להלן פסק דין בנושא תביעה בנושא עמודי פרסום: פסק דין 1. התובעת עוסקת ביצור ושיווק דגלים ומוצרי פרסום שונים. חברת "דלק" (להלן: "דלק") החליטה במהלך שנת 1995 להחליף עמודי פרסום בתחנות דלק שבבעלותה, והתקשרה לשם כך עם חברות אחדות העוסקות בתחום זה. בין השאר, התקשרה דלק עם התובעת והזמינה ממנה 25 עמודי פרסום (להלן: "העמודים"). דלק דרשה, בין השאר, כי העמודים יהיו עשויים מחומר פנפלקס (סוג מסוים של פלסטיק) מתוצרת חברה אמריקאית בשם: 3M (להלן: "3M"), רוחב העמודים יהיה 2.40 מ' וגובהם בין 9 ל - 11 מ'. הנתבעת מייבאת לארץ את מוצריה של 3M. התובעת פנתה לנתבעת והזמינה ממנה 100 מ' יריעות פנפלקס של 3M. 2. הקושי שהתעורר בהזמנה זו נגע לרוחב היריעה, וזאת משום ש-M3 מייצרת את היריעות ברוחב אחיד של 2 מ' בלבד, כאשר הרוחב שנדרש על ידי דלק היה, כאמור, 2.40 מ'. לפיכך, סוכם בין התובעת לנתבעת כי תיעשה הזמנה מיוחדת לאספקת היריעות ברוחב הנדרש, על-ידי הלחמה/הלחמות עד למידה המבוקשת. עד כאן הדברים מוסכמים. שאלת המפתח היא, האם סוכם בין השתיים כיצד תיעשה אותה הלחמה או כיצד יעשו אותן הלחמות (ניסוח השאלה נובע מעצם המחלוקת, כמפורט בהמשך). התובעת טוענת, כי סוכם במפורש, כי תיעשה הלחמה אחת בלבד של תוספת ה-40 ס"מ ליריעת ה-2 מ'. הנתבעת טוענת, כי לא הוסכם כיצד תיעשה ההלחמה, ובלבד שתתקבל יריעה ברוחב 2.40 מ'. חשיבות הדברים תתברר להלן. 3. בפועל, סופקה היריעה כשהיא מורכבת מהלחמת 5 יריעות זו לזו, וכשהן חתוכות לרוחב של 2.40 מ'. באופן זה הופיעו 4 פסים אופקיים לאורך עמוד הפרסום שהוצב. לטענת התובעת, עמוד הפרסום היה צריך לכלול פס אנכי אחד בלבד בצידו. המוצר כפי שסופק בפועל, לעומת המוצר כפי שהיה צריך להיות מסופק על-פי ההזמנה, ולפי טענת התובעת, מומחשים כך: המוצר שסופק המוצר ע"פ ההזמנה (לפי התובעת) 2.40 מ' 0.4 מ' 2 מ' 2 מ' 2 מ' 2 מ' 2 מ' 4. התובעת הרכיבה עמוד פרסום אחד לדוגמא מהמוצר שסופק והראתה אותו לדלק. דלק סירבה לקבל עמודים בצורה זו. העיד אדריכל דלק באותם שנים, עמירם ניב, שעסק בהזמנה הנדונה (פרוטוקול, עמ' 5): "התובעת סיפקה בעמוד במסובים פנפלקס עם תפרים, הלחמות, ובזמן שמדליקים בלילה את האור ראו את ההלחמות, במקום לראות משטח אחיד, דבר שלא היה מקובל". קודם לכן, העיד, כי עמודי הפרסום היו אמורים להכיל בתוכם מערכת חשמל ותאורה, ובהמשך: "...חשוב לי איכות ואסתטיקה, היה חשוב שלא יראו את התפרים.... במקום חיבור אחד בגובה 9 מ' חיברו כל 2 מ' תפר, סה"כ 4 חיבורים, לכן לא אישרתי את זה". בפועל, לא נעשה כל שימוש בחומר שסופק. 5. התובעת שילמה לנתבעת את תמורת ההזמנה. בתביעה זו, היא תובעת מהנתבעת את השבת הסכום ששילמה, 26,676 ₪ בערכים של חודש 4/95. אולם, זהו החלק הקטן שבתביעה. מרבית התביעה נוגעת להפסד הרווחים שנועדו להיות לתובעת מהעסקה, ואשר הוערכו על ידה בסך של 425,000 ₪ בערכים של חודש 5/95. כן תבעה התובעת פיצויים בשל פגיעה במוניטין בסכום שהוערך על ידה בסך של 100,000 ₪. יחד-עם-זאת, הגבילה התובעת "לצרכי אגרה" את תביעתה לסך של 500,000 ₪, נכון ליום הגשת התביעה (30.4.02). 