המשך אשפוז כפוי

להלן החלטה בנושא המשך אשפוז כפוי: החלטה א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (סגן הנשיא ברלינר) מיום 21.12.09 בתיק ע"ו 290-12-09, בו אושרה החלטת ועדה פסיכיאטרית מיום 2.12.09 להורות על המשך אשפוזו הכפוי של המבקש עד ליום 2.3.10 (וכן החלטה קודמת מיום 25.11.09, כפי שיתואר). רקע ב. המבקש (יליד 1970) חלה בגיל ההתבגרות בסכיזופרניה, ומאז אינו מסוגל -למרבה הצער - לדאוג לענייניו. בשנת 2000 מונתה הקרן לטיפול בחסויים (להלן הקרן) כאפוטרופוס למבקש, אך הוא לא הוכרז פסול דין. במשך מספר שנים שהה המבקש בהוסטל במתחם בית החולים שלוותה, אך בהמלצת רופאיו חתמה הקרן (בשנת 2007) על הסכמה לאשפוז במחלקה סגורה. ביום 18.11.09 דרש המבקש לשחררו מהאשפוז, רופאיו סברו כי שחרורו מהוה סכנה מיידית לעצמו ולזולת, ומנהל בית החולים ביקש מהפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוזו (לפי סעיף 4(ד) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א - 1991; להלן החוק) - וכך נעשה בהחלטה מיום 19.11.09, המורה על אשפוז לפי סעיף 9(ב) לחוק (אשפוז 'לא דחוף'). ג. ערר שהוגש לועדה הפסיכיאטרית נדחה (בדעת רוב) ביום 25.11.09. שני הפסיכיאטרים חברי הועדה סברו, כי התקיימו התנאים לאשפוז כפוי למצער לפי סעיף 9(ב) לחוק; יו"ר הועדה (עורכת הדין גינסברג) סברה, כי מאז אירועי האלימות שביסוד ההחלטה חלפו מספר חודשים, כי נפגעה זכותו של המבקש להגיש ערר או לעזוב את בית החולים בתוך 24 שעות לאחר החלטת הפסיכיאטר המחוזי (לפי סעיף 13 לחוק), כי התנהלות פגומה זו מצדיקה את קבלת הערר - ולבסוף, כי יש לבחון אפשרויות טיפוליות הפוגעות פחות בחרותו של המבקש. ד. ביום 2.12.09 דנה הועדה בהארכת תקופת האשפוז (לפי סעיף 10(ג)(1) לחוק), ושוב נחלקו הדעות. שני הפסיכיאטרים חברי הועדה סברו, כי יש להאריך את האשפוז בגין אלימות וחוסר שיתוף פעולה עם הטיפול; יו"ר הועדה (עורכת הדין טסלר) סברה (בהמשך לדעת המיעוט מיום 25.11.09), כי הפגמים המשפטיים שנפלו בהארכת האשפוז הופכים אותו לבלתי חוקי, אך ציינה - עם זאת - כי טובת המבקש אינה "הוצאתו היום 'אל הרחוב' שם הוא צפוי לסיכונים מיידיים ומוחשיים לעצמו ולאחרים". פסק הדין קמא ה. ערעור שהוגש לבית המשפט לעניינים מינהליים על שתי ההחלטות נדחה (ביום 21.12.09) בפסק דין מקיף ומנומק. ראשית נקבע, כי לא נפלו פגמים משפטיים בהליכים השונים בעניין המבקש. נאמר, כי לפי תקנה 13 לתקנות טיפול בחולי נפש, תשנ"ב - 1992 ("חולה קטין או חולה שמונה לו אפוטרופוס והוא הובא לאשפוז יחתום אפוטרופסו על טופס הבקשה לאשפוז"; להלן התקנות) די היה בהסכמת הקרן בשנת 2007 כדי לאשפז את המבקש לפי סעיף 4(א) לחוק ("אשפוז מרצון"). עוד נקבע, כי מאחר שהמבקש לא הוכרז פסול דין, די בבקשתו להשתחרר (בשנת 2009) כדי לחייב את שחרורו לפי סעיף 4(ב) לחוק - אך הוטעם, כי בנסיבות חל סעיף 4(ד): "ביקש חולה להשתחרר לפי סעיף קטן (ב) ומצא המנהל כי נתמלאו בו התנאים לאשפוז כפוי כאמור בסעיף 9, יבקש המנהל מיד מהפסיכיאטר המחוזי לתת הוראת אשפוז; לא נתן הפסיכיאטר המחוזי הוראת אשפוז תוך ארבעים ושמונה שעות מהגשת בקשתו של החולה לשחרור, ישוחרר החולה מבית החולים". צוין, כי המדובר במי שהוא חסוי אך לא הוכרז פסול דין, ועל כן אם סבור האפוטרופוס כי בקשת השחרור אינה תואמת את טובת החסוי, עליו לפנות לבית המשפט לעניני משפחה לענין זה. כשהמדובר בפסול דין ניתנת בקשת השחרור לביטול על-ידי האפוטרופוס (אך רצוי שגם דבר זה ייעשה באישור בית המשפט). ו. הוזכר, כי בנסיבות הוגשה בקשה מיידית להוראת אשפוז, וזו נתקבלה למחרת היום. עוד נאמר, כי כאשר חלה הוראת סעיף 4(ד) לחוק, אין הוראת סעיף 13 חלה: "הוראת אשפוז לפי סעיף 9(ב) תבוצע בתום 24 שעות ממתן ההוראה, ואם הוגש ערר בתוך זמן זה - יידחה ביצוע ההוראה עד קבלת החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בערר". הוטעם, כי אף אם מדובר באשפוז לפי סעיף 9(ב) גוברת הוראת סעיף 4(ד) שנועדה להבטיח רצף אשפוזי, ולפיכך לא חלה הוראת העיכוב שבסעיף 13. לגבי המקרה הספציפי, נקבע כי אין מקום להורות על שחרור המבקש "מחמת מצבו... מחלתו, והסיכון שבו". טענות הצדדים ז. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה המפורטת שלפנינו. בין היתר נטען, כי מתעוררת השאלה המשפטית לגבי סמכותו של אפוטרופוס להסכים לאשפוז שעה שהחסוי, המתנגד לאשפוז, לא הוכרז פסול דין. נטען, כי עניינה של תקנה 13(ב) הוא הוספת חתימת האפוטרופוס בצד חתימת החולה (בדומה לאמור בתקנה 13(א) סיפא, "וגם מי שמביאו, יתבקש לחתום על בקשת אשפוז"), וכי פרשנות אחרת תשלול למעשה כשרות משפטית מן החסוי ללא הוראה מפורשת של בית משפט. מסיבות אלה, כך נטען, מהוה החלטת בית המשפט פגיעה בזכויות שלפי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, שאסורה אלא אם נעשית היא בהתאם לפסקת ההגבלה (סעיף 8 לחוק היסוד). ח. לגבי המקרה הקונקרטי נטען, כי שגה בית המשפט בהניחו שהסכמת הקרן ניתנה (בשנת 2007) לאחר בירור ראוי ושמיעת המבקש, שכן נציגת הקרן העידה בפני בית המשפט קמא, שהקרן אינה נוהגת לבקש את עמדת החסויים בטרם ניתנת הסכמתה לאשפוז. עוד נטען, כי בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, לפיה עתר המבקש להשתחרר ביום 18.11.09, בקשתו להשתחרר נמסרה לסיוע המשפטי כבר ביום 11.11.09 - ומכאן, כי חלפה תקופת 48 השעות בהן יכול הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז כפוי רציף. עוד נטען, כי בנסיבות חלה הוראת סעיף 13 המחייבת "עיכוב ביצוע" של 24 שעות. ולבסוף נטען, כי מסוכנותו של המבקש לא הוכחה, וכי משך למעלה משנה לא היה מעורב באירועים חריגים. ט. בתגובת המשיבים (מיום 15.2.10) נטען, בין היתר, כי הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, כי שאלת חוקיות האשפוז משנת 2007 אינה רלבנטית לבחינת החלטות הועדה נשוא הבקשה, ואפילו היה המדובר באשפוז בלתי חוקי, לא היה בכך כדי לפגום בחוקיות הוראתו הנוכחית של הפסיכיאטר המחוזי. נאמר - "מעבר לצורך" - כי עמדת המשיבים היא, שאפוטרופוס מוסמך לחתום על הסכמה לאשפוז בניגוד לעמדת החסוי, בתנאי שהוסמך לכך - במפורש או במשתמע - במסגרת כתב המינוי. נטען, כי במקרה דנא היתה הסמכה כאמור. י. לגופו של עניין נטען, כי ההחלטה בדבר הצורך הרפואי באשפוז נכונה לגופה, והתקבלה על סמך חומר רפואי מספק ובתמימות דעים בין הגורמים הרפואיים השונים. עוד הוזכרה עמדתם של הורי המבקש (התומכים בנסיבות בהמשך האשפוז), וחוות דעת הצוות הרפואי. הוזכר, כי בהתאם להוראות החוק, הוארך האשפוז בשלושה חודשים בלבד - וכי עניינו של המבקש ייבחן מחדש בקרוב (ולא יאוחר מיום 2.3.10). נטען (על יסוד תרשומת בזמן אמת), כי אפילו חלה הוראת סעיף 13 לחוק - המבקש לא הביע רצון מיידי להשתחרר, אמר זאת במפורש ביום 20.11.09, וקיבל בהבנה את העובדה שהועדה בעניינו תתכנס רק ביום 25.11.09. ולבסוף נטען, כי אין ממש בטענות לגבי "התיישנות" אירועי האלימות; כי שחרור המבקש עלול לסכנו וכן את הוריו ואת החברה בכלל; וכי הדבר נוגד את זכותו לחיים ולטיפול רפואי. הכרעה י"א. לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. על פי כל העולה מן החומר, מדובר במקרה מצער מאוד של אדם שחלה במחלה קשה בגיל צעיר, ומאז חי חיים קשים במסגרות שונות, שלמצער בעיני המתבונן מהצד, החיים בהן, עם כל רצונם הטוב של המטפלים, עלולים להיות מרים למבקש. אכן, דומה כי המבקש מוקף באנשים החפצים בטובתו (ובכלל זאת גם אנשי הקרן ואנשי הסיוע המשפטי המלוים אותו בהליכים אלה), ובפרט הוריו המסורים, אף אם אינם רואים עין בעין עם באת כוחו, המסורה אף היא, כעולה מן הדיון בבית המשפט קמא. אך מצבו אינו טוב, ותמיכה זו אינה יכולה להחליף טיפול רפואי אינטנסיבי והשגחה רפואית. עיון בתרשומות הרפואיות מעלה, כי לעת הזאת אין עילה להתערב בקביעה בדבר הצורך באשפוז כפוי. מנגד, בנושא רגיש כמו שלילת חרותו של אדם - שלילת זכות חוקתית מן המעלה הראשונה - יש צורך גם בהליכים נכונים, ואין המטרה מקדשת גמישות יתר בהם. יצוין, כי האירוע הבעייתי האחרון הקשור במבקש הוא מחודש מארס 2009 (בריחה מבית החולים), ואירוע האלימות האחרון הוא, כנמסר, משנת 2008; עובדות אלה מחייבות הנמקה והתייחסות מפורטת לגבי המשך האשפוז, וייטיבו הגורמים הרלבנטיים לעשות אם יתנו דעתם לכך, ככל שתידרש הארכה נוספת מעבר ליום 2.3.10. י"ב. אשר לשאלות המשפטיות שהעלתה באת כוח המבקש, דומני כי יש להן בעיקרן תשובות בפסק הדין קמא ובתגובת המשיבים. בכל הנוגע לאשפוז בהסכמה משנת 2007, אף שזה אינו רלבנטי עוד לענייננו, קובע סעיף 4(א) לחוק: "חולה המבקש להתאשפז מרצונו בבית חולים, יחתום על הסכמה לאשפוז מרצון ולקבלת טיפול...". תקנה 13 ממשיכה וקובעת: "13. הסכמה לאשפוז (א) חולה המבקש להתאשפז מרצונו בבית חולים יחתום על טופס הסכמה לאשפוז מרצון ולקבלת טיפול לפי טופס 6 בתוספת, וגם מי שמביאו, יתבקש לחתום על בקשת אשפוז... (ב) חולה קטין או חולה שמונה לו אפוטרופוס והוא הובא לאשפוז יחתום אפוטרופסו על טופס הבקשה לאשפוז...". י"ג. תקנה 13(ב) מדברת בחולה "שמונה לו אפוטרופוס" אך אין היא מבחינה בין חולה שהוכרז פסול דין, לחולה שלא הוכרז כאמור. לגבי המצב הראשון, של חסוי שהוכרז פסול דין, אף שסבורני כי אפוטרופוס חייב לשמוע את עמדת החסוי בטרם יחתום בשמו על הסכמה לאשפוז - הדין הקיים מסתפק בהסכמת האפוטרופוס גם במקרה שאין החסוי אינו מסכים לאשפוז. ואולם, סבורני כי כיון שבזכות חוקתית עסקינן, במקרי אי הסכמה, או אף במקרים של הסכמה מתמשכת מצד האפוטרופוס נחוצה בקרה, למשל בחלוף מחצית השנה. לטעמי, על משרד הבריאות לשקול לעגן זאת נורמטיבית. בית המשפט קמא הפנה בכגון דא לבית המשפט לענייני משפחה, שהוא שמינה את האפוטרופוס. ואולם, יתכן שהכתובת הנכונה, ולוא בשלב זה בהוראות פנימיות מטעם משרד הבריאות, היא הועדה הפסיכיאטרית. לגבי המצב השני, של חסוי שלא הוכרז פסול דין, מקובלת עלי עמדת בית המשפט קמא לפיה חסוי כזה רשאי לבקש להשתחרר מאשפוז בהסכמה (לפי סעיף 4(ב) לחוק), אך לפיכך מתחייבת גם ההוראה המשלימה: כשם שחסוי כאמור יכול לבקש את שחרורו, כך הוא גם יכול להביע את התנגדותו לאשפוז. לשון אחר, במקרה בו חסוי שלא הוכרז פסול דין מתנגד לאשפוז אין די בהסכמת האפוטרופוס, ונחוצה שמיעת דעתו של החסוי, ובמקרה של מחלוקת, יכריע בית המשפט. דבר זה עולה בקנה אחד עם קביעת בית משפט זה בעניין הולצברג (ע"א 4377/04 גורן הולצברג נ' מירז (לא פורסם)), לגבי מעמדו של חסוי שלא הוכרז פסול דין. ומכל מקום, בידי גורמי הטיפול לבחון את האפשרות לאשפוז כפוי או כל חלופה מתאימה אחרת. י"ד. יצוין, כי אשפוז כפוי, חרף מטרתו הראויה והמוצדקת, מגלם כמובן פגיעה חמורה בשורה של זכויות חוקתיות - ולפיכך יש להקפיד שהסכמה לאשפוז "מוסכם" תהיה אמתית ובדוקה ככל האפשר. כאן המקום, לטעמי, להבחין בין מקרה כזה לבין רע"א 3266/07 ג' א' נ' אריה חב' לביטוח (לא פורסם), שם עמדה לדיון שאלת ההתישנות בתביעה אזרחית, והוטעם בהקשר זה מעמדו המיוחד של אפוטרופוס כלפי חסוי. במקרה דנן עסקינן בזכות חוקתית לחרות וברי כי הדברים אינם זהים (ברוח דברינו, ראו גם רע"א 6397/04 אלעבסי נ' עמותת א.ל.ע.ד (לא פורסם)); לנושאי שלילת חרות יש להידרש, כאמור, בזהירות - מקל וחומר כלפי עבירות רכוש. ט"ו. עוד מקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא, לפיה סעיף 4(ד) לחוק, שעניינו בקשת מנהל בית חולים מפסיכיאטר מחוזי לאשפוז כפוי של חולה שהתאשפז מרצונו, נועד לאפשר רצף אשפוזי. מסיבה זו, גם כאשר בסופו של יום מוצא צו אשפוז כפוי לפי סעיף 9 - על שתי חלופותיו - אין חלה הוראת סעיף 13, המאפשרת מעין "עיכוב ביצוע" של האשפוז למשך 24 שעות. להוראה זו אין מקום משפטי ומעשי, שעה שהחולה כבר מאושפז, ולדעת מנהל בית החולים יש להמשיך את אשפוזו בכפייה. מסיבות אלה, סבורני כי לא נפל פגם משפטי באופן קבלת ההחלטה לאשפז את המבקש באשפוז כפוי, או בהחלטה לגופה. סוף דבר ט"ז. אין בידי איפוא להיעתר לבקשה. ואולם, ככל שתתבקש הארכה נוספת של האשפוז הכפוי, יהיה על הגורמים הטיפוליים להציע תשתית עובדתית מפורטת יותר, שיש בה כדי להסביר - גם לגורמים שאינם פסיכיאטרים, דוגמת ראשי הועדות ובית המשפט - מדוע חרף הזמן שחלף מאז האירועים החריגים האחרונים אין ניתן לשחרר את המבקש למסגרת "פתוחה" יותר דוגמת ההוסטל בו שהה עד שנת 2007. מובן כי בכך איני מביע כל דעה לגוף ההחלטה. י"ז. אינני נעתר איפוא לבקשה, בנתון לכל האמור. רפואהאשפוז כפוי