דחיית בקשה להיתר בניה

להלן פסק דין בנושא דחיית בקשה להיתר בניה: פסק - דין עתירה זו הוגשה כנגד החלטת משיבה 1 אשר דחתה את הערר שהגישו העותרים על החלטת משיבה 2, בה נדחתה בקשתם לקבל היתר בניה. העובדות 1. העותרים הם בעלי זכות חכירה לדורות "מאת קרן קיימת לישראל (המיוצגת לענין זה על-ידי מנהל מקרקעי ישראל)", בגוש 7596 חלקה 23 מגרש 19, וכן בגוש 7599 חלקות (1, 6) 215. 2. בחודש פברואר 2003 הגישו העותרים בקשה למשיבה 2 (להלן: "הועדה המקומית") לקבלת היתר בניה להקמת סככה חקלאית, מבנה קל טרמי ומכולות. 3. ביום 16.06.03 הודיעה עו"ד ע' גזית, היועה"מ למועצה ולוועדה המקומית דרום השרון, לעותרים כי הועדה המקומית מנועה מלדון בבקשה שבנדון ללא חתימת בעל הנכס, קרי מנהל מקרקעי ישראל (נספח ב' לתגובת הועדה המקומית). 4. ביום 15.04.04 הגישו העותרים ערר למשיבה 1 (להלן: "ועדת הערר") על החלטת הועדה המקומית. 5. ביום 17.10.04 ניתנה החלטה על-ידי ועד הערר הדוחה את הערר. החלטה זו היא נשוא פסק-דין זה. 6. בתגובותיהן טענו המשיבות כי לעתירה לא צורפו משיבים רלבנטיים ובהחלטה שניתנה על-ידי ביום 07.06.05 הוחלט לצרף את שר הפנים ומנהל מקרקעי ישראל, כמפורט בהחלטה (עמ' 1-3 לפרוטוקול מיום 07.06.05). 7. לאחר שתוקנה העתירה על-ידי הוספת משיבים התקיים דיון מקדמי נוסף בו הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן על בסיס החומר המצוי בתיק וסיכומים קצרים בכתב. 8. על בסיס אלו ניתן פסק דין זה. דיון 9. המשיבות 1 ו-2 טוענות לשיהוי ומשום כך, לטענתן, יש לדחות את העתירה. על כך מגיבים העותרים וטוענים, בין היתר, כי נושא השיהוי "הועלה ביוזמות המשיבה מס' 1 מבלי שאף צד טען לו בדיון". 10. טענה זו של העותרים אינה נכונה. עיון בכתב התשובה שהגישה הועדה המקומית בפני ועדת הערר (נספח ד' לתגובת הועדה המקומית) מעיד כי הועדה המקומית התייחסה באופן מפורש לנושא השהוי (סעיפים 6-9 לתשובה). משום כך הטענה לפיה השתהו העותרים בהגשת הערר נטענה על-ידי הועדה המקומית בפני ועדת הערר ובעקבות זאת ניתנה על-ידי ועדת הערר החלטה בנושא זה. 11. החלטת ועדת הערר קובעת בנושא השיהוי כדלקמן: "צודקת הועדה המקומית כי את החלטתה לסרב לדון בבקשה הודיעה בכתב באופן מפורט לעוררים עוד בחודש 6/2003 ולכן המועד להגשת ערר עבר זה מכבר ומדובר בשהוי של חודשים רבים". מנימוק זה, ונימוקים נוספים שפורטו בהחלטה, נדחה הערר. 12. לא מצאתי כל פגם בהחלטה זו בנושא השהוי, ולטעמי היא גם נכונה. ההחלטה שלא לדון בבקשה להיתר בהעדר חתימת המינהל נשלחה לעוררים ב-16.06.03 והערר הוגש רק בחודש אפריל 2004, היינו לאחר כ-10 חודשים. משום כך צדקה ועדת הערר שהחליטה כי יש לדחות את הערר גם מחמת שהוי. 13. בסכומיהם טוענים העותרים כי לאחר מתן ההחלטה התנהלה התכתבות עניפה בין הועדה לעותרים ורק לאחר שהתברר לעותרים כי הועדה אינה מוכנה להיכנס לשאלת תקפות התקנה למפרע (אחד הנושאים השנויים במחלוקת - ש. ג.) הוגש הערר. 14. לא מצאתי בטעון זה כי יש בו כדי לבטל את השיהוי שחל בהגשת הערר. יתרה מכך - טענה זו לא הוכחה כלל ולא צורפו לעתירה מסמכים או מכתבים המבססים את הטענה. ועוד - טענה זו של "התכתבות עניפה" לא מופיעה בעתירה "לענין השיהוי" ולא ניתן להוסיף עובדות במסגרת הסיכומים (ראה סעיף 26 לעתירה). 15. עוד טענה מעלים העותרים (סעיף 26.3 לעתירה), לפיה העובדה שהערר נידון גם לגופו של ענין, הרי שיש לראות בכך ויתור על טענת השיהוי. דין הטענה להידחות. ועדת הערר התייחסה לנושא השיהוי כנושא ראשון בהחלטתה, לאחר שפרטה את העובדות. העובדה שהתייחסה גם לגופו של ענין (כפי שאעשה אני, בחלקו, בפסק-דין זה) אינו מביא ל"ויתור" על טענת השהוי. 16. בסעיף 26.4 לעתירה טוענים העותרים כי מדובר בתקיפת "תקפו כל ס"ק 6 ותקיפת תחולתו" ומשום כך לא יכולה לעמוד טענת השהוי. אינני מקבלת טענה זו. העתירה אינה "תקיפתו" של סעיף בתקנות אלא עתירה כנגד החלטה שניתנה על-ידי ועדת הערר, כפי שיפורט בהמשך, ובמסגרת עתירה זו נבחנת גם הטענה כנגד תחולתו של אותו סעיף בתקנות. במסגרת זו המועדים החלים על הענין הם המועדים להגשת ערר והעותרים לא עמדו במועדים אלה. 17. אשר על כן ולסכום דין העתירה להידחות מחמת שיהוי. 18. די היה באמור לעיל כדי לסיים את פסק הדין, אולם בחרתי להתייחס בקצרה ל-2 נושאים שהועלו על-ידי העותרים. הנושא הראשון הוא אחד מהנושאים המרכזיים שנטענו בעתירה ועל פיו טעתה ועדת הערר אשר לא דנה לגופן של טענות. במה דברים אמורים? הועדה המקומית החליטה (ביום 16.06.03) כי היא מנועה מלדון בבקשה להיתר בניה מאחר ומנהל מקרקעי ישראל, כבעל הנכס, לא חתם על הבקשה. העותרים הגישו, כאמור, ערר לועדת הערר ואחת מטענותיהם המרכזיות היתה כי התקנה הרלבנטית (תקנה 2 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תוואיו ואגרות), התש"ל-1970) היא מנוגדת לחוזה (שבין העותרים לקק"ל) ולסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו והיא חקיקת משנה הפוגעת בחקיקה ראשית ומנוגדת לה (חוק המקרקעין וחוק החוזים) (ר' סעיף 2 לערר - נספח ג' לתשובת הועדה המקומית). בענין זה קבעה ועדת הערר כי את תקיפת תקפה של תקנה 2 על העותרים "לעשות בפני הערכאות המוסמכות בתקיפה ישירה ולא בדרך של הגשת ערר לועדת הערר. בכל הכבוד ועדת הערר אינה מוצאת לנכון לקבוע כי מדובר בתקנה הסותרת חקיקת יסוד או בתקנה בטלה שאנו רשאים להתעלם ממנה". ובהמשך: "אין אנו סבורים כי יש בסעיף זה או אחר בהסכם בין העוררים למנהל כדי לפטור את הועדה המקומית מלקיים את הוראות התקנות ואין הועדה המקומית אמורה לשפוט ולהחליט בדבר תוקפם של סעיפים אלה ואחרים בהסכם תוך התעלמות מהאמור בתקנות התו"ב. יכול והוראה כזו או אחרת בהסכם טובה לעוררים כטענה כלפי המנהל, כי המנהל אינו יכול לסרב לחתום על הבקשה, אך אין זה מעניינה של הועדה המקומית להחליט בכך". 19. העותרים בחרו לתקוף את החלטת ועדת הערר בהגשת עתירה מינהלית. משום כך, כפי שטוענים המשיבים, החלטת ועדת הערר תיבחן על פי אמות מידה של סבירות, סמכות, אפן הפעלת שיקול הדעת, שיקולים זרים וכו'. בית המשפט המנהלי, בבואו לדון בעתירה, לא יחליף את שיקול דעתה של הרשות אלא יעביר תחת בקורתו את ההחלטה על-פי הקריטריונים שפורטו לעיל. החלטת ועדת הערר שלא לדון בדבר תקפה של תקנה 2 לתקנות התכנון והבניה מחמת היותה נוגדת את חק יסוד: כבוד האדם וחרותו או חוק המקרקעין וחוק החוזים, היא החלטה סבירה ולטעמי גם נכונה. הוראה המופיעה בחקיקת משנה, המחייבת את חתימת המינהל כשלב הכרחי להוצאת היתר, מחייבת את מוסדות התכנון ואין הם רשאים להתעלם ממנה. צודקים משיבים 1, 3 ו-4 הטוענים בסעיף 34 לתגובתם כי קבלת עמדת העותרים תגרום "לבלבול ואי בהירות באשר לתוקפן של נורמות חוקיות, בענייננו - חקיקת משנה. עלול להיווצר מצב בו כל רשות תכנון (למשל, ועדה מקומית) תקבע עמדה לעצמה על פי אלו תקנות לפעול ועל פי אלו תקנות אין לפעול". מוסיפים משיבים 1, 3 ו-4 כי ניתן לחשוב שבמקרים קיצוניים נתונה הרשות לגוף מנהלי שלא לפעול על פי החלטה בלתי חוקית בעליל, שקיבל גוף מנהלי אחר ולהתעלם ממנה. בענייננו לא כך סברה ועדת הערר ואין בהחלטה כל פגם (ראה סעיף 35 לתגובתם). גם כאן עמדתי היא כעמדת המשיבים. לא רק שאין פגם בהחלטת הועדה אלא שעל-פי השקפתי אין מדובר, בענייננו, בתקנה אשר היה על הרשות להתעלם ממנה, והרשות לא היתה רשאית להתעלם מהתקנה. 20. אשר על כן ולסכום אני דוחה את טענת העותרים בענין זה וקובעת כי לא נמצא כל פגם בהחלטת ועדת הערר שלא לדון בתקפה של חקיקת המשנה. 21. נושא נוסף אליו מצאתי להתייחס הוא טענת העותרים לפיה ע"י צרוף משיבים 3 ו-4 הוסכם על הרחבת חזית (ראה סעיף 3 לסיכומי העותרים). בטענה זו אין כל ממש. משיבים 3 ו-4 צורפו משום שנוכחותם היתה דרושה בעתירה, כפי שנקבע בהחלטה מיום 07.06.05, אולם אין ולא היה בכך כדי להרחיב חזית. חזית המחלוקת נובעת מכתבי הטענות ולא כתוצאה מצרופם של משיבים 3 ו-4 כמשיבים נוספים. 22. לאור התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי לדון בטענות נוספות שהעלו ע"י הצדדים. 23. אשר על כן ולסכום העתירה נדחית. 24. העותרים ישלמו, ביחד ולחוד, שכ"ט עוד למשיבה 2 וכן למשיבים 1, 3 ו-4 - 20,000 ₪ + מע"מ, לכל אחת מהקבוצות, כשסכום זה נושא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בניההיתר בניה