להלן פסק דין בנושא זכאות למעמד עולה לפי חוק השבות: פסק דין השופט א' רובינשטיין: א. עניינה של העתירה, טענת העותרות לזכאות למעמד עולה לפי חוק השבות, תש"י - 1950. הסיוע המרכזי לטענה מצוי בעובדה שסבם וסבתם של העותרות (כמו גם דודיהם) מצד אביהן עלו לישראל מכוח חוק השבות, ונרשמו בישראל כיהודים. כן הוגשו ראיות המעידות על פעילות במסגרת הקהילה היהודית בגרוזיה, ועל זכאות סבתן לפיצויים מועידת התביעות. ב. לשיטת המשיבים (בתגובה מיום 11.9.07) לא הרימו העותרות את נטל ההוכחה המינהלי. נטען כי בשנת 1997 הגישו העותרות בקשה זהה, בטענה כי אמם היתה יהודיה - אך זו נדחתה לאחר שהתברר שהוגש מסמך מזויף, וגם בירור שנערך באוקראינה שלל את הטענה בדבר יהדות האם. כלפי הבקשה הנוכחית נטען, כי אין בעובדה שקרוביהן של העותרות נרשמו בישראל כיהודים כדי להעיד על יהדותן - ונרמז כי איכות הבירור במועד עליית קרובי המשפחה לא היתה גבוהה (סעיף 44). עוד נטען, כי בבירור שערך נציג לשכת הקשר עם סבתן של העותרות, כלל לא טענה כי היא או בעלה המנוח היו יהודים (סעיפים 43-39), ושגם דודן של העותרות סירב להציג מסמכים שיש בהם כדי להוכיח את יהדותו. הוזכר עוד, כי בקשה לאשרת עולה שהגישה דודה נוספת של העותרות, שלא נזכרה בעתירה, נדחתה (סעיף 41). אשר למסמכים בדבר הפעילות בקהילה היהודית, נטען כי אין בהם כדי להרים את נטל ההוכחה. ג. דיון ראשון בעתירה נקבע ליום 10.10.07. ערב הדיון הגישו העותרות "כתב תשובה", לו צורף מסמך רשמי של משרד החוץ משנת 1996 בו הוזמנו העותרות "למגורי קבע בישראל" (להלן דרישת העליה). בעקבות הדיון התבקשה המדינה להגיש הודעת הבהרה מלווה בתצהיר "לגבי טיבו של המסמך משנת 1996" (הנשיאה ביניש, והשופטים רובינשטיין וחיות). ביום 1.11.07 הוגש "תצהיר הבהרה מטעם המדינה" עליו חתם מר חנן אחיטוב (ממונה קונסולארי בלשכת הקשר נתיב), בו הוטעם כי מדובר בטופס סטנדרטי שהונפק למבקשי אזרחות ישראלית לפי דרישת שלטונות ברית המועצות - ושאין בו כדי להעיד על בירור מוקדם לגבי זכאות הרשומים בו למעמד כלשהו. ד. ביום 3.1.08 הוגשה תגובה נוספת מטעם העותרות - לה צורפו ראיות נוספות המעידות, כנטען, על יהדותן של העותרות. צורף אישור משנת 1989 מאת יושב ראש בית הכנסת בגרוזיה המאשר את חברותו של דוד העותרות בבית הכנסת והיות אימו יהודיה, והעתק מכתוּבּת אותו הדוד. כן צורף פרוטוקול דיון ופסק דין של בית משפט בגרוזיה - בו מורה בית המשפט לתקן את רישום הסב מאוקראיני ליהודי. נטען, כי ראיות אלה, יחד עם הראיות שהובאו בעבר, עומדות בדרישת ההוכחה המינהלית - ושעל המדינה לערוך את הבדיקות הנדרשות, ולהציג תשתית עובדתית נגדית, על מנת להכריע בבקשה. הוטעם כי חוסר שיתוף הפעולה של קרובי העותרות נובע מחשש טבוע מפני הרשויות. ה. ביום 30.4.08 הוגשה תגובה נוספת מטעם המשיבים, בה נטען כי פסק הדין לגבי שינוי הרישום ניתן בהיעדר נציג לשכת מרשם האוכלוסין המקומית, שהתנגד לשינוי. כן נטען לגבי התשתית הראייתית שביסוד פסק הדין (תוך הפניה לבג"ץ 3615/98 נימושין נ' משרד הפנים (לא פורסם)). אשר לאישור הרבני ולכתובה, נטען כי מדובר בראיות שהוגשו בשלב מאוחר, שאינן עולות בקנה אחד עם אמירתה של סבתן של העותרות כי היא ובעלה המנוח אינם יהודים. ו. דיון שני בעתירה נערך ביום 5.5.08. בין היתר טען בא כוח העותרות כי לשכת הקשר סירבה להתייחס למסמכים שצורפו לתגובתו האחרונה, כי העובדה שקרובי משפחתן של העותרות נרשמו כיהודים מגבשת תשתית מינהלית מספקת להוכחת יהדותן של העותרות, וכי המשיבות הוטעו והגישו את הבקשה בשנת 1997 בתום לב. מנגד טענה באת כוח המשיבים, ועמה מר חנן אחיטוב, כי בנסיבות - ובהתבסס על ידע ונסיון מקצועי רב - אין לייחס משמעות לכתובה או לאישור מטעם יו"ר הקהילה, וכך גם לגבי "דרישת העליה", שניתנה במספרי ענק (מליונים) בתקופת גל העליה של ראשית שנות התשעים. הכרעה ז. לאחר העיון בחומר הרב המונח לפנינו, אציע לחברי שלא להיעתר לעתירה. "על שר הפנים, ככל רשות מוסמכת על-פי דין, להפעיל את שיקול דעתו באורח סביר, על-פי ראיות מנהליות שרשות סבירה תראה בהן ראיות בנות-משקל, ותוך שהוא מייחס לראיות המונחות לפניו משקל כראוי להן... בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתה של רשות מנהלית בשיקול דעתו שלו, וכל עוד לא נפל בהחלטת הרשות פסול משפטי כלשהו, כגון חוסר סבירות, שיקול זר או אפליה, בית המשפט לא יתערב בה" (בג"צ 708/06 גורסקי נ' משרד הפנים (לא פורסם) - השופטת פרוקצ'יה; ההדגשה הוספה - א"ר) בנסיבות שלפנינו - חרף רישומם של קרובי העותרות כיהודים - אין לומר שהחלטת המשיבים אינה סבירה, ולפיכך אין מקום להתערבות שיפוטית (בג"צ 10925/05 יבלונובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בג"צ 8093/03 ארטמייב נ' משרד הפנים, פ"ד נט(4) 577, 582; בג"צ 1712/00 אורבנביץ' נ' משרד הפנים, פ"ד נח(2) 951, 958). ח. ראשית, לא ניתן להתעלם מהעובדה שבשנת 1997 הגישו העותרות בקשה בה נטען כי שני הוריהם יהודים - אך צורפה לה ראיה המתייחסת ליהדותה של האם בלבד (ולא של האב). המשיבים הכריעו כי מדובר היה בתעודה מזויפת (וגם בא כוח העותרות אינו חולק על קביעה זו), ובירור שנערך על ידי נציג ישראלי רשמי בגרוזיה העלה כי האם אינה רשומה כיהודיה (מש/4). להליך זה השפעה משמעותית על ההליך שלפנינו - המשיב רשאי, שמא נאמר חייב, להקפיד הקפדה יתירה עם מבקש לאחר שבפניה קודמת שלו התגלה מסמך מזויף, ויש גם משמעות לכך שהראיות שבפנינו לא הובאו במסגרת ההליך הראשון. זה המקום לומר, כי אין לבוא באופן כללי בטרוניה אל המשיבים על בדיקות והקפדה, ומי שנכוה ברותחין נושף בצוננין, לא כל שכן ברותחין. ולבסוף, במסגרת הביקורת השיפוטית, יש לתת משקל לכך שהעותרות לא התייחסו בעתירה שלפנינו לבקשתן הקודמת משנת 1997 - "אי הצגת תמונה שלמה בפני בית-המשפט ואי חשיפת מלוא היריעה, מלמדים על התנהגות בחוסר תום לב ובחוסר נקיון כפיים" (בג"צ 1873/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם) - השופטת פרוקצ'יה; בג"צ 9775/06 דמישב נ' משרד הפנים (לא פורסם); בג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, פ"ד לו(1) 317). הוא הדין ביחס להסתרת העובדה, שבקשה שהגישה דודתן של העותרות (לודמילה) נדחתה אף היא - עובדה המלמדת שלא כל קרוביהן של העותרות, אף שמדובר באותה דרגת קרבה, זכו למעמד עולה. ט. שנית, אף שלדידי יש בעובדה שקרובי משפחה קיבלו מעמד על יסוד תשתית עובדתית זהה משום ראיה מינהלית שאינה מבוטלת - בנסיבות המקרה הסביר נציג לשכת הקשר את נסיבות אישור בקשתם של בני המשפחה בראשית שנות התשעים, בגל "דרישות העליה" שנשלח אז. אכן "רוח גדולה באה" ופתיחת שערי העליה הולידה אנרגיות גדולות וחיוביות, אך נוכח הנסיבות המיוחדות של הקיום היהודי במסגרת ברית המועצות, נוצרו גם לא מעט בעיות ומקרים קשים, והדברים נאמרים לאו דווקא לגבי משפחה זו; ומכל מקום בבירור שערך נציג לשכת הקשר עם סבתן של העותרות מסרה שאינה יהודיה. בנסיבות אלה - ובהתחשב במכלול המתואר - לא ניתן לומר כי המשיבים התעלמו מראיה חשובה זו. אומר עם זאת, כי ראוי היה לצרף לתגובת המדינה תרשומת או תיעוד אחר של השיחה עם בני המשפחה. מדובר בסוגיה שיש לה השלכות מהותיות לגבי העותרות, וכידוע "ישנה קורלציה ישירה בין נושא ההחלטה והשלכותיה על הפרט ועל הכלל לבין מידת הביסוס הראייתי הנדרש לגיבוש התשתית העובדתית" (רע"ב 426/06 חווא נ' שירות בתי הסוהר (טרם פורסם) - השופטת פרוקצ'יה). לדידי, בכלל איכותו של הבירור העובדתי באה גם החובה לתיעוד, המאפשר קבלת החלטה מושכלת וביקורת שיפוטית אפקטיבית. ברם, בסופו של דבר תגובת המדינה מיום 11.9.07 לוותה בתצהירו של מר אחיטוב, שהצהיר כי "העובדות המופיעות בתגובה זו ידועות לי מתוקף תפקידי" (סעיף 3) - ובנסיבות סברתי כי אין העניין מצדיק בקשת תגובה נוספת, משאין סיבה שלא להחזיק את הרשות כנותנת תצהיר תקין. י. שלישית, אשר לראיות הנוספות - "דרישת העליה", אישור יו"ר הקהילה, הכתובה ופסק הדין הזר - דומני כי אין בהן כדי לחייב את המשיבים להגיע למסקנה שונה. אשר לדרישת העליה, למסמך זה ומשמעויותיו התבקש התצהיר המשלים. לאחר העיון בו, ושמיעת מר אחיטוב, נחה דעתנו כי ניתן, מכל מקום לעת ההיא, כעניין שבשגרה ללא בירור מוקדם, ולפיכך שמשקלו הראייתי נמוך. אשר לאישור הרבני ולכתובה - אף שלטענת העותרות הן היו בידי קרוביהן מאז ראשית שנות התשעים (סעיף 13 לתגובת העותרות מיום 3.1.08), הוצגו רק בשלב מאוחר של ההליך (וכחמש שנים לאחר הגשת הבקשות המקוריות למעמד עולה). גם לגופו של עניין, שמענו את דבריו של מר אחיטוב, איש מינהל ותיק בתחום זה, אשר לראיות מסוג זה, בהתחשב במקום ובזמן הנדון, שהטילו בהן ספק רב. לגבי פסק הדין הזר - הוא ניתן לבקשת קרובת משפחה של העותרות וללא התנגדות ממשית (לגבי מעמד פסקי דין מסוג זה בהליכים מהסוג שלפנינו, ראו: פרשת אורבנביץ'; פרשת גורסקי; בג"צ 2828/00 קובלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נז(2) 21, 27; בג"צ 2503/05 א' ב' נ' משרד הפנים (לא פורסם)). י"א. רביעית, בסופו של יום לחובת העותרות עומדת העובדה כי בתעודת הלידה שלהן רשום אביהן כאוקראיני - ושבתעודת הלידה של דודתן (אחות אביהן לודמילה - שכאמור לא נזכרה בעתירה שלפנינו) נרשמו שני הוריה כאוקראינים (סעיף 41 לתגובת המשיבים מיום 11.9.07; נספח מש/2א לאותה תגובה). קרי, התעודות הרשמיות היחידות שבפנינו אינן פועלות לזכות העותרות אלא אדרבה (למשקלן המשמעותי של ראיות אלה, ראו פרשת קובלסקי; בג"צ 394/99 סופיה מקסימוב נ' משרד הפנים (לא פורסם)). סוף דבר י"ב. סוף דבר, אציע לחברי כאמור שלא להיעתר לעתירה. מובן שקביעה זו אינה חוסמת את דרכן של העותרות, אם ימצאו ראיות אחרות, לפנות שוב לגורמים המתאימים. העתירה מתייחסת גם למצבה הרפואי של העותרת 2 - ובמידת הצורך תוכל לשקול פניה להסדרת מעמדה מטעמים הומניטריים, מבלי שנביע דעה על כך. עוד ייאמר, למען הבהירות, כי אין בדברינו כדי לפגוע במעמדם של הקרובים הרשומים בישראל כיהודים. אציע בנסיבות שלא לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.משרד הפניםחוק השבות