הארכת מועד ביצוע צו סגירה

להלן החלטה בנושא הארכת מועד ביצוע צו סגירה:

ה ח ל ט ה

א.     רקע כללי:

  1.      לפני בקשה מטעם הנאשם שכותרתה "בקשה להארכת המועד לביצוע צו סגירה" (להלן - הבקשה וצו הסגירה, בהתאמה). צו הסגירה ניתן במסגרת ת.פ. 1217/96 בעניינה של מסעדת "שבלול", מסעדה אותה ניהל הנאשם בחוף ימה של הרצליה במשך שנים ארוכות (להלן - העסק). הצו נכנס לתוקף, לאחר שניתנו לנאשם שתי ארכות, ביום 31.12.08.
  2.      הרקע למתן צו הסגירה ולקביעת מועד כניסתו לתוקף הינו מורכב וכולל מספר החלטות ופסקי דין של בית משפט זה, אשר ניתנו על ידי מותבים שונים במשך תקופה המשתרעת על פני מספר שנים, וכן החלטה של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב. להלן נעמוד על עיקריו.

(א)     ביום 1.12.96 הוגש נגד הנאשם כתב אישום בת.פ. 1217/96 בגין ניהול העסק ללא רישיון, מעשה המהווה עבירה לפי סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן - חוק רישוי עסקים). ביום 20.1.97 הודה הנאשם בעובדות כתב האישום. בית המשפט (כב' השופטת א' דודקביץ) הרשיע את הנאשם. בגזר הדין ציין בית המשפט:
     הנאשם הודה בעובדות כתב האישום, וחסך מזמנו של בית המשפט. מאידך מדובר בעסק העוסק בעסקי מזון, מזה למעלה משנתיים, מנוהל ללא רישיון עסק, וללא כל פיקוח שהוא, בנסיבות אלו, על בית המשפט להקפיד שעסק מסוג זה לא ימשיך להתנהל ללא כל פיקוח, ואולם יש מקום ליתן לנאשם אורכה מסוימת על מנת לנסות ולמצות את ההליכים ולקבל רישיון עסק כחוק.
     על רקע זה גזר בית המשפט את דינו של הנאשם לקנס בסך 1,000 ₪ וכן הוציא את צו הסגירה דנא, אם כי קבע שהצו ייכנס לתוקף במועד נדחה, ביום 4.5.97.
(ב)     הנאשם לא סגר את העסק ולא קיבל רישיון עסק כדין. לפיכך, ביום 16.6.98 הוגש נגד הנאשם כתב אישום בת.פ. 969/98 הן בגין עבירה של ניהול העסק ללא רישיון והן בגין עבירה של אי קיום צו בית המשפט (לפי סעיף 18 לחוק רישוי עסקים) בשל אי קיום צו הסגירה. בגזר הדין, שניתן ביום 16.12.02, קבע בית המשפט (כב' השופטת ח' שרון), כדלקמן:
הנאשם הורשע על פי הודאתו... הנאשם לא סגר את העסק חרף הוראת ביהמ"ש עד עצם היום הזה... העסק מתנהל שם שנים רבות, עד שנת 1996 (כנראה צ"ל 1994 - ש.א.) היה לעסק רישיון ולאחר מכן לא חודש. מאז המועד שבו היה עליו לסגור את העסק לא פעל הנאשם יתר על המידה בניסיונו לקבל רישיון. הוא הגיש בקשה ושקט על שמריו במשך שנים. לא התעניין בסיבות הסירוב. לא פנה לביהמ"ש המוסמך בנושא שיקולי הרשות ואף לעו"ד פנה רק יום לפני הדיון שבפני. לא למותר להוסיף כי אם עד לפני כ-3 חודשים ניתן היה להניח אולי כי קיים סיכוי קלוש, אם בכלל, להכשיר את העסק אף שהוא מתנהל בניגוד לצו ביהמ"ש כבר כ-5 שנים, הנה לאחרונה התברר כי אין כל סיכוי לכך...
     על רקע זה גזר בית המשפט את דינו של הנאשם לקנס בסך 8,000 ₪ וכן לקנס יומי עבור כל יום בו תימשך העבירה החל מיום 1.4.03.
(ג)     שוב חזרו הדברים על עצמם. הנאשם לא סגר את העסק ולא קיבל רישיון עסק כדין ולפיכך, ביום 28.7.03, הוגש נגדו כתב אישום בת.פ. 437/03 הן בגין עבירה של ניהול העסק ללא רישיון והן בגין עבירה של אי קיום צו בית המשפט בשל אי קיום צו הסגירה. לאחר דחיות רבות וממושכות, שניתנו לבקשת ב"כ הנאשם על רקע משא ומתן אותו ניהל עם נציגי עיריית הרצליה, הוגשה ביום 24.4.06 "הודעה בדבר הסדר טיעון" בתיק הנ"ל (להלן - הסדר הטיעון). בהסדר הטיעון צוין כי "עלה בידי העירייה והנאשם להגיע לכלל הסכם ביניהם אשר יישב את המחלוקות ביניהם במספר נושאים וביניהם המועד בו ישיב הנאשם את המבנה בו מנהל הוא את עסקו נשוא כתב האישום...". יצוין, כי ההסכם המאוזכר הינו חוזה שנערך ונחתם ביום 29.1.06 בין הנאשם לבין עיריית הרצליה (להלן - החוזה), שבמסגרתו הוסכם, בין השאר, כי הנאשם יחזיר ביום 31.12.08 את מבנה העסק לידי העירייה "כשהוא פנוי מכל אדם או חפץ או זכות של צד שלישי כלשהו".
בית המשפט (כב' השופטת א' לוי) מצא כי בנסיבות העניין הסדר הטיעון הינו סביר, ועל כן החליט לכבדו. הנאשם הורשע ודינו נגזר בהתאם, היינו לענישה של קנס מתון בסך 2,000 ₪. כמו כן, ואף זאת בהתאם לאמור בהסדר הטיעון, מועד ביצועו של צו הסגירה הוארך עד ליום 31.12.08; והכל כאמור בפרוטוקול הדיון מיום 24.4.06.
(ד)     לא למותר לציין, כי ביום 20.8.07 הגישה המאשימה בקשה להקדמת מועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה, בטענה שהנאשם הפר את התחייבויותיו לפי החוזה ואף הרחיב את עסקו בהפעלת דיסקוטק ואירועי בידור ללא רישיון, ללא אישור גורמי הרישוי הרלוואנטיים ותוך גרימת מטרדים ומפגעי רעש.
ביום 5.11.07 דחה בית המשפט (כב' השופטת א' לוי) בקשה זו, בנמקו את החלטתו כדלקמן:
גם אם קיימת סמכות לבימ"ש זה להאריך תקפו של צו סגירה שניתן במסגרת פסק דין, על פי סמכותו הטבועה ובהעדר הסמכה בחוק (ראה בר"מ 6085/03), ויצוין כי סמכות זו אינה ברורה מאליה (ראה עמ"ק (פ"ת) 390/02), הרי שאיני סבורה כי קיימת סמכות לבטל ארכה שניתנה בפסק דין או לקצרה. אין דינה של ארכה או דחיית ביצוע כדין הקדמת מועד (ראה גם סעיף 87 לחוק העונשין). ביטול או קיצור ארכה יוכל להיעשות רק בערכאת הערעור.
(ה)     לבסוף, ביום 23.12.08, ימים ספורים לפני כניסתו לתוקף של צו הסגירה, הגיש הנאשם עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב (עת"מ (ת"א) 3192/08; להלן - העתירה הראשונה), במסגרתה עתר למתן צו ביניים, שיאפשר לו להמשיך ולנהל את העסק.
בית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופט ע' פוגלמן) דחה את הבקשה למתן צו ביניים, בנמקו את החלטתו כדלקמן:
המבקש מפעיל, מזה שנים רבות, עסק המתקרא על ידו "מסעדת שבלול" בחוף השרון בהרצליה. נגד המבקש נוהלו מספר הליכים פליליים בגין ניהול עסקו ללא רישיון, ובגין אי קיום צו בית משפט שהורה על סגירת העסק. לא כאן המקום לפרט את כל ההליכים. נזכיר רק כי בסיכומם האריך בית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה, במסגרת ההליך הפלילי, את המועד לביצוע צו הסגירה עד ליום 31.12.08. עוד יצוין כי מאז שנת 2001 לא הגיש המבקש בקשה לרישיון עסק. רק ביום 17.12.08, שישה ימים לפני הגשת העתירה, פנה בא כוחו לעירייה בבקשה למתן רישיון עסק. משבקשתו לא נענתה בתוך פרק הזמן האמור, הגיש לבית משפט זה עתירה בה הוא מבקש להורות למשיבים לדחות את מועד כניסתו לתוקף של הצו שניתן על ידי בית המשפט בהליך הפלילי, וכן להורות לרשות הרישוי לדון בבקשת רישיון העסק שהגיש...
הלכה פסוקה היא כי אין לעקוף צווים שניתנו בהליך פלילי בדרך של הגשת עתירה מנהלית... הגם שהמבקש מנסה לעטוף את בקשתו באיצטלה אחרת, לא ניתן להתעלם מכך שזו מהותה של הבקשה שלפנינו, ולכן לא ניתן להיעתר לה. המבקש היה רשאי לפנות בלית המשפט לעניינים מקומיים מבעוד מועד, אך בחר שלא לעשות כן (מבלי שיש באמור משום חיווי דעה לגופה של בקשה, אם היתה מוגשת).
בנפרד מכך, אין עילה למתן צו עשה זמני שיורה למשיבים ליתן למבקש רישיון עסק זמני. צו עשה זמני יינתן רק בנסיבות חריגות... המקרה שלפנינו, בו הפנייה בכתב לרשות בבקשה לרישיון עסק נעשתה שישה ימים לפני הגשת העתירה, לאחר שנים של ניהול העסק ללא רישיון כדין, רחוק מלגלות נסיבות חריגות מעין אלה... (ר' בש"א (ת"א) 33463/08 (עת"מ (ת"א) 3192/08), החלטה מיום 1.1.09)
3.     לאחר הדברים האלה, ולאחר שרשות הרישוי דחתה את בקשת הנאשם למתן רישיון עסק, הגיש הנאשם ביום 1.3.09 עתירה מנהלית נוספת לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב (עת"מ (ת"א) 1400/09; להלן - העתירה השנייה). במסגרת עתירה זו לא עתר הנאשם למתן צו ביניים וחלף זאת הגיש, ביום 8.3.09, את הבקשה דנא, שבמסגרתה מתבקש בית משפט זה להאריך את מועד ביצוע צו הסגירה עד למתן פסק הדין בעתירה השנייה (או בשישה חודשים).
4.     יודגש, כי הבקשה דנא נסמכת כולה על העתירה השניה, שאף צורפה לבקשה, על כל נספחיה. בבקשה נטען, כי הנאשם משוכנע שהעתירה השנייה תתקבל, ומובאים בה - באריכות יתירה - נימוקי העתירה השנייה; והכול על רקע טענת הנאשם כי יש להיעתר לבקשה על מנת לאפשר לו למצות את זכויותיו בפני בית המשפט לעניינים מנהליים.

ב.     דיון והכרעה:
5.     עסקינן בבקשה לדחייה נוספת של מועד דחוי לכניסה לתוקף של צו סגירה שיפוטי, מועד שהוסכם עליו במסגרת הסדר טיעון שנערך בין הצדדים ואשר בית המשפט החליט לכבדו לאחר שמצא אותו סביר. ככלל, מועד דחוי לכניסה לתוקף של צו סגירה שיפוטי, בפרט כאשר הוא נקבע על רקע הסכמות הצדדים, אינו יכול לשמש כ"קרש קפיצה" לבקשות למתן דחיות או ארכות נוספות, שכן אחרת יהא בכך כדי לרוקן מתוכן את משמעותם של מועדי ביצוע צווים הנקבעים במסגרת גזרי דין. לפיכך, נדרשות נסיבות מיוחדות כדי שבית המשפט ייעתר לבקשה למתן ארכה נוספת כאמור.
6.     במקרה דנא, לא זו בלבד שלא מתקיימות נסיבות כאלה אלא שקיימים מספר טעמים מצטברים, שבגינם אין מקום ליתן לנאשם ארכה נוספת:
     ראשית, מועד ביצועו של צו הסגירה דנא כבר נדחה פעמיים. בפעם הראשונה נעשה הדבר במסגרת גזר הדין המקורי בת.פ. 1217/96 ובפעם השניה נעשה הדבר במסגרת גזר הדין בת.פ. 437/03, על פי הסדר הטיעון שנערך בין הצדדים, אותו החליט בית המשפט לכבד. הארכה שנתנה במסגרת הדחייה שנייה היתה ממושכת במיוחד, לתקופה של קרוב לשלוש שנים, מעל ומעבר למקובל בתיקים כגון דא. די בכך כדי לדחות את הבקשה, בפרט כאשר הסכמת הצדדים בת.פ. 437/03 נעשתה על רקע החוזה בו נקבע כי במועד תום הארכה הנוספת יפנה הנאשם את העסק.
     שנית, מהחומר שהוגש בפני עולה כי התנהלות הנאשם בכל הקשור לטיפול ברישיון העסק התאפיינה בהזנחה חמורה ומתמשכת. כבר בגזר הדין המקורי בת.פ. 1217/96 מיום 20.1.97 קבע בית המשפט כי "מדובר בעסק העוסק בעסקי מזון, מזה למעלה משנתיים, מנוהל ללא רישיון עסק...", ובגזר הדין בת.פ. 969/98 מיום 16.12.02 ציין בית המשפט כי "מאז המועד שבו היה עליו לסגור את העסק לא פעל הנאשם יתר על המידה בניסיונו לקבל רישיון. הוא הגיש בקשה ושקט על שמריו במשך שנים...". גם במסגרת ההחלטה בבקשה למתן צו ביניים בעתירה המנהלית הראשונה מתח בית המשפט ביקורת על התנהלותו של הנאשם בציינו "מאז שנת 2001 לא הגיש המבקש בקשה לרישיון עסק. רק ביום 17.12.08, שישה ימים לפני הגשת העתירה, פנה בא כוחו לעירייה בבקשה למתן רישיון עסק...". במצב דברים זה, אין לנאשם להלין אלא על עצמו ואין מקום להיעתר לבקשתו. בנוסף, התנהלותו זו של הנאשם יש בה כדי לאיין את טיעונו לפיו ייגרם לו נזק כלכלי כבד אם לא יתאפשר לו לפתוח מחדש את העסק. אף מבלי להתייחס להלכה לפיה, ככלל, אין בנזק כלכלי כדי להוות נימוק להתיר לנאשם לנהל, ולו באורח זמני, עסק ללא רישיון, ברי כי משהזניח הנאשם את הטיפול בקבלת הרישיון לעסק במשך שנים ארוכות אין הוא יכול להיתלות בנזק הכלכלי שייגרם לו כעילה למתן ארכה נוספת.
     שלישית, הבקשה דנא הוגשה למעלה משלושה חודשים לאחר שצו הסגירה נכנס לתוקף. לא מדובר אפוא בבקשה למתן ארכה כפשוטה אלא בבקשה להיתר לפתוח מחדש עסק, שאין לו רישיון כדין. אף בכך יש כדי לתמוך במסקנה שדין הבקשה להידחות, בפרט לנוכח השתלשלות העניינים במקרה זה והעובדה שהנאשם ניהל את העסק במשך שנים ארוכות ללא רישיון כדין.
7.     זאת ועוד: חרף העובדה שהבקשה הוגשה במסגרתו הפורמאלית של ההליך הפלילי הרי שנימוקיה עוסקים כל כולם בעתירה המנהלית השנייה ובסיכויי הצלחתה, אשר לפי סברת הנאשם הינם גבוהים ביותר. הלכה למעשה מתבקש בית משפט זה לבחון את נימוקי העתירה המנהלית השנייה ולהעריך את סיכויי קבלתה, הגם שעתירה זו אינה בגדרי סמכותו. אף בכך - כאשר, כאמור, נימוקי הבקשה נסבים כולם על נימוקי העתירה המנהלית השנייה - יש כדי לתמוך במסקנה שיש לדחות את הבקשה, שבכל מקרה דינה דחייה לנוכח הנימוקים שפורטו בפסקה 6 לעיל.

8.     בשולי החלטה זו יש מקום להתייחס לשני עניינים נוספים:
     ראשית, במסגרת תגובתו ציין ב"כ המאשימה כי קיים ספק בדבר סמכותו של בית משפט זה להאריך שוב את מועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה, לנוכח העובדה שחוק רישוי עסקים - להבדיל מחוקים אחרים - לא העניק סמכות כזו לבית המשפט (השווה, למשל, להוראות סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, שלפיהן בית המשפט רשאי להאריך מועד שקבע לביצוע צווים אם ראה טעם לעשות כן). ואולם, אין לקבל את הטענה. משהוקנתה לבית המשפט סמכות ליתן צו סגירה הרי שניתנה לו - מכוח סמכותו הטבועה - גם הסמכות להאריך את המועד שקבע לביצוע הצו. זאת ועוד: אף שקיימת פסיקה מסוימת לסתור, הנוהג הוא שבקשות למתן ארכה לצווי סגירה נדונות לא אחת בבתי משפט לעניינים מקומיים בלא שמי מהצדדים מעלה את שאלת הסמכות, והמקרה שבפנינו - בו ניתנה ארכה כזו במסגרת גזר הדין בת.פ. 437/03 - יוכיח. אמנם עשויה להישאל השאלה אם העובדה שמדובר בהפעלת סמכות טבועה צריכה להשפיע על אופן הפעלת שיקול הדעת השיפוטי, אך אין צורך להיזקק לשאלה זו במקרה דנא בו דין הבקשה להידחות בכל מקרה.
     שנית, במסגרת הבקשה עתר הנאשם לקביעת דיון בבקשה במעמד הצדדים. ואולם, בקשות כגון דא נידונות ככלל על פי החומר המוגש לבית המשפט, ואין מקום לסטות מכך במקרה זה. יתירה מכך: מדובר בבקשה החורגת בהיקפה מהמקובל באופן ניכר, לה צורפו כנספחים מסמכים רבים מאוד. אם גם בהיקף ניכר זה של טיעונים ומסמכים אין כדי לבסס את הבקשה, פשיטא שאין בכך כדי לתמוך בקבלתה.
9.     אשר על כן הבקשה נדחית.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון