להלן פסק דין בנושא ביטול צו גירוש: פסק דין 1. העותרת, אזרחית המדינה, העותר, אזרח רומניה, והעותרת 3 שהיא בתה הקטינה של העותרת, עתרו לביטול צו הגרוש שניתן נגד העותר ולהסדרת מעמדו בישראל, כמפורט בסעדים השונים והחילופיים שפורטו בעתירה. המשיבים ביקשו לדחות את העתירה. א.העובדות 2. העותרת, ילידת 1970 התאלמנה בשנת 1994 בהיותה כבת 28 שנים, ונותרה לגדל לבד את בתה - העותרת 3, שהיא כעת כבת 16. העותרת הינה יהודיה. 3. העותר הגיע ארצה בשנת 1998 עם אשרת עבודה. בשל כך שעזב את מקום העבודה שבגינו ניתנה לו אשרת העבודה, נמצא העותר בארץ , שלא כחוק, מעל ל-64 חודשים. ביום 10.2.04 העותר נעצר. כעולה מ"פרוטוקול שמיעת שוהים בלתי חוקים" שנערך באותו יום, העותר טען כי אין לו משפחה בישראל. ביום 19.2.04 התקיים דיון בעניינו של העותר בבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין. באותו דיון, נרשם מפי העותר, כי יש לו חברה באילת מזה שישה חודשים, וכי היא בהריון ממנו. העותר אף טען כי היה במשרד הפנים באילת, בטרם נעצר, כדי להסדיר את שהותו בישראל, הוא נדרש להמציא תעודות מרומניה, ובעודו ממתין לתעודות, נעצר. בית הדין הורה על בדיקת טענת העותר כי עניינו נמצא בטיפול, תוך שלושה ימים, תוך שציין "... אם אכן הוא נמצא בטיפול הלשכה באילת, ואם אכן הוא ממתין לקבלת תעודות על מנת להסדיר מעמדו, אני סבורה כי יש מקום להורות על שחרורו". לאחר שתוך הזמן הקצוב על ידי בית הדין, ואף מעבר לכך, לא התקבל מידע כלשהוא מהלשכה באילת, קבע בית הדין כי אין לו אלא לקבל את טענות העותר, וביום 29.2.04 הורה על שיחררו של העותר בערבות. בין יתר תנאי השחרור בערובה, הורה בית הדין לעותר לעזוב את הארץ תוך חודשיים מיום שחרורו אלא אם יסדיר, עד אז, את מעמדו בישראל. רק בחודש יולי 2004, פנו העותרים ללשכת משרד הפנים באילת, על מנת להסדיר את מעמדו של העותר בארץ. לאחר שנאמר לעותרים בלשכת משרד הפנים כי עליהם להיפגש עם מנהל הלשכה, מר שניצר באופן אישי, הם אכן נפגשו עמו וגוללו בפניו, לטענתם, את הקשיים הניצבים בפניהם, בין היתר, שגרושו של העותר למולדתו, תשלול ממנו את האפשרות לצאת ממנה למשך תקופה של ארבע שנים. לטענת העותרים הם הגיעו למשרדו של מר שניצר מספר פעמים במהלך התקופה שעד יום 28.10.04, בכל פעם עם מסמכים נוספים, כפי שנדרשו, כאשר על פי הבנתם, עניינם היה בטיפול מול משרד הפנים. ביום 28.10.04, לאחר שלטענת העותרים מר שניצר הודיע להם כי בכוונתו ליתן לעותר רשיון ביקור, שבעקבותיו יוחל בהליך המדורג, הגישו העותרים "בקשה להארכת רשיון ישיבה". 4. בתחילת חודש פברואר 2005, קיבלו העותרים מכתב ממר שניצר מנהל האוכלוסין באילת הנושא את התאריך 27.1.05, בו נאמר: "1. בקשתך להארכת האשרה סורבה מאחר ועומד נגדך צו הרחקה. 2. לפיכך אבקשך לעזוב את הארץ עד תאריך 27.2.05. 3. הזמנתך לארץ בעתיד, תתאפשר על פי הנוהלים המקובלים". 5. לאחר קבלת מכתב זה, פנה בא כוח העותרים למר שניצר, פרש בפניו את נסיבותיהם האישיות של העותרים, כולל שצירף חוזה שכירות על שם העותרים מיום 30.6.04, ותמונות של העותרים כדי להוכיח את כנות הקשר. בקשתו של בא כוח העותרים היתה ליתן לעותר אשרת ישיבה בישראל, כדי "להימנע מפירוק המשפחה". תשובת מר שניצר לפניה זו, הנושאת תאריך י"א באדר תשס"ד, היתה כי אין ביכולתו, בנסיבות הקיימות, לסייע לעותרים וכי על העותר לעזוב את הארץ. כן נאמר במכתב "כל פתרון רק ברמות של מנהל מנהל אוכלוסין בלבד - (ששי קציר)". 