דחיית עתירה לשחרור על תנאי

להלן פסק דין בנושא דחיית עתירה לשחרור על תנאי:

פסק דין

1.     העותר, תושב מזרח ירושלים, מרצה את מאסרו השני לתקופה של 25 שנות מאסר, אשר נגזר עליו בבית הדין הצבאי בלוד בגין הרשעתו בעבירות של חברות בהתאגדות בלתי מותרת, החזקת כלי או חפץ המסוגל לגרום למוות, והחזקת ונשיאת נשק נשוא תיק במל"ד לוד 18/88.

2.     העותר השתתף בשנת 1987, בהיותו בן 21, בהקמת חוליה של החזית העממית בירושלים (להלן: "החוליה") שאנשיה, לרבות העותר, ביצעו מספר פעולות שהביאו לפציעת יהודים, דקירת האחים אוחיון בעורפם, ותכננו מספר פעולות נוספות כדי לרצוח יהודים, פעולות שלא יצאו לפועל.

3.     בגזר הדין קבע ביהמ"ש הצבאי כי העותר לא הסתפק בדקירות שדקר את האחים אוחיון אלא חזר וניסה לרצוח יהודי ושומר של משרדי מס הכנסה.
עברו הפלילי של העותר מוכיח כי למרות שנתקל בעבר ברשויות החוק והבטחון, הוא לא היסס להמשיך בפעילות ביתר שאת, והוכיח כי האידיאולוגיה שלו עולה על ערכים של כיבוד החוק וקדושת חיי אדם.
כן צויין בגזר הדין כי:
”לפנינו אדם אשר בחר בדרך של אלימות ומימש כוונותיו הרצחניות כפי שתואר. אמנם לא נגרמו פגיעות אנושות כתוצאה מפעילותו, אך אין בכך כדי להמעיט בהרבה מחומרת העבירות".

4.     ביום 23.3.04 החליטה המשיבה 1 (להלן: "הוועדה") לדחות בקשתו של העותר לשחרור על תנאי מאחר ונסיבות האירוע בגינו הוא מרצה את המאסר הן חמורות, ויש לו הרשעה קודמת בעבירות של ידוי אבנים והתנהגות פרועה במקום ציבורי, כמו-כן ומאחר והתנהגותו בכלא, כפי שעלתה מדו"חות המשמעת - איננה תקינה ולאור מסוכנותו, כפי שעלתה מחוו"ד שב"כ שהוצגה בפני הוועדה (ראה נספח א' לעתירה).

5.     ביום 13.11.05 קיימה הוועדה דיון חוזר בבקשתו של העותר להשתחרר על-תנאי, ובהחלטה מיום 24.11.05 דחתה את הבקשה, לאחר שקבעה כי אופי העבירות ונסיבות ביצוען, לרבות משך המאסר שנגזר על העותר כאינדיקציה למעשיו, מלמדים כשלעצמם על מסוכנותו, בנוסף לכתוב בחו"ד שב"כ.
מעבר לכך התנהגותו של העותר לא הייתה חיובית, והוא עבר במהלך מאסרו עבירות משמעת.

6.     על החלטת הוועדה הוגשה עתירה שנידונה בפנינו בעע"א 3147/05, ובפסק הדין שניתן ביום 8.3.06 קבענו, לאחר עיון במסמכים ובחוות הדעת שהתקבלו בעניינו של העותר, כי מעשיו של העותר מלמדים על מעורבותו בפעילות שלילית בין כתלי בית הסוהר, שעלולה להימשך מחוץ לכתלי בית הסוהר ולסכן את בטחון המדינה.
לאור האמור, דחינו את עתירת העותר, תוך העדפת השמירה על בטחון המדינה על פני השיקולים המשפחתיים-האישיים שלו (ראה נספח ד' לעתירה).

7.     בחלוף כשישה חודשים מאז הדיון החוזר ביקש העותר לקיים דיון חוזר בבקשתו לפי סעיף 19(5) לחוק שחרור ממאסר, התש"ס-2001 (להלן: "החוק"), וביום 27.7.06 דחתה הועדה את בקשתו לאחר שקבעה כי לא מצאה עילה לקיום דיון חוזר בבקשה.

8.     לאחר שישה חודשים שוב ביקש העותר לקיים דיון חוזר בבקשתו לשחרור על תנאי, וביום 21.3.07 נידונה בקשתו של העותר ע"י הוועדה.

הוועדה דחתה את הבקשה וציינה בהחלטתה כי טיעוניו של ב"כ היועמ"ש אודות תעוזתו של העותר ומעשיו שבוצעו על רקע אידיאולוגי, בשילוב התנהגותו השלילית, המחזקים את הסברה שאין לאפשר שחרורו המוקדם, מקובלים עליה.
לדברי הוועדה גם מידעי שב"ס מצביעים על כך שהעותר לא שינה עמדותיו האידיאולוגיות שעמדו בבסיס העבירות אותן ביצע. הועדה למדה מחוו"ד שב"כ שטענת העותר אודות שינוי אורחות חייו הינה בגדר הבל פיו בלבד.
עוד ציינה הוועדה את יתרת המאסר הארוכה שנותרה לעותר, ודחתה את בקשתו לאחר שקבעה ששחרורו על תנאי יסכן את הציבור (ראה נספח ה' לעתירה).

החלטה זו היא נשוא העתירה שבפנינו.

נימוקי העתירה:

1.     החלטת הוועדה חורגת באופן ממשי ממתחם הסבירות, באשר היא מציבה כשיקול עליון, שאותו לא ניתן לצלוח, את חומרת העבירה.
עפ"י החלטת הוועדה חומרת העבירה גוברת על העובדה שהעותר שינה עמדותיו ועל כך ששני עשורים לאחר שביצע את העבירות בגינן נאסר הוא מתנגד לדרך האלימות, והיא סותמת את הגולל על אפשרויות השיקום של העותר ועל אפשרות חזרתו למסלול חיים נורמטיבי.

2.     הוועדה התעלמה באופן מוחלט מחלוף הזמן ומהשינוי שחל בעותר, כמו גם ממצב הדברים הפוליטי-מדיני במהלך שני העשורים מאז ביצוע העבירה, שכן מזה שנה וחצי לא נתקבלו בשב"ס ובשב"כ מיידעים חדשים ביחס לעותר.
מהחלטת הוועדה עולה כי העותר אינו יכול להוכיח את השינוי שחל בו לאחר שקבעה כי העבירה שביצע היא חמורה, ומאידך לא זקפה לזכותו את העדרם של מיידעים חדשים.
ב"כ העותר מפנה למספר החלטות שקבעו כי חומרת העבירה וסווגה כביטחונית אינו תנאי מספיק לקביעה חד משמעית כי קיימת מסוכנות ממי שביצע אותה (עע"א 1714/06 יאסין אבו חדיר נ' פמת"א, עע"א 311/06 היועץ המשפטי לממשלה נ' סאאד מואיד באכיר).

3.     העותר מצוי ב"מעגל שוטה", שכן המגמה המסתמנת בבתי המשפט היא כי סווגן של עבירות כעבירות שנעברו על רקע בטחוני מספיק על מנת לקבוע את מסוכנותו של האסיר. אמנם, מדובר במדד למסוכנות, אולם אין המדובר במדד יחיד או מכריע, בפרט כאשר דמובר בעבירות שבוצעו לפני שנים כה רבות וכשקיימים פרמטרים אחרים, עדכניים, המעדיים על איון המסוכנות.

4.     הוועדה שגתה כאשר יחסה משקל זניח לפרמטרים הבאים, אשר יש בהם כדי להטות את כפות המאזניים, ולגבור על הקריטריון של חומרת העבירה כאינדיקציה למסוכנות העותר בהווה:
המדובר בעותר כבן 40, אשר נידון למאסר בהיותו בן 21. ככל שתקופת המאסר ארוכה יותר, והאסיר נידון למאסר בהיותו צעיר יותר, יש כך כדי להחליט את האקסיומה לפיה חומרת העבירה מלמדת בהכרח על מסוכנותו גם בתום תקופת המאסר.
העותר ריצה 3 שנים מתוך השליש האחרון לתקופת המאסר, אימו חולה, ובהיותו תושב ירושלים קיימות אפשרויות פיקוח ושיקום לגביו.

5.     הוועדה התעלמה מטיעוני העותר כי חל שינוי מרחיק לכת בהשקפתו והתייחסה אליהם כ"הבל פה" למרות שהשתתף בקריאה לחוטפי נהג המונית, אליהו גוראל, ביולי 2003, לשחררו ללא תנאים, והיה מעורב בקריאה לכל הפלגים הפלסטינים להסכים ל"הודנה".

