העותרת טוענת כי ההחלטות להלן עומדות בסתירה להוראות תוכניות מתאר ארציות המצביעות על מדיניות לפיה אין לבנות בתחומי נחלים במרחק של 100 מ' מכל גדה. להלן פסק דין בנושא בנייה בתחומי נחלים: פסק דין בפני עתירה להורות על ביטולן של שתי החלטות של הוועדה המקומית, האחת מיום 2.5.07, בה החליטה הוועדה להעניק לחברת נמלי ישראל היתר לביצוע עבודות בניה להקמת מבנים ומשטחים לאחסון מכולות והשנייה מיום 4.9.07, בה נענתה לבקשה נוספת של חברת נמלי ישראל והתירה לה הקמת גדר היקפית בסמוך ולאורך קטע נחל קישון. העותרת הינה תאגיד שהוקם מכוח חוק רשויות נחלים ומעיינות, תשכ"ה - 1965 וצו רשויות נחלים ומעיינות (רשות נחל הקישון), התשל"ה - 1994, ביוזמת המשרד להגנת הסביבה יחד עם גופים ממלכתיים וציבוריים ובתמיכת הממשלה. מטרתה שיקום נופי ואקולוגי של נחל הקישון ומימיו והשבתו לידי הציבור. באיגוד זה חברים משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, גופים ציבוריים וממלכתיים ובעלי מקרקעין ומפעלים השוכנים לגדות הנחל. העותרת טוענת כי ההחלטות שבנדון עומדות בסתירה להוראות תוכניות מתאר ארציות המצביעות על מדיניות המתגבשת בזמן האחרון לפיה אין לבנות בתחומי נחלים במרחק של 100 מ' מכל גדה. לטענת העותרת, משחודש ההיתר (שקיים כבר משנת 2003) היה על הוועדה להסתכל על ההיתר במבט חדש, לאור התוכניות הארציות החדשות ולא להניח לחברת נמלי ישראל לבצע עבודות ברוח ההיתר משנת 2003 במרחק של 25 מ' מגדות הנחל. כן מסתמכת העותרת על תוכניות בנין עיר מאושרות ותקפות החלות, לטענתה, על השטחים. לטענת העותרת, בכך שניתנו האישורים חורגות ההחלטות מסמכות הוועדה המקומית והן בלתי חוקיות. כן נטען כי ההיתרים ניתנו, ולפחות היתר המשטח, מבלי שחברת נמלי ישראל מילאה אחר התנאים להוצאתם, לפי החלטת הוועדה המקומית עצמה (הצגת תוכנית אדריכל נוף מטעמה של חברת נמלי ישראל לפיתוח השטח הפרטי הפתוח לאורך נחל הקישון ברוחב 25 מ'). העותרת מפנה גם לחוות דעת מחלקת תכנון עיר בישיבת וועדת המשנה של הוועדה המקומית משנת 2006. לטענת העותרת, החלטות הוועדה המקומית פוגעות פגיעה אנושה בתוכניות השיקום והפיתוח של רשות הנחל. כן טוענת העותרת כי בנסיבות בהן יש לה מעמד בקשר לפיתוח הנחל וסביבותיו, חייבת הייתה הוועדה המקומית להודיע לה על כל הגשת בקשה הנוגעת לנחל ולקבל עמדתה ואישורה. העותרת טוענת כי חברת נמלי ישראל לא הגיעה עם העותרת להסכמות ולא פנתה אל העותרת לצורך כך ולא ניתן אישור העותרת לתוכניות הפיתוח. העותרת מציינת כי הגישה ערר לוועדת הערר המחוזית. בערר מועלות חלק מהטענות הנטענות במסגרת עתירה זו. העותרת טוענת כי אין בהגשת העתירה כעת משום שיהוי וזאת משום שקדמה להגשת העתירה הידברות עם המשיבות. לחילופין, מבקשת העותרת להאריך לה את המועד להגשת העתירה עד להגשתה בפועל מאחר שמדובר בנושא בעל חשיבות ציבורית והיא עשתה כל שיכלה כדי להימנע מהליכים משפטיים. הוועדה המקומית טוענת כי היתרי הבניה הוצאו כדין וכי המקרקעין נשואי ההיתר כלולים בתחום הכרזת נמל חיפה. חברת נמלי ישראל הינה בעלת הזכויות בקשר עם מקרקעין אלו. לטענת הוועדה, ההיתרים תואמים את התוכניות החלות על המקרקעין ואינם נוגדים את תוכנית המתאר הארצית המשולבת למשק המים נחלים וניקוז, הקובעת כי התוכנית הארצית אינה פוגעת בתוכניות בניין שאושרו טרם שניתן לתכנית הארצית תוקף. מה גם שמועד מתן ההיתר הראשוני (דצמבר 2003) היה לפני אישורה של תוכנית המתאר הארצית. עוד טוענת הוועדה המקומית כי ההיתר לסלילת משטח לאחסון מכולות וביצוע תשתיות במקרקעין ניתן כבר בשנת 2003 ולא הוגש כל ערר או ננקטו הליכים משפטיים נגד ההיתר ו/או העבודות שבוצעו. ביום 2.5.07 נחתם היתר בניה מחודש מאחר שטרם הושלמו העבודות נשוא ההיתר משנת 2003. ההיתר הוצא באותם תנאים של ההיתר משנת 2003 ובתנאי נוסף לפיו עבודות בתחום הכרזת רצועת נחל הקישון יבוצעו לאחר אישור רשות נחל הקישון ורשות הניקוז ותוגש תוכנית נופית שתאושר על ידי רשות נחל הקישון. הוועדה טוענת כי העותרת הייתה מודעת להוצאת ההיתר המחודש והובהר לעותרת כי בכוונת הוועדה המקומית לחדש ההיתר באותם התנאים ותוך נסיגה מתחום הכרזת הנחל. חרף פניות העותרת ערב הוצאת ההיתר ולאחריו, תוך שהינה מודעת להוצאתו, לא הוגש ערר ולא ננקטו הליכים משפטיים. ביום 4.9.07 הוצא היתר בניה נוסף לגידור האתר דנן בלבד, תוך שהותנה כי הגידור יתבצע במרחק 25 מ' מגדת הנחל, בהתאם לתחום הנחל המוכרז. הוועדה המקומית מציינת כי העותרת הגישה ערר כאשר הינה כורכת את שני ההיתרים ממאי וספטמבר 2007 והטענות המועלות בעתירה זו זהות לנטען בערר, אשר קבוע ליום 13.12.07 בפני ועדת הערר לתו"ב חיפה. הוועדה המקומית טוענת גם כי יש לדחות את העתירה והבקשה על הסף מחמת שיהוי מאחר שהעבודות החלו לפני מספר שנים ועודן מבוצעות בהתאם להיתרים שהוצאו כדין בשנת 2003 ובשנת 2007. לטענת הוועדה, העותרת לא פעלה בדרכים המשפטיות להפסקת העבודות עד כה אף שידעה היטב כי הוצאו היתרים בחודשים מאי וספטמבר והעבודות בעיצומן. העותרת אף הייתה מודעת לבקשת חברת נמלי ישראל זמן רב לפני הוצאת ההיתרים ונמנעה מנקיטת הליכים משפטיים. הוועדה המקומית טוענת גם כי אין העותרת יכולה להבנות מחוו"ד פנימית של עיריית חיפה שנכתבה בקשר עם בקשה אחרת להיתר בניה ואשר כלל לא הוצא מכוחה היתר (הכוונה לעמדת המחלקה לתכנון עיר בעיריית חיפה בוועדת המשנה של הוועדה המקומית בשנת 2006). חברת נמלי ישראל ("רשות הנמלים והרכבות" בעבר) טוענת כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר ביותר שאין לו כל צידוק, אחרי שנוצרו כבר עובדות רבות בשטח והמשיבה שינתה מצבה לרעה והוציאה הוצאות רבות. חברת נמלי ישראל טוענת כי נוהלו עם העותרת מגעים שברקעם תוכניות פיתוח הנמל ואף נחתם עמה הסכם בעניין פיתוח פארק על ידי העותרת בלבד שיתאפשרו השימושים אותם מייעדת המשיבה לצרכיה בהם בעתיד. בנוסף, טוענת המשיבה, העבודות נשוא העתירה דנא אינן נזקקות לתיאום עם העותרת שכן הן כולן מחוץ לתחום הכרזת נחל הקישון. עוד טוענת חברת נמלי ישראל כי ההיתר משנת 2003 נתבקש עוד בשנת 2001 ונתקבל על דעת העותרת וההיתרים נשוא העתירה אינם אלא חידוש אותו היתר בשינויים לטובת העותרת. ההיתר לבניית הגדר הוא רק השלמתו של ההיתר העיקרי ברוח ההיתר המקורי וזאת לבניית גדר מחוץ לתחום הכרזת הנחל. החלטתי לדחות את העתירה לאור השיהוי הרב בהגשתה. ההיתר שניתן לחברת נמלי ישראל ביום 2.5.07 הינו חידוש היתר בניה מיום 4.12.03. אין בהיתר המחודש כדי להרע עם העותרת ביחס להיתר שניתן כבר בשנת 2003. צוין בהיתר כי תוגש תוכנית נופית שתאושר על ידי העותרת ולכן תנאי להיתר הוא התוכנית הנופית שתוכן על ידי אדריכל נוף, כפי שנקבע בדיון שהתקיים בפני הוועדה. גם ההיתר שניתן ביום 4.9.07 הינו למעשה חידוש של ההיתר משנת 2003, מאחר שהקמת הגדר הינה חלק מביצוע העבודות שהותרו כבר בשנת 2003. על כן, מאחר שמדובר בחידוש היתר משנת 2003, שהעותרת לא נקטה בהליכים כנגדו ו/או פעלה להוצאת צו מניעה כלשהו כנגד ביצוע העבודות בהתאם להיתר ומאחר שחברת נמלי ישראל שינתה מצבה לרעה והשקיעה כספים ומשאבים בביצוע העבודות, בהסתמך על ההיתר שניתן כבר בשנת 2003, הרי שחל שיהוי על העתירה. תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א - 2000, קובעת כי עתירה מנהלית תוגש במועד שנקבע לכך בדין, ואם לא נקבע מועד כאמור, יש להגישה בלא שיהוי , לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. "לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מ ל כ ת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי . עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. אכן, רשאי הוא בית-משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם - כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סידרי הדין - כך יעשה בית-משפט "אם ראה הצדקה לכך"." ראה: עע"ם 1981/02 קיסר-הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2002). ביהמ"ש לעניינים מנהליים מוסמך לדחות עתירה על הסף, אם נוכח לדעת, כי הוגשה באיחור וכי הדבר גרם נזק או שינוי באינטרס של יחידים או של הכלל. בבסיסו של השיהוי עומדת העובדה כי עבור הזמן גרם לשינוי המצב ולפגיעה באינטרסים ראויים להגנה. יחד עם זאת, בית המשפט העליון חזר והדגיש כי "אין לקבוע כלל נוקשה בנוגע למקרים בהם יהווה אחור מכשול על דרך מבקשים סעד מבית משפט זה". הלכה היא כי הכרעה בטענת שיהוי מצריכה בחינתם של שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי וחומרת הפגיעה בשלטון החוק. נפסק, כי "היסוד הסובייקטיבי מתמקד בהתנהגות העותר ובשאלה האם חלוף הזמן מלמד כי ויתר על זכויותיו. היסוד האובייקטיבי עניינו שינוי המצב לרעה ופגיעה באינטרסים ראויים של הרשות המנהלית או של צדדים שלישיים, שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה. היסוד השלישי עניינו חומרת הפגיעה בשלטון החוק המתגלה מתוך העתירה ואינטרס הציבור בשמיעת העתירה". ראה: בג"צ 702/05 בצרה, כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, טרם פורסם (2007); בג"צ 1262/06 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' סיעת ש"ס, לא פורסם (2006). עוד נקבע כי "היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי נקבע על פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין. הכרעה בטענת שיהוי מבוססת, איפוא, על איזון בין האינטרס של העותר בביטול המעשה המינהלי; האינטרס של המשיב בקיומו; והאינטרס של הציבור בשלטון החוק". ראה: בג"צ 702/05 הנ"ל. הטעמים שמביאים העותרים אינם מצדיקים את האיחור הרב בהגשת העתירה. ואולם, כאמור, לא חלוף הזמן כשלעצמו, כי אם העובדה שעקב חלוף הזמן עלולים להיפגע אינטרסים ראויים להגנה, היא המשמשת יסוד לדחיית עתירה שהוגשה באיחור. וכך נפסק, כי "אין טענת השיהוי נשענת בעיקרה על מידת תום לבן וטיב התנהגותן של העותרות, אלא על מידת הפגיעה באינטרסים של העותרות אל מול הנזק הצפוי לאינטרסים אחרים כתוצאה מהשיהוי בהגשת העתירה. האיזון הראוי בין הפגיעות הצפויות לכל אחד מבעלי העניין כתוצאה מקבלת העתירה או דחייתה יכריע את גורל הטענה". ראה: בג"צ 702/05 הנ"ל; בג"צ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נג(1) 193. בענייננו, כאמור, הייתה יכולה העותרת לפעול כנגד ההיתר שניתן בשנת 2003 בסמוך למתן ההיתר ומשנודע לה על היתר זה. מנספח א' לתשובת הוועדה המקומית עולה כי העותרת ידעה על ההיתר משנת 2003 לכל הפחות ממרץ 2007 (טרם מתן ההיתרים שניתנו בהמשך בשנת 2007). על כן, מאחר שהעותרת לא פעלה כנגד ההיתר משנת 2003 ומאחר שמדובר בהיתרים מחודשים להיתר שהוצא בשנת 2003 ובעבודות שנמצאות במהלכן, גובר במקרה זה האינטרס של חברת נמלי ישראל על האינטרסים עליהם מגנה העותרת, אשר לא פעלה כנגד ההיתר המקורי. ראה לעניין זה: בג"צ 143/06 תנועת "שלום עכשיו"-ש.ע.ל. מפעלים חינוכיים נ' שר הביטחון , לא פורסם (2007); עע"ם 2418/05 מילגרום נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים, לא פורסם (2005); בג"ץ 10042/04 נירית - ישוב קהילתי כפרי ואח' נ' שר הבטחון, לא פורסם (2005). גם בהידברות בין הצדדים אין כדי להצדיק שיהוי כה רב. העותרת בחרה במודע לנקוט בדרך של הידברות ומו"מ ולא בדרך של פניה להליכים משפטיים ובקשת צווי מניעה ולא ניתן כעת, לאחר שהעבודות נמצאות במהלכן, לבקש מביהמ"ש להתערב ובכך לפגוע בצורה בלתי סבירה בחברת נמלי ישראל, אשר פרסמה מכרז לעניין ביצוע העבודות והחלה בביצוען. על כן, העתירה נדחית מטעם של שיהוי בלתי סביר בהגשתה. יש לציין כי מהטענות עלה כי הוגש על ידי העותרת ערר העוסק בעניינים דומים, הקבוע לדיון בעוד כשבועיים בפני ועדת הערר. הערר שהוגש לא הוצג בפני, אך אם המדובר בטענות זהות בשני ההליכים, הדבר מהווה טעם נוסף לדחיית העתירה מאחר ולגישת העותרת עצמה, טרם מוצו ההליכים מול הרשויות. אם לגישתה של העותרת יש עוד מקום לברור טענותיה במסגרת הליך של ערר הרי שלכאורה העתירה שבפני מוקדמת בהיותה עתירה המוגשת בטרם מוצה ההליך בפני הרשות המנהלית. מצאתי לנכון להעיר זאת, מבלי לקבוע מסמרות, הן מהטעם שלא הוצג בפני הערר והן מהטעם שלא ברור אם הערר ידון לגופו, בשים לב לעיתוי הגשתו. לעניין דחיית עתירה בשל היותה מוקדמת ובשל אי מיצוי הליכים, ראה: בג"צ 10726/05 פאטמה אבו סרחאן ואח' נ' שר הפנים,לא פורסם; בג"צ 7190/05 אריה לובל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', לא פורסם; דנג"צ 4894/96 פרבר זאב נ' משטרת ישראל ו-5 אח', פ"ד נ(4), 21, עמ' 27-28; בג"צ 4793/95 דוד ששון נ' ראש הממשלה ושר הבטחון, לא פורסם. לא מצאתי מקום לעכב את מתן פסק הדין עד להחלטת ועדת הערר. אם סברה העותרת כי ראוי למצות את ההליך המנהלי בטרם הגשת עתירה - לא היה מקום להגיש, בשלב זה, את העתירה כלל. בסיכומו של דבר, לאור המפורט לעיל, אני דוחה את העתירה מהטעם שהוגשה בשיהוי בלתי סביר ובלתי מוצדק ובנסיבות העניין. אוסיף עוד כי סבור אני כי לכאורה גם לגופו של עניין דין העתירה להדחות , אך אין אני מכריע לגופו של עניין מאחר שדין העתירה להדחות מחמת שיהוי ומאחר שהצדדים לא השלימו טענותיהם לעניין זה. אציין רק כי, כאמור, המקרקעין נשוא העתירה הם בשטח המוכרז של נמל חיפה. ההיתר שניתן מגביל את פעילות חברת נמלי ישראל כך שתבוצע במרחק של 25 מ' מגדת הנחל, תוך הבאה בחשבון של צרכי שמירת הנחל. עוד מותנית התכנית באישור של תכנון נופי כאשר התכנון הנופי יאושר בהסכמת העותרת. נראה אם כן כי גם לגופו של עניין שקלו גורמי התכנון את צרכי שמירתו ופיתוחו של הנחל והגנה על הטבע. ככל שיש לעותרת טענות בעניין צורך באישור הוועדה המחוזית, הרי שטענות אלה ממילא מקומן להתברר במסגרת הערר שהוגש. לא הוצג בפני נימוק המצדיק את התערבותו של בית המשפט בשיקול הדעת המקצועי של הגורם התכנוני. ככלל, בית המשפט לעניינים מנהליים אינו שם עצמו בנעלי הגורם התכנוני המוסמך ואינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, אשר בידיה המומחיות והניסיון, בשיקול דעתו, כאשר החלטתה של הרשות התכנונית אינה חורגת ממתחם הסבירות. ראה: בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון, פ"ד נ(3), 441, עמ' 454-455, עמ' 470-471; בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון נ' המועצה הארצית, פ"ד מה(3), 678, עמ' 687-688; עע"מ 2418/05 צ'רלס מילגרום ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז ירושלים ואח', לא פורסם; בג"צ 572 ,558/79 משה ג'מל נ' הסוכנות היהודית ו-6 אח', פ"ד לד(1), 424, עמ' 429-430; עע"מ 402/03 עמותת העצמאים באילת (לשכת המסחר) נ' ועדת ערר מחוז דרום ואח', פ"ד נח(3), 199, עמ' 208-209. לכאורה העותרת אינה מצביעה בעתירתה על פגם מהותי בהחלטה התכנונית עצמה, כפי שאושרה עוד בשנת 2003, ואשר על פיה ניתן ההיתר המקורי וחודש כעת ההיתר נשוא העתירה, אך כאמור לעיל, אינני מכריע לגופו של עניין מהטעמים שפורטו ודין העתירה להדחות מחמת השיהוי בהגשתה. בסיכומו של דבר העתירה נדחית. העותרת תשא בהוצאות המשיבים ושכר טרחת עורכי דינם בסכום של 10,000 ₪ לכל אחד מהם. לסכום שישולם יתווסף מע"מ כחוק והוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. בניהנחלים