6. אין טענה על כך, שהנתבעת ידעה מדלק, מהו האופן שבו רצתה דלק שיהיו עמודי הפרסום שלה. המחלוקת הינה, אם-כן, בשאלה, האם הוסכם בין התובעת לנתבעת מראש, כיצד תיעשה ההלחמה? בראיות שהובאו בפני, יש צדדים לכאן ולכאן, ואקדים מראש, כי לא מצאתי תשובה מכרעת לשאלה זו, אולם, כידוע, במשפט אזרחי די בהטיית מאזן ההסתברות. 7. מחד, מנהלה של התובעת, דוד שמעוני, שהעיד בעניין זה, לא פירט עם מי הוא שוחח בנדון עם הנתבעת ומי מטעמה סיכם איתו את שסיכם? כמו כן, אין כל ראייה לכך, ושמעוני אף לא טוען זאת, שהשרטוטים שצורפו לתצהירו, או כל שרטוט אחר בנדון, הועבר אל הנתבעת. כל התכתובת שבנדון, כולל מכתבה של הנתבעת אל M3, מיום 1.2.95 (נספח ד' לתצהיר שמעוני), וכן מכתבו של שמעוני לדלק, מיום 30.1.96 (נספח ג' לתצהירו ), ומכתבה של הנתבעת לתובעת, מיום 24.5.95 (מוצג 3 במוצגי הנתבעת), אינה מלמדת, אלא זאת, שהצדדים היו ערים לכך, שנדרשה הזמנה מיוחדת של היריעות ותוספת של 40 ס"מ לרוחבן הסטנדרטי. אין ללמוד מתכתובת זו, שאותה תוספת נדרשה להיעשות דווקא בצורה, שהתובעת טוענת כי כך סוכם, ואין להיתפס, לדעתי, לדקדוק ניסוחי-לשוני, על כך שהנתבעת כותבת במכתבה הנ"ל לתובעת "הלחמה" ולא הלחמות, או מכך שהנתבעת במכתב ההזמנה הנ"ל מ-3M כותבת "WELDED TO ADD WIDTH OVER 2M", כביכול, מדובר על תוספת אחת שמעבר ל-2 מ'. אדרבא, הדעת נותנת, שאם אכן היתה הסכמה מפורטת כאמור בדבר צורת הלחמה/ות, היה הדבר בא לידי ביטוי בתכתובת הנ"ל. כמו-כן, יש לשאול, הכיצד הרכיב שמעוני עמוד פרסום אחד לדוגמא מהחומר שסופק, אם ראה שהוא אינו תואם את ההזמנה ואם ידע מראש שדלק תידחה דוגמא שכזו. 8. מאידך, ועל כל האמור לעיל, מאפילה חזקה ראייתית אחרת, הפועלת כנגד הנתבעת: שמעוני העיד, לכל הפחות, כי סיכם את שסיכם עם הנתבעת. הנתבעת, המכחישה טענה זו, העומדת ביסוד התביעה, לא טרחה להעיד את עדיה הרלבנטיים להכחשת טענה זו, כלומר: את עובדיה שנשאו-ונתנו עם שמעוני בעניין זה. עדה היחיד של הנתבעת, מנהלה ואחד מבעליה, מיכאל הירשמן, נחקר על כך (פרוטוקול, עמ' 13-14): "ש. מי עשה בפועל את ההזמנה? ת. יואב. ש. מי זה יוסי? ת. איש טכני. ש. כמה עובדים יש בדגש? ת. 30 איש. ש. כאשר שמעוני סיכם או לא סיכם את אופן החיבור, היית מעורב בכך? ת. מול שמעוני לא. ש. מי סיכם? ת. יואב או יוסי. ש. שמעוני הגיש תביעה בה כותב שסוכמה תוספת רוחב של 40 ס"מ לאורך, אתה מכחיש שזה סוכם? ת. אני מכחיש, שמעתי מאנשי. ב"כ התובעת: מתנגד לעדות שמיעה. מדוע לא הביא את מי ששמע יואב או יוסי? ת. לא חשבתי שזה נחוץ...." 9. הימנעותו של צד מהעדת עד, הרלבנטי לגרסתו, כשהדבר נוגע לנקודה מהותית במשפט, וודאי כאשר אותו עד הוא עובד של אותו צד ו"בשליטתו" המלאה, איננה דבר של מה-בכך. התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה, כאשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראייה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב (ראו: י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהודרת 2003, עמ' 1649 והפסיקה הנזכרת שם). הנתבעת לא סיפקה כל הסבר סביר להימנעותה מהעדתם של יואב או יוסי (או שניהם), אשר סיכמו עם שמעוני את אופן ההזמנה ואופן החיבור הנדונים כאן, וזאת כאשר מדובר בשאלה המרכזית ביותר בתביעה זו, וכאשר עדים אלה הם עובדיה ולא היתה כל מניעה לזמנם. מחדלה זה מהווה משקל ראייתי, המכריע את הכף הראייתי לטובת גרסתה של התובעת בנדון, גם בהתחשב בכך, שנטל הראייה להוכחת אי-התאמת הממכר מוטלת על הצד הטוען אי-התאמה (א. זמיר, חוק המכר, (להלן: "זמיר"), כרך שני, עמ' 244). אמנם, גרסת התובעת אינה נקייה מספקות, כאמור לעיל, אך לאור הדברים האמורים, ניתן לומר, כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת אי ההתאמה, תוך הטיית מאזן ההסתברות בנדון לטובתה. 10. כבר עמדנו על כך, שטענת התובעת היא לאי-התאמה, במובן סעיף 11 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר"). ליתר דיוק, הטענה היא לאי-התאמה, על פי האמור בסעיף 11(2) לחוק המכר, בהיות המוצר שסופק "נכס שונה... מן המוסכם". כיוון שכך, חלים על העניין יתר סעיפי חוק זה, ובכללם סעיפים 13 ו-14, שעניינם בדיקת הממכר על-ידי הקונה "מיד לאחר קבלתו" (סעיף 13(א)) והודעה של הקונה למוכר על אי-התאמה שגילה "מיד לאחר מועד הבדיקה... או מיד לאחר שגילה אותה" (סעיף 14(א)). 11. האם התובעת בדקה את המוצר הנדון "מיד לאחר קבלתו", והאם הודיעה לנתבעת על אי-התאמה שהתגלתה "מיד לאחר הבדיקה" או "מיד לאחר שגיל(ת)ה אותה"? חשיבותן של שאלות אלה הינן בגין הסנקציה העומדת כנגד קונה שלא עמד בדרישות אלה, כקבוע בסעיף 14(ב) לחוק המכר: "לא הודיע הקונה על אי-התאמה כאמור בסעיף קטן (א), אין הוא זכאי להסתמך עליה". וכך אומר זמיר, בהתייחסו לסעיף 13 לחוק המכר (עמ' 286): "סעיפים קטנים (א) ו - (ב) משמשים בעצם הקדמה לסעיף 14 לחוק, וביחד עם קובעים תנאי להסתמכות הקונה על אי-ההתאמה בממכר. לפי סעיף 14(ב) אין הקונה זכאי להסתמך על אי-ההתאמה, אלא אם בדק את הממכר במועדים הקבועים בסעיף 13 והודיע על אי-התאמה במועד הקבוע בסעיף 14(א)". ובהמשך (עמ' 287): "סעיף 13 אינו מציין מהי מידת השקידה שעל הקונה לגלות בבדיקת הממכר. התשובה לשאלה זו נובעת מסעיף 15. מסעיף זה עולה, שאם לקה הממכר באי-התאמה, שהיתה ניתנת לגילוי בבדיקה סבירה, אך הקונה לא גילה אותה, ולא הודיע עליה במועד, תישלל זכותו להסתמך עליה". לסיכום (עמ' 313): "סעיף 14(ב) מחמיר עם הקונה, וקובע שאם הוא לא קיים במועד את נטל ההודעה על אי-התאמה, אין הוא רשאי להסתמך עליה. כלל דומה קובעים גם סעיפים 15 ו-16, כל אחד בנסיבותיו המיוחדות. לענין זה אין נפקא מינה, לפי החוק, אם הלכה למעשה נפגע המוכר באופן כלשהו מאי-עמידת הקונה בנטל, אם לאו. שלילת זכותו של הקונה להסתמך על אי-ההתאמה משמעה מניעת התרופות שהיו עומדות לו בגין הפרת החוזה מצד המוכר. כמובן, מדובר בתרופות בגין אי-ההתאמה ואין מדובר בהפרות אחרות של המוכר, כגון מסירת הממכר שלא במקום הנכון, או באיחור. סעיף 14(ב) שולל מהקונה את התרופות בשל הפרה שבדין החוזים הכללי, כגון ביטול, אכיפה או פיצויים, ולא רק את התרופות שבפרק ג' לחוק המכר, שאינן אלא תוספת לדיני התרופות הכלליים. סעיף 14(ב) המצוי בפרק ב' של החוק, מתייחס לכלל התרופות בשל הפרת חוזה שבדיני החוזים. אין נפקא מינה אם קונה רוצה להסתמך על אי-ההתאמה כטענת תביעה, כטענת הגנה או כבסיס לקיזוז חיובים. אף אין להבחין בין אי- התאמה לבין תוצאותיה המסתברות". עוד נזכיר, כי נטל ההוכחה, כי ניתנה הודעה במועד מוטל על הקונה (זמיר, עמ' 319). 12. כל סדר השתלשלות האירועים ומועדיהם לא הוברר בגרסתה של התובעת. מחד, היא מבקשת להסתמך על מכתב ההזמנה של הנתבעת מ - 3M (נספח ד' לתצהיר שמעוני), הנושא תאריך 1.2.95. בסיכומיה הסתמכה גם על מכתבה של הנתבעת אליה (מוצג 3 למוצגי הנתבעת), הנושא תאריך 24.5.95. לעומת-זאת, ממכתבה של התובעת לחברת דלק, מיום 30.1.96, משתמע, כי התובעת עדיין מצפה לאישור ההזמנה לאספקת העמודים ("אנו מוכנים לקבל מיידית הזמנה ולבצע אותה..."). מתי הורכב עמוד הפרסום לדוגמא? שמעוני נשאל על כך בחקירתו והשיב (פרוטוקול, עמ' 10): "ת. הרכבתי את השלט לאחר קבלת החומר. ש. רק באמצע 96' עשית שלט לדוגמא? ת. כן. ש. מה זה אמצע? ת. מאי". 13. מכל-מקום, מתוך מכתב ההזמנה של הנתבעת ל - 3M, אנו למדים, כי היא בוצעה עוד בחודש פברואר 1995. במכתב הנתבעת לתובעת, מיום 24.5.95, מודיעה הנתבעת לתובעת כי הסחורה שהוזמנה התקבלה ומצויה במחסניה והתובעת נדרשת להגיע ולקבל את הסחורה ולדאוג לתשלום עבורה. הירשמן העיד על כך (סעיף 3 לתצהירו), שהתובעת לא טרחה לקבל את הסחורה שהגיעה בחודש מאי 1995, רק בחלוף למעלה משנה, בחודשים יוני-יולי 1996 ולאחר שהנתבעת התרתה בה כי תחייב אותה בהוצאות האחסנה. עדותו זו עולה בקנה אחד עם המכתבים האמורים ועם עדותו של שמעוני בעצמה. אמנם, שמעוני טען, כי הסחורה הגיעה רק בתחילת 1996 (פר' עמ' 8), אך לא הסביר, כיצד הגיע למסקנתו זו, והיא גם איננה מתיישבת עם המסמכים הנזכרים. מכל מקום, גם על פי עדותו, הוא לא טרח לפתוח ולבדוק את הסחורה, אלא לאחר מספר חודשים (פר' עמ' 8 שורות 23-22). 14. שמעוני נשאל והשיב (עמ' 8, שורות 26-25): "ש: למה חיכית עד ינואר 96 אם כבר במאי הסחורה היתה מוכנה? ת: ברגע שראיתי שאתם לא מביאים הלכתי להביא". סעיף 10 (א) לחוק המכר קובע: "המסירה תהא במקום עסקו של המוכר...". שמעוני לא טען, כי הוסכם על מקום מסירה אחר. יתירה מזו, הירשמן העיד (עמ' 16), כי עקרונית הם מוכנים לספק ללקוח את הסחורה "עד הדלת", אלא ששמעוני לא רצה שיביאו לו אותה. ודאי, שהבאת סחורה למקום עסקו של הקונה מצריכה תיאום וסיכום עם הקונה, ובהעדר תיאום כזה, לא ניתן להביא לו את הסחורה בעל כורחו, ועל הקונה לסור ולקחתה מהמוכר. גם אין זה מתקבל על הדעת, שהמניעה למסירת הסחורה היתה מצידה של הנתבעת, שהרי דרשה במכתבה הנזכר מהתובעת לבוא לקחתה, ואילו התובעת רצתה באמת לקחתה, ודאי שהיתה פועלת לכך ולא ממתינה שנה תמימה. יתירה מזו, ממכתבה של הנתבעת לדלק, מיום 30.1.96, ניתן ללמוד , כי הסחורה הנדרשת כבר הגיעה "לארץ" קודם לכן, וניתן להסיק, שדרכה של התובעת לקבלת הסחורה, לא אצה, משום, שכאמור, ההזמנה מדלק טרם "נסגרה" לחלוטין. 15. על חשיבות דרישת מיידיות הבדיקה של הממכר על ידי הקונה, עמד זמיר כדלקמן (עמ' 2-291): "ניתן לנסות להצדיק הקפדה זו, שמקורו בחוק האחיד משנת 1964, בכמה נימוקים. ההודעה המיידית עשויה לאפשר למוכר להחליף את הנכס או לתקנו, כך שתקטן פחיתת שוויו של הממכר ויפחתו נזקיו של הקונה. במקביל תצומצם אחריותו של המוכר בגין אי-ההתאמה. ההודעה המיידית אף מעמידה את המוכר על כך שהעיסקה כרוכה בבעיה הדורשת את טיפולו. המוכר יכול לשאת ולתת עם הקונה על דרכי תיקון ההפרה או על פתרונה בדרכים אחרות; ואם אין הצדדים מצליחים ליישב את חילוקי הדעות במשא ומתן, ההודעה המיידית מאפשרת למוכר לברר את פרטי אי-ההתאמה והסיבות לה, ולהכין עצמו להתדיינות משפטית. המוכר יוכל לנסות להטיל אחריות על היצרן, ואם הוא עצמו יצרן גדול, יוכל לברר באיזה שלב משלבי הייצור ארעה התקלה שגרמה לפגם, להגביר את הפקוח, ואולי אף להטיל אחריות על העובד המתרשל. מוכר המקבל הודעה מיידית על אי-התאמה יכול להפסיק את הפצתם של המוצרים הפגומים ובכך לחסוך מקונים אחרים הפסד או נזק, ומעצמו נשיאה באחריות נוספת. דרישת הבדיקה וההודעה המיידיות מגבירה את הוודאות המסחרית , ומעניקה למוכר אותו סוג של שקט נפשי שמעניקים דיני ההתיישנות". אמנם, בהמשך הדברים, מביע זמיר את דעתו, לפיה: "ספק אם גם כיום, לרקע ההתפתחות הכלכלית ולרקע חוקי החוזים שבאו לאחר חוק המכר, עדיין יש הצדקה להקפדה היתרה עם הקונה בסעיפים 13 עד 16 לחוק המכר". אולם, מלבד זאת כי זהו המצב החוקי הקיים בינתיים, הרי שניתן להגמיש "הקפדה" זו, כאשר מדובר באיחור קל, או אפילו קצת יותר מכך, של קיום הבדיקה, לא כן כאשר מדובר באיחור של כשנה! 16. גם בענייננו ניתן לומר, שאילו היתה מתבצעת בדיקת הסחורה, סמוך לאחר קבלתה, ניתן היה "לתקן" את התקלה, למשל: בהזמנה חוזרת מתוקנת כדרישתה המדויקת של התובעת. בעניין זה, יש לזכור, כי על פי התובעת התמורה ששולמה בעד הסחורה שולית לגמרי לעומת הפסדי הרווחים שנגרמו לה כתוצאה מביטול העסקה עם דלק. לכל היותר, היה הויכוח בין התובעת לנתבעת מצטמצם לשאלה: מי ישא בהוצאות הסחורה המתוקנת שתוזמן. עוד יש לזכור, כי היתה לצדדים שהות רבה לביצוע ההזמנה המתוקנת, מאחר, וכאמור, כחצי שנה לאחר מכן התובעת עדיין דנה עם דלק על ביצוע ההזמנה (מכתבה, מיום 30.1.96), ועמוד הדוגמא עצמו נעשה רק כעבור חצי שנה נוספת (מאי-יוני 1996). יתכן גם, וניתן היה לנהל משא ומתן בנדון עם דלק, כדי שהמוצר יתאים לציפיותיה, וזאת ללא לחץ זמן, אליו נקלעה, ככל הנראה, התובעת, כאשר עמוד הדוגמא שלה נדחה על ידי דלק. סימנים לאפשרות כזו מצויים במכתבה של התובעת לנתבעת מיום 24.3.97 (צורף למוצגי הנתבעת), בו מתבקשת הנתבעת לעשות מאמץ ולשכנע את אדריכל דלק עמרם ניב להסכים בכל זאת לקבלת הסחורה שסופקה. מכל מקום, וכפי שצוין לעיל, הוראות החוק בנדון שוללות הסתמכות של הקונה על אי-ההתאמה, בנסיבות הנדונות, ואין נפקא-מינה, אם הלכה למעשה נפגע המוכר מאיחורו של הקונה בביצוע הבדיקה ומאי-מתן ההודעה על אי התאמה במועד הנדרש (זמיר, עמ' 313). כמובן שההודעה על אי-ההתאמה במקרה דנן יכלה להינתן רק לאחר קבלת הסחורה על ידי התובעת ובדיקתה, כלומר, לכל המוקדם, כשנה לאחר הגעת הסחורה והמועד בו יכלה התובעת לקחתה ולבודקה, ואין ספק, כי מדובר באיחור חריג הן של מועד בדיקת הממכר והן של המועד להודעה על אי-התאמתו. 17. המסקנה מכל האמור לעיל היא, שהתובעת אינה רשאית להסתמך על אי-ההתאמה הנטענת, כדי לתבוע מהנתבעת את השבת התמורה ששולמה בעד הסחורה שסופקה ו/או כדי לתבוע ממנה סעדים אחרים , הנובעים מכך, כמו הפסד רווחים, שהיו צפויים. אגב, אינני מסכים עם ב"כ הנתבעת, כי משהתובעת לא הודיעה על ביטול החוזה, היא איננה זכאית לתבוע פיצויים על הפרתו. תרופת הפיצויים יכולה להיתבע גם כתרופה יחידה, וללא תלות עם תרופת הביטול או האכיפה (ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 575). מכל מקום, דין התביעה לפיצוים להידחות, מהטעם האמור לעיל. 18. למעלה מן הצורך, אוסיף, כי ספק רב בעיני, אם התובעת היתה זכאית להיענות לתביעתה העיקרית לפיצויים בגין הפסד הרווחים, שהיו צפויים מהעסקה עם דלק, גם אם היתה זכאית להסתמך על אי-ההתאמה. שמעוני סיפר בתצהירו (סעיף 14), כי לאחר שדלק דחתה את עמוד הדוגמא שהורכב מהחומר של M3, "נאלצה אירועית (התובעת) לרכוש חומר גלם אחר וממנו להכין שלטים לחברת דלק", יחד עם זאת, הוסיף כי התובעת סיפקה "כמות קטנה של שלטים מהחומר החליפי, שכן, חברת דלק לא היתה מרוצה מאיכות החומר החליפי". הירשמן סיפר בתצהירו (סעיף 5), כי החומר החליפי הוזמן מהנתבעת עצמה, ומדובר היה בחומר מסוג "דורפלקס", שהינו מאיכות מעולה ומשמש לשילוט מזה שנים, כולל את חברת דלק. 19. האדריכל עמירם ניב אישר בעדותו (עמ' 6), כי החומר החליפי שסופק, הן על ידי התובעת והן על ידי ספקים אחרים, היה אותו חומר מסוג דורפלקס. הוא לא ידע להשיב על השאלה, מדוע לא קיבל מהתובעת את מלוא העמודים שהוזמנו כשהם עשויים מהחומר החליפי (עמ' 7), אך ידע להשיב, כי שמעוני אכן הציע לספק עמודים העשויים מחומר זה. שמעוני נשאל (עמ' 11), כמה עמודים עשה עבור דלק מהחומר החליפי, והשיב: "חמישה". למרות זאת, תביעתו מתייחסת להפסד רווחים של כל העמודים שהוזמנו (25). מכל מקום, הוא לא סיפק כל הסבר לכך, מדוע לא סיפק את כל העמודים שהוזמנו, מהחומר החליפי, כפי שסיפק את החמישה, וכפי ששאר הספקים האחרים סיפקו לדלק. 20. סיכומו של דבר: התביעה נדחית. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪, בצירוף מע"מ. פרסום