ביטול פסק משקמת

להלן פסק דין בנושא ביטול פסק משקמת:

פסק-דין

          ההליך
1.     א.     זוהי בקשה לביטול פסק-משקמת, שניתן ביום 18.2.04 על ידי עו"ד ליאורה סבירסקי-דרורי (להלן: "המשקמת"), בו נדחתה בקשת מבקש 2 (להלן: "המבקש") לבטל משכון שנרשם לטובת המשיב על זכויותיו במקרקעין (להלן: "המשכון").
     ב.     עילת הביטול הנטענת הנה, קיומה של טעות גלויה על פני פסק-המשקמת, על-פי סעיף 28 לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב-1992 (להלן: "חוק ההסדרים").
     ג.     הדיון בתיק זה החל בפני כב' השופטת אליעז וביום 28.12.05 הועבר בפני.
          תמצית העובדות שאינן שנויות במחלוקת
2.     א.     המבקש הנו בעל זכויות חכירה במקרקעין וניהל את פעילותו העסקית באמצעות מבקשת 1 (להלן: "החברה"). בעלי המניות בחברה הם המבקש ורעייתו. המבקש ביקש לממן את הפעילות העסקית של החברה באמצעות קבלת הלוואה מהמשיב, כאשר המבקש ערב, בערבות בלתי מוגבלת בסכום, להתחייבויות החברה בגין ההלוואה. ביום 19.11.80 נחתם בין המבקש לבין המשיב הסכם, לפיו משכן המבקש זכויותיו במקרקעין למשיב (נספח ב' לתצהיר המבקש התומך בבקשה (להלן: "תצהיר המבקש")). ביום 21.12.80 נחתם בין החברה לבין המשיב הסכם הלוואה (נספח ג' לתצהיר המבקש) ובעקבותיו נחתמו תשעה הסכמי הלוואה נוספים.
     ב.     כתוצאה מן המשבר החקלאי בשנות ה-80, נקלעה החברה למצוקה כספית ומונה לה כונס נכסים מטעם המשיב. בשנת 1984 הגיש המשיב תביעה כנגד המבקש ורעייתו, בגין ערבותם לחובות החברה, וניתן נגדם פסק-דין בהעדר הגנה (ת"א 477/84 בבית משפט זה).
     ג.     המבקש ורעייתו הגישו למנהלה להסדרים במגזר החקלאי בע"מ (להלן: "המנהלה") בקשה לתשלום חלף ערבות, כאמור בסעיף 16 לחוק ההסדרים, בין היתר, בגין חובות החברה למשיב.
     ד.     ביום 17.2.97 ניתן פסק-המשקמת, בו נקבע, כי המבקש ורעיתו ישלמו למשיב סך של 7,000 ₪ (נכון לשנת 1990) חלף ערבות. בעקבות זאת, שילם המבקש למשיב, ביום 26.2.97, סך של 16,866 ₪.
     ה.     ביום 13.4.00 הגיש המבקש למנהלה בקשה להורות על בטלות המשכון, עקב תשלום חלף הערבות.
     ו.      ביום 13.12.00 ניתן פסק-משקמת בו נקבע, כי לא ניתן באותו שלב להגיע למסקנה חד-משמעית לגבי השאלה האם מדובר בחוב אישי של המבקש, או בחובה של החברה, ושאלה זו הושארה על ידה בצריך עיון (סעיף 4 להחלטה). עוד קבעה המשקמת בפסקה, כי היה ויוברר, לאחר שמיעת ראיות, שמדובר בחוב אישי של המבקש, לא ניתן יהיה לבטל את המשכון כל עוד לא נפרע החוב. עם זאת, לפי השקפתה, גם אם מדובר בחוב של החברה, אין מקום לפקיעת המשכון, שכן, הגם שהמבקש שילם חלף ערבות, אין בכך כדי לפטרו מערבותו האישית לחובות החברה התלויים ועומדים ואין בכך להביא למסקנה שהמשכון פקע (סעיפים 9-15 להחלטה).
     ז.     בעקבות פסק-המשקמת, אשר דחה את בקשתו לביטול המשכון, הגיש המבקש לבית משפט זה בקשה לביטולו (ה"פ 206/01). בדיון שהתקיים ביום 7.6.01, החזיר בית-המשפט (כב' השופטת אליעז) למשקמת את ההכרעה בשאלה העובדתית, לחובו של מי ערב המבקש באמצעות הנכס הממושכן, האם לחובו הוא או לחוב החברה. השופטת אליעז הוסיפה בהחלטתה, כי "מטבע הדברים אין צורך לבטל ההחלטה הדנה בשאלה משפטית, אך ללא הכרעה בתשתית העובדתית של ענייננו".
     ח.     לאחר דיון נוסף, ניתן ביום 18.2.04 פסק-המשקמת, בו נקבע, כי החייבת על פי הסכם ההלוואה כלפי המשיב הנה החברה וכי המבקש הנו אך ערב כלפי המשיב לחובות החברה (סעיף 16 לפסק-המשקמת). עוד קבעה המשקמת, כי המשכון נועד להבטחת חיובי החברה למשיב על-פי הסכם ההלוואה ולא להבטחת ערבות המבקש. לאור קביעות אלו, דחתה המשקמת את בקשת המבקשים לביטול המשכון.
3.          האם המבקש משכן למשיב זכויותיו במקרקעין להבטחת ערבותו הוא או להבטחת פרעון חובות החברה
     א.     כאמור, הגיעה המשקמת לכלל מסקנה, כי המשכון נועד להבטחת פרעון חובות החברה ולא להבטחת ערבות המבקש בגין חובות אלו (סעיף 26 לפסק-המשקמת). החלטתה התבססה על הסתירות בלשון של הסכם המשכון, המאפשרות פרשנויות שונות. לשיטתה, חלק מהוראות הסכם המשכון תומך בגרסת המבקש וחלק אחר תומך בגרסת המשיב. המשקמת לא האמינה לעדות המבקש, לפיה המשכון ניתן להבטחת ערבותו, שכן, היא התקשתה להאמין כי דווקא את מטרת המשכון הוא זכר, בניגוד לפרטים אחרים הנוגעים לחובות החברה, אותם לא זכר. המשקמת קבעה, כי אומד דעת הצדדים בעת חתימת הסכם המשכון היה, כי המשכון ישמש להבטחת סילוק חובות החברה. ביטוי לכוונה זו ראתה המשקמת בעדות המבקש, לפיה "הקרקע מושכנה למקרה שאם יהיה פנצ'ר, החברה תיפול, ואני לא אוכל לשלם" (סעיפים 19, 23 לפסק-המשקמת). עוד קבעה המשקמת, כי נוכח מסקנתה לגבי עדות המבקש, מתייתר הצורך בזימונם של עדים או הגשת ראיות נוספות מטעם המשיב, בנושא כוונת הצדדים בעת כריתת הסכם המשכון (סעיף 25 לפסק-המשקמת).
     ב.     לטענת המבקשים, קביעת המשקמת, לפיה המשכון ניתן להבטחת פרעון חובות החברה, אינה מעוגנת בחומר הראיות שהוצג בפניה. לטעמם, אף אם סברה כי לא ניתן לתת אמון בעדות המבקש, הרי בהעדר ראיות מטעם המשיב לענין זה, היה על המשקמת, בנסיבות המקרה, לפרש את ההסכם המשכון באופן שהמשכון ניתן להבטחת ערבות המבקש לחובות החברה ולא כפי שפרשה. שכן, הסכם המשכון נערך תוך שימוש מצד המשיב בנוסח סטנדרטי, תוך התאמתו לצדדים, כאשר ההתאמות מעידות באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי המשכון ניתן להבטחת ערבות המבקש. מוסיפים המבקשים וטוענים, כי גם אם הסכם המשכון ניתן לפירושים שונים לענייננו, היה על המשקמת לפרשו לרעת מנסחו - המשיב, באופן שהיה מוביל לתוצאה לפיה המשכון ניתן להבטחת ערבות המבקש. עוד טוענים המבקשים, כי פרשנות המשקמת את תוכנו של הסכם המשכון, עומדת בסתירה לתכלית סעיף 16 לחוק ההסדרים. המשיב לעומתם, סומך ידיו על קביעות המשקמת, הן לעניין הבסיס הראייתי של פסק-המשקמת והן לעניין החלת כלל הפרשנות כנגד המנסח.
     ג.     סבורני שהדין עם המבקשים, ובנסיבות העניין היה על המשקמת להגיע לכלל מסקנה כי המשכון נעשה להבטחת ערבות המבקש. אנמק.
     ד.     לשון הסכם המשכון תומכת בגרסת המבקש, לפיה המשכון ניתן להבטחת ערבותו האישית לחובות החברה. הצדדים להסכם המשכון הם המבקש והמשיב, כאשר המבקש כונה כ"הלווה", על אף שהחברה היא שנטלה את ההלוואה מהמשיב ולא הוא באופן אישי. עיון בהסכם המשכון בנוסחו הסטנדרטי המקורי, ללא ההתאמות, מעלה, כי זה מיועד ללווה הממשכן נכס להבטחת חיובו-שלו ולא ללווה הממשכן נכס להבטחת חיובו של אחר (כאן, האחר הוא החברה). על כך מעידים נוסחי הסעיפים הבאים: "כבטחון לסילוק כל חובותיו לבנק..." (סעיף 1 להסכם המשכון); "הלווה מתחייב בזה, כל עוד לא סילק את כל חובותיו לבנק..." (סעיף 4 להסכם המשכון); "הבנק רשאי לדרוש מהלווה בטוחות נוספים על המשכנתא, כפי שימצא לנכון, כתנאי מוקדם למתן אשראי ללווה.." (סעיף 7 להסכם המשכון); "הלווה מצהיר בזה כי הבנק אינו חייב לתת לו או להוסיף לתת לו הלוואה ו/או אשראי..." (סעיף 8 להסכם המשכון) וכיוצא בזה. מכאן, שהמשיב עשה שימוש בנוסח הסכם משכון שאיננו מתאים לנסיבות שבפניו ולא טרח לתקן את ההוראות הרלוונטיות, על מנת להתאימן למקרה בו הממשכן והלווה הנם בעלי אישיות משפטית נפרדת. תוצאות רשלנות זו בניסוח הסכם המשכון, והסתירות בין הוראותיו הנובעות ממנה, מוטלת על כתפי המשיב, אשר הוא זה שניסח את הסכם המשכון בהוסיפו הוראות לנוסח סטנדרטי, מבלי להתאימן בצורה מלאה למקרה שבפניו, דבר שאף הביא לכך, שחלק ניכר מהוראות הסכם המשכון אינן ישימות לנסיבות המקרה דנן.
     ה.     אשר לתוספות להסכם המשכון, אשר הוכנסו במכונת כתיבה לתוך נוסח סטנדרטי של הסכם זה, על מנת להתאימו לנסיבות המקרה (וראה סעיף 7א' לפסק-המשקמת מיום 18.2.04). לתוספות הללו משקל פרשני רב, בבחינת כוונת הצדדים להסכם, ובפרט, נוכח העובדה שההסכם הסטנדרטי אינו הולם את כוונת הצדדים בעת כריתתו. שלושה תיקונים הכניס המשיב בנוסחו של ההסכם הסטנדרטי והם: "וכן הוא מתכוון בעתיד לקבל מן הבנק הלוואות... באמצעות החברה... אותה ייסד הלווה והוא ערב בעדה כלפי הבנק" (הואיל 1) "ובטחון, כאמור, יהיה בגין ערבותו של הלווה בעד החברה" (הואיל 2) "כבטחון לסילוק כל חובותיו לבנק, לרבות בגין ערבותו בעד החברה, לחובות קיימים" (סעיף 1 להסכם). שלושת התיקונים האמורים מצביעים על כך, כי המשכון ניתן להבטחת ערבות המבקש לחובות החברה. הספק היחידי המתעורר בהקשר זה הוא, מדוע נזקק המנסח, במסגרת תיקונו השלישי לציין, כי המשכון ניתן להבטחת סילוק כל חובות המבקש לבנק לרבות ערבותו בגין חובות החברה. לטעמי, היה על המשיב להשמיט את הרישא של המשפט, לפיה המשכון ניתן להבטחת סילוק כל חובות המבקש, שהרי למבקש אין חובות אישיים כלפי המשיב, מלבד ערבותו. אלא, שהמשיב כדרכו בניסוח הסכם המשכון, לא דאג להתאימו לנסיבות המקרה והשאיר על כנו את הנוסח הסטנדרטי.
     ו.     למותר להדגיש כי העובדה שהמשיב, אשר ניסח את הסכם המשכון, הוא בנק, המורגל במתן הלוואות ושעבודים להבטחת פרעונם, עומדת בעוכריו. לו ביקש המשיב להבטיח סילוק חובות החברה באמצעות המשכון, היה עליו לרשום בהסכם, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כי המשכון ניתן להבטחת חובות החברה, תוך מתן תשומת לב לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה (וראו לעניין זה גם סעיף 12 לפסק-המשקמת). יתר על כן, תמוה בעיני שהבנק בחר להשתמש בנוסח של הסכם משכון סטנדרטי שאינו מתאים לנסיבות המקרה, מבלי שטרח לערוך את ההתאמות הנדרשות, ועקב כך נוצר הצורך לקיים דיון מיותר בשאלה, להבטחת אלו התחייבויות ניתן המשכון, דיון אותו ניתן היה בנקל למנוע על-ידי ניסוח ראוי. מעבר לצורך אציין, כי לו אף היה קיים ספק לגבי פרשנות הוראות הסכם, ספק זה היה מתפרש לרעת המנסח-המשיב.
     ז.     לסיכום. מלשון הסכם המשכון עולה, כי אומד דעת הצדדים בעת כריתת ההסכם היה, כי המשכון ניתן להבטחת ערבות המבקש לחובות החברה כלפי המשיב. אציין, כי בעת כריתת הסכם המשכון, טרם נחקק חוק ההסדרים, מכחו הופטר הערב מפרעון חובו על-ידי תשלום חלף הערבות. על כן, יש להניח כי במועד כריתת הסכם המשכון סבר המשיב כי משכון הניתן להבטחת חיובו של הערב, הנו בטוחה מספקת בנסיבות העניין. אולם בסופו של דבר חוק ההסדרים היטיב עם הערב, על חשבון האינטרסים הכלכליים של המשיב, וכתוצאה מכך, הבטוחה שהיתה בידי המשיב התרוקנה מתוכנה. רק בדיעבד, גילה המשיב כי התכלית העסקית אותה ביקש להשיג לא התממשה. אין בהתפתחות מאוחרת זו, כדי להשליך על כוונת הצדדים בעת כריתת הסכם המשכון.
     ח.     לאחר בחינת לשון הסכם המשכון, כמקור לאומד דעת הצדדים, יש לבחון את הראיות על נסיבות כריתת הסכם זה ומטרתו. המשיב, מטעמיו הוא, בחר שלא להביא ראיות כלשהן, היכולות לשפוך אור על כוונת הצדדים בעת כריתת ההסכם ו/או על מטרתו. כאמור, המשקמת לא האמינה לגרסת המבקש, אשר טען, כי זכר שהמשכון ניתן להבטחת ערבותו. עדות לכך שהמשכון ניתן להבטחת חובות החברה מצאה המשקמת, כאמור, בהתבטאות המבקש, לפיה "הקרקע מושכנה למקרה שאם יהיה פנצ'ר, החברה תיפול, ואני לא אוכל לשלם". אני סבורה, כי גם בעניין זה הדין עם המבקשים. גם אם המשקמת לא האמינה לעדות המבקש, אי אפשר להסיק דבר מהתבטאותו הנזכרת של המבקש לגבי השאלה שבמחלוקת. בהעדר תשתית ראייתית מטעם המשיב, לא משתנה מסקנתי, לפיה המשכון ניתן להבטחת ערבות המבקש. העובדה שהבנק נמנע מהבאת ראיות להוכחת גרסתו, יוצרת בנסיבות אלו הנחה, כי לו היה מביא ראיות היו אלו תומכות בעמדת המבקשים, בניגוד לעמדתה האמורה של המשקמת. לפיכך, אני קובעת, שהמשכון ניתן להבטחת ערבות המבקש לחובות החברה.
          טעות גלויה על פני הפסק
5.     א.     טוען המשיב, כי המבקשים ערערו על קביעה עובדתית של המשקמת, לפיה המשכון ניתן להבטחת חובות החברה, קביעה המבוססת על התרשמותה מעדות המבקש, לאחר שנתנה דעתה לנוסח המסמכים שהובאו בפניה ולאחר שיישמה את כללי הפרשנות החלים על הסכם. לטענתם, עילת הביטול בשל טעות גלויה בפסק המשקם, הקבועה בסעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים, אינה כוללת מקרה בו מבקשים לתקוף ממצא עובדתי של המשקמת. לפיכך, במסגרת עילות הביטול של פסק-משקם, המוגבלות בהשוואה לערכאת הערעור, לא ניתן לטעון כנגד ממצא עובדתי שנקבע על-ידי המשקמת. מוסיף וטוען המשיב, כי המבקשים אינם מצביעים על טעות משפטית בפסק-המשקמת, העשויה להחשב כטעות גלויה ולהקנות למבקשים עילה לביטול פסקה.
     ב.     הוראת סעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים מרחיבה את היקף הביקורת השיפוטית על פסק-משקם, בהשוואה להיקף הביקורת השיפוטית על פסק-בוררות. עילת הביטול שהוסיפה הוראה זו, הנה "טעות גלויה על פני הפסק". ברע"א 6726/96 אבו נ' בית נקופה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד נה (5) 166, נדרש בית המשפט לפרשנות של עילת הטעות הגלויה:
"אם כן, מה ההבדל בין ביקורת על פסק המשקם בעילת הטעות הגלויה, כפי שנקבע בסעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים, לבין ביקורת בערעור רגיל? התשובה כפולה: ראשית, בביקורת על פסק משקם בית-המשפט המחוזי אינו רשאי לחרוג מן החומר שבתיק המשקם ("הרקורד") ולהסתייע בראיות חיצוניות. שנית, בית-המשפט לא יתערב בפסק המשקם אלא אם הטעות 'גלויה'. מה פירוש? בית-המשפט ייטה שלא לחטט בפסק המשקם כדי לגלות בו טעות, ולא להיתפס לספק טעות, אלא לבדוק אם נפלה בפסק, לאור החומר שבתיק, טעות ברורה ומהותית. זהו הבדל בגישה של בית-משפט כשהוא מפעיל סמכות ביקורתית (SUPERVISORYJURISDICTION) להבדיל מסמכות ערעורית (APPELLATE). הבדל זה, אף שאינו ניתן להגדרה ברורה, הוא בפועל הבדל ממשי." (שם בעמ' 187)
          באותה פרשה, בית-המשפט העליון קבע, כי טעות ביישום הדין עשויה להחשב כטעות גלויה על פני הפסק (שם בעמ' 192).
     ג.     עולה מהאמור, כי טעות ברורה ומהותית ביישום הדין, עשויה להחשב כטעות גלויה על פני הפסק. לצורך בחינת הטעות, יכול בית-משפט לשוב ולהדרש לכל אותן ראיות שהיו בפני המשקמת, לרבות עדויות. לפיכך, אין ממש בטענת המשיב, כי לא ניתן לתקוף את ההכרעה העובדתית בשאלה, להבטחת איזו התחייבות משכן המבקש את זכויותיו במקרקעין, בעילה של טעות גלויה על פני הפסק. המשקמת הגיעה להכרעה זו תוך שימוש בכללי פרשנות הסכם ותוך יישום הדין על נסיבות המקרה שהיה בפניה. הואיל ולטעמי נפל פגם באופן יישום הדין על-ידי המשקמת, גם לעניין פרשנות לשון הסכם המשכון וגם לעניין ניתוח התשתית הראייתית לגבי נסיבות כריתת ההסכם ומטרתו, אני סבורה, כי ניתן לבטל את הכרעת המשקמת בעילה של טעות גלויה על פני הפסק.
6.          נוכח קביעתי שהמשכון ניתן להבטחת ערבות המבקש לחובות החברה ולא להבטחת פרעון חובות החברה, איני מוצאת לנחוץ להדרש לשאלת יישום סעיף 12 לחוק המשכון תשכ"ז-1967 על המקרה דנן, שכן מחלוקת זו קיימת רק בהנחה שהמשכון ניתן להבטחת סילוק חובות החברה, הנחה שאינה מתקיימת בנסיבות המקרה שלפני.
7.          לפיכך, הנני מקבלת את בקשת המבקשים לביטולו של פסק-המשקמת שניתן ביום 24.2.04, ככל שהוא מתייחס לשאלה, אם המשכון ניתן להבטחת חובה של החברה, או להבטחת ערבות המבקש וקובעת, כי המשכון ניתן להבטחת ערבות המבקש לחובות החברה. המשיב ישלם למבקשים הוצאות הבקשה בסך של 10,000 ₪, בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון