תביעת חוב על מוצרים

להלן פסק דין בנושא תביעת חוב על מוצרים: פסק דין בפניי תביעה על סך של 9,087 ₪ אשר הוגשה בהליך של סדר דין מהיר. התובעת הינה חברה פרטית העוסקת בשיווק וייצור מוצרי פלדה. טוענת התובעת כי לאחר שסיפקה לנתבעת ממוצריה נותרה לחובתה של האחרונה יתרת חובה בסך הנ"ל. להוכחת טענותיה אלו מצרפת התובעת העתקי חשבוניות בגין המוצרים שסיפקה לטענתה לנתבעת. התובעת טוענת כי תנאי התשלום שנקבעו בין הצדדים הם שוטף + 90, וכן הוסכם כי במקרה של פיגור בתשלום כלשהו יהיה על הנתבעת לשלם לתובעת תוספת של ריבית פיגורים והכל עפ"י הנוהג המקובל. עוד הוסכם, לטענת התובעת, כי המחיר הסופי של המוצר ייקבע ביום התשלום בפועל בהתאם להפרשי שער הדולר לעומת הסכום הנקוב בחשבונית. הנתבעת הינה חברה ציבורית העוסקת בייצור ושיווק אלומיניום. טוענת הנתבעת כי אין לחייבה בסך הנ"ל. טענתה העיקרית של הנתבעת היא כי תנאי תשלום הצמודים לדולר וחיובי ריבית פיגורים ע"י ספקים, לא היו מקובלים עליה בעסקאותיה עם התובעת, לא סוכמו עם התובעת ואינם נהוגים אצלה ולהוכחת טענה זו הגישה כרטיסי הנהלת חשבונות של ספקיה האחרים. עוד טענה הנתבעת כי החשבונית נשוא התביעה לא הוצגה מעולם בפני הנתבעת, הפרשי השער הנטענים הם בגין שנת 2001 ואילו החשבונית הוצאה זמן רב לאחר מכן. עוד טענה הנתבעת כי על גבי ההזמנה לא צוינה הצמדה ולא כל רישום לגבי תנאי התשלום שוטף + 90 אלא המחיר השקלי הסופי. התביעה, כפי שלהלן, נוהלה על פי "סדר דין מהיר" ועל כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. דיון אין מחלוקת באשר להספקת הסחורה ע"י התובעת ולגבי תשלום הקרן ע"י הנתבעת, אך חלוקים הצדדים בעניין תנאי התשלום והשלכתם ליתרת חוב הקיימת על אף ביצוע תשלומים בסכומי החשבוניות ע"י הנתבעת. נטל השכנוע הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד 1000, 1005 - 1004 וכן עא 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364). לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בעדויות הצדדים בפני ביהמ"ש זה, ובסיכומי הצדדים אשר הונחו בפני, נחה דעתי כי התובעת לא הצליחה להרים את הנטל וכי יש לדחות את התביעה זו וכפי שיפורט להלן: התובעת הראתה כי לאחר קבלת הצעות המחיר ששלחה לנתבעת ובהסתמך עליהן הזמינה הנתבעת את מוצרי התובעת בהתאם להצעות המחיר. בהצעות המחיר שנשלחו על ידי התובעת לנתבעת לפני ביצוע האספקה לא צויין כי שעל הנתבעת לשלם הפרשי שער וריביות פיגורים. אינני סבור כי הכיתוב על גבי החשבוניות בה צויין הערך הדולרי והתנאים מעבר לדף יש בהם בכדי לחייב את הנתבעת. בעניין זה מקובלת עלי טענות ב"כ הנתבעת כי אין הנתבעת מחוייבת לתנאי החשבונית שכן אין מחלוקת כי בכל מקרה בו ביצעה הנתבעת הזמנה מהתובעת, הגיעה החשבונית אל הנתבעת לאחר אספקת הסחורה. מאחר וכך, התנאים המופיעים, לטענת התובעת, על גב החשבונית, אינם יכולים להיות חלק מתנאי ההזמנה או תנאי ההתקשרות בין הצדדים, שכן הוספו ע"י התובעת לאחר כריתת "החוזה" בין הצדדים. מר שני העיד בתצהירו, ודבריו לא נסתרו, כי הנתבעת מעולם לא הסכימה לתנאים דרקוניים אלו. כמו כן ניתן להיווכח מעיון בחשבוניות אשר צורפו ע"י התובעת, כי אף אחת מהן אינה חתומה. מדובר בניסיון של התובעת להוסיף תנאי לאחר ההזמנה ע"י הנתבעת ולאחר אספקת הסחורה. המדובר במסמך אשר הוצא לאחר כריתת ההסכם בין הצדדים (דהיינו לאחר החלפת מסמכי ההצעה והקיבול) ועל כן תנאים חדשים המופיעים עליו אינם מחייבים את הנתבעת. הנני מאמין לנציג הנתבעת מר יעקב שני שהעיד כי הסחורה שסופקה על ידי התובעת לא עמדה ברמה הנדרשת ועקב כך הופסקו הקשרים המסחריים בין הצדדים. עצם העובדה שהסחורה לא הוחזרה לא מהווה אינדקציה לכך שטענה זו איננה נכונה (עמוד 5 לפרוטוקול), אלא דווקא ניתוק הקשרים לאחר מספר חודשים. דבר זה אף מסביר את שארע לטעמי: התובעת "נתנה חבל" או "העלימה עין" מהסדרים החד צדדיים שניסתה להכתיב במשך התקופה ששררו בין הצדדים יחסים מסחריים ורק לאחר ניתוקם ע"י הנתבעת והפסקת הזמנת סחורות, החלה לדרוש הפרשי שער,ריביות וריביות פיגורים. מר שני אף הוכיח כי הנתבעת שילמה את מלוא המחיר שהופיע על גבי החשבוניות. מעבר לכך, מבחינת הגיון כלכלי, לא מצאתי ממש בטענות התובעת. בשוק המסחרי של היום מקובל לתת אשראי ספקים של שוטף + 120 ואין בכך בכדי לחייב את הלקוח בהצמדות וריביות. יתרה מזו, אף ממסמכי התובעת (כגון נספחי ו' ו- ג(ב) לכתב התביעה עולה שלא היה מקום כלל לחיוב ריבית פיגורים על תשלומים שבוצעו במסגרת אשראי ספקים של שוטף + 120). במאמר מוסגר אציין שמודע אני לפסק דינה של חברתי המלומדת, כב' השופטת גבע, בתיק אזרחי 49587/97, אך אינני מסכים שיש להחיל את מסקנותיה לתיק שבפני. מקובלות עלי טענות ב"כ הנתבעת לפיהן פסה"ד הנ"ל אינו רלוונטי לעייננו, וזאת בין היתר ממספר טעמים: 1. בפסק הדין הנ"ל, סכום התביעה התאים לטענות התובעת בדבר "הצמדה למועד הפרעון בפועל", בניגוד מוחלט לענייננו כאשר סכום התביעה בפועל גבוה מספר מונים מדרך החישוב הנטענת על ידי התובעת, כפי שהוכיח ב"כ הנתבעת. 2. במקרה הנ"ל שלחה התובעת מכתבי התראה (עמ' 1, שורות 28-29 לפסה"ד) אל הנתבעת, בניגוד מוחלט לענייננו, בו קיבלה התובעת מהנתבעת את כל התשלומים ללא הסתייגות או מחאה ואף לאחר מכן לא דרשה כספים כלשהם מהנתבעת, עד אשר זו הפסיקה את קשריה המסחריים עם התובעת. 3. עניינו של פסה"ד בהתקשרות עסקית בשנים 95-96. התובעת לא טרחה לצרף מסמכים אשר היו יכולים לשפוך אור על תנאי ההתקשרות הנ"ל (כתבי טענות, נספחים רלוונטיים). מה גם שתנאי השיק היו שונים בשנים אלו. 4. כמו כן, שם דובר על התקשרות ממושכת, לאורך 22 חודשים, בעוד בענייננו דובר על התקשרות קצרה (מרץ-נובמבר 2001( על כן ולאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה. כמו כן הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.תביעת חובמוצרחוב