להלן פסק דין בנושא חוב גינון לעירייה: פסק דין 1. זהו פסק דין בתביעת התובעת שהינה חברה העוסקת בביצוע עבודות גינון, לחייב את הנתבעת, עיריית אשדוד, לשלם לה חוב נטען בסך 411,195 ₪ (נכון למועד הגשת התביעה), בגין התייקרויות, מעבר לסכומים ששילמה הנתבעת לתובעת, במסגרת ההתקשרות בין הצדדים. הוחלט לדחות את התביעה, ולהלן הנימוקים. 2. הרקע להתקשרות בין הצדדים, הינו מכרז מס' 21/2000, לביצוע עבודות גינון עבור הנתבעת. בעקבות זכייתה של התובעת במכרז, נחתם בין הצדדים ביום 12 באוקטובר 2000, חוזה לביצוע עבודות גינון באשדוד (להלן: "החוזה"). משך ההתקשרות על פי החוזה, היה שנה אחת, והנתבעת האריכה אותה ארבע פעמים נוספות, למשך שנה אחת בכל פעם, מכח אופציה שניתנה לה בסעיף 11 לחוזה. בכתב התביעה נטען, כי על פי החוזה, הייתה התובעת זכאית לקבל מן הנתבעת, תוספות תשלום בגין התייקרויות, "... לרבות הפרשי הצמדה...". מוסכם, כי הנתבעת לא שילמה לתובעת הפרשי התייקרויות כלשהם. המחלוקת בין הצדדים עניינה בזכותה הנטענת של התובעת, לתשלום התייקרויות במסגרת התמורה, בהתאם לחוזה. התובעת סמכה תביעתה על שני סעיפים בחוזה, סעיף 2. ה. לחוזה, המתייחס להגדרת "התמורה" שתשולם לתובעת, עבור העבודה, וסעיף 9. א. לחוזה, המתייחס לתנאי התשלום. לשון סעיף 2. ה לחוזה: "התמורה"- הסכומים המשולמים לקבלן עבור אחזקת כל גן/שטח שחובת אחזקתו חלה עליו עפ"י רשימות, לרבות הפרשי הצמדה ו/או ניכויים, הכל בכפיפות להוראות החוזה" לשון סעיף 9. א לחוזה: "הקבלן יגיש לעירייה באמצעות המפקח מידי חודש בחודשו ולא יאוחר מהיום ה-20 בחודש שלאחר מכן, חשבון לביצוע עבודת אחזקת הגן בחודש החולף, בהתאם להצעתו, חשבון נפרד יוגש לכל אתר. חשבון שהוגש לאחר המועד הנ"ל יראו אותו לצורך חישוב היתיקרויות כאילו הוגש במועדו כנ"ל" התובעת טענה, כי הנתבעת הייתה מודעת היטב, לזכותה של התובעת לתשלום ההתייקרויות על פי החוזה, אלא שלאורך תקופת ההתקשרות בין הצדדים, לרבות בתקופת הארכת החוזה, נמנעה הנתבעת מלשלם לתובעת התייקרויות, וזאת על אף דרישות חוזרות ונשנות של התובעת, בכתב ובעל פה. 3. הנתבעת טענה בכתב ההגנה, כי במכרז שהוצע, לא פורטה כל כוונה, כי התמורה שתינתן לזוכה במכרז תוצמד למדד, מה עוד שאם היו יודעים יתר המשתתפים במכרז, כי התמורה תוצמד למדד, קרוב לוודאי שהיו מציעים מחירים נמוכים יותר, ובנסיבות אלה אפשר והתובעת כלל לא היתה זוכה במכרז. הנתבעת טענה, כי במשך כל תקופת ההתקשרות, הגישה התובעת חשבונות לתשלום, ומעולם לא ביקשה להצמידם למדד, ורק בחלוף כארבע שנים, דרשה לראשונה, להצמיד את התמורה למדד. לטענת הנתבעת, מנועה התובעת, לדרוש הפרשי הצמדה, כאשר היא עצמה סברה, כי אין היא זכאית להפרשי הצמדה למדד. ביחס להארכת החוזה טענה הנתבעת, כי לו ידעה כי כוונת התובעת לדרוש הפרשי הצמדה, הרי לא היתה מאריכה את החוזה מדי שנה, כפי שעשתה. 4. מטעם התובעת העידו, רו"ח רפי ואנונו, חשב התובעת, מר עופר אביתן, מנהל תפעול של התובעת, ומר אבינועם אביתן, מנכ"ל התובעת. מטעם הנתבעת, העיד מר יוסי לרר, עובד הנתבעת שישב בוועדת המכרזים, וכן מר אילן בן עדי, גזבר העיריה. רו"ח ואנונו העיד בין היתר, כי הוא שערך בשנת 2004, סמוך לאחר תחילת עבודתו אצל התובעת, את חישוב ההתייקרויות, להן זכאית התובעת לטענתה. מר ואנונו העיד, כי למד שיש צורך לשלם הפרשי הצמדה, מסעיף החוזה המגדיר את "התמורה". מר ואנונו העיד, כי ברוב החוזים של התובעת מול עיריות, היא מקבלת תמורה צמודה למדד, וכאשר עיריות קובעות מראש, שלא תהיינה התייקרויות, הן קובעות זאת בחוזה באופן מפורש. העד אישר, כי בשנים הראשונות, לא דרשה התובעת הפרשי הצמדה, אך לא ידע מה הסיבה לכך. מר עופר אביתן העיד בתצהיר עדותו הראשית, בין היתר, כי פנה פעמים רבות אל הנתבעת, בדרישה לשלם לתובעת התייקרויות. עוד העיד, כי נכח בסיור הקבלנים שנערך טרם הגשת המכרז, והטענה שנציגי הנתבעת הודיעו למשתתפים במהלך הסיור, כי לא תשולמנה התייקרויות, איננה נכונה. לדבריו, סירובה של הנתבעת לשלם התייקרויות הועלתה לראשונה, רק לאחר שהועלתה דרישת התובעת לתשלום התייקרויות. בחקירתו הנגדית אישר, כי הוא שקבע את הסכומים שפורטו בהצעת התובעת במכרז. מר אביתן הודה בחקירתו, כי: "כשחישבתי את המחיר לפי מחיר העבודה ולא חישבתי בתוכו התייקרויות. לא ידעתי כשחישבתי את המחיר בזמן הגשת ההצעה, אם העירייה משלמת התייקרויות אם לאו. אני לא מבין בזה ולא התייחסתי לשאלת ההתייקרויות כשקבעתי את המחיר". מנכ"ל התובעת, מר אבינועם אביתן, העיד, כי הוא שחתם על ההסכם עם הנתבעת, וכי הבין שמגיעות לתובעת התייקרויות, רק בשנת 2004, כאשר הגיע החשב לחברה. העד הודה בחקירתו, כי: "חשבנו שבחוזה לא מופיעות לנו התייקרויות". 5. עד הנתבעת מר לרר, העיד כי ישב בוועדת המכרזים ונכח בסיור הקבלנים. בעדותו טען, בין היתר, כי לנתבעת לא הייתה כוונה לשלם תוספת הצמדה, על מחירי העבודה, וכי הנתבעת הודיעה על כך לקבלנים, מס' פעמים. עוד ציין, כי במועד כריתת החוזה בין הצדדים, החלה העירייה במגמה של התקשרויות בחוזים, ללא הצמדה למדד, וכי הצדדים היו מודעים לכך. העד העיד, כי בסעיף ההגדרות בחוזה נפלה טעות סופר, ונכתב "הפרשי הצמדה", בשל עריכת החוזה ע"ג נוסח קודם, כאשר בטעות לא הושמט הביטוי, בנוסח הנוכחי, לדבריו: "..אני אומר שבמקרה זה נפלה טעות סופר בחוזה, כי זה היה המכרז הראשון בתחום הגינון שהעירייה החליטה שהיא מפסיקה לעבוד בשיטת ההצמדות, וכנראה שנשמט שהיו צריכים להוריד את מה שכתוב לגבי הפרשי הצמדה". גזבר העירייה, מר אילן בן עדי העיד, בין היתר, כי החל את תפקידו בשנת 2004, וכי נעשו שינויים בנושא ההצמדה בעירייה, גם בתקופת עבודתו. 6. התובעת טענה בסיכומיה, בין היתר, כי החוזה נחתם כדין, והוא מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת התייקרויות, בגין כל תקופת ההתקשרות. לשיטתה, יש להעניק להסכם פרשנות אובייקטיבית, אשר איננה תלויה ברצון הנתבעת, לשלם או לא לשלם תוספות התייקרות. התובעים טענו, כי טענת הנתבעת, לפיה נפלה טעות סופר בסעיף ההגדרת בחוזה, הינה בגדר הרחבת חזית אסורה, באשר טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה. הנתבעת טענה בסיכומיה, בין היתר, כי מהחוזה עולה באופן חד משמעי, שלא תבוא על התמורה, תוספת בגין התייקרויות. לטענתה, בגדר החוזה באים גם כלל מסמכי המכרז, מהם ניתן ללמוד, כי לא תינתן תוספת התייקרות, כגון מסמך שהוגדר "הצעת המציע", בו אין אזכור לתוספת התייקרויות, אלא נקבע בו, כי התשלום הנקוב, הינו עבור כיסוי מלא של כל ההתחייבויות. הנתבעת טענה, לעניין לשון סעיף ההגדרות וסעיף 9 לחוזה, כי התמורה הוגדרה בחוזה בסעיפי ההגדרות, וצוין מפורשות שהסעיף כפוף להוראות החוזה, כאשר מסעיף 9.ב לחוזה גופו, אליו כפופה הגדרת התמורה, עולה כי על התמורה בה נקב המציע, לא תבוא כל תוספת. לטענתה, המשמעות היא, כי לא תשולמנה התייקרויות. באשר לסעיף 9.א טענה, כי אינו דן, אלא במצב בו הקבלן הגיש לעירייה חשבון באיחור, ומשכלל לא נטען בעניינו לאיחור בהגשת החשבון, אין לסעיף זה כל נפקות. הנתבעת טענה, כי בחוזה לא נקבע סוג ההתייקרויות, ומדד הבסיס, לפיו תחושבנה, והדבר מעיד על כך שלא הייתה כל כוונה לשלם התייקרויות, מה עוד שבסעיף אחר בחוזה, אשר התייחס לערבויות שתינתנה, צוינו מפורשות, אופן ההצמדה ומדד הבסיס. הנתבעת הוסיפה וטענה, ביחס ללשון החוזה, כי במסמכים אחרים במכרז, בהם נקבע המחיר לביצוע העבודות, נדרש המציע, לציין את שיעור ההפחתה והתוספת הנדרשים, כאשר התובעת ציינה מפורשות, כי התוספת הנדרשת היא 9%, וכך סוכם. לטענת הנתבעת, לו הייתה מסכימה לשלם התייקרויות, נוסף על התמורה, הרי שהייתה מציינת זאת במפורש. ביחס לכוונת הצדדים, טענה הנתבעת בסיכומיה, כי בין אם לשון החוזה בהירה, ובין אם לאו, הרי שבכל מקרה, יש לבחון את אומר דעת הצדדים, ואת כוונתם לצורך פרשנות החוזה. לטענתה, בחינת כוונת הצדדים מביאה למסקנה, כי התובעת ידעה בעת הגשת הצעתה במכרז, כי התמורה לא תשא הפרשי הצמדה, ובהתאם לכך, הגישה הצעתה. לטענתה, הפרשנות שיוחסה לחוזה, ע"י שני הצדדים, היא כי התמורה לפי החוזה לא תשא הפרשי התייקרויות. 7. נראה, כי לא ניתן ללמוד מלשון החוזה לבדו, באופן ברור וחד משמעי, כי הוסכם בין הצדדים בחוזה, על תשלומי ההתייקרויות כטענות התובעת. זאת, כאשר גוף החוזה, אינו כולל כל התייחסות לנושא ההתייקרויות, למעט סעיף 9.א עליו נשענה התובעת, וכאשר כאמור, הגדרת התמורה, בסעיף 2.ה לחוזה, כפופה. "...להוראות החוזה". כך, אין בחוזה כל התייחסות, לסוג ההתייקרות אשר תשולם, או למדד הבסיס, ולא נקבע בחוזה, מהן אותן התייקרויות. כאמור, טען מר לרר בחקירתו, לעניין המילים "הפרשי הצמדה", שבסעיף 2.ה: "...אני אומר שבמקרה זה נפלה טעות סופר בחוזה... וכנראה נשמט שהיו צריכים להוריד את מה שכתוב לגבי הפרשי הצמדה". טענה זו, לעניין טעות סופר הועלתה לראשונה רק בעדותו של מר לרר, כאשר ב"כ הצדדים הודיעו עוד בשלב קדם המשפט, על התנגדותם לעדויות בלתי קבילות ולהרחבת חזית. לעניין זה יוער, כי גם אם המדובר בטעות סופר כנטען, לא ברור מדוע הנתבעת שניסחה את החוזה, לא דאגה לתקן את אותה טעות משנתגלתה, ולא הודיעה עליה לנתבעת. נוכח האמור להלן, סבורני כי אין צורך להכריע בשאלת קיומה של טעות סופר, אך יוער עם זאת בהערת אגב, כי אכן בהשוואה לדוגמת החוזה הישן, שהוצג ע"י מר לרר, נראה כי קיים שוני ברור, ביחס לתנאי התשלום, הכולל פירוט תנאי התשלום, ותוספת המדד לאותו תשלום, והוא בהיר בכל הנוגע להתייקרויות שתשולמנה. זאת, בשונה מהחוזה בו עוסקת תביעה זו. הלכה היא, כי חוזה מתפרש, על פי אומד דעת הצדדים, הנלמד מלשון החוזה, מהקשרו הפנימי של הוראותיו, ומנסיבות כריתתו (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ פ"ד מט (2), 265, 311 -312). כן נפסק, כי: "תורת הפרשנות התכליתית של חוזה מציבה את תכליתו של החוזה כאמת מידה נוספת לפירושו. על פי תפישה זו, אומד דעת הצדדים מקביל לתכלית הסובייקטיבית של החוזה המשותף לצדדים, עובר לכריתת החוזה, ובצידה עומדת התכלית האובייקטיבית של החוזה, הכוללת את המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזים מסוג זה ...נועדו להגשים. תכלית זו נקבעת על פי הגיונה, אופייה ומהותה של העסקה או ההסכמה שבין הצדדים" (ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ ואח'). הנתבעת טענה כאמור, כי עובר לחתימת החוזה, לא סבר מי מהצדדים, כי החוזה כולל הסכמה לתשלום התייקרויות, על המחירים הנקובים בו. מר לרר העיד בעניין זה כאמור, לעניין כוונת הנתבעת שלא לשלם תוספות עבור התייקרויות, כי המכרז האמור, היה המכרז הראשון בתחום הגינון, לאחר החלטת העירייה להפסיק לעבוד בשיטת ההצמדות. מדברי מר לרר נלמד, כי הסיבה לשינוי, הינה האינפלציה הנמוכה בתקופה הרלוונטית, וכי לפני מועד מתן עדותו, חל שינוי הפוך בהתקשרויות העיריה, ולדבריו: "... היום במכרזים האחרונים אנו משלמים הצמדות פעם בשנה עבור כל התקופה. שינוי התפיסה הגיע כי לפני שנתיים שלוש שוב התחילו מדדים חיוביים ויתכן שיהיו שינויים נוספים. נכון להיום שוב מצמידים. אני לא קובע את המדיניות אלא היא נקבעת על ידי מועצת העיר והנהלת העיר..." אשר לעמדת התובעת, לעניין תשלום תוספות בגין התייקרויות, עובר לחתימת החוזה, הרי שניתן ללמוד עליה, מעדויות מר עופר אביתן ומר אבינועם אביתן. יצויין, כי עדויות עדים אלה הותירו רושם חיובי, וסבורני כי היו מהימנות. זאת בין היתר, משום שהשיבו בכנות לשאלות שנשאלו, גם כאשר התשובות לא היו נוחות להם. מר עופר אביתן העיד כאמור, בחקירתו הנגדית, לעניין חישוב מחירי העבודות: "לא ידעתי כשחישבתי את המחיר בזמן הגשת ההצעה, אם העירייה משלמת התייקרויות אם לאו. אני לא מבין בזה ולא התייחסתי לשאלת ההתייקרויות כשקבעתי את המחיר". בהמשך נשאל, מדוע לא דרש התייקרויות מהנתבעת, כבר בתחילת העבודה, והשיב: "לא דרשנו התייקרויות מהנתבעת עד שנת 2004 וזאת כי לא ידעתי שצריך לדרוש... נכון שעד לשנת 2004 לא חשבנו שמגיע לנו התייקרויות ..." מדבריו אלה של העד נלמד, כי בשלב הגשת ההצעה במכרז, וכריתת החוזה בין הצדדים, כלל לא סבר כי התובעת זכאית, לתוספת עבור התייקרויות. הדברים עולים בבירור, גם מעדות מר אבינועם אביתן, לפיה: "אני לא זוכר אם חשבתי בעת חתימת החוזה, שהעירייה תשלם התייקרויות, את יודעת מתבגרים לומדים... חשבנו שבחוזה לא מופיעות לנו התייקרויות בשנת 2004 הבאנו יועץ שגילה שבחוזה מגיעות לנו התייקרויות, ואז דרשנו". מכאן, כי גם מנכ"ל התובעת לא סבר בעת חתימת החוזה, כי התובעת זכאית לתשלומים נוספים, עבור התייקרויות. עדויות אלה מסבירות את העובדה, כי הדרישה הראשונה לתשלום התייקרויות מטעם התובעת, הוגשה לראשונה בשנת 2004, בעקבות בדיקה שערך חשב התובעת, רו"ח ואנונו, עם תחילת עבודתו בחברה. המסקנה תואמת אם כן, את גרסת הנתבעת, לפיה תנאי החוזה לא כללו הסכמה לתשלום התייקרויות, על מחירי החוזה. מכאן, נוכח אומד דעת הצדדים, כפי שנלמד מן החוזה עצמו ומעדויות העדים, הרי שיש להעדיף את הפירוש שהציעה הנתבעת לחוזה. קביעה זו, מייתרת ההכרעה בטענת הנתבעת, בדבר הסבר שניתן לקבלנים, במהלך סיור הקבלנים במסגרת המכרז, לעניין אי תשלום התייקרויות. מעבר לצריך יוער, כי נראה שהנתבעת לא הרימה הנטל להוכיח טענה זו, בין היתר, כאשר בעדות מר לרר לא הוסבר מה בדיוק נאמר לקבלנים, ובאיזה שלב של הסיור, וגם לא הובאו עדים אחרים שהשתתפו בסיור, לרבות נציגים נוספים של העירייה, או קבלנים אחרים. התוצאה היא, כי יש לדחות את התביעה. חרף התוצאה האמורה, הרי שבנסיבות המיוחדות שהוכחו כאשר המחלוקת בין הצדדים נובעת במידה רבה, מן הניסוח הלקוי של הסעיפים הרלוונטיים בחוזה, ע"י הנתבעת, ומחוסר הבהירות בלשונו, אשר מקורו לטענת הנתבעת, בטעות שלה, סבורני, כי אין מקום לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת בגין התביעה. 8. התביעה נדחית אפוא, ללא צו להוצאות.גינוןעירייהחוב