאיננו זכאי לקצבה לפי אותה החלטה, על מנת שיוכל להתקיים לאחר פרישתו מן התפקיד, עד כי יעלה בידו לדאוג למקור פרנסה אחר. תכלית דומה נודעת לפיצויי פיטורין, שפועלם בהעמדת מקור כספי בפני העובד המפוטר על מנת שיוכל להתקיים עד כי ימצא עבודה אחרת. הדברים נתמכים גם מדברים שנאמרו בדיוני ועדת העבודה והרווחה של הכנסת לאמור (פרוטוקול דיון מיום 23.03.1981): 'ראש רשות לשעבר שאינו זכאי לקצבה יקבל כמענק ..., מעין פיצויי פיטורין...' מסקנה זו נתמכת עוד בדברים שנשמעו בדיוני ועדת העבודה של הכנסת מיום 17.03.1977 לקראת חקיקתו של חוק הגמלאות. ואם ראש הרשות הפורש כבר מקבל קצבה, כי אז אין כל טעם ראוי לסייע לו במענק חד פעמי עם פרישתו. הוראת סעיף 5 כבר דאגה למחסורו לכל ימי חייו, והוא איננו זקוק עוד לאותו סיוע בצורת מענק, עם הפרישה. 16. סיכומו של פרק - המערער איננו זכאי למענק, בגדרו של סעיף 13 להחלטה. זכות למענק - סעיף 26א להחלטה 17. משדחינו את טענת המערער לזכות למענק על פי סעיף 13 להחלטה אנו נותרים עם טענתו החילופית לזכות למענק על פי 26א להחלטה. המשיבים הסכימו, כי המערער זכאי למענק הניתן בסעיף 26א הנ"ל. על כן אין לנו להיכבד ולהיזקק לשאלה מדוע ולמה אמנם מקיים המערער אחר התנאים הקבועים בסעיף זה לשם קבלת המענק. מכאן אנו פונים לבחון את שאלת שיעורו של המענק, שגם בה נחלקו בעלי הדין. שיעור המענק לפי סעיף 26א 18. סעיף 26א להחלטה קובע לאמור: 26א. קיצבה ומענק (א) ראש רשות לשעבר שנתקיימו בו שלושה אלה: (1) חדל לכהן לאחר שהגיע לגיל 60; (2) כיהן כראש רשות ברציפות 30 שנים לפחות או שתקופת כהונתו כראש רשות, בצירוף תקופת שירות קודמת במשרה ציבורית בשכר כמשמעותה בסעיף 10(ג) מסתכמת ב-30 שנים לפחות; (3) הוא זכאי לקצבה בשיעור המרבי שנקבע בסעיף 12; יהיה זכאי, בנוסף לקצבה, למענק בשל תקופת הכהונה העודפת על התקופה המזכה אותו בקצבה בשיעור המרבי או העודפת על 30 השנים האמורות בפסקה (2), הכל לפי התקופה הארוכה שביניהן (להלן - תקופת השירות העודפת). (ב) המענק לפי סעיף זה יהיה בשיעור של משכורת חודש אחד, כפי שהיא במועד התשלום, לכל שנה של תקופת השירות העודפת; בעד חלק של שנה ישולם מענק בשיעור יחסי. 19. ראשית נזכיר, כי המערער עבד כמורה מיום 4.1.1960 ועד יום 31.8.1983, אחר כך כיהן כראש המועצה המקומית מיום 12.12.1983 ועד יום 12.3.1989. במקביל הוא שימש כראש המועצה הדתית מיום 1.1.1972 ועד יום 17.12.2001. 20. המערער טוען, כי אם מגיע לו מענק לפי סעיף 26א של ההחלטה, הרי שיש לחשבו על פי שכר חודש אחד עבור 11.5 שנים. אלא שלהוציא אמירה בעלמא, בצירוף נספח חישובי כלשהו שלא הוסיף דבר לטעמים המצדיקים הליכה בדרך זו, לא עשה המערער דבר כדי לשכנע בצדקת החישוב על פי 11.5 שנים. נהיר כי כך הוא נהג, כיוון שאת יהבו הוא שם במענק על פי סעיף 13 להחלטה. מכל מקום, המשיבים ביקשו לשכנע, כי בבסיס חשבון המענק יש להביא רק 10.5 שנים, ולא 11.5 שנים, כפי שגרס המערער. למסקנה זו הם הגיעו על ידי כך שסיכמו תחילה את תקופת השירות של המערער כמורה במשרד החינוך, לה הוסיפו את תקופת הכהונה כראש המועצה המקומית, ושתי אלה הגיעו כדי 29 שנה (בקירוב), והרי תקופה זו אינה מגעת כדי 30 שנה, הן 30 השנה הקובעות לענייננו. על כן הם נטלו שנה אחת מתקופת הכהונה של המערער כראש המועצה הדתית, וכך הגיעו מ-29 שנה ל-30 שנה. אלא שבנטילה זו הם גם הפחיתו שנה אחת מ'תקופת השירות העודפת', שעמדה קודם להפחתה על 11.5 שנה, וכך הגיעו לחשבון על בסיס של 10.5 שנים בלבד. 21. לטעמי - הדרך בה יש לילך שונה קמעא מזו בה הלכו המשיבים. תחילה נתבונן בס"ק 26א(א)(2). המערער לא הספיק לכהן 30 שנה כראש המועצה הדתית (כי אם כמעט 29 שנה). על כן יש ללכת לחלופה השניה שבס"ק זה, שאז אנו מדברים על 'תקופת כהונה כראש רשות, בצירוף תקופת שירות קודמת במשרה ציבורית בשכר' וגו'. את תקופת השירות הקודמת במשרה ציבורית בשכר עשה המערער כמורה במשרד החינוך. אם אנו מצרפים את שתי התקופות הללו, קרי שירותו כמורה וכהונתו כראש המועצה הדתית, אנו מדברים על תקופה רצופה מיום 4.1.1960 (שאז החל עובד כמורה) ועד יום 17.12.2001 (שאז חדל לכהן כראש המועצה הדתית). זוהי התקופה הרלוונטית לס"ק 26א(א)(2), והיא עומדת על 41 שנה ו-11 חדשים בקירוב. 22. מכאן אנו באים לס"ק 26א(א)(3), ועל פיו עלינו להפחית 30 שנה מן התקופה אליה הגענו בס"ק 26א(א)(2), שאז אנו מגיעים ל-11 שנים ו-11 חדשים. חשבון המענק המגיע למערער צריך שייעשה, איפוא, על ידי הכפלת שכר חודש אחד ב-11 ועוד 11 חלקי 12. פיצויי הלנת שכר 23. את טענתו של המערער לפיצויי הלנת שכר אין בידי לקבל, כיוון שכפי שנוכחנו לראות למעלה - בין בעלי הדין נתגלעה מחלוקת של אמת בשאלה משפטית שאינה פשוטה באשר לזכות למענק ולאופן חישובו. על כן אין מקום לחיוב המשיבים בפיצויי הלנה, גם אם נניח, לשם הדיון, כי יש תחולה לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 על תשלום המענק. יחד עם זאת, יש לשלם את המענק, בדרך שהוריתי לחשבו, כשנוספים לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מן המועד שבו צריך היה לשלמו. סוף דבר 24. סיכומם של דברים - ערעורו של המערער, ככל שהוא נוגע לטענתו בדבר זכותו למענק לפי סעיף 13 להחלטת שירותי הדת - נדחה. הוא זכאי למענק לפי סעיף 26א להחלטה, כשבסיס החשבון הוא 11 שנה ו-11 חדשים, כשלמענק יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום שבו צריך היה לשלמו. 25. משלתוצאה זו הגענו - אין מקום לעשות צו להוצאות.מענקדתשירותי הדת היהודייםיהדות