להלן החלטה בנושא הארכת צו מעצר מינהלי: החלטה השופטת א' חיות: 1. העותר, תושב קלקיליה, נעצר ביום 10.4.2007 על פי צו מעצר מינהלי שהוציא המשיב ובו הורה על מעצרו של העותר עד יום 9.10.2007 מטעמים של ביטחון האזור וביטחון הציבור בהיותו פעיל תנזים (להלן: הצו המקורי). צו זה נבחן על ידי ערכאות השיפוט הצבאיות ונותר על כנו. ביום 20.9.2007, כשלושה שבועות לפני מועד פקיעת הצו, הורה המשיב על הארכתו עד יום 19.3.2008 בקובעו כי "הדבר עדיין הכרחי בגלל טעמי ביטחון החלטיים" (להלן: צו ההארכה הראשון). ביום 5.11.2007 קיים בית המשפט הצבאי בקציעות (רס"ן אייל נון) דיון בעניין צו ההארכה הראשון ובהחלטתו מאותו יום, לאחר עיון בחומר החסוי, ניתנה למשיב שהות לבדוק אפשרות לנקיטת הליך פלילי בעניינו של העותר. דיון נוסף בצו ההארכה הראשון התקיים ביום 28.11.2007 בפני אותו מותב בבית המשפט הצבאי בעופר, לאחר שהמשיב הודיע כי אין בדעתו להעמיד את העותר לדין פלילי אף שקיימות ראיות לכאורה, וזאת מן הטעם שמדובר בעבירה ישנה יחסית משנת 2005. 2. בתום אותו הדיון ולאחר עיון במעמד צד אחד בחומר המודיעיני החסוי, קבע בית המשפט הצבאי כי ההחלטה להוציא צו מעצר מינהלי נגד העותר בדין יסודה בהתקיים שיקולי ביטחון החלטיים שחייבו את הדבר. עוד ציין בית המשפט הצבאי כי הוצג בפניו "חומר מודיעיני עדכני, מהימן ואיכותי המצביע על חשש ודאי לביטחון האזור לו ישוחרר העציר בימים קשים אלה, וכן על מעורבותו של העציר בפעילות עדכנית המסכנת את ביטחון האזור וביטחון הציבור". למרות זאת, סבר בית המשפט הצבאי כי אין לאשר את המשך מעצרו המינהלי של העותר משום שהאפשרות להעמידו לדין פלילי לא מוצתה במקרה דנן. וכדבריו: עמדת התביעה, בעניין זה, אינה נראית לי. מדובר במי שנעצר במעצר מינהלי במשך תקופה, אשר קיימת חלופה סבירה להגשת כתב אישום נגדו. על בסיס אמרתו של ואפי רדואן (זכ"דים מיום 6.10.05). כמו כן, התביעה התעלמה מאמרות של אחרים המפלילות את העצור, ובהם מאזן ריאן, באסם שתיוי, אמרות שאל מולן הכחשתו של העצור עצמו, לא ניתן לייחס לה משקל של ממש. שאלה היא האם אי העמדה לדין בגין עבירה חמורה יחסית של סחר באמל"ח, היא יכולה להתקבל על הדעת, גם אם מדיניות התביעה לא להעמיד לדין בגין עבירה זו, כאשר חלף פרק זמן מסוים ממועד הביצוע, יכולה להתקבל על הדעת כאשר עסקינן בעצור מינהלי. אין אני נדרש להכריע בשאלה זו, משום שמקרה זה שהתביעה לא דקה פורתא בעניין זה והתעלמה מעבירות נוספות בהן הופלל העצור (ראו למשל אמרתו של באסם שתיוי מיום 9.8.06), אשר במצטבר לעבירה של סחר באמל"ח מצדיקות ואף מחייבות העמדה לדין. עם זאת, ועל מנת לאפשר לגורמי התביעה "פרק זמן קצר להיערך להעמדתו של העצור [לדין פלילי] ככל שיבקשו לעשות כן", הורה בית המשפט הצבאי כי הצו יפקע ביום 15.12.2007, דהיינו בחלוף שבעה-עשר ימים מיום מתן ההחלטה (החלטה זו תיקרא להלן החלטת הקיצור). 3. בעקבות החלטת הקיצור שינתה התביעה הצבאית מעמדתה והחליטה, בניגוד למה שהודיעה קודם לכן, על העמדתו של העותר לדין פלילי. כתב האישום הוגש ביום 2.12.2007 ובו יוחס לעותר סחר בציוד מלחמתי ללא היתר ממפקד האזור בכך שבשנת 2005 או בסמוך לכך מסר לואפי רדואן כשישה כדורים לאקדח מסוג "14". במסגרת ההליך הפלילי שננקט, כאמור, לא נתבקש מעצרו של העותר עד תום ההליכים אך ביום 13.12.2007, יומיים לפני פקיעת צו ההארכה הראשון שקוצר, הוציא המשיב "צו מעצר מינהלי - הארכה" (להלן: צו ההארכה השני) והורה על מעצרו של העותר למשך שישה חודשים החל מיום 15.12.2007 ועד יום 14.6.2008. המשיב נימק את הוצאת צו ההארכה השני בהיותו של העותר פעיל תנזים המסכן את ביטחון האזור ועל כך שמעצרו "עדיין הכרחי מטעמי ביטחון החלטיים". דיון לביקורת שיפוטית בעניין צו ההארכה השני נקבע בפני בית המשפט הצבאי בעופר ליום 18.12.2007. 4. ביום 17.12.2007 הגיש העותר עתירה לבית משפט זה ובה ביקש להורות על שחרורו לאלתר בטענה כי צו ההארכה הראשון פקע ביום 15.12.2007 כמצוות בית המשפט הצבאי וכי צו ההארכה השני שהוציא המשיב בעניינו הוצא שלא כדין ובחוסר סמכות ומשכך, לטענתו, הוא מוחזק במשמורת שלא כחוק. בד בבד עם הגשת העתירה הגיש העותר גם בקשה דחופה למתן צו ביניים ובה עתר לשחרורו לאלתר ובמעמד צד אחד עד לדיון בעתירה. בהחלטה מיום 17.12.2007 הורה בית משפט זה (כב' השופט ח' מלצר) כי העתירה תובא בדחיפות בפני הרכב וכי המשיב יגיש את תגובתו לעתירה ולצו הביניים עד יום 19.12.2007. בתגובה שהגיש המשיב טרם הדיון נטען על ידו כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת היותה מוקדמת ובשל קיומו של סעד חלופי. בהקשר זה מציין המשיב כי ביום 18.12.2007 התקיים בפני בית המשפט הצבאי (סא"ל עמית פרייז) דיון לביקורת שיפוטית בעניין צו ההארכה השני, אשר במהלכו ביקש הסנגור דחייה למועד אחר בשל העתירה התלויה ועומדת בפנינו ובשל טענת אי חוקיות לגבי צו ההארכה השני שהועלתה במסגרת העתירה. עוד מציין המשיב כי בית המשפט הצבאי נעתר לבקשת הדחייה נוכח עמדת התביעה שהותירה את הדבר לשיקול דעתו, אם כי לא שוכנע שיש לכך מקום בציינו כי להשקפתו הוא מוסמך לדון גם בטענות שמעלה הסנגור לעניין אי חוקיות הצו. 5. הדיון בעתירה התקיים בפנינו ביום 20.12.2007 ובמהלכו שב העותר וטען כי צו ההארכה הראשון פקע ביום 15.12.2007 על פי החלטת בית המשפט הצבאי מיום 28.11.2007 וכי משבחר המשיב שלא לערער על החלטה זו לא הייתה לו סמכות להוציא על בסיס אותו חומר חסוי את צו ההארכה השני. מכאן מסקנתו של העותר כי עניין לנו בצו בלתי חוקי ובמעצר בלתי חוקי הנסמך עליו. המשיב, מצידו, טען כי הטעם אשר בגינו קוצר צו ההארכה הראשון בהחלטת בית המשפט הצבאי מיום 28.11.2007 הוא אי מיצוי האפשרות לנקוט הליך פלילי נגד העותר וכי משהוגש לבסוף הליך פלילי כאמור, אשר במסגרתו לא היה מקום לעתור למעצר עד תום ההליכים, אין דופי בהוצאת צו ההארכה השני. מכל מקום, כך לטענת המשיב, הסמכות לדון בשאלת חוקיותו של הצו נתונה לבית המשפט הצבאי המשמש כערכאת ביקורת שיפוטית לעניין זה ועל כן קיים במקרה דנן סעד חלופי אשר בגינו יש לדחות את העתירה על הסף. דיון 6. הסמכות הנתונה למפקד הצבאי להורות על מעצר מינהלי מתוקף הצו בדבר מעצרים מינהליים (הוראת שעה) (יהודה והשומרון) (מספר 1226), התשמ"ח-1988 (כפי שתוקן, בין היתר, בצו בדבר מעצרים מינהליים (הוראת שעה) (יהודה והשומרון) (תיקון מס' 30) (מס' 1555), התשס"ה-2005 (להלן: צו המעצרים)), היא הכרח בל יגונה נוכח האיום הקיומי הנמשך עימו נאלצת מדינת ישראל להתמודד ונוכח פעילות הטרור המכוונת כלפי אזרחיה ותושביה. סמכות זו להורות על מעצר מינהלי נועדה "להקדים תרופה למכה" ולמנוע התממשות של סיכונים ביטחוניים מקום שבו קיים חומר מודיעיני ממשי ואיכותי המלמד כי העצור מעורב בפעילות המסכנת את ביטחון האזור וביטחון הציבור וככל שהדבר "הכרחי בגלל טעמי ביטחון החלטיים" (סעיף 3 לצו המעצרים). עם זאת הסמכות להורות על מעצר מינהלי היא מן האמצעים הדרסטיים, אם לא הדרסטי ביותר, אשר ניתנו בידי גורמי הביטחון להבטחת שלום הציבור. יש בה כדי לפגוע בחירותו של אדם למשך חודשים ולעתים אף למשך שנים ופגיעה זו חריפה במיוחד משום שהיא מבוססת על חומר מודיעיני אשר ככלל אינו נחשף בפני העצור וממילא לא ניתנת לו ההזדמנות להתגונן מפניו כבהליך פלילי. על מנת לאזן פגיעה זו ולשמור כי המפקד הצבאי לא יעשה שימוש נמהר או שרירותי שלא לצורך בסמכותו להוציא צווי מעצר מינהליים, קובע הדין כי צו מעצר מינהלי המוצא על ידי המפקד הצבאי יהא נתון לביקורת שיפוטית בערכאות הצבאיות ובמקרים ראויים גם לביקורתו של בית משפט זה. בפני ערכאות הביקורת מוצג, במעמד צד אחד, החומר המודיעיני שעליו נסמך המפקד הצבאי בהוצאת הצו ונבחנת נחיצותו על פי אמות המידה שפורטו לעיל. על חשיבותה של הביקורת השיפוטית ועל מעמדה כ"כלב השמירה" של זכויות העצור, עמד השופט י' זמיר בבג"ץ 2320/98 אל-עמלה נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד נב(3) 346 (1998) (להלן: פרשת אל-עמלה)) באומרו "הביקורת השיפוטית היא קו ההגנה על החירות, ויש לשמור עליה מכל משמר" (שם, 350; וראו גם בג"ץ 6845/05 מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון נ' שופט בית המשפט הצבאי לערעורים באיו"ש (לא פורסם, 4.8.2005)). עוד קבע בית המשפט בפרשת אל-עמלה כי מפקד צבאי אינו רשאי "לעקוף" החלטה של בית משפט צבאי שהחליט לקצר את תקופת המעצר המינהלי מטעם מהותי, על דרך של הוצאת צו מעצר מינהלי חדש אלא אם כן חל שינוי מהותי באשר למסוכנות העצור. וכלשון בית המשפט שם, בעמ' 364: הכלל הוא שמפקד צבאי אינו רשאי להאריך את תקופת המעצר, לאחר ששופט החליט לקצר את התקופה, אלא אם נתקיים אחד מאלה: (1) השופט החליט לקצר את תקופת המעצר כדי שהמפקד הצבאי ישקול מחדש, לקראת תום התקופה שקוצרה, אם יש הצדקה להמשך המעצר; או (2) לאחר שהשופט החליט לקצר את תקופת המעצר, התקבל מידע חדש או חל שינוי בנסיבות שיש בהם כדי לשנות באופן מהותי את מצב המסוכנות של העצור. 7. במקרה שלפנינו החליט בית המשפט הצבאי במסגרת ביקורת שיפוטית שקיים על צו ההארכה הראשון לקצר את הצו והורה כי יפקע ביום 15.12.2007, אף שמלכתחילה נקבע כי יעמוד בתוקפו עד יום 19.3.2008. זאת משום שסבר כי היה מקום למצות אפשרות של הליך פלילי וזו לא מוצתה. החלטתו של בית המשפט הצבאי באה על רקע הודעת התביעה הצבאית כי במקרה דנן אין בדעתה לנקוט הליך פלילי והודעה זו באה, כאמור, לאחר שלושה שבועות שבהם ניתנה לתביעה שהות לבחון את העניין. משניתנה ביום 28.11.2007 ההחלטה בדבר קיצור תקופת המעצר המינהלי שינתה התביעה מטעמה והגישה בכל זאת ביום 2.12.2007 כתב אישום נגד העותר, אלא שנוכח אופי העבירה שבה הואשם העותר לא נתבקש על ידה מעצר עד תום ההליכים במסגרת אותו הליך. מעצרו של העותר לא הושג אפוא באמצעות ההליך הפלילי ומשכך סבר המשיב כי ניתן להוציא צו חדש לפיו הוארכה ברצף תקופת מעצרו המינהלי של העותר החל מיום 15.12.2007 (עת אמור היה לפקוע צו ההארכה הראשון שקוצר) ועד ליום 14.6.2008. בתגובת המשיב לא נאמר כי צו ההארכה השני הוצא בעקבות מידע מודיעיני חדש ומעודכן ומשכך יש להניח, כטענת העותר, שהצו הנוסף מתבסס אף הוא על אותו חומר מודיעיני שעליו נסמך המפקד הצבאי לצורך הוצאת צו ההארכה הראשון. 8. הדרך שבה נהג המשיב אינה מקובלת עלינו ואיננו סבורים כי ראוי היה לו למשיב "לפרש" את החלטת בית המשפט הצבאי כהחלטה המאפשרת לו להוציא את צו ההארכה השני עם מיצוי הליך פלילי בעניינו של העותר. אכן, בית המשפט הצבאי ציין בהחלטתו שהחומר המודיעיני שהוצג במעמד צד אחד מצדיק את הוצאת צו ההארכה הראשון למלוא תקופת המעצר שנקבעה בו, דהיינו עד ליום 19.3.2008. יחד עם זאת, הורה בית המשפט הצבאי על קיצור תקופה זו עד ליום 15.12.2007 בשל אי מיצוי האפיק הפלילי. באותו שלב יכולה הייתה התביעה הצבאית לגישתנו להתמיד בעמדתה כי אין מקום להליך פלילי נגד העותר ולהגיש ערעור על החלטתו של בית המשפט הצבאי לבית המשפט הצבאי לערעורים על מנת לנסות ולשכנעו כי נוכח הסיכון הנשקף מן העותר, כקביעת בית המשפט הצבאי עצמו, אין מקום לקיצור תקופת המעצר המינהלי שנקבעה. התביעה הצבאית בחרה שלא לעשות כן. היא שינתה באותו שלב מעמדתה והחליטה להגיש הליך פלילי נגד העותר. במצב דברים זה ובמהלך שלושת השבועות שהותיר בידה בית המשפט הצבאי בהחלטת הקיצור, יכולה הייתה התביעה הצבאית לשוב ולפנות אל בית המשפט הצבאי על מנת שיעיין מחדש בהחלטתו לקצר את התקופה (לעיון מחדש בהחלטה הנוגעת לשחרור או להארכת מעצר מינהלי בהיווצר הנסיבות המתאימות לכך ראו בג"ץ 4607/06 אבו מחמוד נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (לא פורסם, 14.6.2006)). כמו כן, יכולה הייתה התביעה הצבאית להגיש ערעור על מנת שבית המשפט הצבאי לערעורים ישקול את ביטול קיצור תקופת צו ההארכה הראשון בעקבות הגשת ההליך הפלילי. התביעה הצבאית בחרה שלא לנקוט באיזו מן הדרכים הללו. תחת זאת, ואף שהחלטת הקיצור מעולם לא בוטלה, הוציא המשיב צו חדש - צו ההארכה השני - המתבסס ככל הנראה על אותו חומר מודיעיני וקבע את תוקפו עד יום 14.6.2008. דרך זו להשגת המשך מעצרו המינהלי של העותר אינה ראויה בעינינו ולטעמנו ככל שנדרש המשך המעצר שומה היה על התביעה הצבאית לפעול באמצעות ערכאות הביקורת השיפוטית באחת מן הדרכים שהותוו לעיל לביטול קיצור תקופת צו ההארכה הראשון. בכך היה נשמר העיקרון החשוב לפיו אין המשיב רשאי להוציא צו מעצר מינהלי חדש בלא שהתקיימו התנאים שנקבעו לעניין זה בפרשת אל-עמלה, לאחר שערכאת הביקורת השיפוטית החליטה מטעם מהותי לקצר את תקופת המעצר המינהלי. תנאים אלה לא התקיימו בענייננו. העובדה כי צו ההארכה השני, ככל צו מעצר המוצא על ידי המשיב, עומד אף הוא לביקורת שיפוטית אינה מהווה לטעמנו מענה הולם לדרך הבלתי ראויה שבה נקט המשיב במקרה דנן. סוף דבר 9. בנסיבות שנוצרו אנו סבורים כי יש לנתב את הליך הביקורת השיפוטית למסלול שאליו ראוי היה לנתבו מלכתחילה. דהיינו: לאפשר לערכאת השיפוט הצבאית לעיין מחדש בשאלת משך תוקפו של צו ההארכה הראשון, בהינתן ההליך הפלילי שהוגש נגד העותר. לפיכך ובלא שיש בכך משום חיווי דעה לגופו של עניין, אנו מורים כי בית המשפט הצבאי ישוב ויעיין מחדש בהחלטתו מיום 28.11.2007 לעניין קיצור צו ההארכה הראשון נוכח ההליך הפלילי שננקט על ידי התביעה הצבאית לאחר מתן אותה החלטה. עוד אנו מורים כי דיון זה יתקיים בתוך חמישה ימים מהיום וכי העתירה תישאר תלויה ועומדת. הצדדים יגישו לבית משפט זה הודעות מעדכנות מתאימות ועם קבלתן יוחלט על המשך הטיפול בעתירה. בשלב זה יישאר העותר במעצר. צו מעצרצוויםמעצר