על אף שאירועים אלה התרחשו בין כתלי הכלא והם ידועים לרשויות הבטחון, הם לא מצאו ביטוי בחוות הדעת שהוגשה מטעם שב"כ, כך שהצהרה מטעם בא כוחו של העותר היא הדרך היחידה האפשרית מבחינת עותר להוכיח את פני הדברים.
הוועדה שגתה כאשר קבעה שעצם העובדה שהצהרתו של העותר ניתה מפי בא כוחו מחלישה את אמינותה, שכן הצגת טיעונים באמצעות בא-כוחו של אסיר הנה פרקטיקה נוהגת ואין להסיק מכך דבר ביחס לאמיתות הדברים, במיוחד כאשר מדובר בעותר שהשפה העברית אינה שפת אמו.

6.     לא ברור לאיזה שינוי מצפים חברי הוועדה כי יחול בעותר במשך השנים כדי שיזכה בשחרור מוקדם, כאשר חומרת העבירה לא תשתנה חרף חלוף הזמן וגם היעדר מיידעים חדשים אינם עומדים לזכותו.

בדיון שהתקיים בפנינו ביום 10.7.07 הדגיש ב"כ העותר את החשיבות שבשחרורו המוקדם של העותר, שמרצה שנות מאסר ארוכות, וטען כי האינטרס הציבורי מחייב שחרורו באופן הדרגתי תוך פיקוח עליו.

7.     שחרור העותר בתום ריצוי מלוא תקופת המאסר תהא בלא פיקוח וללא מגבלות, כך שגם האינטרס הציבורי תומך בשחרורו המוקדם, תוך פיקוח עליו.

תגובת המשיב 2

1.     התנהגותו הגלויה והסמויה של העותר במהלך מאסרו היא התנהגות שלילית. מסוכנותו של העותר נלמדת ממעשיו, מהרשעתו הקודמת ומהתנהגותו בכלא. יש לתת משקל גם למצב הבטחוני האקוטי השורר בארץ ולהשתייכותו הארגונית של העותר בכלא.

3.     העותר לא עמד בנטל שמוטל עליו להוכיח כי שינה דרכו, והוא אינו יכול להיבנות רק מכך שאין ראיות להתנהגות שלילית או פלילית עדכנית.
הטענה של ב"כ העותר בדבר שינוי מרחיק לכת שחל באופיו של העותר במהלך שנות המאסר מפורכת, היא סותרת את חוו"ד שב"כ, ממנה עולה השתייכות ארגונית של העותר, וסותרת את הידיעות המודיעיניות שהונחו בפני הוועדה ואת התנהגות העותר בכלא.
חוו"ד השב"כ היא חוו"ד מקצועית להערכת מסוכנות ואין צורך במידע מודיעיני על מנת להעריך מסוכנות, מה גם שגורמי הבטחון עודם סבורים כי האמור במידע המודיעיני הקיים, הגם שלא התחדש, עומד בתוקפו.
ב"כ המשיב טענה שהעותר לא הוכיח שהוא סטה מעמדותיו האידיאולוגיות ועלה על דרך הישר, שכן אין ראייה לכך שהעותר ביקש לעבור לאגף אחר או שזנח את דרכו.
לטענתה, האסירים השכילו להבין שרצוי שלא יביעו את עמדתם האידיאולוגית בין כתלי בית הכלא, באם רצונם לזכות בשחרור מוקדם, ולכן לא ניתן ללמוד משתיקת העותר על שינוי שחל בעמדותיו.

דיון

5.     ההנחה הבסיסית היא שאין להסיר זכות מוקנית לשחרור על תנאי בטרם השלים את מלוא תקופת מאסרו, וכי עליו להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים בטרם תינתן לו זכות זו (ע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פד לז(2), 688:
התנאי האחד הוא שהוא ראוי לשחרור מוקדם והתנאי השני הוא ששחרורו אינו מסכן את שלום הציבור (רע"ב 2546/06 טאלב גית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2006(3), 1267).

6.     סעיפים 3 ו- 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: "החוק") מעגנים את הקביעה שחומרת העבירה בגינה מרצה העותר את מאסרו מהווה שיקול מרכזי בבחינת מסוכנותו וסיכויי השיקום שלו.
אמנם אין באופייה של העבירה כשלעצמה, בדרך כלל, כדי להסיק שאין האסיר ראוי לשחרור מוקדם אלא יש להתייחס לכל אסיר באופן פרטני, תוך שקילת נסיבותיו האישיות (ראה ספרו של א' שרון, שחרור מוקדם ממאסר, עמ' 160).

יחד עם זאת, קיימות עבירות לגביהן נקבע שחומרתן יוצאת הדופן ונסיבות ביצוען הן סיבות העומדות בפני עצמן למניעת שחרור מוקדם של המורשעים בביצוען. עבירות נגד בטחון המדינה המבוצעות על רקע לאומני-אידיאולוגי כמו אלה שביצע העותר, עשויות בנסיבות מסוימות, להיכנס לגדר עבירות אלה (בג"צ 1920/00 גלאון נ' ועדת השחרורים, פ"ד נד(2), 313).

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט חשין בש"פ 2356/95 שטרן שמואל נ' מדינת ישראל, דינים עליון מ 967, שבו נידונה, אמנם, שאלת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, אך האמור בהם נכון גם בנסיבות בהן מתעוררת שאלה של שחרור על-תנאי ממאסר:

”שור שנגח איש או אשה ומתו, דינו של השור לסקילה. אין נותנים לו לשור הזדמנות להוכיח כי יחזור למוטב וכי לא עוד ינגח איש או אשה או פרה. יש עבירות שטיבן ומהותן הן כאלו, שחברה לא תיטול על עצמה סיכון שאפשר העובר אותן לא יוסיף רע על הרעה שעשה. אלו הן העבירות ה"חמורות" המנויות בחוק. כך בעבירות "חמורות" על דרך הסתם, וכך - יש אומרים: בעיקר כך - לעניינן של עבירות שרקען הוא רקע של אידיאולוגיה".

7.     אין טעם להכביר מילם אודות חומרת העבירות שביצע העותר, אשר מלמדות על מסוכנותו, שכן עניין זה נידון שוב ושוב, הן במסגרת הכרעת הדין וגזר הדין, הן בהחלטות הוועדות השונות, והן במהלך העתירות הקודמות שהגיש לבית המשפט.
העותר נכלל בקבוצה של אסירים שהורשעו בביצוע עבירות חמורות על רקע אידיאולוגי, ואידיאולוגיה זו, שהנחתה אותו, היתה עדיפה בעיניו על ערכים שערכם חשוב יותר מכל ובראשם קדושת חיי האדם.
לאופיין ונסיבותיהן החמורות של העבירות, יש להוסיף גם את המצב הביטחוני השורר גם בימים אלה, באשר יש בו כדי להוות שיקול במניין השיקולים לבחינת מסוכנותו של העותר.

זאת ועוד, כבר נקבע כי אין בהבעת חרטה בעלמא כדי להעיד בהכרח על שינוי בתפסית העולם אשר עמדה ביסוד ביצוע עבירה חמורה.
די בהיעדר אינידקציה על זניחת הקו האידיאולוגי אשר הנחה את העותר במעשיו בגינם נאסר, כדי שיתעורר חשש כבד בנוגע לסיכון הכרוך בשרורו המוקדם (בג"צ 1920/00 ח"כ זהבה גלאון נ' ועדת השחרורים, פ"ד נ"ד(2), 313).

8.     במקרה שבפנינו, לא הובאו נתונים משמעותיים המוכיחים כי העותר נטש את הקו האידיאולוגי שגרם לו לבצע את מעשיו, פרט לטענות כפי שהוצגו מפיו של בא כוחו.
אמנם אין בעובדה שהטענות הוצגו ע"י ב"כ העותר כשלעצמה כדי להפחית ממהימנותן, אולם אין די בכך כדי לסתור את קביעת הוועדה, שפיו וליבו של העותר אינם שווים, קביעה אשר נתמכת בחוות דעתם המקצועית של הגורמים אשר אמונים על שמירה על בטחון המדינה ותושביה.

9.     ביחס להפניית ב"כ העותר לפסיקה אשר תומכת, לטענתו, בשחרורו המוקדם של העותר, הרי שלא נעלמה מענייננו העובדה שאין די בעצם סיווגן של העבירות שביצע העותר כעבירות "בטחועיות" כדי לשלול אוטומטית את שחרורו של העותר על תנאי.
ברם, מפסה"ד בעע"א 311/06, אליו מפנה ב"כ העותר, עולה מפורשות שבאותו מקרה דובר באסיר שלא היה לגביו כל דיווח על התנהגות חריגה או מעורבות בהפרות סדר במהלך תקופת המאסר, מה שאין כך באשר בעניינו של העותר שבפנינו.

יתרה מזאת, ביהמ"ש, בדעת רוב, מצא לנכון לבטל את שחרורו המוקדם של האסיר ע"י הוועדה ולהורות על המשך מאסרו, תוך שהוא מציין שאין בהעדר מיידעים שליליים לגביו, ובעצם העובדה שהתנהגותו בכלא חיובית, כדי לשלול מסוכנותו האידיאולוגית.
גישה זו עולה בקנה אחד עם עמדת ב"כ המשיב, ואינה תומכת בטענות ב"כ העותר.
גם בפסה"ד בעע"א 1714/06 אין כדי לתמוך בעמדת ב"כ העותר, שכן נקבע באותו מקרה כי האסיר נדרש לשכנע את הוועדה ששינה את הלכי רוחו ודעותיו, תוך שהוא מגבה זאת בראיות מנהליות, אך ראיות כאלה לא הובאו ע"י העותר שבפנינו.

10.     לאור האמור לעיל, קביעת הוועדה המבוססת על חוות דעת המידעים שהוצגו בפניה ובפנינו, לפיה אין לשחרר את העותר על תנאי בשל מסוכנותו היא סבירה ומוצדקת, ואין כל נימוק להתערב בה.

לפיכך, אנו דוחים את העתירה.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. צילום אסירים בכלא

  2. מחשב לאסירים בכלא

  3. ביקור התייחדות בכלא

  4. זכויות אסירים ערבים

  5. ביקור עצור באבו כביר

  6. שחרור אסיר נכה מהכלא

  7. עתירה נגד שחרור אסיר

  8. העברת אסיר לאגף שיקום

  9. הצעת חוק צילום אסירים

  10. פגיעה נפשית בכלא צבאי

  11. בקשת אסיר לצאת לחופשה

  12. הצעת חוק צילום אסירים

  13. ביקור אנשי דת אצל אסיר

  14. תקיפת סוהר על ידי אסיר

  15. ערעור על חופשה של אסיר

  16. עתירת אסיר לצאת לחופשה

  17. ביטול שחרור אסיר מהכלא

  18. עונש על דקירת אסיר בכלא

  19. תביעה של אסיר נגד המשטרה

  20. פיטורים משירות בתי הסוהר

  21. ביטול שחרור אסיר על תנאי

  22. דיון בעתירות אסירים בכלא

  23. זכויות אסיר להשתמש בטלפון

  24. חופשת אסיר - ערעור לעליון

  25. שחרור אסיר מטעמים רפואיים

  26. שחרור על תנאי של אסיר עולם

  27. בקשת אסירים לעבור לכלא אחר

  28. דחיית עתירה לשחרור על תנאי

  29. סירוב לקיים ועדת שליש לאסיר

  30. סייג לחנינה ע"י נשיא המדינה

  31. מניעת שחרור אסירים פלסטינים

  32. ניכוי שליש לאסיר שעונשו הוקל

  33. אישור ביקור ילדים לאסיר בכלא

  34. הצעת חוק ביקור בני משפחה בכלא

  35. ערעור על נכות שירות בתי הסוהר

  36. בקשת אסיר לשחרור על תנאי ממאסר

  37. שחרור מוקדם מהכלא - דחיית בקשה

  38. ביטול חוק שחרור מוקדם של אסירים

  39. תביעת אסיר נגד שב''ס בתביעות קטנות

  40. שיקולים במתן חנינה ע"י נשיא המדינה

  41. הצעת ביטול חוק שחרור מוקדם של אסירים

  42. הצעת חוק שחרור אסירים עם דם על הידיים

  43. בקשת חייבת נשואה לאסיר להכריזה פושטת רגל

  44. ביקורת שיפוטית על החלטות ועדת השחרורים

  45. תקנות סדרי דין (עתירות אסירים) תש''ם-1980

  46. תקנות העברת אסירים לארצותיהם, התשנ''ח-1997

  47. שחרור מנהלי מהכלא אסיר שתקופת מאסרו עולה על 4 שנים

  48. חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז-1996

  49. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון