דחיית בקשה לאיחוד משפחות עם תושב הרשות הפלסטינית

להלן פסק דין בנושא דחיית בקשה לאיחוד משפחות: פסק-דין הנשיאה ד' ביניש: עניינה של העתירה שבפנינו בדחייתה של בקשת איחוד משפחות, אשר הוגשה על ידי העותרת 1, אזרחית ישראלית, שביקשה מעמד בישראל לבעלה, העותר 2. 1. העותרים נישאו זה לזו ביום 20.2.02. ביום 19.9.02 הגישה העותרת בקשה לאיחוד משפחות, אולם בקשתה זו נדחתה, נוכח החלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.02, אשר הקפיאה את הטיפול בבקשות איחוד משפחות, בהן בן-הזוג הזר הינו תושב הרשות הפלסטינית (להלן: החלטת הממשלה). כנגד החלטת הממשלה האמורה הוגשו שתי עתירות, אשר תקפו את חוקיותה של ההחלטה (בג"ץ 4022/02, 4608/02 האגודה לזכויות האזרח נ' שר הפנים (טרם פורסם)). ביום 19.11.02 הוגשה העתירה שבפנינו, שעניינה, כאמור, בבקשת העותרים לאיחוד משפחות. בעתירתם טענו העותרים כי החלטת הממשלה, אשר היתה בתוקף בעת שהוגשה בקשתם, ואשר בעטיה נדחתה בקשתם, הינה בלתי חוקית, שרירותית, גורפת ומפלה. כן ציינו העותרים בעתירתם כי העותר הינו אזרח מצרי. 2. ביום 6.8.03 התקבל בכנסת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: החוק או חוק האזרחות), אשר עיגן את עיקריה של החלטת הממשלה. החוק קבע כי ככלל, לא יינתן לתושב האזור מעמד של אזרחות, רישיון לישיבה או היתר לשהייה בישראל, אולם זאת בכפוף למספר חריגים אשר קבועים בחוק. כנגד חוקתיותו של החוק הוגשו לבית משפט זה מספר עתירות (בג"ץ 7052/03 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (טרם פורסם)). 3. ביום 31.12.03 הוגשה תגובת המדינה לעתירה שבפנינו. בתגובתם ציינו המשיבים כי מאחר שבדיקת משרד הפנים העלתה ספק בדבר היותו של העותר אזרח מצרי, כפי שנטען בעתירה, נערכו לעותר שני שימועים בלשכה האזורית למנהל אוכלוסין בבאר שבע. בירוריהם של המשיבים העלו כי העותר נכנס לעזה ממצרים ביום 25.6.96, והתגורר שם עד שעבר ליישוב רהט בחודש מאי 1999, שם הוא מתגורר עם אשתו. המשיבים טענו כי מששהה העותר בשטחי הרשות הפלסטינית במשך כשלוש שנים, בטרם עבר שלא כדין לשטחי ישראל, נכלל הוא בגדר "מי שמתגורר באזור" כהוראת החלטת הממשלה מיום 12.5.02, אשר עוגנה מאז בחוק האזרחות. על פי האמור בחוק, כוללת הגדרת "תושב אזור" את מי שמתגורר באזור אף אם אינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור. בנסיבות אלה, לשיטת המשיבים, חלה על העותר החלטת הממשלה. משכך, ביקשו המשיבים כי הטיפול בעתירה יוקפא עד למתן החלטה בבג"ץ 4022/02 הנ"ל, אשר תקף את חוקיות החלטת הממשלה. בתגובה לטענות האמורות של המשיבים, טענו העותרים כי אין לראות את העותר כ"תושב האזור". זאת מאחר שהעותר נולד והתגורר כמעט כל חייו במצרים, וכי שהה בישראל בעת שלמד, במשך כשנה וחצי, במכללה בעזה ולאחר מכן כשעבד כפועל חקלאי. בתקופה זו התגורר אצל אחיו, אשר הינו תושב הרשות, ולא הפגין סימני השתקעות במקום. עוד נטען כי העותר לא החזיק בתעודת זהות או תעודת תושב של הרשות ולא הוציא רישיון נהיגה או היתר עבודה ברשות, וכן כי לא ויתר על אזרחותו המצרית. ביום 12.1.04 הוחלט להשהות את הטיפול בעתירה שבפנינו עד למתן פסק הדין בעתירות העקרוניות אשר הוגשו כנגד חוקיותה של החלטת הממשלה. 4. ביום 14.5.06 ניתן פסק הדין בבג"ץ 7052/03 הנ"ל, אשר דחה ברוב דעות את העתירות כנגד חוקתיות חוק האזרחות. עקב מתן פסק דין זה ביקש הנשיא ברק כי הצדדים יגישו את עמדותיהם המעודכנות לעתירה. עמדתם של המשיבים היתה כי משקבע בית המשפט העליון כי החוק עומד בתוקפו, ומאחר שהעותרים אינם נכנסים בגדר החריגים אשר נקבעו בחוק, דין העתירה להידחות על הסף. כן חזרו המשיבים על טענותיהם בדבר היותו של העותר בגדר "תושב האזור". העותרים, לעומתם, טענו כי אין מקום למחוק את עתירתם, וזאת משתי סיבות. ראשית, לגישתם, אין מקום להרחיק את העותר מישראל על סמך הוראת שעה, אשר מטבעה הינה זמנית וארעית, ויכולה היא להתבטל בכל רגע. שנית, העותרים גרסו כי עתירותיהם תקפו את החלטת הממשלה, אשר קדמה לחוק, ולפיכך אין מקום לדחות את עתירתם בטרם יינתן פסק הדין בעתירות העקרוניות אשר תקפו את חוקיות החלטת הממשלה. 5. ביום 11.1.07 ניתן פסק הדין בבג"ץ 4022/02, במסגרתו נדחו העתירות כנגד חוקיות החלטת הממשלה, וזאת מהטעם שנוכח ההסדר הקבוע בחוק האזרחות, התייתר הצורך להכריע בשאלת תוקפה של החלטת הממשלה. המסקנה כי החוק מתפרש אף על תקופת חלותה של החלטת הממשלה, ומשכך מייתר את הצורך להכריע בתוקפה, נסמכה על האמור בסעיף 4 לחוק, אשר קובע הוראות מעבר, בזו הלשון: "4. הוראות מעבר על אף הוראות חוק זה- (1) רשאי שר הפנים או מפקד האזור, לפי הענין, להאריך את תוקפו של רישיון לישיבה בישראל או של היתר לשהייה בישראל, שהיו בידי תושב אזור ערב תחילתו של חוק זה בהתחשב, בין השאר, בקיומה של מניעה ביטחונית כאמור בסעיף 3ד; (2) רשאי מפקד האזור לתת היתר לשהייה זמנית בישראל לתושב אזור שהגיש בקשה להתאזרחות לפי חוק האזרחות או בקשה לרישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, לפני יום א' בסיון התשס"ב (12 במאי 2002) ואשר ביום תחילתו של חוק זה טרם ניתנה החלטה בעניינו, ובלבד שלא תוענק לתושב כאמור, לפי הוראות פסקה זו, אזרחות לפי חוק האזרחות ולא יינתן לו רישיון לישיבת ארעי או לישיבת קבע, לפי חוק הכניסה לישראל". בפסק הדין נקבע כי מאחר שעל פי הקבוע בסעיף 4, החוק מסדיר את עניינו של מי שהגיש בקשה לאיחוד משפחות לפני כניסתה של החלטת הממשלה לתוקף, ופשיטא כי החוק מסדיר את עניינו של מי שהגיש בקשה לאחר כניסתו של החוק לתוקף, הרי שהפרשנות היחידה המתקבלת על הדעת, ואשר תואמת את תכלית החוק, הינה שהוראות החוק חלות במישרין אף על מי שהגיש את בקשתו לאיחוד משפחות לאחר מתן החלטת הממשלה ולפני כניסתו של החוק לתוקף (להלן: תקופת הביניים). עקב מתן פסק הדין בעניין חוקיות החלטת הממשלה, התבקשו שוב הצדדים להודיע על עמדותיהם ביחס לעתירה. המשיבים בהודעתם טענו כי נוכח המצב החוקי שנוצר עקב כניסתו לתוקף של חוק האזרחות, ומשנדחו העתירות העקרוניות שהוגשו הן באשר לחוקתיותו של חוק האזרחות והן באשר לחוקיותה של החלטת הממשלה, יש לדחות את העתירה. העותרים, לעומתם, גרסו כי יש מקום להמשיך ולדון בעתירתם. העותרים טענו כי אין לייחס לחוק האזרחות תחולה רטרואקטיבית, ומשכך יש לדון בבקשות לאיחוד משפחות, אשר הוגשו בטרם כניסתו של חוק זה לתוקף, על פי החוק שהיה אז בתוקף, היינו חוק האזרחות, התשי"ב-1952. עוד טענו העותרים כי החלטת הממשלה היתה בגדר הצהרת כוונות בלבד, ואין להתייחס אליה כאל מעשה חקיקה. 6. לאחר שעיינו בטענות הצדדים, הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות. עניינה של העתירה שבפנינו הינו, כאמור, בבקשה לאיחוד משפחות אשר הוגשה לאחר מתן החלטת הממשלה ובטרם כניסתו של החוק לתוקף. בבג"ץ 4022/02 הנ"ל קבענו מפורשות כי על פי לשונו ותכליתו של חוק האזרחות, הוראותיו של החוק חלות במישרין על בקשות איחוד משפחות אשר הוגשו בתקופת הביניים האמורה. משכך נקבע, אין מקום לטענת העותרים כי חוק האזרחות אינו חל על עניינם, טענה אשר כבר נדונה ונדחתה בפסק הדין האמור (ראו בג"ץ 10001/03 סבית נ' השר לבטחון פנים (טרם פורסם)). באשר לתחולתו של חוק האזרחות על עניינו של העותר, הרי שבנסיבות העניין ונוכח הגדרתו של "תושב האזור" בחוק, יש לראות את העותר, אשר התגורר בשטחי הרשות במשך 3 שנים בטרם נכנס לישראל, כנכלל בגדר הגדרה זו. בנסיבות אלה, בדין נדחתה בקשת העותרים לאיחוד משפחות. על פי המצב המשפטי אשר חל כיום, הדרך לקבלת בקשה לאיחוד משפחות הינה רק בהתאם להוראותיו של חוק האזרחות והחריגים הקבועים בו. זהו המצב אף במקום בו הבקשה הוגשה עובר לכניסתו של החוק לתוקף, אולם לאחר מתן החלטת הממשלה. משכך, לכשיכנס העותר לגדר חריג הגיל הקבוע בסעיף 3(1) לחוק, יוכל הוא להגיש בקשה חדשה לאיחוד משפחות, ובקשה זו תיבחן לגופה. כמו כן, רשאים העותרים, ככל שימצאו לנכון, להגיש לשר הפנים בקשה מטעמים הומניטאריים מיוחדים, בהתאם לסעיף 3א1 לחוק. בנסיבות אלה, העתירה נדחית. ה נ ש י א ה השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה ד' ביניש. משרד הפניםאיחוד משפחותפלסטינים