השעיית עורכי דין

##להלן דוגמאות של עונשי השעיה שניתנו לעורכי דין:## ##(1) ## עמל"ע 46870-06-11 X נ' ועדת האתיקה המחוזית של מחוז ת"א (2011)- בית הדין המשמעתי של הלשכה הרשיע את עורכת הדין בעבירות של עיכוב כספים שלא כדין ושליחת יד בהם. עונשה המשמעתי היה הוצאה מן הלשכה לצמיתות. ##(2) ## בעל"ע 7/08 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' עו"ד X (2009) שנפסק על ידי השופטת יהודית צור - עורכת דין הורשעה בבית הדין המשמעתי בעבירות משמעת של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, ושליחת יד בכספי פיקדונות, אשר לא הושבו ללקוחות. עורכת דין זו היה עבר משמעתי כבד, שכלל שבע הרשעות קודמות בעבירות משמעת, ובכלל כך עבירה של זיוף. גזר הדין המשמעתי היה הוצאה מן הלשכה לצמיתות. ##(3) ## על"ע 7014/09 עו"ד X נ' לשכת עורכי הדין, מחוז חיפה (2010), שניתן על ידי השופט משה יועד הכהן - עו"ד שלח ידו בכספים שהיה אמור להעביר לכיסוי חובותיהם של לקוחותיו (כספי פיקדון). בית הדין המשמעתי הארצי גזר על עורך הדין עונש של השעיה מן הלשכה ל- 7 שנים. בית המשפט המחוזי נמנע מלהתערב בפסק הדין המשמעתי. ##(4) ## על"ע 0018/08 X נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין (2009), ניתן על ידי סגן הנשיא, השופט צבי סגל - עו"ד מסר ללקוח המחאה שחוללה, ועקב עברו העשיר בעבירות משמעת, הוצא עורך הדין לצמיתות מן הלשכה. בית המשפט המחוזי, כערכאת ערעור, קבע כי במקרה המדובר, כמות ההרשעות המשמעתיות הנזקפת לחובתו של עורך הדין (11 במספר), אכן מצדיקה את הוצאתו לצמיתות מהלשכה. ##(5) ## עמל"ע 7029/09 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' עו"ד X ועמל"ע 7030/09 עו"ד מונדר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו (2010), ניתן על ידי סגן הנשיא, השופט צבי סגל- עו"ד הורשע בנטילת כספים שהופקדו אצלו בנאמנות וחויב בפיצוי, במקביל הורשע עורך הדין במקרה נוסף של נטילת כספים שלא כדין. גזר דינו הפלילי היה 18 חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 10,000 ₪ ופיצוי בסך של 40,000 ₪. עורך הדין הוצא מן הלשכה לצמיתות על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי, ופסק הדין אושר על ידי בית הדין המשמעתי הארצי. בית המשפט המחוזי הותיר אף הוא את פסק הדין על כנו. ##(6) ## עמל"ע 38600-08-10 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדיו נ' עו"ד X, ועמל"ע 31471-09-10 עו"ד X נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (2011), ניתן על ידי סגן הנשיא, השופט צבי סגל - עו"ד הורשע בשלוש עבירות של מירמה והפרת אמונים. עונשו הפלילי היה 4 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות. עונשו המשמעתי, שנקבע על ידי בית הדין המשמעתי הארצי, היה השעיה מן הלשכה של 24 חודשים. בית המשפט המחוזי, בערעור, נמנע מלהתערב בעונש המשמעתי, והותירו על כנו. ##(7) ## עמל"ע 21683-09-11 לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב נ' הימלפרב ועמל"ע 25769-09-11 X נ' לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב (2011), המערער הורשע, בעבירות של חובת נאמנות ומסירות ללקוח כאשר שלח ידו בכספי פיקדון (אשר הוחזרו, לבסוף). עונשו המשמעתי היה 4 שנות השעיה מן הלשכה. ##להלן פסק דין בנושא השעיית עורכי דין:## פסק-דין השופטת מ' נאור: ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין לפיו הורשע המערער בעבירות של אי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין (עבירה לפי סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א- 1961 (להלן: "החוק")); הפרת כלל האתיקה המקצועית בדבר ייצוג לקוח בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט (עבירה לפי סעיף 61(2) לחוק ולפי כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה")); אי מילוי תפקיד עורך דין לטובת השולח בנאמנות ובמסירות (עבירה לפי סעיף 54 וסעיף 61(1) לחוק); מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין (עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק); וכן אי מתן הודעה ללקוח על קבלת כספים ואי העברתם ללקוח בתוך זמן סביר מעת קבלתם (עבירה על כלל 40 לכללי האתיקה). בכתב הקובלנה שהוגש ביום 27.3.2003 נגד המערער פורטו ארבעה אירועים בהם, כך נטען, עלו מעשיו כדי ביצוען של העבירות המנויות לעיל: בסעיף 2 לקובלנה הואשם המערער כי קיבל שיק על סך של 6,500 ש"ח עבור המתלונן, פרע אותו אך לא דיווח למתלונן על קבלת הכספים. רק בעקבות בירור שערך המתלונן ביוזמתו נודע לו ביום 20.12.2000 כי השיק נפרע עוד ביום 17.10.1999. המערער הבטיח להעביר למתלונן הסכום בניכוי שכר טרחתו, אך לא העביר סכום זה. בסעיף 3 לקובלנה הואשם המערער כי הגיע לבית המתלונן וגבה ממנו סך של 2,800 ש"ח במזומן על מנת לשלם הסכום בעבור מס רכוש. המערער התקשר למתלונן למחרת והודיע לו כי אין צורך בתשלום הסכום היות והחוב סולק על-ידי עיקול יתרת זכות שעמדה לזכותו במס הכנסה. המערער הבטיח להשיב למתלונן את הסכום ששולם לו במזומן, אך לא השיבו. בסעיפים 4 ו-5 לקובלנה פורטו אישומים שעניינם טיפולו של המערער בתביעות המתלונן כנגד המועצה המקומית מע'אר וכנגד משרד הביטחון. בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז חיפה הרשיע את המערער בכל הוראות החיקוק האמורות בגין מעשיו שתוארו בסעיפים 2 ו-3 לקובלנה וזיכה אותו מהאישומים שתוארו בסעיפים 4 ו-5 לקובלנה בשל חוסר ראיות. בגין המעשים בהם הורשע גזר בית הדין המחוזי על המערער, ברוב דעות, עונש השעיה לתקופה של תשעה חודשים שיצורף לכל עונש השעיה אחר שיוטל עליו. כן חויב המערער להשיב למתלונן סך של 6,500 ש"ח ולשלם הוצאות הלשכה בסך 2,000 ש"ח. אב בית הדין, עו"ד וקסמן, סבר כי יש להשית על המערער עונש חמור מזה ובכללו השעיה לתקופה של ארבע שנים. על פסק דין זה ערערה המשיבה לבית הדין המשמעתי הארצי וטענה כי יש להשית על המערער עונש חמור יותר, כפי שסבר אב בית הדין המשמעתי המחוזי. המערער, מצידו, ערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. בפסק דינו זיכה בית הדין הארצי את המערער מחמת הספק מהאישום המפורט בסעיף 2 לקובלנה. כיוון שאין ערעור על כך - לא נאריך. באשר לאישום לפי סעיף 3 לקובלנה, קבע בית הדין הארצי כי בדין הורשע בו המערער. בית הדין הארצי ביסס מסקנתו זו, בין היתר, על תמליל שיחה ובה מודה המערער כי קיבל לידיו סך של 2,800 ש"ח ומביע הסכמה להחזרת הסכום האמור וכן על עדות המתלונן בעניין. בעדותו זו סיפר המתלונן כי המערער ביקש ממנו סך של 2,800 ש"ח עבור תשלום מס רכוש וכי העביר לו סכום זה במזומן. המתלונן הוסיף כי ביקש קבלה והובטח לו כי יקבלה למחרת. אף שהסתבר, לדברי המתלונן, כי החוב סולק על ידי עיקול יתרת הזכות שעמדה לזכותו במס הכנסה הוא לא קיבל את כספו בחזרה. בית הדין הארצי הוסיף כי גם בפסק דין שניתן בבית משפט השלום בהליך אזרחי בעניינם של המערער והמתלונן, נקבע כי אכן הועבר תשלום בסך 2,800 ש"ח למערער. פסק הדין האמור ניתן לאחר תום שלב הבאת הראיות בפני בית הדין המשמעתי המחוזי ובטרם הוגשו סיכומי הצדדים. המערער כפר בעת ההקראה בכל עובדות סעיף 3 לקובלנה והכחיש קבלת הסכום, וגם בעדותו, שכאמור ניתנה בטרם מתן פסק הדין בעניין האזרחי, כפר בקבלת הסכום וטען כי לא קיבל מהמתלונן כספים לתשלום מיסים. בגין המעשים שתוארו בסעיף 3 לקובלנה השית בית הדין הארצי על המערער עונש של השעיה בפועל לתקופה של תשעה חודשים אשר יצורף לכל עונש השעיה אחר שיוטל על המערער וכן תשלום הוצאות לשכת עורכי הדין בסך של 2,000 ש"ח. על כך הערעור שבפנינו. בפתח ערעורו בפני בית משפט זה טוען המערער כי בית משפט השלום קבע בפסק דינו האמור כי הוא זכאי להחזיק בסכום זה של 2,800 ש"ח בגין השירותים שהעניק למתלונן: "בראיות הנתבע אין הוכחה לכך ששולמו סכומים מעבר לסך של 6,500 ש"ח ש'שולם' בדרך של קיזוז, וסך נוסף של 2,500 או 2,800 ש"ח; סכומים אלו יש להשאיר בידי התובע בתורת שכ"ט עבור השירותים השונים שהעניק לנתבע לרבות טיפול בעסקת מקרקעין, טיפול בתביעה כלפי מועצה מקומית מג'אר, והגשת ערעור על החלטת קצין תגמולים. בראיות הנתבע אף אין הוכחה לטענותיו בעניין טיפול רשלני, ואין הוכחה לטענה שהתובע התבקש לטפל בערעור על החלטת בית המשפט בערעור על החלטת קצין תגמולים" [ההדגשות אינן במקור, מ"נ] משכך נקבע, מוסיף המערער, הרי שאין בסיס לאישום לפיו היה עליו להשיב סכום זה למתלונן ואין לומר כי נתמלאו יסודות העבירה. על כן, טוען המערער, אין כל יסוד להרשעתו. לדבריו, גם בית הדין הארצי נתן דעתו לפסיקה האמורה של בית משפט השלום בקובעו בסעיף 23 לפסק דינו כי "בהתחשב בכך שבית המשפט פסק כי הסכומים שנשארו בידי המשיב [המערער בענייננו, מ"נ] מגיעים לו בתור שכ"ט, אין אנו מורים על תשלום פיצוי למתלונן או השבת סכומים אלה או חלק מהם". המערער טוען כי כפירתו באישום בעת ההקראה אינו יכולה להוות נימוק להרשעתו, שהרי היתה זו זכותו, כנאשם, לכפור באישומים באותו שלב. עוד טוען המערער כי המתלונן, שהיה העד המרכזי בהליך, אינו אמין. לביסוס טענה זו מצביע המערער על קביעת בית הדין הארצי בנוגע למתלונן באישום ממנו זוכה. עוד טוען המערער כי בית הדין הארצי עצמו קבע כי לתמליל, עליו - בין היתר - ביסס בית הדין הארצי את הרשעת המערער, אין למעשה משמעות. לעניין זה מפנה המערער לפסקה 11 לפסק דינו של בית הדין הארצי בה עמד בית הדין על ההסבר שנתן המערער לתמליל, לפיו בעת ההיא טיפל הוא בבנו החולה והיה נתון תחת לחצים שהפעיל עליו בנו של המתלונן בכדי להביא לתשלום הכספים. לטענתו השיחה התקיימה, לפחות בחלקה, בזמן ששהה עם ילדו הקטן אצל הרופא, וכי נוכח הלחץ שהפעיל המקליט נועדו תשובותיו הלקוניות בעיקר להביא לסיום השיחה. עוד ציין המערער כי תמלילים אלו עמדו גם לנגד עיניו של בית משפט השלום במסגרת ההליך האזרחי ובכל זאת קבע הוא את שקבע. לבסוף טוען המערער, כי אפילו היה התמליל קביל, הרי שאין באמור בו כדי להעיד שהמשיבה עמדה בנטל ההוכחה הנדרש בהליך פלילי וממילא אין לבסס עליו את הרשעתו. לחלופין, מציג המערער טיעונים להקלה בעונשו. כך טוען המערער כי זיכויו מהאישומים שבסעיפים 4 ו-5 לקובלנה בבית הדין המחוזי, כמו גם זיכויו מהאישום שבסעיף 2 בבית הדין הארצי, מלמדים כי מצב הדברים שונה בתכלית מזה שהוצג בקובלנה ומצדיק הקלה בעונשו. השעיה בפועל, כך נטען, תפגע בפרנסתם של המערער ובני משפחתו ובכללם שבעת אחיו ושני ילדיו הקטנים. המערער מצביע גם על חלוף הזמן מאז שנת 1997, בה החל לטפל בענייניו של המתלונן, כנימוק להמתקת עונשו. בנוסף מציין המערער כי בפסקי הדין של הערכאות האזרחיות ושל בתי הדין המשמעתיים, הוחלט שכל הכספים שגבה המערער מן המתלונן יישארו ברשותו של המערער וכי מכאן ניתן ללמוד כי לא מדובר במקרה בו ניטלים כספי הלקוח סתם כך. לבסוף מצביע המערער על עברו הנקי כמעט לחלוטין כשיקול להקלה בעונשו. לאחר שעיינו בכתב הערעור, ושמענו את טענות הצדדים על פה, הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית הדין המשמעתי הארצי בעניין סעיף 3 לקובלנה לפיה מסר המתלונן סכום של 2800 ש"ח למערער בעבור תשלום מס רכוש, ולא קיבל את כספו בחזרה הגם שהתברר כי תשלום המס התייתר. המדובר בקביעה עובדתית וככזו לא ניטה להתערב בה, כערכאת ערעור, בוודאי לא בגלגולו השלישי של ההליך, אלא במקרים חריגים. (ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2006); ע"פ 12012/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.3.2007); על"ע 9013/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' יורם (טרם פורסם, 31.8.2006)). המערער כפר בקבלת הסכום לא רק בתגובתו לקובלנה אלא גם בעדותו בפני בית הדין המחוזי (ראה עמ' 3 לפרוטוקול הישיבה מיום 1.6.04), במהלכה טען כי לא קיבל כספים מהמתלונן עבור תשלום מס רכוש. אף הקלטות מוכיחות את טענות המתלונן, כפי שצוין בפסק דינו של בית הדין. טענת המערער לפיה בהליך אזרחי נקבע בדיעבד כי הוא זכאי לסכום כשכר טרחה אינה רלבנטית. ההליך האזרחי הסתיים בפסק דין של פשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, על כל המשתמע מכך. המערער לא טען בבית הדין המחוזי שקיבל את הסכום של 2800 ש"ח וקיזז אותו כנגד שכר טרחה, אין הקביעה המאוחרת של בית המשפט האזרחי גורעת בדיעבד מאשמתו של המערער. עצם זכאותו להחזיק בסכום אינה מלמדת כי הקיזוז נעשה כדין. אם אכן ביקש לנכות שכר טרחתו מסכום זה, וככל שהיה רשאי לעשות כן, היה עליו להודיע על כך למתלונן בתוך זמן סביר (כלל 40(ב) לכללי האתיקה). המערער טוען בהקשר זה בסיכומים שהגיש ברשות לאחר הדיון על-פה שהתקיים בפנינו, כי המתלונן היה מודע לכך שהסכום מצוי בידי המערער והוא אינו נחוץ לתשלום מס וכן לעובדה כי המערער לא השיב לו את הסכום ומכאן שהמתלונן היה מודע לקיזוז שביצע המערער. מצב דברים זה אינו מייתר מתן הודעה מפורשת על שבוצע ניכוי, תוך זמן סביר, כמצוות כלל 40 (ב) לכללי האתיקה, מה עוד שבתי הדין המשמעתיים קבעו כי מהתמליל עולה שהמערער הסכים בשיחה להחזיר את הסכום למתלונן (פסקה 3 להכרעת הדין בבית הדין המחוזי, פסקה 15 להכרעת הדין בבית הדין הארצי). מכל מקום, יש לדחות טענה זו נוכח העובדה שהמערער כפר בקבלת הסכום, משכך, כיצד יוכל לטעון כעת כי קיזז או עיכב את הסכום האמור וכי המתלונן ידע על כך? גם בעניין העונש שהוטל על המערער אין מקום להתערבותנו. מעשים כאלה חותרים תחת אמון הציבור בעורכי הדין ואף שמדובר בסכום נמוך באופן יחסי - מצדיקים השעיה בפועל. הערעור נדחה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. השעיה מלשכת עורכי הדיןלשכת עורכי הדין (משמעת)עורך דיןהשעיה