6. יצויין כי עוד ביום 17.5.04, חולטה הערבות שהפקיד העותר, על פי החלטת בית הדין למשמורת, ושהיתה בסכום של 10,000 ₪ משלא יצא העותר את הארץ תוך המועד שקצב לו בית הדין. 7. ביום 2.3.05, הוגשה העתירה בענייננו. עם הגשת העתירה, ניתנה החלטה לפיה אין לגרש את העותר מהארץ כל עוד לא תינתן החלטה אחרת. ב. טענות הצדדים: 8. לטענת העותרים אין לשלול מהם את זכות היסוד לחיים משותפים ולחיי משפחה. חיי משפחה כוללים גם זוגות הידועים בציבור. זכותו של כל ישראלי, טוענים העותרים, להקנות לבן זוגו מעמד של קבע במדינה. העותרים ביקשו להחיל על עניינם את "הלכת סטמקה" כפי שנקבעה בבג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים פ"ד נג(2) 728, היינו שלא לחייב את העותר לצאת מהארץ קודם הסדרת מעמדו בישראל. 9. לטענת המשיבים יש לדחות את העתירה בשל חוסר נקיון כפיים, בשל כך שרק לאחר שהעותר נעצר הועלתה לראשונה הטענה כי הוא חי עם העותרת, ובהמשך כאשר ניסו העותרים להסדיר את מעמדו של העותר באמצעות לשכת מרשם האוכלוסין באילת, הם לא דיווחו על קיומו של צו הרחקה התלוי ועומד נגד העותר. 10. כן טענו העותרים כי יש לדחות את העתירה בשל חוסר סמכות מקומית מאחר שצו ההרחקה הוצא על ידי הממונה על ביקורת הגבולות ברמלה, וכל תכליתה של העתירה הוא השגה על צו ההרחקה. 11. לגופה של העתירה, טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות מאחר שהנוהל של משרד הפנים, שיש להחיל במקרה זה, נוהל "בקשה לאשרת כניסה בעקבות נישואין" הינו סביר ומידתי ואף אושר בפסיקת בתי המשפט, שאותה איזכרו המשיבים בתגובתם לעתירה. ג. דיון 12. לא מצאתי כי יש לדחות את העתירה בשל הטענה של חוסר נקיון כפיים, גם אם טענת העותרים בדבר היותם בני זוג הועלתה לראשונה על ידי העותר רק לאחר שנעצר. אשר לטענה בדבר חוסר נקיון כפיים מצד העותרים, בשל כך שלא גילו בלשכת משרד הפנים באילת את דבר קיומו של צו ההרחקה, הרי שמקובלת עלי טענתם כי הניחו שעובדה זו ידועה למשיבים. 13. אילו ביקשו העותרים אך לתקוף את צו ההרחקה, הרי שהיה ממש בטענת המשיבים כי לבית משפט זה אין סמכות מקומית לדון בבקשה שכזו. מאחר שהעתירה אינה מופנית אך כנגד צו ההרחקה, אלא אף כנגד סירובם של המשיבים להעניק לעותר אשרה כלשהי, כפי שהודיעו המשיבים לעותר במכתבו של מר שניצר מיום 27.1.05, יש לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בעתירה. 14. אשר לגופה של העתירה, נפסק כי כאשר מדובר בבני זוג שאינם נשואים, הטוענים שהם ידועים בציבור, וכאשר בקשתם להסדיר את מעמדו של בן הזוג הזר הוגשה רק לאחר שניתן נגדו צו הרחקה, הנוהל הדורש את יציאתו מהארץ של בן הזוג הזר, בטרם יוסדר מעמדו הינו סביר ומידתי, (ראו עת"מ (ת"א) 2492/04, יורי קוסצ'וב נ' משרד הפנים; עת"מ (ת"א) 2837/04 וריגיניה מהיפוס ואח' נ' מדינת ישראל ואח'; עת"מ (ת"א) 2817/04 מנשה נאוי ואח' נ' שר הפנים ואח'; עת"מ (ת"א) 1328/05 מריה אברוצקי נ' שר הפנים). לא מצאתי כי יש עילה להתערב בהחלטת המשיבים שסרבו להעניק לעותר מעמד בישראל בהסתמך על טענתם של העותרים בדבר היותם ידועים בציבור. פניית העותרים, למשיבים, כאמור היתה אך לאחר שהוצא צו הרחקה נגד העותר, והנסיבות שמהן מבקשים העותרים כי נלמד על היותם ידועים בציבור, אינן שונות מהנסיבות שהיו באותם מקרים, שאוזכרו על ידי הצדדים, ושבהם סורבה הבקשה להעניק מעמד לזר, בהסתמך על הטענה של ידועים בציבור, בעיקר לאחר שהוצא צו הרחקה נגדו. חוזה השכירות שהוצג על ידי העותרים, כדי להוכיח מגורים משותפים, הינו מ - 30.5.2004, היינו, כשלושה חודשים לאחר ששוחרר ממשמורת חוקית. לפיכך נדחית עתירת העותרים, ככל שהיא מתייחסת להענקת מעמד חוקי לעותר במדינה, בהסתמך על הטענה בדבר חייו המשותפים, כידוע בציבור של העותרת. 15. העותרים טענו, בין היתר, כי בנסיבות הדומות לנסיבותיהם, הוסדר מעמדו של בן הזוג הזר, אף מבלי שחוייב לצאת מהארץ לשם כך. עיינתי באותם מקרים עליהם הסתמכו העותרים, אך הנסיבות באותם מקרים אינן זהות לנסיבות בענייננו, גם אם יש מקרים שבהם הנסיבות דומות - לכן אין לומר כי המשיבים מפלים בין העותרים לבין המקרים האחרים. 16. בקשתם החילופית של העותרים הינה לאפשר לעותרים לצאת את הארץ, כאשר קודם ליציאתם תונפק לעותר אשרת כניסה שתאפשר לו לשוב ארצה יחד עם העותרת לאחר שינשאו. תשובת המשיב לבקשת העותרים הינה כי אין לחרוג בעניינם של העותרים מהנוהל הקיים מאז 1.4.2003, נוהל "בקשה לאשרת כניסה בעקבות נישואין" (להלן: "הנוהל"). על פי נוהל זה יכולים בני זוג ישראליים, לאחר שנישאו לבני זוג זרים בחו"ל, להגיש בקשה לאשרת כניסה לבן זוגם הזר בקונסוליה הישראלית. בהתאם לנוהל תוך 30 יום מקבלת הבקשה "יכנסו בני הזוג ארצה לאחר שאושרה כניסתם באמצעות הדסק לתקופה של 3 חודשים באשרת ב/2". 17. בכתב התגובה ציינה ב"כ המשיבים, בהגינותה, כי: "...בעבר היו מקרים חריגים, אשר הוענקה בהם אשרת כניסה (היינו, אינטר ויזה) מראש, וזאת במספר מקרים חריגים של קשר זוגי מוכר וידוע לרשויות, קודם להוצאת צו ההרחקה ובנסיבות מיוחדות". לגירסת המשיבים אצל העותרים אין נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מהנוהל. 18. לאדם, שאינו אזרח או תושב המדינה, אין זכות קנויה לבוא בשעריה. כדי להילחם בתופעה של נסיונות השתקעות שלא כדין במדינה, על ידי זרים רבים, הוקמה מנהלת ההגירה. לצד העדר זכות לזרים להשתקע במדינה, קיימת לאזרחי המדינה, הזכות להקנות לבני זוגם הזרים, מעמד של קבע במדינה, מכוח זכותם היסודית לחיי משפחה. לטענת העותרת, לאחר שנים שחיה בגפה עם בתה, מבקשת היא כעת להקים משפחה עם העותר. טענתם של העותרים כי גירושו של העותר לרומניה ימנע מהם להתאחד בארץ למשך שנים, לא נסתרה על ידי המשיבים. אלמלא הועלתה הטענה כי קיים חשש שהעותרת תאלץ להיפרד מהעותר לתקופה ממושכת אם ישוב לרומניה, או יצא לחו"ל ללא אשרת כניסה, דעתי היא כי הנוהל, גם לגבי העותרים, הינו מידתי וסביר. ואולם לנוכח הטענה האמורה, באם יש בה ממש, נראה כי קיומו של הנוהל בעניינם של העותרים עלול לפגוע בעותרת מעבר לנדרש כדי לקיים את תכלית המדיניות, שלשמה גובש הנוהל. כאמור בפסק דינו של כב' השופט ע.פוגלמן עת"מ (ת"א) 2790/04 פרד דיטר רוזנברג ואח' נ' שר הפנים (סעיף 18) "מקום שקיימת מדיניות כללית, אין בה היתר שלא להתחשב במקרים המיוחדים. כל מקרה מיוחד צריך להיבדק לאור המדיניות הכללית, תוך שבעל הסמכות צריך לבחון אם יש מקום להפעיל את המדיניות הכללית בנסיבותיו של המקרה המיוחד". (וראו את האסמכתאות הנזכרות שם). צויין בפסק דין סטמקה (שם עמ' 776) כי ההפרדה של בן הזוג הזר מבן זוגו הישראלי, פוגעת בזכותו של האזרח הישראלי. יתר על כן, לנוכח הטענה כי ייאסר על העותר לצאת מרומניה למשך שנים, או שיציאת העותר לחו"ל ללא אשרת כניסה לישראל עלולה לסכן את יכולתם של העותרים להתאחד, עלולה העותרת, לאחר נישואיה לעותר בחו"ל, למצוא עצמה נשואה, מבלי שתהא לה האפשרות לממש את נישואיה במשך תקופה יחסית ארוכה. אין לשלול מהעותרת את הזכות להינשא לבחיר ליבה, ואין לשלול ממנה את הזכות, באם אכן תנשא לו, לממש את נישואיה. 19. מטרת הנוהל - כמצויין בו - "לאפשר כניסת שני בני הזוג יחדיו לישראל לאחר נישואים בחו"ל". הנוהל בא להחליף מצב שהיה קיים קודם לכן לפיו בני הזוג הישראלים, שנשאו לזרים בחו"ל, היו מגיעים ארצה, לאחר הנישואים, ומגישים בקשה בארץ לאפשר לבן זוגם להיכנס לישראל, או שאם יצאו מהארץ על מנת להינשא עם בן זוגם הזר, הם היו מבקשים מראש אשרת כניסה לישראל לבן הזוג הזר. על פניו נראה שהנוהל, שנפסק כי הוא סביר ומידתי, תכליתו לאפשר, במסגרת הליך סביר, לישראלים לממש את זכותם לחיי משפחה גם עם הזר. 20. לא עולה מהעתירה כי העותרים פנו למשיבים בבקשה להסדיר לעותר, בטרם יציאתם,כרצונם, לקפריסין כדי להינשא, אישור כניסה בחזרה לישראל - כפי שכעת מבוקש על ידם בעתירה. המשיבים לא העלו טענה בדבר אי מיצוי ההליכים, והתייחסו לבקשה לגופא, בטוענם כאמור, שאין מקום לחרוג מהנוהל. אם אכן יש ממש בחשש שהעלו העותרים בדבר אפשרותם להתאחד, במידה והעותר יצא את הארץ ללא אשרת כניסה, מן הראוי לראות בנסיבות מקרה זה כנסיבות חריגות, ולאפשר לעותר לצאת מהארץ עם אשרת כניסה - לאחר בדיקה של מהות הקשר בין העותרים - ובמידה ויתברר כי הקשר הנטען, הוא הקשר הקיים. אין חולק על כך שזכותה של העותרת, כזכותו של כל אזרח ישראלי, לבוא בברית נישואים עם זר - כאשר הנישואים נועדו אכן להקים תא משפחתי - ושיתאפשר לה להתאחד עם בן זוגה בארץ. 21. במכתבו של מר שניצר לב"כ העותרים - שצוטט לעיל - הופנו העותרים לטיפולו של מנהל מינהל האוכלוסין. ב"כ העותרים אמנם פנה למר שניצר בבקשה לאפשר לו לפנות למנהל מינהל האוכלוסין, אך ימים ספורים לאחר מכן הוגשה העתירה, וניתן להניח כי פניה כזו לא נעשתה. 22. מאחר שטענת העותרים כי יש לראות בעניינם מקרה חריג, לנוכח המפורט לעיל, טרם נדונה על ידי המשיבים, יש לאפשר התייחסות המשיבים לטענה. מיותר לציין כי בידי המשיבים הכלים לבדוק את מידת כנות הקשר שבין העותרים, גם כאשר הם בארץ. במידה ויתברר שיש יסוד לחשש, שהעותרים הביעו, בדבר אי יכולתם להתאחד, לאחר יציאה לחו"ל של העותר ללא אשרת כניסה, ראוי לשקול לראות בעניינם מקרה חריג - ולנהוג בהתאם. 23. כדי לאפשר לעותרים להביא עניינם בפני המשיבים על מנת שתשקל בקשתם לראות בהם מקרה חריג, הנני מאריכה את תוקף ההחלטה מיום 4.3.05, לפיה אין לגרש את העותר מהארץ עד להחלטה אחרת, עד ליום 30.6.05 ועד בכלל, או עד 7 ימים לאחר מתן החלטה בבקשתם של העותרים, הכל לפי המועד המוקדם יותר - לאחר מכן על העותר לצאת את הארץ. בכפוף לאמור, העתירה נדחית. אין צו להוצאות. משרד הפניםגירוש מארץצווים