החזר עלויות שיקום - השתתפות ברכישת רישיון זכות ציבורית למונית

להלן פסק דין בנושא החזר עלויות שיקום: פסק דין בעתירה זו מתבקש בית המשפט להורות למשיבה להימנע מלחייב את העותר בהחזרת החלק היחסי של עלות שיקומו (השתתפות ברכישת רישיון זכות ציבורית למונית). עוד מתבקש בית המשפט להורות למשיבה שלא להחיל על העותר, רטרואקטיבית, את המלצות הועדה לבחינת מדיניות השיקום בנושא הפעלת זכות ציבורית למונית (הוראה 1.1 משנת 2002), וכן להורות למשיבה שלא לחדול ממתן תגמול הנצרך ו/או לא לקזז כל תשלום מהתשלומים המגיעים לעותר על פי דין. לחילופין, מתבקש בית המשפט, להורות על השבה של הערך הנומינלי בלבד של המענק אשר ניתן לעותר בשנת 1979. העובדות 1. העותר הוכר כנכה צה"ל משנת 1973. דרגת נכותו המוכרת של העותר באגף השיקום של המשיבה היתה 36%. ביולי 2000 נוספו לדרגת נכותו המוכרת של העותר אחוזי נכות נוספים בגין פוסט טראומה, בהיותו הלום קרב. כיום, דרגת נכותו המוכרת של העותר באגף השיקום של המשיבה היא 64%. 2. בשנת 1979 קיבל העותר אמצעי סיוע של "זכות ציבורית למונית", כחלק ממסלול השיקום העצמאי. העותר קיבל מענק בסך 20,000 ל"י, כאשר עלות אגרת הרשיון למונית היתה אז 30,000 ל"י. 3. לטענת העותר, המשיבה התרשלה בשיקומו וביקשה לשקמו בעבודה כנהג מונית, אף שזו אינה עבודה מתאימה להלום קרב. לטענתו, המשיבה כשלה כשלא אבחנה אותו כהלום קרב, כפי שאובחן, בסופו של דבר, רק בשנת 2000, שנים רבות לאחר פציעתו. המשיבה דוחה טענות אלה וטוענת, בין היתר, כי העותר סרב לבדיקה ולטיפול נפשיים (ר' סעיפים 16, 53-54 לתגובה, ור' עמ' 2 לפרוטוקול). 4. בשנת 1999 (לטענת העותר) או ביום 3.5.00 (לטענת המשיבה), פנה העותר למשיבה בבקשה לביטול השיקום, מאחר, ולטענתו, אין ביכולתו הנפשית והפיזית להמשיך ולעבוד כנהג מונית. במועד בו הוגשה הבקשה לביטול טרם הוכרה נכות העותר בגין "פוסט טראומה". רק ביולי 2000 נוספו לדרגת נכותו המוכרת של העותר אחוזי נכות נוספים בגין "פוסט טראומה". 5. ביום 7.2.02 ניתנו המלצות הועדה לבחינת מדיניות השיקום על ידי הפעלת זכות ציבורית למונית. בהתאם לסעיף 1.1 להמלצות נקבע: "מי שקיבל לידיו "זכות ציבורית למונית" ומבקש לבטל את שיקומו במונית (ועבר הליך לביטול שיקום בהתאם להוראות המשרד), יחזיר למשרד את החלק היחסי של עלות הזכות (ללא מע"מ) אשר משרד הבטחון נשא בה וניתנה לזכאי כמענק, במחירים עדכניים..." (ההדגשה במקור - ש.ג) (להלן: "ההמלצה"). המלצה זו החלה להיות מיושמת מחודש מרץ 2003 (ר' סעיף 34 לתגובה). 6. ביום 14.2.02 הפנתה המשיבה מכתב לעותר כדלקמן: "נושא החזרת הזכות הציבורית נמצא בדיון במשרדנו לצורך קבלת מדיניות אחידה וחדשה. עם קבלת החלטה בנושא נודיעך כיצד עליך לפעול. עד לקבלת החלטה עליך להשאיר הזכות במשרד הרישוי". (נספח ב' לעתירה). 7. ביום 12.6.02 בוטל שיקומו של העותר (סעיף 42 לתגובה). במקום מסלול השיקום, ביקש העותר לקבל סיוע במסלול של "תגמול נצרך". לפיכך, החל מיוני 2002, החלה המשיבה משלמת לעותר סיוע במסלול "תגמול נצרך". 8. ביולי 2002 מכר העותר את הזכות הציבורית למונית בשוק החופשי. 9. ביום 3.10.02 נשלחה לעותר הודעה לפיה על מנת לקבל "תגמול נצרך" יהיה עליו להוכיח את מכירת הזכות הציבורית, ולהחזיר את הסכום היחסי למשיבה. במכתב מיום 7.10.02 נתבקש העותר להשיב, בהמחאה, 2/3 מערך מכירת הזכות הציבורית אולם העותר לא עשה כן. במכתב נוסף, מיום 10.8.06, הובהר לעותר כי משמעות אי השבת החלק היחסי של עלות שיקומו היא כי לא הושלם ביטול השיקום ועל כן הוא אינו זכאי לתגמול נצרך. 10. ביום 9.1.07 הוגשה העתירה נשוא פסק הדין (אשר קדמה לה תובענה מנהלית מיום 8.1.07). דיון 11. המשיבה טוענת כי העתירה, אשר הוגשה ביום 8.1.07, הוגשה בשיהוי. לטענתה, מניסוח העתירה עולה כי היא הוגשה כנגד החלטת המשיבה מיום 7.10.02, לפיה על העותר להשיב את אמצעי השיקום אשר ניתנו לו משנת 1979, או כנגד החלטת המשיבה מיום 10.8.06, לפיה משמעות אי השבת אמצעי השיקום היא כי העותר לא יהא זכאי לתגמול נצרך. כך או כך, טוענת המשיבה, העתירה הוגשה בשיהוי. 12. אכן, מאז ההחלטה מיום 7.10.02 ועד מועד הגשת העתירה חלפו למעלה מ- 4 שנים. יחד עם זה, העתירה הוגשה גם נגד החלטת המשיבה מאוגוסט 2006 שהיא החלטת "המשך" של ההחלטה מיום 7.10.02. החלטה זו ניתנה כ- 5 חודשים לפני מועד הגשת העתירה. מהעתירה עולה כי במהלך אוקטובר 2006 התקיימה פגישה בין ב"כ העותר לנציגי המשיבה בעניין נשוא העתירה (סעיף 23 לעתירה). מאחר וחלפו מאז מועד ההחלטה האחרונה ועד להגשת העתירה פחות מ-5 חודשים, במהלכם התקיימה פגישה בין הצדדים, במסגרתה ניסו הצדדים להגיע להבנות בנושא העתירה, ולאור מצבו של העותר, אשר הינו נכה צה"ל והלום קרב, ומשום מהות העתירה המתייחסת ל"פיצוי" בגין נכותו של העותר, לא מצאתי מקום לדחות את העתירה מחמת שיהוי. 13. לטענת העותר, אין לחייב אותו בהשבת המענק, על מנת לסייע לו במסגרת "תגמול נצרך". לטענתו, בעת קבלת המענק לא נאמר לו כי אם יחדל מלעבוד כנהג מונית, יהא עליו להשיב את המענק, ולא זאת בלבד, אלא שיהא עליו להשיבו לפי ערכו העדכני (סעיף 8 לעתירה). עוד טוען העותר כי ההוראה, לפיה עליו להשיב את המענק, לא היתה כלולה בהסכם בינו לבין המשיבה משנת 1979, במסגרתו קיבל את המענק, וכי המשיבה מנסה, שלא כדין, לשנות את תנאי ההתקשרות ובכך פוגעת באופן חמור בעותר ובהסתמכותו לאורך השנים (סעיף 20 לעתירה). העותר מוסיף וטוען כי עד לאותה המלצה משנת 2002, לא נדרשו המשוקמים באמצעות רשיון ציבורי להשיב כל תשלום בחזרה, ואין להחיל עליו המלצה זו באופן רטרואקטיבי (סעיף 17 לעתירה). 14. המשיבה מתנגדת לעתירה ומבקשת לדחותה. המשיבה טוענת כי החלת החובה להשיב את המענק לא נעשתה באופן רטרואקטיבי מאחר וחובה זו היתה קיימת עוד לפני ההמלצה מכוח תקנה 7 לתקנות הנכים (כללים להוכחת חוסר פרנסה), תשי"ג-1953. לטענתה, ההמלצה שינתה אך ורק את אופן השבת התשלום ולא את חובת התשלום. 15. תקנה 7 לתקנות הנכים (כללים להוכחת חוסר פרנסה), תשי"ג-1953, (להלן: "התקנה") קובעת כדלקמן: "נכה שהוא נכה משוקם באמצעות עסק שבבעלותו ואשר המדינה סייעה לרכשו על ידי מתן אמצעי סיוע לשיקומו... רואים אותו כמחוסר פרנסה... אם יוכיח לקצין התגמולים... כי החזיר או הבטיח להחזיר למדינה, באופן שיקבע קצין התגמולים, את אותם אמצעי הסיוע שקיבל מאת המדינה לשיקומו ואשר קצין התגמולים דרש להחזירם למדינה עקב בקשתו לפי תקנה 2". מתקנה זו עולה כי על נכה משוקם, המבקש לקבל תשלום נצרך, חלה חובה להשיב את אמצעי הסיוע, באופן אשר קצין התגמולים יקבע, ועל פי דרישת קצין התגמולים, עקב בקשת המשוקם לתגמול נצרך. 16. כאמור, העותר ביקש לקבל תשלום נצרך בשנת 2002, ועקב בקשתו נשלחה אליו הודעה לפיה, על מנת לקבל תגמול נצרך יהיה עליו להשיב את אמצעי הסיוע (ר' נספח יא לתגובה מיום 3.10.02). מהתקנה עולה כי לקצין התגמולים נתונה הסמכות לדרוש את השבת אמצעי הסיוע, כפי שעשה. מאחר והמשיבה דרשה מהעותר את השבת אמצעי הסיוע, מכוח הסמכות המוקנית לה בתקנה, חובה על העותר להשיב את אמצעי הסיוע שקיבל. 17. מאחר וחובת השבת אמצעי הסיוע קבועה בתקנה, אין מקום לקבל את טענת העותר כנגד החלה רטרואקטיבית של חובת השבת אמצעי הסיוע, ואין לקבל את טענתו בעניין ההסתמכות. גם אם בעת שקיבל העותר את אמצעי הסיוע לא נאמר לו, לטענתו, בע"פ או במסגרת הסכם, כי יהיה עליו להשיבו, אין בכך כדי לפטור אותו מחובת השבת אמצעי הסיוע הקבועה בתקנה. כמו כן, וגם אם עד למתן ההמלצה לא נדרשו משוקמים באמצעות רשיון ציבורי להשיב את המענק, כפי שטוען העותר, אין בכך כדי לשלול את סמכות המשיבה לדרוש את השבת אמצעי הסיוע, סמכות הנתונה לה מכוח התקנה. 18. אי לכך, חייב העותר להשיב את אמצעי הסיוע מכוח הוראת תקנה 7, ולמשיבה נתונה הסמכות לדרוש מהעותר את השבת אמצעי הסיוע. 19. לאור האמור לעיל, אני מחייבת את העותר להשיב למשיבה את כספי הסיוע בסך 20,000 ל"י אשר ערכן, נכון להיום, הוא 2 ₪. עמדתי היא כי אין מקום להורות על השבת סכום זה נומינלית, ויש להוסיף עליו ריבית והצמדה כדין. אי לכך, העותר ישלם למשיבה סכום של 2 ₪ כשהוא נושא ריבית והצמדה כדין ממועד קבלת המענק ועד התשלום המלא בפועל. 20. עיון בתקנה 7 מעיד כי היא מתייחסת לחובת השבת אמצעי הסיוע, אולם אינה קובעת את אופן השבת אמצעי הסיוע. התקנה אינה מפרטת את האופן שבו יושב אמצעי הסיוע וקובעת כי השבת אמצעי הסיוע תעשה "באופן שיקבע קצין התגמולים". רק במסגרת ההמלצה נקבע כי המשוקם "יחזיר למשרד את החלק היחסי של עלות הזכות (ללא מע"מ) אשר משרד הבטחון נשא בה וניתנה לזכאי כמענק, במחירים עדכניים..." (ההדגשה אינה במקור - ש.ג). במכתבה מיום 7.10.06 הבהירה המשיבה כי על פי פרשנותה להמלצה, על העותר להשיב "2/3 מערך המכירה של הזכות הציבורית". מהאמור לעיל עולה כי עד להמלצה לא היתה הוראה או נוהל לפיו נדרש המשוקם להחזיר את עלות הזכות במחירים עדכניים. הוראה זו נקבעה אך ורק במסגרת ההמלצה, אשר החלה להיות מיושמת במרץ 2003, מספר חודשים לאחר שהעותר ביקש והחל לקבל תגמול נצרך. 21. העותר טוען כי הסתמך על מדיניות המשיבה לפיה משוקמים אינם נדרשים להשיב את אמצעי הסיוע. המשיבה לא סתרה את טענת ההסתמכות של העותר, וכל שטענה הוא כי חובת השבת אמצעי הסיוע היתה קיימת עוד לפני ההמלצה מכוח תקנה 7 לתקנות הנכים. לאור תקנה 7 לתקנות הנכים, לא מצאתי לקבל את טענת העותר להסתמכות ביחס לחובת השבת אמצעי הסיוע, כפי שפורט לעיל. יחד עם זאת, מצאתי לקבל את טענת ההסתמכות, ביחס לאופן השבת אמצעי הסיוע, אשר כאמור אינו קבוע בתקנה, ויושם במסגרת ההמלצה, בשנת 2003. גם אם עיקרון השבת אמצעי הסיוע "היה חקוק בסלע שנים רבות" במסגרת התקנה, אין בכך כדי לשלול את טענת העותר לפיה השבת החלק היחסי מעלותה העדכנית של הזכות הציבורית לא הובא לידי ביטוי במדיניות המשיבה. 22. ניתן, לכן, לקבוע כי לפני ההמלצה לא דרשה המשיבה את השבת אמצעי הסיוע באופן שעל המשוקם יהיה להשיב את החלק היחסי מעלות מכירת הזכות הציבורית. לפיכך, ולאור טענת העותר להסתמכות על מדיניות המשיבה עובר להמלצה, אשר לא נסתרה, וכן לאור העובדה כי יישום ההמלצה החל לאחר ביטול שיקומו של העותר וכ- 9 חודשים לאחר בקשתו לקבלת תגמול נצרך, אין מקום להחיל על העותר את ההמלצה. 23. כהערת אגב מצאתי להתייחס לטענת המשיבה המבקשת כי העותר ישיב לה את 2/3 מהתמורה ממכירת הזכות הציבורית למונית. מן הראוי כי המשיבה תשקול בכובד ראש את טענת העותר לפיה דרישה זו הופכת את המשיבה "לשותפו הסמוי של העותר על כל המשתמע מכך". מן הראוי גם כי המשיבה תשקול מדוע לא תוטל חובה על המשוקם להשיב את כספי הסיוע לפי ערכם במועד ההשבה, ולא על פי ערך הזכות הנמכרת. 24. אשר על כן אני נעתרת לעתירה בחלקה וקובעת כדלקמן: א. העותר ישיב למשיבה את המענק שקיבל בשנת 1979 בסך 20,000 לי' בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום קבלת המענק ועד יום התשלום בפועל. ב. בכפוף לאמור לעיל, המשיבה לא תחיל על העותר, רטרואקטיבית, את המלצות הועדה לבחינת מדיניות השיקום בנושא הפעלת זכות ציבורית למונית (הוראה 1.1 משנת 2002). 25. המשיבה תשלם לעותר הוצאות בסכום כולל של 10,000 ₪ + מע"מ.מוניתזכות ציבורית למונית