ביקורת שיפוטית על החלטות ועדת השחרורים

בית המשפט פסק כי הביקורת השיפוטית על החלטות וועדת השחרורים מוגבלת בתחומי התערבות מוכרים של ביהמ"ש בהחלטות של גופים מעין שיפוטיים. תקיפת הסבירות של החלטות הוועדה, אין פירושה שביהמ"ש שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה, אלא עליו לבחון האם הוועדה שקלה את השיקולים שהיה עליה לשקול והאם ייחסה להם את המשקל היחסי הראוי ואיזנה ביניהם כנדרש, וזאת בהינתן תכליתו של חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א - 2001 שבמסגרתו פועלת הוועדה.

להלן פסק דין בנושא ביקורת שיפוטית על החלטות ועדת השחרורים:

פסק דין

כב' השופטת ר. יפה-כ"ץ:

1.     המשיב נדון בבימ"ש השלום בבאר-שבע בגין עבירות אלימות שביצע כלפי אשתו, ונדון ל-36 חודשי מאסר מתוכם 18 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, וכן לתשלום קנס ולחתימה על התחייבות כספית.
     מכתב האישום המתוקן בו הודה המשיב עולה, כי במועד שאינו ידוע במדוייק, סמוך לפני 3/7/05, בשבט אבו-קרינאת (מקום מגורי המשיב), תקף המשיב את אשתו בכך שהיכה בפניה וגרם לה המטומה בשני העפעפיים ודימום תת לחמתי בעין שמאל. כן הודה המשיב, כי בתאריך 14/10/05, סמוך לשעה 07:00, בביתו, היכה את אשתו בעזרת קרש בגבה, בבטנה, בראשה ובצווארה והכל כשהיא בהריון בחודש החמישי. לכן, הורשע המשיב בביצוע שתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות.

     המשיב, שמועד שחרורו המלא מהכלא הוא בתאריך 6/5/07 (מועד שיחרור מינהלי - 8.4.07) פנה לוועדת השחרורים שליד כלא אשל וביקש להשתחרר שחרור על תנאי (מועד תום ריצוי שני שליש ממאסרו של המשיב בתאריך 6.11.06, מינהלי - 9.10.06).


ביום 24/12/06 דנה וועדת השחרורים בבקשתו של המשיב והחליטה להורות על שחרורו על תנאי. על החלטת שחרור זו הוגשה העתירה נשוא פסק דין זה על ידי היועץ המשפטי לממשלה.

2.     בפני וועדת השחרורים עמדו מסמכים שונים, כולל חוו"ד וועדת אלימות במשפחה ודו"ח עו"ס, מצד אחד, וחוו"ד פרטית של ד"ר שני מצידו של המשיב. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, קבעה וועדת השחרורים, כי למשיב, שזה מאסרו הראשון, התנהגות תקינה בכלא וכי יש להעדיף את חווה"ד הפרטית שהוגשה בעניינו על פני חוו"ד ועדת אלמ"ב, והורתה על שחרורו בתנאים הכוללים שיקום מקצועי ופיקוח תעסוקתי.

3.     בין המסמכים שעמדו בפני וועדת השחרורים היה, כאמור, גם דו"ח עו"ס של כלא נפחא, ממנו ניתן ללמוד, כי בתחילת מאסרו הוצע למשיב להשתלב במסגרת טיפולית בבית סוהר "חרמון", אך הוא סרב להצעה זו מטעמי מרחק ממקום מגוריו. עוד נמסר, כי התנהגותו ותפקודו של המשיב בכלא תקינים, אך הוא מקיים קשר קונקרטי בלבד עם גורמי הטיפול סביב נושאים של וועדת אלמ"ב ושחרור מוקדם, ואינו מגלה נכונות להשתלב בטיפול. כן נרשם בדו"ח, כי המשיב מכחיש את האלימות הפיזית נשוא כתב האישום בו הוא הורשע ואינו לוקח אחריות על המעשה.
     
4.     בתאריך 29/8/06, התקיימה וועדת אלמ"ב בעניינו של המשיב אשר התרשמה מרמת מסוכנות גבוהה ממנו. אמנם, כנהוג בוועדות אלה, המשיב לא הוזמן לדיון בוועדת האלמ"ב, אך עמדתו הובאה בפני הוועדה בכתב וההתרשמות הישירה מהמשיב הובאה מפי העו"ס הנמצאת עמו בקשר.

     מדיווח העו"ס של הכלא בפני וועדת האלמ"ב מתברר, כי המשיב מכחיש את ביצוע העבירה ולדבריו אשתו מתנקמת בו מכיוון שרצה להתחתן עם אשה נוספת. המשיב אינו רואה עצמו כגבר אלים והוא אף מכחיש בעיית התמכרות כלשהי.

     יש לציין, כי בפני וועדת האלמ"ב הובא גם דו"ח עו"ס הקהילה, ממנו עולה, כי משפחתו של המשיב לא היתה מוכרת לגורמי הרווחה טרם מאסרו של המשיב, כאשר הקשר הראשוני עם המשפחה נוצר עם קבלת מידע אנונימי על התעללותו של המשיב בילדיו היתומים, לאחר מות אשתו הראשונה. הילדים לעומת זאת, סיפרו על יחס טוב של המשיב אליהם, אך התברר, כי חלה התדרדרות במצבו, כאשר התמכר לאלכוהול.

     אשתו השניה של המשיב, היא המתלוננת בכתב האישום נשוא המאסר, נפרדה מהמשיב עוד לפני מאסרו, והיא סיפרה לגורמי הרווחה, כי סבלה מאלימות מצד המשיב אך התביישה להגיש תלונה. היא דיווחה, כי בעלה נרקומן ואלכוהוליסט וכי לא דאג למחייתה. כיום, מצבה של האשה טוב יותר לאחר שחזרה להתגורר בבית אביה, והיא לא מתנגדת ליציאתו של המשיב לחופשות או לשחרורו המוקדם, שכן אינה רואה בו יותר סכנה עבורה.

     וועדת האלמ"ב התרשמה, כי למשיב בעיה בתחום האלימות במשפחה וכי יש לו גם רקע התמכרותי, אם כי הוא מכחיש שתי בעיות אלה. להבנתה, המשיב אינו לוקח אחריות למעשים בהם הודה ובגינם נשפט, אינו מודע לבעייתיות שבהתנהגותו ולא רואה עצמו כאדם אלים. לכן, התרשמה הוועדה מרמת מסוכנות גבוהה מצד המשיב הן לקורבן והן לסביבה, ולא המליצה - לא על יציאתו של המשיב לחופשות ולא על שחרורו המוקדם.

5.     כבר כאן ניתן לציין, כי בין קביעותיה של וועדת השיחרורים בהחלטתה נקבע גם, כי יש לדחות את טענת גורמי הטיפול בשב"ס, לפיה המשיב אינו מקבל אחריות על מעשיו, שכן עיון בפרוטוקול ביהמ"ש מלמד, במפורש, כי המשיב הודה בעבירות המיוחסות לו ביהמ"ש והורשע על סמך הודאתו זו. אולם, צודקת ב"כ העותר בטיעוניה, כי בענין זה נתפסה הוועדה לכלל טעות. העובדה שאדם מודה בביהמ"ש ונשלח במסגרת הסדר טיעון למאסר, שונה מנכונותו של אותו אדם לקבל טיפול ואין בהודייה בפני ביהמ"ש, לכשעצמה, כדי ללמד על הפנמת פליליות המעשה.
מי שמסרב להירתם לטיפול בין כותלי בית הכלא ומי שרואה עצמו כקורבן של הנסיבות וקורבן של האדם שבעטיו נגזר עליו עונש מאסר (הקורבן נשוא כתב האישום), מלמד על עצמו, כי הוא מסוכן וכי לא הפנים את חומרת מעשיו ולכן עלול לשוב ולבצע אותם גם בעתיד.
     אין דין הודיה בפני ביהמ"ש כדין הכרה בבעייתיות המעשה ובצורך לקבל טיפול. מדובר בשני נושאים שונים, ולכן לא תמיד ניתן ללמוד האחד מהשני.

6.     בנוסף לדו"ח האלמ"ב ולדו"ח העו"ס, הובא בפני הוועדה גם מידע משלטונות הכלא לפיו, לחובתו של המשיב עבירת משמעת אחת מדצמבר 2005, כאשר במהלך חיפוש בתאו, נמצא דוקרן מאולתר. אם כי, כפי שגם אמרה ב"כ המשיב, אין כל ראיה הקושרת דווקא את המשיב לאותו דוקרן.

     פרט לכך, דווח על ידי שב"ס בפני הוועדה, כי המשיב מועסק בכלא במטבח סגל לשביעות רצון הממונים וללא עבירות משמעת נוספות. יחד עם זאת, הוא איננו נמצא בסבב חופשות, בשל המסוכנות המצויינת בדו"ח וועדת האלמ"ב. כן צויין, כי בדיקת השתן האחרונה שנתן המשיב (באוגוסט 2006) נמצאה נקיה.

7.     אל מול מסמכים אלה, הובאה בפני הוועדה חוו"ד פרטית מטעם המשיב, מאת ד"ר נמרוד שני, ד"ר לפסיכולוגיה ופסיכולוג קליני. מחוו"ד זו (שניתנה בתאריך 15/11/06, ולה מכתב משלים מיום 12/12/06) ניתן ללמוד, כי ד"ר שני נפגש עם המשיב בתאריך 31/10/06 בכלא נפחא, ובמהלך הפגישה, פרט לשיחה עם המשיב, גם נערכו לו מבחנים קליניים שונים.

     מחוות הדעת למדנו, כי המשיב בן 44, אשר היה נשוי לשתי נשים. אשתו הראשונה נפטרה מהתקף לב בהיותה בגיל 30, ממנה הוא אב ל-7 ילדים. אשתו השניה (המתלוננת) כיום כבת 30, וממנה למשיב 6 ילדים. מרבית הילדים קטנים ומתחת לגיל 19, פרט לבתו הבכורה שהיא נשואה. נטל גידול כל הילדים נפל בחלקה של אשתו השניה עם מותה של האשה הראשונה.
     ד"ר שני כתב בחוות דעתו, כי המשיב הביע חרטה ולקח אחריות על מעשיו (בביהמ"ש), אך באותה פיסקה הוסיף, כי לטענת המשיב העבירות נשוא כתב האישום בוצעו לאחר שלא היה מרוצה מהאופן שבו אשתו השניה טיפלה בילדיה של האשה הראשונה "דבר שגרם לתסיסה ולמתח בין בני הזוג והוביל להתלהטות יצרים מצידו". להבנתי, בדברים אלה אין משום הפנמה של חומרת המעשים וביטוי לחרטה עליהם, אלא דווקא ניסיון לתרץ את האלימות במעשיה של הקורבן, שכביכול לא טיפלה בילדי צרתה המנוחה לשביעות רצונו של המשיב.
     בהמשך חוות הדעת של ד"ר שני, נאמר, כי בראיון הקליני ובאבחון בלטה העובדה, כי המשיב לא הפגין רגשות חריגים כנגד אשתו (המתלוננת), גם לא רגשות שנאה כלפיה או תאוות נקם, דבר שחיזק אצל המומחה את הרושם, שהעבירות היו מקומיות ובוצעו בהקשר לתקופת המשבר בחייו של המשיב עקב מות אשתו הראשונה. ד"ר שני העריך, כי "לא נראה שמדובר באדם עם קווים אנטי-סוציאליים", אלא במי שהפעולות נשוא כתב האישום בעטיו נדון לעונש המאסר, היו חריגות לאופיו, ולכן הציע לשחרר אותו שחרור מוקדם, אשר יכלול תוכנית שיקום טיפולית, במהלכה יקבל המשיב טיפול פסיכולוגי פעם בשבוע, הכולל גם לימוד של שליטה בכעסים, וכן תוכנית תעסוקה.

     ד"ר שני שלח לוועדת השחרורים מכתב השלמה, בו התייחס לטענת גורמי הרווחה בכלא בנוגע לבעיית ההתמכרות של המשיב.
מכתב זה נשלח לאחר שיחות שקיימה ב"כ המשיב עם המשיב ולאחר שיחות שקיים המומחה עם בן דודו של המשיב, וממנו עולה, כי לפני מאסרו נהג המשיב לשתות מפעם לפעם משקאות אלכוהוליים "ואולם לא נראה גם בפועל וגם על פי האבחון, כי עסקינן כאן בבעיית התמכרות לכשעצמה. יתרה על כן, כפי שצויין בחוות הדעת שהגשתי, האסיר שלל שימוש בסמים... הוא הצהיר כי בעבר היה שותה אלכוהול, אך לא התמכר לכך". יחד עם זאת, הציע ד"ר שני, כי במסגרת הטיפול שינתן למשיב, ינתן לו גם טיפול לבעיית האלכוהול, אם אכן קיימת בעיית התמכרות.


8.     חוות הדעת של ד"ר שני מעלה מספר שאלות, וביניהן נשאלת השאלה מדוע סבור ד"ר שני, כי על המשיב לעבור תוכנית טיפולית לשליטה בכעסים, אם לדעתו התנהגותו נשוא כתב האישום הינה חריגה לאופיו? עוד נשאלת השאלה, האומנם הסכים המשיב לקבל טיפול שכזה, כאשר לא הסכים לקבל טיפול מקביל במסגרת שב"ס?
     כמו כן, נשאלת השאלה מדוע הציע ד"ר שני למשיב טיפול בענין התמכרות לאלכוהול, אם איננו רואה כל בעיה בכך ואם איננו סבור, כי למשיב בעיית התמכרות כלשהי. אגב, תשובתו של ד"ר שני לשאלת ההתמכרות ניתנה לאחר שיחות משלימות של ב"כ המשיב עם המשיב, בלא שד"ר שני נפגש פעם נוספת עם המשיב והסתפק בפגישה עם בן דודו. אינפורמציה זו, על פניה, לא יכולה לעמוד אל מול האינפורמציה שהובאה בעניין זה בפני וועדת האלמ"ב במסגרת דו"ח של עו"ס הקהילה.

9.     ב"כ המשיב בטיעוניה בפנינו, כמו גם בטיעוניה בפני הוועדה, סברה, כי יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר שני, אל מול חווה"ד של הגורמים הממליצים בשב"ס. לדבריה, ד"ר שני, בניגוד לחברי וועדת אלמ"ב, נפגש עם המשיב לכמה שעות, העביר אותו מבחנים דיאגנוסטיים והגיע למסקנות המפורטות בחוות הדעת. דו"ח זה גם היה מקובל, לדברי הסניגורית, על העו"ס היושבת בוועדת השחרורים, כאשר הוועדה כולה הגיעה למסקנה, פה אחד, שעדיף לשחרר את המשיב שחרור מוקדם עם טיפול מאשר להשאירו מאחורי סורג ובריח לאורך כל תקופת המאסר, כשבסיומו יצא מבית הסוהר ללא כל טיפול. מסקנה זו, לדבריה, איננה מצדיקה התערבות ביהמ"ש, שכן לא מדובר במסקנה החורגת ממתחם הסבירות.

10.     הביקורת השיפוטית על החלטות וועדת השחרורים מוגבלת בתחומי התערבות מוכרים של ביהמ"ש בהחלטות של גופים מעין שיפוטיים. תקיפת הסבירות של החלטות הוועדה, אין פירושה שביהמ"ש שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה, אלא עליו לבחון האם הוועדה שקלה את השיקולים שהיה עליה לשקול והאם ייחסה להם את המשקל היחסי הראוי ואיזנה ביניהם כנדרש, וזאת בהינתן תכליתו של חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א - 2001 (להלן: "חוק שחרור על תנאי") שבמסגרתו פועלת הוועדה (ר' לענין זה בג"צ 1920/00 ח"כ גלאון נ' וועדת השחרורים, פ"ד נד(2)313). ובמקרה שבפנינו אני סבורה, כי גם אם וועדת השחרורים שקלה את השיקולים הרלבנטיים, הרי שלא קיימה את האיזון הנדרש ממנה בחוק שחרור על תנאי, כאשר נתנה משקל חורג לחווה"ד הפרטית של ד"ר שני, מעבר למשקל הראוי שיינתן לה, ולא נתנה משקל ראוי לחוו"ד וועדת האלמ"ב ולהערכה השלילית של עו"ס הכלא ולמסקנתם, כי שחרורו של המשיב עלול לסכן את שלום הציבור.

11.     סעיף 11(א) לחוק שחרור על תנאי קובע, כי בטרם תחליט וועדת השחרורים על שחרורו של אסיר, הנושא עונש מאסר בשל עבירה של אלימות במשפחה, לא תחליט על שחרורו אלא "לאחר שצוות מקצועי, הכולל נציגים של משרד העבודה והרווחה ושל שרות בתי הסוהר, הגיש לה חוו"ד לענין מידת הסכנה הנשקפת לציבור משחרור האסיר, לרבות הסכנה לנפגע העבירה".
     מכאן, שהמחוקק סבר, כי וועדת אלמ"ב היא הגורם המקצועי המוסמך להעריך מסוכנותו של אסיר המרצה מאסר בגין עבירת אלימות במשפחה ולכן גם קבעו בתי המשפט, כי יש לתת למסקנות המקצועיות של וועדת האלמ"ב משקל מכריע. אמנם לא בכל מקרה על וועדת השחרורים להעדיף חוו"ד של וועדת אלמ"ב על פני חוו"ד פרטית, אך הנטל המוטל על האסיר להפריך את מסקנות וועדת האלמ"ב, במידה והמלצתה לשחרור היתה שלילית, הוא כבד, מעבר לנטל המוטל עליו לשכנע, כי הוא ראוי לשחרור על תנאי.

12.     טענת ב"כ המשיב, לפיה לא ניתן לעותר יומו בפני וועדת האלמ"ב, שכן לא התאפשר לו להופיע בפניה, טענה שאף אומצה על ידי וועדת השיחרורים עצמה, אין בה כדי לסייע לו. הפסיקה כבר קבעה, כי הנוהל שלפיו וועדת אלמ"ב אינה עורכת בדיקות משלה ולכן אין טעם שתראה את האסיר ותתרשם ממנו ישירות, אלא החלטתה מעוגנת כולה בחומר שהיא מקבלת מכל הגורמים הטפוליים, הינו נוהל ראוי. וועדת אלמ"ב מורכבת מאנשי מקצוע שנקבעו על ידי החוק לבדוק ולבחון מקרים מעין אלה, ויש לייחס משקל רב למסקנותיה ולהמלצותיה.
עוד נקבע, כי וועדת השחרורים אינה חייבת לאשר המלצות אלה בכל מקרה, שהרי שיקול הדעת הסופי מסור בידיה, אך במקרה שהיא מוצאת לנכון שלא לאמץ המלצות שליליות של וועדת האלמ"ב, עליה לנמק זאת בנימוקים כבדי משקל (ר' לענין סוגיות אלה רע"ב 10949/02 אלג'רבי, פורסם ביום 4/6/03 וכן עע"א (ת"א) 2732/04 שלמה שמואל נ' מדינת ישראל מיום 22/11/04, דינים מחוזי, כרך לד(8) 339).

13.     זאת ועוד, סעיף 9(7) לחוק שחרור על תנאי קובע, כי על וועדת השחרורים להביא בחשבון שיקוליה גם חוו"ד שנערכו בשב"ס לגבי האסיר. ובענייננו, ניתנה חוו"ד של עו"ס הכלא ונראה, כי וועדת השחרורים התעלמה מחוו"ד זו, אשר כלל אינה מוזכרת בהחלטתה. עו"ס הכלא ציינה במפורש בדו"ח שהוגש לוועדה, כי המשיב סרב להשתלב במסגרת טיפולית במהלך מאסרו, כי הוא מקיים קשר קונקרטי בלבד עם הגורמים המטפלים בכלא וכי הוא עדיין מכחיש את ביצוע העבירות ואינו לוקח אחריות על מעשיו. לכן סברה העו"ס, כי המשיב איננו בשל לדרך טיפולית, ולהמלצות אלה לא נתנה וועדת השחרורים כל משקל למרות שמדובר בגורם מקצועי אוביקטיבי. ממילא הוועדה גם לא נתנה הסבר מניח את הדעת להעדפת חווה"ד הפרטית על פני המלצות אלה.

14.     וועדת השחרורים הסתמכה בקביעתה על חווה"ד הפרטית שהוגשה מטעם המשיב, אך לא ציינה מדוע יש להעדיף את מסקנותיו של ד"ר שני על פני המסקנות של וועדת אלמ"ב ועו"ס הכלא. לא פעם נקבע בפסיקת בתי המשפט, כי המשקל שיש לתת לחוות הדעת הפרטיות המוגשות בפני וועדת השחרורים, הינו מועט יחסית למשקל שיש לתת לוועדות שהוקמו על פי החוק וכי לוועדת האלמ"ב (כמו למב"ן) יש לתת מעמד בכורה בכל הנוגע להערכת מסוכנותו של האסיר ולדרכי הטיפול בו (ר' עע"א 6481/01 אלעביד נ' שב"ס, פ"ד נז(6)678).
     
אמנם, כאמור, הוועדה אינה מחוייבת לקבל המלצות אלה ולפעול על פיהן, ושיקול הדעת הסופי לעולם של הוועדה, אך הוועדה מחוייבת לנמק מדוע בחרה להתעלם מהמלצות אלה, דבר שלא נעשה במקרה שבפנינו.


     יש לזכור, כי הוועדה בהחלטתה מצאה, כי בתוכנית הטיפולית של ד"ר שני "יש כדי להיטיב עם האסיר בכך שיוכל לצאת מבין כותלי הכלא בסיוע גורם טיפולי אשר ישכיל להכשיר אותו לאורח חיים נורמטיבי ובכך אנו רואים יתרון על פני שחרור בתום תקופת המאסר".
בכך התעלמה הוועדה מחובתה על פי חוק שחרור על תנאי, לאחר שלא בדקה כלל האם שחרורו של המשיב עלול לסכן את שלום הציבור ובחנה את טובתו של המשיב בלבד.
סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי קובע, כי וועדת השחרורים רשאית לשחרר אסיר על תנאי מנשיאת יתרת מאסרו "ואולם לא תשחרר וועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". דהיינו, הסעיף מציב שני תנאים מצטברים להפעלת סמכות הוועדה לשחרור אסיר על תנאי: האסיר ראוי לשחרור על תנאי ו-שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. התנאי הראשון מדגיש את ההיבט האישי הנוגע לאסיר, ובכלל זה את התנהגותו בכלא ואת נכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו. התנאי השני נותן משקל לאינטרס הציבורי הכללי ונועד להבטיח, כי שחרורו המוקדם של האסיר לא יסכן את שלום הציבור.
ובענייננו, וועדת השחרורים נמנעה לבדוק את ההיבט הציבורי שבשחרורו של המשיב והתעלמה מההמלצות של גורמי השב"ס בעניין זה, וגם בכך חרגה החלטתה ממתחם הסבירות.

15.     לפיכך, הייתי מציעה לבטל את החלטת וועדת השחרורים ולהורות, כי המשיב לא ישוחרר על תנאי.

                                        



                                         ר. יפה-כ"ץ, שופטת




כב' הנשיא י. פלפל, אב"ד:
אני מסכים                                   

                                         הנשיא י. פלפל


כב' ס. הנשיא נ. הנדל:
אני מסכים                                   

                                         ס. הנשיא נ. הנדל



לפיכך הוחלט כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת ר. יפה-כ"ץ.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. צילום אסירים בכלא

  2. מחשב לאסירים בכלא

  3. ביקור התייחדות בכלא

  4. זכויות אסירים ערבים

  5. ביקור עצור באבו כביר

  6. שחרור אסיר נכה מהכלא

  7. עתירה נגד שחרור אסיר

  8. העברת אסיר לאגף שיקום

  9. הצעת חוק צילום אסירים

  10. פגיעה נפשית בכלא צבאי

  11. בקשת אסיר לצאת לחופשה

  12. הצעת חוק צילום אסירים

  13. ביקור אנשי דת אצל אסיר

  14. תקיפת סוהר על ידי אסיר

  15. ערעור על חופשה של אסיר

  16. עתירת אסיר לצאת לחופשה

  17. ביטול שחרור אסיר מהכלא

  18. עונש על דקירת אסיר בכלא

  19. תביעה של אסיר נגד המשטרה

  20. פיטורים משירות בתי הסוהר

  21. ביטול שחרור אסיר על תנאי

  22. דיון בעתירות אסירים בכלא

  23. זכויות אסיר להשתמש בטלפון

  24. חופשת אסיר - ערעור לעליון

  25. שחרור אסיר מטעמים רפואיים

  26. שחרור על תנאי של אסיר עולם

  27. בקשת אסירים לעבור לכלא אחר

  28. דחיית עתירה לשחרור על תנאי

  29. סירוב לקיים ועדת שליש לאסיר

  30. סייג לחנינה ע"י נשיא המדינה

  31. מניעת שחרור אסירים פלסטינים

  32. ניכוי שליש לאסיר שעונשו הוקל

  33. אישור ביקור ילדים לאסיר בכלא

  34. הצעת חוק ביקור בני משפחה בכלא

  35. ערעור על נכות שירות בתי הסוהר

  36. בקשת אסיר לשחרור על תנאי ממאסר

  37. שחרור מוקדם מהכלא - דחיית בקשה

  38. ביטול חוק שחרור מוקדם של אסירים

  39. תביעת אסיר נגד שב''ס בתביעות קטנות

  40. שיקולים במתן חנינה ע"י נשיא המדינה

  41. הצעת ביטול חוק שחרור מוקדם של אסירים

  42. הצעת חוק שחרור אסירים עם דם על הידיים

  43. בקשת חייבת נשואה לאסיר להכריזה פושטת רגל

  44. ביקורת שיפוטית על החלטות ועדת השחרורים

  45. תקנות סדרי דין (עתירות אסירים) תש''ם-1980

  46. תקנות העברת אסירים לארצותיהם, התשנ''ח-1997

  47. שחרור מנהלי מהכלא אסיר שתקופת מאסרו עולה על 4 שנים

  48. חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז-1996

  49. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון