להלן שני פסקי דין בנושא תקלות ברכב משומש: פסק-דין 1. ביום 3.3.06 רכשו התובע ואשתו רכב מזדה MPV משומש מהנתבעת, שהיא סוחרת מורשית בכלי רכב משומשים, מטעם מזדה. הנתבעת מסרה לתובע תעודת אחריות לחמישה חודשים, שתוכנה ידון בהמשך (להלן: תעודת האחריות). 2. התובע טוען כי ביום 3.7.06, מעט לאחר חצות הלילה, דמם מנוע הרכב בעת נסיעה מאשקלון צפונה. התובע הזמין גורר, שגרר את הרכב ל"מוסך של קובי" בחדרה. למחרת הודיע התובע על המקרה לנציג הנתבעת, מר גיא יטקובסקי, ועל פי הוראתו - גרר את הרכב למוסך הסדר של הנתבעת. התובע טוען כי אובחנה תקלה פנימית במנוע וכן תקלה ברדיאטור, אך הנתבעת לא מילאה את חובתה, על פי תעודת האחריות, והסכימה לשלם רק עבור החלפת הרדיאטור ועבור העבודות של החלפת הרדיאטור והחלפת המנוע, אך לא הסכימה לשלם עבור מנוע מחליף, והוא נאלץ לשלם עבורו מכיסו. התובע תבע מהנתבעת החזר עלות המנוע, בסך 19,823 ₪. 3. הנתבעת טוענת כי בדיווח שמסר לה התובע, למחרת המקרה, הוא מסר כי אשתו נהגה ברכב, וכי הרכב התחמם, אך הם המשיכו לנסוע עד שהמנוע דמם. בדיווח מאוחר יותר שינה התובע את דבריו ומסר כי הוא, ולא אשתו, נהג ברכב. כך או כך, הנתבעת טוענת כי התקלה במנוע ארעה בשל נזילת מים מהרדיאטור, אשר כתוצאה ממנה התחמם המנוע, עד כדי התכה של חלקיו הפנימיים. הנתבעת טוענת כי תקלה ברדיאטור אינה מצוייה במסגרת האחריות. המשך הנסיעה ברכב, למרות נזילת המים מהרדיאטור, עד כדי התכת חלקיו הפנימיים של המנוע, מהווה שימוש בלתי סביר ברכב, אשר בעטיו אין חלה עליה אחריות להחליף את המנוע, על פי תנאי תעודת האחריות. עוד טוענת הנתבעת כי על מנת ללכת לקראת התובע ועל מנת לחסוך התדיינות משפטית, היא ניהלה עמו משא ומתן, וסוכם בין הצדדים כי הנתבעת תשלם עבור הרדיאטור ועבור העבודות של החלפתו, והחלפת המנוע, ואילו התובע ישלם עבור המנוע עצמו. הנתבעת טוענת כי הסכמה זו הושגה לסיום מלא של המחלוקת, וכי התובע קשור בהתחייבותו במסגרת אותה הסכמה. על כן מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה. 4. ב"כ התובע טוען כי תעודת האחריות מנוגדת לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור מוצרי תעבורה והסחר בהם), התשמ"ג - 1983 (להלן: הצו), ועל כן אין ליתן תוקף למגבלות האחריות שנקבעו בה. יש לציין כי טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה אלא, למעשה, לראשונה רק בסיכומיו של ב"כ התובע, אולם ב"כ הנתבעת לא ביקש לדחותה על הסף, כהרחבת חזית, אלא התייחס אליה לגופה, בסיכומיו שלו. אי ההתאמה של תעודת האחריות - לטענתו של ב"כ התובע - הוא להוראות סעיף 13 לצו: "לא ימכור עוסק ולא ירשה למכור מוצר תעבורה, אלא אם כן נתן לקונה בעת המכירה אחריות לפעילותו התקינה של המוצר, לתקופה שלא תפחת משלושה חודשים, או לנסיעה של 6000 ק"מ, לפי המוקדם" (ההדגשות שלי - י.ק.). אין מחלוקת כי תעודת האחריות ניתנה לחמישה חודשים, וכי האירוע מושא התביעה אירע בתוך תקופת האחריות. אולם ב"כ הנתבעת טוען כי רכב אינו בגדר "מוצר תעבורה", כהגדרתו בצו, ועל כן אין הצו חל לגביו. ההגדרה של "מוצר תעבורה", בסעיף 1 לצו, היא: "מכלל, מכשיר, חלק חילוף, לרבות חומר נוזלי או מוצק המשמש או היכול לשמש לתיקונו או להחזקתו של רכב, וכן אבזר המשמש או היכול לשמש להבטחת פעילותו התקינה של הרכב, או לבטיחותו או לנוחיותו של המשתמש בו, לרבות כל מוצר המתחייב על פי דין להיות חלק מציוד הרכב" (ההדגשות שלי - י.ק.). על פני הדברים, ב"כ הנתבעת צודק בטענתו כי הגדרה זו אינה כוללת את הרכב עצמו. אם דרוש חיזוק לכך, ניתן למצאו אף בהגדרות של "מוצר תעבורה מקורי" ושל "מוצר תעבורה משופץ" שבסעיף 1 לצו. כך, "מוצר תעבורה משופץ" מוגדר: "מוצר תעבורה משומש שעובד, נבדק והוכשר לשימוש ברכב" (ההדגשה שלי - י.ק.). על כן אני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעת, כי הצו אינו חל על רכב, בתור שכזה. הנתבעת לא מכרה לתובע "מוצר תעבורה", כהגדרתו בצו, אלא מכרה לו רכב שלם. התובע אישר בעדותו כי בדק את הרכב, טרם רכישתו, במוסך מטעמו. התובע אינו חולק על כך, שכאשר רכש את הרכב, היה מצבו תקין. מההגדרות שבסעיף 1 לצו עולה בבירור, כי המחוקק לא התכוון להחיל אותו על "רכב", בשלמותו ועל כל מערכותיו, אלא על "מוצרי תעבורה" שמשמשים את הרכב, כפי שהוגדרו בו. כידוע, רכב הוא כלי מורכב, ובו מערכות רבות ושונות. על פי ההגדרות שבצו, הוא חל על כל מערכת כזאת, או חלק ממנה, ואף על מוצרים אחרים, שבאים בגדר ההגדרה של "מוצר תעבורה" אשר בצו. מסיכומיו של ב"כ התובע עולה, כי הוא התייחס - לעניין תחולת הצו - לרכב בכללותו, אך קיבלתי את טענת ב"כ הנתבעת, כי הצו אינו חל על "רכב". 5. ככל שכוונתו של ב"כ התובע מתמקדת במנוע הרכב, שהוא מושא התביעה, אזי ניתן לבחון את תעודת האחריות אל מול הצו, לגבי מנוע הרכב. המנוע, כשלעצמו, בא בגדר "מוצר תעבורה", כמשמעותו בצו. האם תעודת האחריות עומדת בניגוד להוראות סעיף 13 לצו, לגבי המנוע? אני סבורה כי יש להשיב על כך בשלילה. כאמור, ברכב מערכות רבות ושונות, אשר תקלה באחת מהן עשוייה, באופן פוטנציאלי, להשפיע גם על מנוע הרכב. בענייננו, טענת הנתבעת היא כי הרס המנוע נגרם בשל נסיעה ברכב, למרות נזילת המים מהרדיאטור, אשר גרמה להתחממות המנוע, עד כדי התכה של חלקיו הפנימיים. סעיף 13 לצו מחייב לתת אחריות "לפעילותו התקינה של המוצר", ולענייננו - המנוע. ואמנם, הנתבעת נתנה לתובע אחריות לפעילותו התקינה של המנוע, לתקופה שעונה על הוראת סעיף 13 לצו. הנתבעת הוציאה מגדר האחריות תקלה במנוע, שנגרמה כתוצאה מגורמים, שאינם בגדר פגם או תקלה מכנית במנוע עצמו, ובהם - שימוש בלתי סביר ברכב. איני סבורה כי חריגים אלה עומדים בניגוד להוראות סעיף 13 לצו. הצו דורש, לענייננו, מתן אחריות לפעילותו התקינה של המנוע עצמו, אך אין ללמוד ממנו כי אחריות זו חלה, גם כאשר התקלה במנוע לא נבעה מאי תקינותו של המנוע, אלא מגורם חיצוני למנוע. על כן, ככל שכוונתו של ב"כ התובע היתה להיקף האחריות לתקינותו של המנוע, איני מקבלת את טענתו, כי תעודת האחריות עומדת בניגוד להוראות סעיף 13 לצו. ב"כ התובע הסתמך על פסק דינו של כב' השופט פיינשטיין ב-ת.ק. 1574/06 (ביהמ"ש לתביעות קטנות ברחובות), שבו נדון הצו, אולם אין ללמוד מאותו מקרה לענייננו: שם רכש התובע מהנתבעת מנוע בלבד (ולא רכב). מפסק הדין עולה כי לא היתה מחלוקת, שהמנוע שרכש התובע התגלה כפגום, וכי בהתאם לתעודת האחריות שניתנה לתובע, חלה על הנתבעת החובה להחליף את המנוע. המחלוקת נסבה על השאלה אם על המוכר לשאת באחריות רק לגבי עלות המנוע עצמו, או גם לגבי העלות של עבודת הפירוק וההרכבה של המנוע, שהיא פועל יוצא הכרחי של הצורך להחליף את המנוע, בשל הפגם שהיה בו. במחלוקת זו פסק כב' השופט פיינשטיין, כי על מוכרת המנוע לשאת גם בעלות של הפירוק וההרכבה. בשונה מאותו מקרה, בענייננו אין מחלוקת כי כאשר הרכב נמכר לתובע, היה המנוע במצב תקין. המקרה מושא התביעה אירע ארבעה חודשים לאחר רכישת הרכב. התובע אינו טוען כלל, כי התקלה במנוע נגרמה בשל פגם פנימי שהיה בו. התובע אינו מכחיש כי המנוע נפגע כתוצאה מהתחממות, שנבעה מנזילת המים מהרדיאטור. טענתו של התובע היא כי אין ליתן תוקף לתנאים שבתעודת האחריות, אשר מוציאים מקרה כזה מתחולתה. הטענה המשפטית של ב"כ התובע היא, כי אותם תנאים מחריגים בטלים, בשל היותם מנוגדים לצו. טענה זו יש לדחות, מהטעמים שפורטו לעיל. תנאי תעודת האחריות הם, איפוא, תקפים ומחייבים את הצדדים. 6. התחייבותה של הנתבעת, על פי תעודת האחריות, היא "לתקן תקלות מכניות שיתגלו במנוע ובתיבת ההילוכים בלבד של הרכב, במהלך תקופת האחריות...." (סעיף 1 של תנאי תעודת האחריות). בתעודת האחריות נכתב כי האחריות אינה חלה "על תקלות בחלקים, מכלולים ו/או מערכות אחרות של הרכב, לרבות חלקים נלווים, כגון: משאבות, מחשב, מערכת תיזמון, מערכת קירור, מצמד וכיו"ב, וכן האחריות לא תחול על תקלות שיגרמו למנוע או לתיבת ההילוכים כתוצאה מאי תקינות מערכות אחרות ברכב" (סעיף 2 של תנאי תעודת האחריות). בסעיף 3 של התנאים נאמר: "תוקף האחריות מותנה מפורשות בשימוש ובתפעול סביר של הרכב..." (המשך הסעיף אינו רלבנטי לענייננו). 7. התובע העיד כי נסע עם אשתו מביתם בחדרה לאירוע באשקלון. בנסיעה מחדרה לאשקלון לא היו תקלות ברכב. לדברי התובע, מייד לאחר יציאתם מאשקלון בדרכם חזרה, כאשר יצאו אל כביש החוף, באזור אשקלון, כבה הרכב. התובע הרים את מכסה המנוע וראה עשן, ואז הזמין גורר. התובע טוען כי בשל העשן שראה, והחשיכה, הוא לא הבחין בנזילת המים. התובע כופר בדבריו של מר גיא יטקובסקי מהנתבעת, כי הוא דיווח לגיא למחרת, שהרכב התחמם, אך הוא ואשתו המשיכו בנסיעה, עד שהמנוע כבה. התובע כופר אף בדבריו של גיא, כי תחילה מסר לו, שאשתו נהגה ברכב, אך בשיחה נוספת טען, שרק הוא עצמו נהג בו. התובע עצמו צירף לכתב התביעה מסמך מאת מוסך "קובי", שאליו נגרר הרכב תחילה. במסמך זה נכתב כי "לאחר בדיקה נמצא כי הרכב התחמם עקב נזילת מים מרדיאטור מים". עוד נכתב בו, כי הבדיקה נערכה ללא פירוק של המנוע, וכי ככל הנראה יש בעיה פנימית במנוע, שתצריך החלפתו. כפי שצויין, לאחר שהרכב נגרר למוסך, על פי הנחיות הנתבעת, שבו פורק המנוע, הסתבר כי חלקיו הפנימיים הותכו בשל ההתחממות. המסמך של מוסך "קובי" צורף רק לכתב התביעה, אך לא צורף לתצהירו של התובע, מבלי שניתן הסבר לכך. ההסבר עולה מנסיבות המקרה: אותו מסמך של מוסך "קובי" תומך דווקא בטענתה של הנתבעת, כי הנזק למנוע נגרם בשל נזילת המים מהרדיאטור וההתחממות שנגרמה כתוצאה מכך. על כל פנים, התובע אינו חולק על כך, שהיתה נזילה של מים מהרדיאטור, שגרמה להתחממות המנוע, אך לדבריו, הוא לא הבחין בכך בעת הנסיעה. עוד טוען התובע כי לא נדלקה בלוח השעונים נורית התרעה שמתריעה על עליית חום המנוע. התובע לא הביא חוות דעת מקצועית, או ראייה אחרת, כי נורית ההתרעה היתה מקולקלת, אך נקודה זו אינה דרושה לצורך הכרעה בדבר אחריותה של הנתבעת על פי תעודת האחריות. 8. נתגלה פער "גיאוגרפי" משמעותי בין עדותו של התובע לבין עדותה של אשתו, שנסעה עמו ברכב. אשת התובע העידה כי היא נמנמה בעת הנסיעה, בעוד התובע נוהג ברכב. לדבריה, היא התעוררה מתנומתה באזור ראשון לציון, שם נעצר הרכב. אין חשיבות רבה לשאלה מי מבני הזוג נהג ברכב, אך יש משמעות למרחק שבין אזור אשקלון, כגירסת התובע, לבין אזור ראשון לציון, כגירסת אשתו. יש גם משמעות לעצם העובדה, שכל אחד מבני הזוג העיד על מקום שונה, שבו ארעה התקלה. פער זה שבין עדויות השניים תומך בעדותו של גיא יטקובסקי מהנתבעת, כי על פי הדיווח הראשון שקיבל מהתובע, הרכב התחמם, אך בני הזוג המשיכו בנסיעה, עד שהמנוע כבה. 9. סיכום תמונת הדברים, על פי העדויות: הרכב היה במצב תקין, כשנרכש. כעבור ארבעה חודשים, כשהתובע ואשתו חזרו מאשקלון לחדרה, ארעה נזילת מים מהרדיאטור. על פי הצירוף של עדויותיהם של התובע, של אשתו ושל גיא יטקובסקי - אפשר שעם היציאה מאשקלון לכביש החוף הבחין התובע בתקלה, אך המשיך בנסיעה, עד שהמנוע כבה, באזור ראשון לציון. אין מחלוקת כי הרס המנוע נגרם כתוצאה מהתחממות, בשל נזילת המים מהרדיאטור. על פי תנאי תעודת האחריות, מקרה כזה בא בגדר החריגים לתחולת האחריות, הן בשל כך שהגורם לתקלה היה נזילה מהרדיאטור (סעיף 2 של תעודת האחריות), והן בשל שימוש בלתי סביר ברכב, קרי: המשך הנסיעה, למרות נזילת המים, או אף מבלי לעמוד עליה, כגירסת התובע (סעיף 3 של תעודת האחריות). המשך הנסיעה ברכב, למרות נזילת המים, מהווה שימוש "בלתי סביר" ברכב, בין אם נעשה במודע ובין אם לאו. החריגים שבתעודת האחריות, בהתייחס לנסיבות המקרה דנן, הם סבירים. אין זה סביר שהנתבעת תחוייב לשאת באחריות להחלפה של המנוע ושל מערכות אחרות ברכב, כאשר האחריות ניתנה אך ורק לתקינות המנוע ותיבת ההילוכים, ואילו התקלה שגרמה לנזק היתה ברדיאטור. המסקנה היא כי על פי תעודת האחריות אין הנתבעת חייבת, במקרה זה, לשאת בעלות של החלפת המנוע והרדיאטור. 10. אין מחלוקת כי במשא ומתן, שנוהל בין הצדדים, הושגה הסכמה כי הנתבעת תישא בעלות החלפת הרדיאטור, לרבות עלות העבודה, ואף בעלות העבודה של החלפת המנוע. הנתבעת קיימה סיכום זה ושילמה עבור המרכיבים הללו של תיקון הרכב, והתובע שילם רק עבור המנוע המחליף. המחלוקת בעניין זה היא בשאלה: האם סוכם בין הצדדים, שבכך בא העניין על פתרונו, ואין עוד לתובע דרישות מהנתבעת; או שהסיכום היה, שהנתבעת תישא בעלות הרכיבים שצויינו, רק כעלות "שאינה שנוייה במחלוקת", וללא התחייבות מצד התובע, כי לא ידרוש ממנה לשלם גם עבור המנוע. הסיכום שהושג לא הועלה על הכתב, מתוך אמון שרחשה הנתבעת לתובע, ושעליו היא מצרה בדיעבד. ב"כ התובע טוען כי עצם הסכמתה של הנתבעת לשאת בעלות של החלפת הרדיאטור ושל העבודות שצויינו מעידה על מודעותה לכך, שהמקרה בא בגדר אחריותה, על פי תעודת האחריות, שאם לא כן היא לא היתה מקבלת על עצמה לשאת בהוצאות הללו. מנגד טוענים מנהל הנתבעת, מר טל יטקובסקי, ואחיו, מר גיא יטקובסקי, שהוא אשר ניהל את המגעים עם התובע, כי הנתבעת הציעה את ההסדר האמור רק על בסיס הסכמתו המפורשת של התובע שלא להעלות דרישות נוספות כלפיה. לנתבעת היו שני שיקולים: האחד - מחווה ללקוח, לפנים משורת הדין; והשני - "ערך המטרד" (nuisance value). עבור החלפת הרדיאטור והעבודות שילמה הנתבעת 4,103 ₪ (נספח ב' לכתב ההגנה, המסמך צורף גם לכתב התביעה), ועל פי שיקוליה - היה כדאי לה לשלם סכום זה, על בסיס ההסכמה כי התובע לא ידרוש ממנה דרישות נוספות, היינו: אינה צפוייה בעתיד לתביעה בגין עלות המנוע. עדי הנתבעת הצהירו, כי אלמלא הסכמה מפורשת זו מצד התובע, ולו היתה עומדת לנגד עיניהם האפשרות שהתובע יתבע את הנתבעת - אזי לא היתה הנתבעת משלמת דבר, כיוון שממילא היתה צפוייה להיתבע, וטענתה של הנתבעת היא, שהמקרה אינו מכוסה כלל על ידי תעודת האחריות. התובע העיד כי קיבל את ההסדר שהוצע "בלית ברירה", תוך הבעת התנגדותו לכך באוזני גיא, וכי אין זה נכון שהסכים לוותר על תביעה בגין עלות המנוע. אני מעדיפה את גירסתם של עדי הנתבעת על פני גירסת התובע. כאמור, מסקנתי היא כי יש לקבל את טענת הנתבעת, שתעודת האחריות אינה חלה על המקרה דנן. על כן, נכונותה של הנתבעת לשלם בכל זאת חלק קטן מעלות תיקון הרכב היא לפנים משורת הדין. שני הטעמים שנתנו עדי הנתבעת לנכונות זו הם סבירים ומקובלים. אני מקבלת את טענת עדי הנתבעת, כי הצעתם להסדר המחלוקת התבססה על הסכמה ברורה, כי הסדר זה מביאה לידי סיום, וכי הנתבעת לא תהא צפוייה לתביעה מצד התובע. איני מקבלת את טענת התובע, כי הוא הודיע לגיא במפורש, שאינו רואה בהסדר זה "סוף פסוק", ולמרות זאת שילמה הנתבעת עבור הרדיאטור והעבודות. 11. על פי כל האמור, אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,500 ₪, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. פסק דין 1. עסקינן בתביעה כספית על סך 94,701 ₪ שהגיש התובע כנגד הנתבעת- חברה העוסקת בסחר במכוניות לרבות עסקאות "טרייד", בגין עסקת מכר של רכב מדגם לקסוס מ.ר. 8800057 (להלן "הרכב"). 2. הנתבעת מצידה, שיגרה הודעת צד שלישי כנגד בן ציון וינר (להלן: מר וינר"), ממנו רכשה את הרכב אשר נמכר על ידה לתובע ולהלן אפרט בתמצית את טענות הצדדים . טענות התובע 3. ביום 15.2.2015 פנה התובע למגרש המכוניות אשר בבעלות הנתבעת וביקש לרכוש את הרכב, אשר היה מצוי במגרש המכוניות. 4. נציג הנתבעת, מסר לתובע כי המדובר ברכב מיד פרטית במצב מיכני תקין, ללא תקלות, המטופל כנדרש. 5. לטענת התובע, על בסיסן של הצהרות נציג הנתבעת ומבלי שלקח את הרכב לבדיקה פרטית מטעמו, הוא התקשר בעסקת "טרייד" עם הנתבעת, במסגרתה מסר לנתבעת את רכבו מסוג סובארו אימפריזה (להלן: "הסובארו") כנגד קבלת הרכב ובנוסף לנוכח מחיר מחירון הרכב, נדרש להוסיף סך של 70,000 ₪. 6. לטענת התובע, נציג הנתבעת הסתיר ממנו את העובדה כי המדובר ב"רכב חברה" ובזיכרון הדברים שנערך בין הצדדים ביום 15.2.2015 נכתב כי מדובר ברכב "פרטי". כפועל יוצא מהטעיה זו של הנתבעת, לא בוצעה הפחתת מחיר לרכב ומחירו הועמד על בסיס מחיר המחירון לרכב "פרטי". 7. לאחר יומיים, הופיעה תקלה בתיבת ההילוכים בדמות אי שילובו של הגיר להילוך אחורי ואי שילוב הליך ניוטראל וכמו כן נדלקו נורות המלמדות על תקלה ברכב. 8. בדיקות שערך התובע במוסך המורשה של טויוטה, העלו כי הגיר מקולקל וצריך לתקנו או להחליפו וכי ישנן תקלות נוספות ברכב. 9. לנוכח התקלות ברכב פנה התובע לנתבעת וביקש לבטל את העסקה, קרי, להחזיר את הרכב ולקבל את רכבו הקודם חזרה לידיו בצירוף הסך של 70,000 ₪ אשר שולמו על ידו לצורך רכישת הרכב, אולם הנתבעת סירבה לבקשתו לביטול העסקה. 10. אביו של התובע פנה גם הוא לנתבעת לביטול ההסכמה ולקבלת הפיצוי המוסכם בסך 10,000 ₪ כנקוב בהסכם המכר, אך סורב גם הוא. 11. לטענת התובע, בירור שערך אביו בחברת לקסוס-המוסך המרכזי, העלה כי לא ניתן לשפץ את הגיר התקול אלא רק להזמין גיר חדש מחו"ל וזאת בעלות של 67,485 ₪ . 12. לטענת התובע, הנתבעת ידעה מבעוד מועד על התקלות ברכב וזאת על פי האישור שהתקבל שנה קודם לעסקת המכר מהמוסך המרכזי ולפיו "נורות התרעה מנוע +TRC דולקות קוד 1122 בדיקת מחשב+ איפוס קוד תקלה בגיר". 13. עוד טען התובע כי הנתבעת הציגה עצמה כמתווכת בלבד בעסקת הרכב והסתירה ממנו את העובדה כי גם היא החזיקה בבעלות על הרכב. 14. לטענת התובע, הנתבעת נהגה בחוסר תום לב, הטעתה אותו והסתירה ממנו מידע חשוב שעה שהתקשר עמה בהסכם לרכישת הרכב. 15. עוד טוען התובע כי ה נתבעת פעלה בניגוד לחוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות) תשס"ח-2008 וכן הפרה הוראות מחוק החוזים ומפקודת הנזיקין. 16. לפיכך עתר התובע בתביעתו לחייב את הנתבעת להשיב את התמורה ששולמה לה בסך 70,000 ₪ ואת ערך הרכב הקודם של התובע לפי מחיר מחירון בסך של 24,444 ₪ ובנוסף לפצותו בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו. טענת הנתבעת 17. מקדמית טוענת הנתבעת, כי יש להורות על מחיקת התביעה אשר הוכתרה בכותרת "סדר דין מהיר" וזאת שעה שסכום התביעה הועמד על סך 94,701 ₪, הגבוה מסכום המקסימאלי בסך 75,000 ₪ הקבוע בתקנה 214 ב' לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984. 18. לגופו של עניין, לטענתה של הנתבעת, התובע הגיע למגרש המכוניות כשבועיים ימים קודם להתקשרות בעסקת המכר, התעניין בביצוע העסקה וקיבל את כל הפרטים הרלבנטיים. 19. נציג הנתבעת ביצע יחד עם התובע נסיעת מבחן ואף הציע לתובע לבצע לרכב בדיקה במכון מוסך, אך התובע סירב. 20. נציג הנתבעת אכן מסר לתובע כי המדובר ברכב מבעלות פרטית וזאת תוך הסתמכות מלאה על המידע שנמסר לנתבעת מאת הבעלים הקודם של הרכב-מר וינר, הן לעניין הבעלות ברכב והן לעניין מצבו המכני. 21. לטענת הנתבעת בכתב הגנתה, היא מנהלת עסק למכירת רכבים משומשים ולא רכבים חדשים ועל כן "בהגדרה" אין היא מבצעת לרכבים שבמלאי ובפרט לרכבים הנמכרים בהסכמי תיווך בדיקות במכון בדיקה. 22. לטענת הנתבעת היא לא ידעה ולא היה באפשרותה לדעת מה מצב הרכב לאשורו, מלבד המידע שנמסר לה מאת מר וינר. 23. נסיעות קצרות שבוצעו ברכב בתקופה בה היה אצל הנתבעת לא העלו תקלות וגם מטעם זה לא היה על הנתבעת לחשוש כי קיימות תקלות כלשהן ברכב. 24. הנתבעת מבהירה כי הסבירה לתובע כבר בשלבים הראשוניים של ההתעניינות ברכב, כי היא אינה מספקת אחריות כלשהי לרכב הואיל והיא משמשת בעסקה כגורם מתווך בלבד. 25. הנתבעת מציינת כי כמחווה של רצון טוב הסכימה לדאוג להעביר את הרכב מבחן רישוי שנתי הואיל והתובע ציין בפניה כי אין לו את היכולת הכלכלית לדאוג לביטוח חובה לרכב, אשר בהעדרו לא ניתן לגשת למבחן הרישוי השנתי. 26. לפיכך ומתוך כוונה לסייע לתובע ולפעול להוצאתה לפועל של העסקה, נרשם הרכב בתו הסוחר של הנתבעת וזאת לצורך ביצוע מבחן הרישוי. 27. הנתבעת מציינת כי הרכב עבר בהצלחה את מבחן הרישוי השנתי, דבר אשר יש בו כדי ללמד, כי לא היו ברכב בעיות מכאניות. 28. הנתבעת טוענת כי הרכב היה ברשותו של התובע 24 שעות בהן עשה בו שימוש ורק לאחר מכן שב לצורך השלמתה של עסקת המכר ולא היו לתובע טענות כלשהן במועד זה. 29. הנתבעת מכחישה את הטענה כי לרכב לא היה הילוך רוורס ומכל מקום שבה וטוענת כי לא הייתה לה אפשרות כלשהי לדעת את מצב הרכב לאשורו. 30. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי רק לאחר שבוע פנה אליה התובע וציין כי קיימת בעיה בנורית לוח השעונים, אולם לדברי התובע בבדיקתו במוסך טויוטה התקלה בנורית אופסה ונאמר לה כי ככל שתדלק הנורית פעם נוספת, כי אז קיימת בעיה בגיר, אולם גם בשלב זה לא התלונן התובע על בעיה בהילוך האחורי. 31. לאחר מספר ימים נוספים שב התובע ודיווח על תקלה בהילוך האחורי והוברר בבדיקתה כי הרכב תקול. 32. הנתבעת ניסתה לסייע לתובע ולהציע לו הצעות לתיקון והתובע השיב לה כי הוא יבדוק מה לעשות. 33. כל אותה העת המשיך התובע לעשות שימוש יומיומי ברכב. 34. לנוכח מצבו הכלכלי של התובע, כפי הסתבר לנתבעת, הציעה האחרונה מספר אופציות חלופיות במטרה לסייע לתובע, אולם הלה דחה את כל ההצעות. 35. הנתבעת טוענת כי התובע לא הוציא ולו שקל מכיסו לתיקון ליקוי כלשהו ועודינו משתמש ברכב ומפיק ממנו תועלת והנאה ומכל מקום לא נקט פעולה כלשהי להקטנת נזקו. 36. הנתבעת מציינת כי בבירור שערכה בשלב מאוחר הובהר לה כי התובע הוליך אותה שולל ולא סיפר לה בטרם העסקה כי רכבו היה מעורב בתאונות קודמות לרבות פגיעה בשילדה ועל כן שילמה לתובע מחיר מחירון בגין רכבו ולאחר מכן נאלצה למכור את הרכב במחיר נמוך משמעותית ממחיר המחירון. 37. הנתבעת סבורה כי ככל שיושת עליה פיצוי, אזי יש לחייב את מר וינר לשפותה, שכן היא הסתמכה לחלוטין על מצגיו של מר וינר והציגה את הרכב למכירה בתיווך על פי הנתונים שמסר לה מר וינר. 38. לטענת הנתבעת היא לא הייתה צריכה וממילא לא הייתה יכולה לברר נתונים על הרכב ללא אישורו של מר וינר. 39. כמו כן הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח קשר סיבתי בין התנהלותה לבין הנזקים והליקויים שהגלו ברכב, לא צירף חוות דעת מתאימה והאסמכתאות ממוסך לקסוס מטעם התובע אין בהן כדי לאשש את תביעתו. 40. הנתבעת סבורה כאמור בכתב הגנתה, כי היא נהגה כלפי התובע בתום לב וביושר וכי הדין בישראל מטיל דווקא על כתפי התובע כקונה חובת זהירות מוגברת בבחינת "ייזהר הקונה". 41. על כן משבחר התובע לוותר על זכותו לבצע בדיקה מעמיקה לרכב בטרם סיכום העסקה אזי הוא אינו יכול להישמע בטענה כי הוא זכאי לביטול העסקה בגין פגמים אלו ואחרים אשר לטענת הנתבעת אינם בשליטתה. טענות הצד השלישי- מר וינר 42. מר וינר בפתח כתב הגנתו טוען כי אינו צד לסכסוך שהתגלע בין הצדדים וכי התנהלותה הכושלת של הנתבעת כלפי התובע וכלפיו מהווה נגזרת ישירה לתביעה שהוגשה כלפיה. 43. מר וינר טוען להעדר יריבות כלפיו ולמען הזהירות טוען כי לנתבעת אשם תורם בשיעור מלא. 44. מר וינר מפנה לנוסח זכרון הדברים בין התובע לנתבעת במסגרתו נכתב והוסכם בזו הלשון- "שני הצדדים מצהירים כי בדקו את הרכב, את מצבו החיצוני והמיכני, את טיבו את מיסמכיו ו/או רשיונות הרכב וכי מוותרים על כל תביעה או טענה הנובעת מהגורמים הנזכרים אחד כלפי משנהו" ועל כן סבור מר וינר,כי אין לו אחריות כלפי הנתבעת. 45. מר וינר מבהיר כי כבר בשלב בו הועמד הרכב במגרש המכוניות של הנתבעת, הוא אמר לה כי הרכב בעבר היה שייך למנכ"ל בנק הפועלים ולאחר מכן הועבר לבעלותו הפרטית. 46. לטענת מר וינר הוא סיפר לנתבעת כי הרכב היה שייך בעבר למר שלמה נחמה-מנכ"ל בנק הפועלים והוא היה נהג יחיד ברכב ועל כן טענה הנתבעת כי במצב דברים זה עסקינן בבעלות פרטית. מר וינר סבר בתום לב כי הואיל וזהו תחום עיסוקה של הנתבעת ולה המומחיות בתחום, אזי סיווג הרכב כפי שקבעה הינו מתאים ונכון. 47. לטענת מר וינר מי שערך את טופס ההצהרה של צד ג' היה נציג הנתבעת בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי ולאחר שמר וינר שטח בפיו את כל ההיסטוריה של הרכב. 48. לטענת מר וינר הרכב היה תקין ושימש אותו בנסיעותיו עד למסירתו למגרש הנתבעת וככל שהנתבעת הייתה פועלת במסירות, מקצועיות ואחריות, אזי לא היה מנוהל ההליך המשפטי דנא. הראיות 49. מטעם התובע הוגש תצהירו ,תצהיר אביו- מר משה דייסי ובנוסף הוגשה חוות דעת טכנית של מאיר אדרי. 50. מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של מר טל שוקרון, אשר ערך את עסקת המכר עם התובע וכן תצהיריהם של אושרי כהן-עובד הנתבעת , יצחק אבן סבן-מנהל הנתבעת בשכר וכן תצהירו של מר ניר כהן-מנהל מוסך בטבריה שעיקר התמחותו בטיפול ושיפוץ גירים אוטומטיים לרכב. 51. מטעם הצד השלישי הוגש תצהירו וכן חוות דעתו של השמאי - עמוס שמעון . דיון והכרעה 52. בטרם נכנס בעובי הקורה, אציין כי הנתבעת זנחה בסיכומיה את טענתה כי דין התביעה להימחק מן הטעם כי הוכתרה בכותרת "סדר דין מהיר" ועל כן לא אדון בטענה זו. 53. לצורך הכרעה בתביעה זו, עלינו לדון במצגים שהוצגו לתובע עובר להתקשרותו בעסקת המכר ובשאלת אחריותה של הנתבעת למצגים שהוצגו. ככל שייקבע כי המצגים שהוצגו על ידי הנתבעת, אכן היו מצגי שווא אשר בעתיים הוטעה התובע כטענתו, כי אז עלינו להידרש להודעת צד שלישי ששוגרה לצר וינר ולדון באחריותו למצגים, אשר כפי הנטען על ידי הנתבעת נמסרו לה ממר וינר. 54. טענתה המרכזית של התובעת בתביעה זו, החוזרת גם בסיכומיה, הינה, כי הרכב נמכר על ידה לתובע בעסקת תיווך וכי אין לה כל אחריות בכל הקשור לרכב. הנתבעת מפנה לאמור בזיכרון הדברים שנערך בינה לבין התובע- נ/1, בו נרשם כהאי לישנא: "... הערות: ידוע לקונה שהרכב בתיווך ונמכר ללא אחריות מצד טרנד קאר". 55. בנסיבות המקרה שבפנינו, הגם שנכתב ב-נ/1 כי הרכב נמכר בתיווך, ספקני אם אכן עסקינן בעסקת תיווך ולו מן הטעם כי העסקה בפועל לא נערכה בין המוכר-מר וינר לקונה-התובע, אלא נערכה בפועל בין התובע לנתבעת והיא זו שקבלה את התמורה בגין מכירת הרכב. כמו כן ובנוסף, הרכב נרשם על שמה של הנתבעת בטרם הועבר על שמו של התובע. 56. אולם אף אם אניח כטענתה של הנתבעת, כי אכן המדובר בעסקת תיווך, אין בכך לטעמי כדי לאפשר לנתבעת להתנהל תוך "עצימת עיניים" ולפטור את הנתבעת מאחריות כלשהי למצגים אותם הציגה בכל הנוגע לרכב וזאת כפי שאבאר להלן. 57. הנתבעת הינה חברה העוסקת במכירת רכבים משומשים ובשל כך היא נושאת באחריות מוגברת כלפי רוכשי הרכבים ועליה חל חוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות) תשס"ח – 2008.(להלן: "החוק"). 58. חברה כדוגמתה של הנתבעת, בשונה מאדם פרטי המוכר רכב, הינה בעלת ידע וניסיון בתחום הרכב והמכונאות וכך היא מצטיירת על ידי רוכשי רכב פוטנציאליים. גם כאשר עסקינן בעסקת תיווך רכב, אין הנתבעת רשאית לפטור עצמה מאחריות למצגים אודות כלי הרכב אותם היא מוכרת לרוכשים ולחסות תחת אדרתו של בעל הרכב אותו היא מוכרת ולהסתמך עליהם לחלוטין וזאת ללא בדיקה ובקרה מצידה. 59. לנתבעת והממונים מטעמה, ידע מקיף ורחב, מעבר לידע הרגיל של אדם פרטי והיא מחויבת למסור לתובע את כל המידע בהתאם לחוק. 60. מחקירת עדי הנתבעת עולה, כי הנתבעת לא מילאה את הוראות החוק, בכך שלא מסרה טופס של גילוי נאות (ראה פרוטוקול מיום 8.2.2017- עדות אושרי כהן עמ' 8 ש' 1-4, עדות טל שוקרון עמ' 17 ש' 16-19 ) 61. אציין כי בסופה של דרך הודתה הנתבעת בסיכומיה, כי אכן לא מילאה אחר הוראות החוק, אולם לשיטתה אין במחדל זה כדי להטיל בנתבעת מום כלשהו שיהא בו כדי להשליך על שלימות העסקה שנערכה עם התובע וממילא אין בכך כדי להביא לביטולה של העסקה. 62. איני שותפה לעמדתה של הנתבעת. לטעמי, החוק קובע חזקה לפיה, עוסק ברכב שאינו פועל בהתאם לסעיף 4 (א)(2) לחוק , מנוע ומושתק מלהעלות טענה כלשהי בנוגע לגילוי, ביחס לנתונים אודות מצב הרכב וקובע חזקה לפיה, העוסק ב מכירת רכב, לא גילה את מצב הרכב. 63. לטענת הנתבעת, ממילא הפרטים הנדרשים בטופס גילוי נאות מופיעים בהסכם בין הצדדים ועל כן אין משמעות לכך שלא נמסר טופס גילוי נאות (ראה עדותו של מר אושרי כהן עמ' 7 ש' 21-23,עמ' 8 ש' 1-13 לפרוטוקול מיום 8.2.2017) אין בידי לקבל את טענות הנתבעת גם בהקשר זה. הטענה כי אין צורך בטופס גילוי שכן הכל כתוב בזיכרון הדברים, היא טענה שאינה ראויה להישמע, שכן סעיף 4 לחוק מכירת רכב משומש קובע בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי את טופס הגילוי יש למסור "עד למועד חתימת החוזה ובנפרד מהחוזה". 64. על פי התרשמותי, הרי שבכל הנוגע לעסקת הרכב שבנדוננו, נהגה הנתבעת בקלות ראש, תוך התעלמות מהחובות המוטלות עליה בהתאם לחוק והלכה למעשה, הפרה חובה חקוקה בכך שפעלה בניגוד לנדרש בסעיף 4 (א) (2) (3) לחוק . 65. לטענת הנתבעת, כעולה מעדותו של טל שוקרון מטעמה, בעסקת תיווך רכב, הנתבעת אינה אמורה לבדוק את הרכב ואין לה אחריות כלשהי על העסקה (עמ' 19 ש' 22-26 לפרוטוקול מיום 8.2.2017). לגישתה של התובעת- "כאשר אנחנו רוכשים רכב אנחנו בודקים הכל, כולל בעלים קודמים, ברגע שאנחנו בעסקת תיווך והרכב לא שלנו, אנחנו לא בודקים, אנחנו מסתמכים על מה שבעל הרכב התחייב" (עמ' 19 ש' 20-21) בכל הכבוד, אבחנה זו שעורכת התובעת אין לה על מה שתסמוך והנתבעת בחרה מיוזמתה להסיר מעליה כל אחריות ולהתנער מהחובות הקבועות בחוק, אשר לדידי חל גם כאשר עסקינן בעסקת תיווך רכב. 66. הפסיקה קובעת כי על גורם "מקצועי", שדרך עיסוקו הקבועה היא בתחום המסחר ברכב משומש, חלה אחריות מוגברת ביחס להצגה נכונה של פרטי הרכב לקונה. אף אם סוחר הרכב משמש רק כ"צינור", היינו מתווך, המקבל תמורה בעד שירותיו, מחייבת אותו קביעה זו באחריות כלפי הרוכש ועמלת התיווך שמקבלת הנתבעת, נושאת בחובה גם חובות ולא רק זכויות וראה בת.א (רחובות) 2248-08 מאיר פליישר נ' אוטו בילו סנטר בעמ ואח' (11/09/2011). 67. יתר על כן במסגרת נ/1 הצהירה הנתבעת- " שני הצדדים מצהירים כי בדקו את הרכב, את מצבו החיצוני והמיכני, את טיבו, את מיסמכיו/או רישיונות הרכב וכי מוותרים על כל תביעה הנובעת מהגורמים הנזכרים אחד כלפי משנהו" לנוכח התנהלותה של הנתבעת כעולה מעדותו של מר טל שוקרון עליה עמדתי לעיל, ברי כי בניגוד מוחלט להצהרתה בנ/1, הרי שבפועל הנתבעת לא בדקה דבר וחצי דבר בכל הנוגע לטיבו של הרכב, היינו האם הרכב בבעלות פרטית ובכל הנוגע למצבו המיכני של הרכב. 68. כזכור, התובע בתביעתו מלין על הסתרת זהות הבעלים הקודמים והצגת מצג כי המדובר ברכב מ"יד פרטית" ובנוסף הסתרת מצבו המיכני של הרכב ואי גילוי העובדה כי הייתה תקלת גיר ברכב. 69. אפנה לבחון את מידת אחריותה של הנתבעת למצג המטעה בעניין הבעלויות הקודמות ברכב ובעניין מצבו המיכני וזאת בראי קביעותיי דלעיל בכל הנוגע להתנהלות הנתבעת. 70. אין חולק כי הגם שהרכב הוצג לתובע כרכב מיד פרטית הרי שבפועל, כפי שהסתבר, שימש הרכב במהלך בעבר כרכב חברה. 71. מר וינר מסר לנתבעת "הצהרה/ייפוי כח"-נספח ב' לתצהירו, אשר איפשר לנתבעת, כאמור בסעיף 2 לייפוי הכח הנ"ל- "לעשות כל פעולה נדרשת במשרד הרישוי, ו/או בכל משרד אחר לשם מכירת הרכב הנ"ל ו/או לשם העברת הזכויות ב' לצד ג' במשרד הרישוי לעיל" 72. באמצעות ייפוי הכח שנמסר לנתבעת, היה בידה לפנות בנקל למשרד הרישוי ולקבל את רשימת הבעלויות הקודמות ברכב וזאת באופן בו יהיה לה מלוא המידע הרלבנטי בקשר עם הרכב , על מנת למוסרו בבא העת לכל רוכש פוטנציאלי. 73. ודוק- אין המדובר בפעולה מורכבת המצריכה השקעת משאבים מיוחדים, אלא בפעולה פשוטה ומתבקשת לעוסקים בסחר ובתיווך רכבים וזאת על מנת שיוכלו להציג ללקוחות הפוטנציאליים מידע מלא ונכון אודות הרכב המוצב לראווה במגרש המכוניות. 74. הנתבעת לא נהגה כנדרש וכמצופה הימינה ותחת זאת על פי טענתה הסתמכה לחלוטין על מצגי מר וינר וכלשונו של מר אושרי כהן מטעם הנתבעת- "... בחור מכובד כמו מר וינר, הוא יודע מה הוא אומר" (עמ' 9 ש' 25-26 לפרוטוקול מיום 8.2.2017) 75. התנהלותה זו של הנתבעת אשר נמנעה מהחובה הבסיסית אשר לטעמי מוטלת עליה ובחרה לנקוט בגישת "שב ואל תעשה", היוותה רשלנות כלפי התובע אשר מטבע הדברים הסתמך לחלוטין על מצגיה והיה משוכנע כעולה מעדותו, כי הינו רוכש רכב מבעלות פרטית ולא העלה בדעתו כי לא כך הדבר - " הנתבעת לא ידעה שהרכב הוא לא פרטי? הם חברת סחר בע"מ מחובתם לבדוק" (עמ' 10 ש' 15 לפרוטוקול מיום 2.2.2017) " קניתי את הרכב על סמך שהוא יד פרטית ולא חברה בע"מ, זו מהות התביעה, נבדק או לא נבדק לא הייתה לי אפשרות גם לבדוק" (עמ' 10 ש' 4-5 לפרוטוקול מיום 2.2.2017) מעדותו של התובע בפניי, התרשמתי, כי אכן זה היה הלך מחשבתו של התובע בטרם ההתקשרות בהסכם המכר וכי נתן אמון מלא במצגי הנתבעת, אשר נתפשה בעיניו כחברת סחר רכב רצינית, וכי לא הייתה לתובע בזמן אמת סיבה לפקפק במצגיה. 76. ברי, כי לו הייתה מבוצעת על ידי הנתבעת הבדיקה האלמנטרית הנדרשת במשרד הרישוי, כי אז לא הייתה תקלה זו באה לעולם והתובע היה יודע אל נכון את טיבו של הרכב בו התעניין, לרבות מחירו הנכון, לנוכח היותו "רכב חברה" בעבר ובהתאם היה התובע מקבל החלטה מושכלת, כאשר מלוא הפרטים מונחים בפניו. 77. לטעמי, הנתבעת הפרה אף את דרישת "תום הלב" בניהול משא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה דרישה המחייבת גילוי כל פרט הקשור לנכס אשר יש להניח באופן סביר שאי-גילויו יכול להשפיע על החלטת הצד המתקשר לכרות החוזה. למצער, היה על הנתבעת להודיע לתובע כי היא עצמה לא בדקה דבר וחצי דבר בכל הנוגע לרכב והסתמכה אך ורק על דבריו של מר וינר, אולם תחת זאת העלימה הנתבעת מהתובע מידע זה ואף הצהירה במסגרת נ/1 כי בדקה את הרכב. 78. בנסיבות אלו הוכח לפניי, כי הייתה טעות בעיסקה, כהגדרתה בסעיף 14 (ד) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן-"חוק החוזים"), בנוגע לעברו של הרכב בטרם המכירה , כאשר הנתבעת מציגה בפני התובע מצג שווא ולפיו הרכב הינו מ"יד פרטית" ולא מדווחת כי הרכב בעבר שימש "רכב חברה". הנתון שהוצג לתובע הינו מהותי ובסופו של דבר התברר כלא נכון. 79. סעיף 14 לחוק החוזים קובע לעניין טעות בחוזה: "(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה. (ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה". 80. בסעיף 15 לחוק החוזים נקבע בנוגע להטעיה בחוזה: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". 81. בנסיבות אלו הוכח בפניי, כי הייתה הטעיה על ידי הנתבעת בנוגע למהימנות המידע הנמסר בנוגע לרכב, אשר התובע היה נמנע מהתקשרות בעסקה אילו ידע את המידע הנכון אודות הרכב. 82. שונה הדבר בכל הנוגע לטענת התובע בכל הנוגע להסתרת המידע אודות מצבו המכני של הרכב ובדגש על מצב הגיר, אשר לימים הסתבר כתקול וזאת ממספר טעמים אשר יפורטו להלן. 83. ראשית, אציין כי בטרם הועברה הבעלות ברכב לידי התובע, צלח הרכב את מבחן הרישוי השנתי, דבר שיש בו כדי להעיד על מצבו המיכני התקין של הרכב ובוודאי על שילוב הגיר להילוך אחורי, שאילולא כן היה הרכב נכשל במבחן הרישוי. 84. בנוסף, אצטט מדברי התובע עצמו , אשר העיד כי תקלת גיר יכולה להתרחש באופן פתאומי וכי גם אם הייתה מתבצעת בדיקה מיכנית קודם להתקשרות בעסקת המכר, לא הייתה בכך ערובה כלשהי למצב הגיר ברכב – "ש. לא היה עוזר לבצע בדיקה? ת. בדיקה לא הייתה מגלה תקלת גיר. ש. למה? ת. כי גיר אי אפשר לבחון מתי הוא עומד ללכת בבדיקה, המכון לא נותן אחריות ש. אתה מאשר שלא נותנים אחריות לגיר אוטומטי בבדיקות? ת. המכון לא נותן. ש. למה, אמרת בעצמך כי תקלות בגיר יכולות לבוא באופן פתאומי נכון או לא? ת. נכון" (עמ' 12 ש' 16-23 לפרוטוקול מיום 2.2.2017). 85. עדותו של התובע, נתמכת גם בתצהירו ובעדותו של מר ניר כהן מטעם הנתבעת (עמ' 42 ש' 17-18לפרוטוקול מיום 2.2.2017). 86. הנה כי כן למדנו, כי גם לשיטתו של התובע, התקלה בגיר יכולה להיות תקלה פתאומית אשר יכולה לקרות בכל עת, אך לרוע מזלו של התובע ארעה התקלה דווקא כאשר היה הרכב ברשותו וזאת זמן לא רב לאחר רכישתו. 87. אם כך הם פני הדברים, הרי שגם לו הייתה מבוצעת בדיקה על ידי הנתבעת הרי שלא הייתה מתגלית תקלה בגיר, שכן הנסיבות שנפרסו בפניי הובילוני למסקנה כי לא הייתה תקלה בגיר. 88. ככל שאכן הייתה תקלה בגיר בעבר, כפי שסבור התובע בהסתמכות על נספח ח' לתצהירו, הרי שזו ארעה כאשר הרכב צבר 246,477 ק"מ. במועד מכירתו של הרכב לתובע, עמד מד האוץ של הרכב על 260,000 ק"מ. הווי אומר כי הרכב נסע 14,000 ק"מ ללא בעיה כלשהי. אביו של התובע מר משה דייסי, אשר הינו מכונאי רכב בעיסוקו ועובד במוסך העיד: "ש. מניסיונך כמכונאי אפשר לנסוע 14,000 קמ' עם תקלה בגיר? ת. אי אפשר לנסוע, אבל אני לא ישבתי ברכב ויכול להיות שמחקו את התקלה. מהניסיון שלי, אין דבר כזה שברכב נדלקת מנורת תקלה מוציאים כבל מינוס והיא נמחקת אבל היא לא תוקנה"(עמ' 25 ש' 10-12) 89. עינינו הרואות, כי גם אביו של התובע העוסק ובקיא במכונאות רכב ,מודה כי עם תקלה בגיר לא ניתן לנסוע ברכב 14,000 ק"מ. 90. העדרה של תקלה בגיר, עלה גם מעדותו של המומחה מטעם מר וינר- שמעון עמוס, לפיה אם אכן הייתה תקלה בגיר, לא ניתן למחוק תקלה שכזו ממחשב הרכב, שכן התקלה תחזור ותופיע מיד לאחר שמנוע הרכב יתחמם. 91. לכך אני מצרפת את עדותו של מר וינר, אשר התרשמתי ממהימנותו ולפיה – "... נדלקה נורית של תקלת מנוע, אני מיד נכנסתי למוסך, בלי להתעכב בכלל, המוסך עשו בדיקות אמרו תשמע נדלקה נורית, הוצאנו את התקלה במחשב, אם היא תחזור צריך לבדוק עוד פעם, כל עוד היא לא חוזרת מבחינתנו אין תקלה. האוטו נכנס האוטו יצא, לא שילמתי וזה לא מופיע בספר הטיפולים..... ש. מישהו פעם במהלך התקופה שנסעת בלקסוס וטיפלת בו משיהו אמר לך שיש איזה שהיא בעיה בגיר מהמוסך? ת. לא. בספידומטר במסמך שאתה מציג מופיע מופיע 246,900 מאז הוא נסע עד 260,000 ללא תקלה. ... זה מסמך מ-15.5.14, אני מסרתי אותו ב- 15.10.14, 5 חודשים אחרי. כל המומחים יגידו שאין תקלה בגיר שנוסעים אחריה 15,000 ק"מ. אפילו התובע שהצליח לשרוף את הגיר עשה את זה אחרי 3,800." (עמ' 30 ש'31-32, עמ' 31 ש' 1-2, עמ' 31 ש' 7-11 לפרוטוקול מיום 8.2.2017) 92. מנספח א' לתצהירו של מר וינר עולה כי הרכב טופל בצורה מיטבית אצל המוסך המורשה בכל התקופה בה היה הרכב בבעלותו ואף נתון זה מלמדני כי מר וינר לא היה ממשיך לנסוע ברכב ולהזניח את "תקלת הגיר", ככל שאכן היה בה ממש. 93. לנוכח כל האמור לעיל במקובץ ועל בסיס הראיות שהובאו בפניי, אני קובעת, כי לא הייתה תקלה בגיר עובר למכירת הרכב לתובע ועל כן לא הייתה צריכה הנתבעת לדווח לתובע על תקלה שכזו וממילא אין התובע זכאי לסעד כלשהו מהנתבעת בגין מצבו המיכני של הרכב, כנטען על ידו בכתב התביעה. הסעד לו זכאי התובע 94. לנוכח קביעתי דלעיל בדבר הפרת חובותיה של הנתבעת כלפי התובע בכל הנוגע לאי גילוי העובדה כי הרכב היה בעבר בבעלות חברה, הרי שעל הנתבעת לפצות את התובע. 95. בכתב התביעה עתר התובע להורות על ביטול עסקת המכר ולחייב את התובע להשיב לו סך של 70,000 ₪ במזומן ואת ערך הסובארו של התובע לפי מחיר מחירון בסך 24,444 ₪ לרבות פיצוי בגין עוגמת נפש. 96. בנסיבותיה של תביעה זו, הרי שלא יהא זה צודק ונכון לפסוק לתובע את הסעד לו הוא עותר וזאת מן הטעם כי התובע המשיך ועשה שימוש ברכב למשך תקופה של חצי שנה, במהלכה צבר הרכב כ- 3,400 ק"מ נוספים וכן נגרמו לרכב נזקים, אשר דומה כי אין חולק כי לא היו קיימים במועד בו קיבל התובע את הרכב לידיו ותחת אשר יקטין את נזקין פעל בפועל להגדלתם. 97. אף מבלי להידרש לסוגיה של דמי השימוש ברכב בהם יש לחייב את התובע בגין תקופת השימוש, הרי שהוכח בפניי, כי במהלך תקופת השימוש של התובע ברכב הוא החמיר את מצבו המכני וחרף הנחיית אביו, שלא לנסוע ברכב (עמ' 17 ש'4-7 פרוטוקול מיום 2.2.2017) המשיך התובע להשתמש ברכב עד שבסופו של דבר, כיום לא ניתן לעשות שימוש ברכב. 98. לא זו אף זו, במהלך התקופה בה המשיך התובע להחזיק ברכב ולעשות בו שימוש, היה הרכב מעורב בתאונות, במהלכן נגרמו לרכב נזקים – "ש. מציגה לך תמונות שצורפו על ידינו לתצהיר, נספח ה' לתצהיר עדות ראשית מטעם צד ג', רואים בתמונה שהמראה קשורה? ת. זה היה כשהרכב חנה, מישהו פגע וברח, אחרי שקניתי את הרכב. ש. הפגיעה הזו מצגה תמונה שרואים חתך בטמבון? ת. גם הפגיעה הזו מישהו פגע וברח. " (עמ' 5 ש' 31-32, עמ' 16 ש' 1-3 לפרוטוקול 2.2.2017 ) 99. לפיכך אפסוק את הפיצוי המגיע לתובע על דרך האומדנא. התובע בעדותו הבהיר כי אילו היה יודע כי המדובר ברכב שבעברו היה "רכב חברה" לא היה רוכש את הרכב. 100. אני קובעת את גובה הפיצוי לו זכאי התובע מאת הנתבעת בסך של 35,000 ₪ וזאת בשים לערכו של הרכב כ"רכב חברה" אל מול ערכו כרכב מ"יד פרטית" ולנוכח סירובה של הנתבעת להסכים לביטולה של העסקה במועד בו פנה אליה אביו של התובע, סמוך לאחר ביצוע העסקה וכן עוגמת הנפש אשר הייתה מנת חלקו של התובע בקשר עם עסקת רכישת הרכב. 101. לנוכח אשמו התורם של התובע, אשר התבטא באי בדיקת הרכב על ידו קודם לחתימתו על זיכרון הדברים וזאת הגם שהצהיר ב-נ/1 כי עשה כן ובוודאי נו כח יכולתו לבצע בדיקה זו בנקל לאור העובדה כי אביו בקיא במכונאות רכב ועובד במוסך המבצע בדיקות רכב והמצוי בסמיכות לנתבעת, ראיתי לנכון להפחית את הפיצוי בשיעור של 20% ולהעמידו על סך של 28,000 ₪. ההודעה לצד שלישי 102. לא ראיתי לנכון לקבל את ההודעה ששוגרה כנגד מר וינר וזאת כפי שאבאר להלן. 103. בעדותו הבהיר מר וינר כי רכש את הרכב ממגרש מכרזים לאחר שפורסם מכרז בעיתון לרכישת הרכב והצעת מר וינר לרכישת הרכב זכתה במכרז. 104. לטענת מר וינר נאמר לו שהרכב היה שייך למנכ"ל בנק הפועלים- מר שלמה נחמה אשר נסע ברכב כנהג יחיד. 105. מר וינר הבהיר בעדותו כי לא ראה את רישיונות הרכב עובר לזכייתו במכרז ורק לאחר מכן הועבר רישיון הרכב על שמו. 106. לטענת מר וינר בסעיף 12 לתצהירו- הוא העביר את כל המידע אשר היה ברשותו למר אושרי כהן והלה טען בפניו כי אם זהו מצב הדברים הרי שהרכב בבעלות פרטית. 107. מר אושרי כהן, בסעיף ו' לתצהירו, טען כי מר וינר לא סיפר לו על בעלות עבר של חברה, אלא הדגיש כי מדובר ברכב בבעלות פרטית בלבד. 108. במחלוקת זו בין הצדדים, מצאתי להעדיף את גרסתו של מר וינר אשר הייתה מהימנה בעיניי. 109. בחקירתו הנגדית העיד מר אושרי כהן: "ש. הסתמכת עליו? ת. לא שהסתמכתי עליו, לא היה לי דיבור עם וינר אם הרכב פרטי או לא..." (עמ' 9 ש'27-28 לפרוטוקול מיום 8.2.2017) מעדותו של מר אושרי כהן, נמציתי למדה, כי בפועל הוא כלל לא דן עם מר וינר בשאלת הבעלות ברכב וברי כי האמור בסעיף ו'תצהירו של מר אושרי כהן בכל הנוגע למידע שקיבל ממר וינר נסתר בראי חקירתו הנגדית. 110. אשר על כן, נאמנים עליי דבריו של מר וינר לפיהם הבהיר לו נציג הנתבעת כי הואיל והרכב היה בשימושו הבלעדי של מר שלמה נחמה, אזי המדובר ברכב "יד פרטית". 111. הנתבעת אשר תחום עיסוקה בסחר רכב נתפסה בעיני מר וינר כבקיאה בכל הנוגע לעסקי רכבים, לרבות רישומי בעלות ולפיכך, לא ראה מר וינר סיבה לחלוק על הסברה של הנתבעת כי במצב הדברים אותו תיאר בפניה, מר וינר, נחשב הרכב כ"יד פרטית". 112. יתר על כן אני מקבלת את גרסתו של מר וינר לא רק מן הטעם של הערכת מהימנות עדותו בפניי, אלא גם לנוכח העובדה הפשוטה ולפיה מר וינר מסר את רישיון הרכב לידי הנתבעת וזו הייתה יכולה לבדוק את הבעלויות הקודמות במשרד הרישוי ולברר האם עסקינן ב"רכב חברה" אם לאו. 113. אבהיר כי בכל הנוגע לבדיקת בעלויות קודמות ברכב, לא הרי אחריותו של מר וינר אשר התרשמתי מכנות עדותו ומתום ליבו, כהרי אחריותה של הנתבעת העוסקת בסחר ותיוו ך רכב ומחויבת בביצוע בדיקת בעלויות אלמנטרית. 114. לפיכך, לא מצאתי מקום לחייב את צד ג', מר וינר באחריות כלשהי . סוף דבר 115. לנוכח האמור לעיל, אני מורה כי על הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 28,000 ₪. 116. כמו כן תשא הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 1,500 ₪ וכן החזר האגרה ששולמה בסך 2,373 ₪.בנוסף תשלם הנתבעת שכר טרחת בא כוחו בסך של 6,000 ₪. 117. התשלומים ישולמו תוך 40 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין עד יום התשלום בפועל. 118. ההודעה לצד שלישי כנגד מר וינר נדחית וזאת ללא צו להוצאות. רכברכב משומשתקלות ברכב