##כיצד קובעים את השכר הראוי לעורך דין בהעדר הסכם שכר טרחה ? ## קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. ודוק: דרך קביעתו של השכר הראוי, ושיעורו, אינם בגדר ידיעה שיפוטית, ועל בית המשפט לקבעם על בסיס הראיות המובאות בפניו (ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית נ' הורשפלד). בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר, את הזמן שהקדיש עורך הדין לטיפול בעניינו של הלקוח, את מהותו, היקפו ומידת מורכבותו של השירות, את שוויו של העניין נשוא השירות, ואת המוניטין של עורך-הדין (ראו ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן ציון ופריבס, עורכי דין). כמו-כן ניתן להתחשב בשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה בתחום הנדון - במידה וקיימת שיטה כזו (על הדרכים המקובלות לקביעת שכר טרחתו של עורך-דין, ראו למשל ע"א 2871/00 מועין דאוד ח'ורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (טרם פורסם)). חשוב לציין כי, הפסיקה קבעה כי העדרו של ההסכם אינו שוללת תשלום שכר טרחה ראוי. ##קביעת שכר טרחה ראוי לעורך דין בהעדר הסכם שכר טרחה:## הוראת סעיף 46 לחוק החוזים מלמדת כי השכר שאמור להשתלם בנסיבות היעדר קיומו של הסכם שכר טרחה הוא השכר הראוי. גישת הפסיקה היא כי קביעת שכר טרחת עורך דין צריכה להיעשות על ידי בית המשפט בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה. עוד נקבע כי דרך קביעתו של השכר הראוי ושיעורו אינם בגדר ידיעה שיפוטית ועל בית המשפט לקבעו על סמך ראיות. בהקשר זה נלקח בחשבון הזמן שהקדיש עורך הדין לטפל בעניינו של הלקוח, מהותו, היקפו ומורכבותו של השירות, שוויו של מושא השירות וכד'. כמו כן נקבע כי ניתן להתחשב בשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה בתחום הנדון – אם קיימת שיטה כזו ( ראו: פס"ד ע"א 136/92 ביניש-עדיאל – עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5)114; ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית נ' יעקב הורשפלד, פ"ד מג(1)160; ע"א 2871/00 ‏ מועין דאוד ח'ורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט, פ''ד נז(6) 319). ##הנטל להוכחת שכר טרחה ראוי לעורך דין:## הנטל להוכחת גובה שכר הטרחה הראוי מוטל על עורך הדין, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. בפס"ד יכין חקל מצא בית המשפט כי יש לזקוף לחובת עורך הדין את העובדה שלא דאג לעריכת הסכם שכר טרחה ואף אם מחדלו בעניין זה אינו שולל ממנו את הזכאות לשכר ראוי הרי שמחדלו עשוי להילקח בחשבון בפסיקת גובה שכר הטרחה. בפועל, ההכרעה בשאלת השכר הראוי אינה תמיד מן הקלות. כאמור, בית המשפט אינו נסמך, בעניין זה, על "ידיעה שיפוטית", ותכופות נדרש הוא לעדויות מפי מומחים בדבר השכר המקובל בנסיבות המקרה. במקרים מסוימים ניתן להיעזר בשכר הסטטוטורי המפורט בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס – 2000, כראיה שכר הטרחה הראוי. ##מה אומר חוק החוזים ?## סעיף 46 לחוק החוזים, קובע כי: "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". בהקשר זה נפסק בע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יחיאל, כי: "הצורך באומדן השכר הראוי – חלף שכר מוסכם – עשוי להתעורר במקרים שונים (ראו ג' קלינג, אתיקה בעריכת דין (תשס"א) 270), ובכלל זה המקרה נשוא ענייננו, אשר בו כלל לא סוכם שיעור שכר הטרחה ( מקרים אחרים הם, למשל, מקום בו הוסכם על השכר אולם השירות נפסק בעודו באיבו ולא סוכם מה יהיה השכר במקרה זה, או מקום בו הסכם שכר הטרחה איננו תקף מסיבה כלשהי). הנה אפוא, ברגיל, היעדרו של הסכם שכר-טרחה אין בו משום אות וסימן לכך שהשירות ניתן בחינם. אדרבה, רואים את הצדדים כאילו הסכימו ביניהם שבתמורה לשירות יקבל עורך-הדין את השכר הראוי (ע"א 180/71 לביא נ' קצין התגמולים, פ"ד כו (2), 501). והוא, כשהנסיבות אינן מצביעות על מסקנה אחרת". הנה כי כן, מפסק הדין בפרשת יחיאל עולה כי בהעדר הסכם שכר טרחה וכאשר הנסיבות אינן מצביעות אחרת, רואים את הצדדים כמי שהסכימו ביניהם על תשלום שכר ראוי. ##הסכם שכר טרחת עורך-דין הינו חוזה "מיוחד":## הפסיקה הכירה בכך שהסכם שכר טרחת עורך-דין הינו חוזה מסוג מיוחד, ולא אחת העירו בתי המשפט כי ראוי שהסכם כזה ייערך בכתב (ר', רק לשם הדגמה, ע"א (ת"א) 3379/01 בן בכור נ' עו"ד רון אורי, "בשולי הדברים יש להעיר כי מן הראוי שעורכי-דין יקפידו על עריכת הסכמי שכר טרחה מפורטים בכתב, גם כאשר מדובר בלקוח טוב, כדי למנוע התדיינויות ממושכות ומיותרות סביב נושא זה בבית-המשפט במקרה של מחלוקת... ראשית, הסכם שכר טרחה מטבעו מורכב הוא, וצריך להתייחס לא רק לשאלת שיעור שכר הטרחה ואופן תשלומו אלא גם לעניינים נוספים, לרבות שיעור שכר הטרחה בהפסקת הייצוג ועוד (ר' והשווה ד"ר ג' קלינג, אתיקה בעריכת דין (תשס"א-2001), 212-209). פשיטא, שעניינים כאלה קשה, אם לא בלתי אפשרי, לסכם בבהירות ובאופן שיובן כראוי על ידי שני הצדדים בשיחה בעל-פה. שנית, חובותיו המקצועיות והאתיות של עורך-דין מחייבות אותו להקפיד הקפדת-יתר על שקיפות ביחסיו הכספיים עם לקוחו, ושקיפות כזו אינה מתקיימת מקום שהסכם שכר הטרחה נעשה בעל-פה ומטבע הדברים הוא חסר ועמום. ושלישית, בכל הקשור לניסוח ועריכת הסכם שכר הטרחה יש לעורך-הדין יתרון מובנה על פני לקוחו, בהיותו בעל המקצוע הרלוואנטי (היינו המשפטן) שבין השניים, ולפיכך מכוח חובת תום הלב החוזית עליו לדאוג לביטוי ברור ומלא ככל האפשר של תנאי ההסכם, ביטוי שככלל יכול להיעשות רק בכתב. ... לפיכך, משנמנע עורך הדין מעריכת הסכם שכר טרחה בכתב יש לזקוף כל עמימות או אי בהירות בעניין הסכם שכר הטרחה – הן באשר לעצם כריתתו והן באשר לתנאיו השונים – לחובתו של עורך הדין, ולקבוע כי במצב של ספק ידו תהא על התחתונה". (ת"א (חי') 40770-11-13 סלומונוב נ' פוגל). ##להלן פסק דין בנושא שכר טרחה ראוי:## פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. זהו ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' סלטון), אשר בו חויבו המערערות, אשר תקראנה להלן יחד: יכין, בתשלום שכר ראוי למשיב - עורך-דין במקצועו - עבור שירות שסיפק להם. הרקע 2. פסק-הדין של בית המשפט המחוזי כולל פירוט נרחב של העובדות, הממצאים והתשתית הראייתית שביסודם. אנו נבקש לתאר בקצרה את מסכת העובדות שנקבעו, והמסקנות שהוסקו, אשר יש להן רלבנטיות להכרעה בערעור זה. יכין היא בעלת זכויות בשלוש חלקות סמוכות, בעיר פתח-תקווה, אשר סווגו בשעתו כאזור חקלאי (להלן: הקרקע או המקרקעין). בשתיים מן החלקות ליכין זכות של חכירה לדורות, ובשלישית - זכות בעלות. עוד בשנות ה- 70, ביקשה יכין להביא לשינוי הייעוד של הקרקע - מחקלאות לתעשייה - אולם היוזמה לא עלתה יפה. בשנת 1981 הציעה עיריית פתח-תקווה (להלן: העיריה) תכנית חדשה, שמשמעותה צמצום השטח שייעודו ישתנה. יכין שכרה את שירותיו של המשיב, וזה האחרון סבר, כי תכנית העירייה אינה משרתת את האינטרסים של יכין. לכן, פעל המשיב לגיבוש תכנית אחרת, שבקווים כלליים משמעותה ריכוז חטיבת קרקע תעשייתית עבור יכין, בשלוש החלקות, באופן שבמקום שהעירייה תפקיע חלק מהן לצרכי ציבור, ייועד לצורך זה שטח מתוך מקרקעין אחרים, שליכין זכויות בהם. חלפו עברו שנים, ובשנת 1989 נחתם הסכם בין העירייה ליכין, שתכליתו יישום תכנית חילופי ההפקעות (להלן: הסכם חילופי ההפקעות). במסגרת הסכם חילופי ההפקעות, התחייבה העירייה להמליץ על שינוי ייעוד המקרקעין בפני ועדות התכנון והבנייה - וכך עשתה. בשנת 1993, אושרה התכנית. דא עקא, שבין הצדדים שבפנינו נתגלעה מחלוקת בדבר שכרו של המשיב, ובמכתב מיום 23.6.1993, ששיגרה יכין למשיב, התבקש האחרון "להפסיק כל טיפול" עד לקבלת הנחיות מפורשות. הנחיות שכאלה לא באו, הטיפול הופסק, והמשיב הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי, לקבלת שכר טרחתו. 3. בית המשפט המחוזי קבע, על יסוד הראיות שבאו בפניו, כי המשיב "היווה את הגורם הממשי והיעיל למימוש שאיפת הנתבעות לשנות את ייעוד החלקות ולהחזיק בחלקות כשטח רצוף לתעשייה ולשאר מטרותיהן העסקיות והמסחריות". המשיב, כך נקבע, ליווה את הטיפול בנושא בין השנים 1993-1981, וביצע פעולות שונות, שמטרתן גיבוש ההסכם עם העירייה והוצאה לפועל של התכנית לשינוי ייעוד המקרקעין. מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה, כי המשיב אכן הוזמן על-ידי יכין לטפל במכלול השאלות הנוגעות לשינוי ייעוד המקרקעין, ולא - כפי שטוענת יכין - למטרה מצומצמת של גיבוש ההסכם עם המנהל או טיפול בענייני המנהל. 4. דא עקא, שבית המשפט המחוזי קבע, כי בין הצדדים לא נכרת מעולם הסכם בדבר שכר טרחתו של המשיב. אמנם, כך נפסק, יש ליתן אמון בגרסתו של המשיב, לפיה בשלב מסוים שוחח הוא עם מי שהיה בשעתו מנהלה של יכין בדבר שכר טרחה העולה כדי 4% מערך המקרקעין לאחר שינוי הייעוד. אלא שהדברים לא עלו עלי כתב, והפרטים לא סוכמו. זאת ועוד, הסכמה עקרונית זו, כך נקבע, היתה טעונה אשרור של הנהלת החברה - וזו לא היה סיפק בידם של הצדדים להשיג. בית המשפט קמא נפנה, אפוא, לבדיקת השכר הראוי המגיע למשיב. נפסק, כי שכר-טרחה בשיעור של 4% משווי המקרקעין הוא ראוי, בנסיבות העניין, ולאור העדויות שבאו במשפט. "בענייננו" - כך קבע בית המשפט - "דובר בתכנית מורכבת ולא שגרתית, שהיה כרוך בה טיפול גם במינהל. לכן, שכר טרחה בשיעור של 4%, שעליו הסכים התובע עם המנכ"ל דאז, מר קפלן, ואותו תבע, אינו נראה לי חורג מתחום השיעור הראוי, כפי שעולה מעדויות עורכי-דין מומחים בתחום". 5. אולם בכך לא תמה שאלת חישוב שכר הטרחה הראוי. בית המשפט המחוזי נדרש לשאלה, האם יש לקבוע את התשלום לפי אחוז מתוך שווי המקרקעין "ברוטו", או שמא "נטו", לאמור - לאחר ניכוי תשלומי החובה הנובעים משינוי הייעוד (דמי היתר מהוונים למינהל מקרקעי ישראל והיטל השבחה לוועדה המקומית לתכנון ולבניה). בית המשפט מצא, כי טענת יכין, לפיה יש לבצע את החישוב לפי שווי "נטו", נזכרה בסיכומיה אך לא בכתב ההגנה; ומכל מקום, כך פסק, מן העדויות עולה כי על-פי הנהוג והמקובל בתחום בו קא עסקינן, שאלת תשלום ההוצאות הנלוות לטיפול המשפטי - וממילא כך גם לגבי תשלומים אחרים - מוסדרת בהסכם בין הצדדים, ומקום בו נושא עורך-הדין בתשלומים אלה, נהוג לנקוב באחוז גבוה יותר לצורך חישוב שכר הטרחה. במקרה הנדון - כך הוסיף בית המשפט וקבע - המשיב נהג לגבות, לפי עדותו, סכום של 6% מהשווי "ברוטו" של המקרקעין המופשרים, והסכים, בשיחתו עם המנכ"ל דאז, לשיעור של 4% בלבד. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט כי ראוי שהשכר יחושב לפי שווי "ברוטו" של המקרקעין, כאמור. בד בבד, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לנכות מן השכר, שחושב כאמור על-פי אחוזים משווי המקרקעין, סכום מסוים, וזאת לאור העובדה שהמשיב חדל, בשלב מסוים, מליתן שירותים ליכין, לפי הוראתה. בנסיבות המקרה, מצא בית המשפט המחוזי כי יש להעריך את אותו חלק מן העבודה, אשר טרם הושלם בעת שהופסקה עבודתו של המשיב, בשיעור של 20%. סוף דבר, בית המשפט המחוזי פסק למשיב שכר טרחה ראוי בשיעור של 1,189,026 ש"ח, אשר לו, כך נקבע, יתווספו מס-ערך-מוסף כחוק וכן ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה (בסך הכל מדובר, לפי האמור בכתב הערעור, בסכום של 3,066,375 ש"ח). כנגד פסק-דין זה מופנה הערעור שבפני. הטענות בערעור 6. יכין תוקפת את פסק-הדין בחזיתות שונות, ובין היתר היא מעלה השגות כדלקמן: לטענתה, המשיב נשכר על-ידה אך ורק לשם השגת הסכם עם הועדה המקומית לחילופי מקרקעין, וזהו גם השירות שסיפק לה בפועל. בגין שירות זה - כך מוסיפה יכין וטוענת - קיבל המשיב את מלוא שכרו. הפעולות הדרושות לשינוי ייעוד המקרקעין בוצעו, לפי גרסתה של יכין, על-ידי ועדות התכנון, על-ידי העירייה ועל-ידי אדריכלים ואנשי מקצוע ששכרה יכין ישירות. במישור אחר טוענת יכין, כי יש לחשב את שכר טרחתו של המשיב לפי שווי המקרקעין "נטו". יכין מלינה על כך, שפסק-הדין של בית משפט קמא כמו הופך את המשיב לשותפה, בדרך של קבלת אחוזים משווי הקרקע לאחר שינוי ייעודה. עוד נטען, כי ייעודה של אחת משלוש החלקות שונה בהתאם לתכנית בניין עיר אחרת, ולמשיב לא היתה יד בעריכתה או באישורה. טענה אחרת של יכין היא, כי בהיעדר הסכם שכר-טרחה, יש לקבוע את שכרו של המשיב על-פי שעות עבודתו, וכי קביעת השכר על יסוד שווי המקרקעין לאחר שינוי הייעוד מנוגדת למסקנתו האחרת של בית המשפט, לפיה שכר הטרחה לא היה מותנה בתוצאת הטיפול. אשר לניכוי מן השכר, הנובע מהפסקת פועלו של המשיב בטרם נסתיים הטיפול בתיק - סבורה יכין כי ההערכה הנכונה אינה 20%, כי אם 50%. זאת ועוד, לטענת יכין, כל תביעה לשכר ראוי בגין שירותיו של המשיב עד ליום 14.8.1988 (קרי שבע שנים לפני הגשת תביעתו) - התיישנה. יכין אף טוענת, כי יש לקזז מן השכר הראוי נזקים שנגרמו לה על-ידי המשיב. המשיב סבור כי יש להותיר את פסק-הדין על כנו, ובעיקרו של דבר תומך יתדותיו בקביעותיו ובמסקנותיו של בית המשפט המחוזי. דין הערעור להתקבל בחלקו. השירות 7. פסק-הדין של בית המשפט המחוזי נשען, ברובו, על ממצאים עובדתיים, הנתמכים בראיות ובעדויות שנשמעו בפניו. בכגון דא אין בית משפט של ערעור נוהג להתערב. בעיקרו של דבר, אין המקרה שבפנינו יוצא מגדר כלל זה. וביתר פירוט: אם מבקשים לחלץ מתוך מכלול הפרטים והטענות את העיקר, הרי שההכרעה בתיק זה מצריכה מתן מענה לשלוש שאלות: הראשונה, האם נתן המשיב שירות מקצועי ליכין; השנייה, מה היה טיב השירות והיקפו; והשלישית, מהו שכר-הטרחה המגיע למשיב בגין השירות. כפי שיובהר, במסקנותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לשאלות הראשונה והשנייה אין עילה להתערבותנו. לא כך לגבי השאלה השלישית. ביסוד הכרעתו של בית המשפט המחוזי - וביסוד הכרעתנו-שלנו - עומדת הקביעה, כי המשיב אכן העניק ליכין שירותים משפטיים. הגם שלא נכרת בין הצדדים הסכם שכר-טרחה, אין מחלוקת לגבי פרט עובדתי זה. שהרי, גם יכין מאשרת כי המשיב העניק לה, לפי הזמנתה, שירות מקצועי, אולם חולקת היא על היקפו של השירות שהוזמן ושניתן בפועל. יכין אף גורסת, כי השכר המלא, עבור השירות שניתן, שולם זה מכבר למשיב. הנה אפוא, נקודת המוצא לדיוננו היא, כי בין הצדדים נקשרו יחסים שעניינם מתן שירות מקצועי. 8. עתה לשאלה - מהו, אל נכון, אותו שירות מקצועי שלשמו נשכרו שירותיו של המשיב? יכין גורסת, כי המשיב התבקש לטפל - ואכן טיפל - בנושא מצומצם, נקודתי, לאמור - גיבוש הסכם חילופי ההפקעות עם העירייה. הא ותו לא. לאחר שגובש ההסכם, כך טוענת יכין, לא עשה המשיב דבר עבורה פרט להיותו בבחינת "תיבת דואר", שעה שועדות התכנון נהגו לשלוח דרכו, ליכין, הודעות הקשורות בהתקדמות ההליכים לאישור התוכניות. אלא שעמדתה של יכין, בעניין זה, נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע, כי המשיב טיפל במכלול הנושאים הקשורים בשינוי הייעוד של המקרקעין, מחקלאי לתעשייתי, וליווה את הטיפול בנושא משנת 1981 ועד לשנת 1993, שאז נתבקש על-ידי יכין לחדול מכך. ולא זו בלבד, אלא שהמשיב היה, כלשונו של בית המשפט המחוזי, "הגורם הממשי והיעיל" בהקשר זה. מעבר לצריך אף ציין בית המשפט המחוזי, בקבלו את עמדת המשיב, כי הרעיון העומד ביסוד תכנית חילופי ההפקעות, שיצאה בסוף אל הפועל, והיוזמה בעניין זה, היו של המשיב. ממצאים עובדתיים אלה, של בית המשפט המחוזי, מבוססים על הראיות שבאו בפניו, ובכלל זה העדויות שנשמעו - מפי המשיב ומפי אחרים. יכין אינה מגלה עילה מספקת להתערבות בממצאים אלה. בדומה, אין להתערב בקביעתו העובדתית הנוספת של בית המשפט המחוזי, כי טיפולו של המשיב בעניין שינוי הייעוד של המקרקעין נעשה לפי הזמנתה של יכין. בהקשר זה קבע בית המשפט קמא, בין היתר, כי "על סמך הפעולות, שאותן ביצע התובע לצורך טיפולו, ניתן להסיק, גם באופן רטרוספקטיבי, כי התובע אכן הוזמן לטפל במכלול השאלות הנוגעות לשינוי יעוד המקרקעין ולא רק לגבש הסכם בלבד. לאור קביעתי הקודמת באשר למהות פעילותו בפועל של התובע" - כך לדברי בית משפט קמא - "חזקה שהוא עשה את אשר נתבקש לעשות, ואין טענה, ומכל מקום אין ראיה, שהוא פעל מעבר להרשאתו". יצוין עוד, כי מבין השיטין גם יכין מאשרת כי המשיב "היה שם" כל העת: הוא שימש, כהגדרתה, "תיבת דואר" עבורה, לצורך משלוח הודעות הנוגעות להתקדמות הליכי אישור התכנית, והוא "עקב מרחוק" אחר הפעולות שבוצעו על-ידי הגורמים השונים בהקשר זה, "כדי לוודא שניתן לבצע את ההסכם...". ולבסוף, כך נזכיר, היתה זו יכין, שבשנת 1993 (קרי - כארבע שנים לאחר שנכרת ההסכם עם העירייה) הודיעה למשיב כי עליו "להפסיק כל טיפול" בעניינה. אף בכל אלה יש כדי לחזק את מסקנתו של בית המשפט המחוזי, בדבר מהות השירות שניתן על-ידי המשיב ליכין. סיכום ביניים: אין להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה המשיב העניק ליכין, על-פי הזמנתה, שירות משפטי, שעניינו טיפול "במכלול השאלות הנוגעות לשינוי יעוד המקרקעין". השכר 9. משהוברר טיבו והיקפו של השירות שניתן עי-ידי המשיב ליכין, כל שנותר הוא לקבוע את שכר הטרחה המגיע לו. דא עקא, שלמרות התקופה הארוכה - שתים-עשרה שנים לערך - שבה סיפק המשיב שירות מקצועי ליכין, לא נערך, בכל אותן שנים, הסכם שכר-טרחה. בוודאי אין הסכם כזה שמצא ביטויו עלי כתב, וגם דין-ודברים שהתקיים, בשלב מסוים, בין המשיב לבין מנכ"ל יכין דאז, לא התגבש לכלל חוזה וכפי הנראה גם לא עבר הליכי אשרור נדרשים במוסדות החברה. נוצר הרושם, כי מחדל זה נובע, לפחות במידה מסוימת, מן היחסים הקרובים שבין הנפשות הפועלות. אלא שאין בהסבר-לא-הסבר זה כדי לפתור את הקושי. הנה כי כן, בין הצדדים לא נערך מעולם הסכם שכר-טרחה - לא בכתב ואף לא בעל-פה. מהו הדין במקרה כזה? הכלל בעניין זה מצוי בסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע לאמור: חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה. סעיף 46 שורשיו בדיני עשיית עושר ולא במשפט. ביסודו העיקרון, כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין (ע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 125). הצורך באומדן השכר הראוי - חלף שכר מוסכם - עשוי להתעורר במקרים שונים (ראו ג' קלינג, אתיקה בעריכת דין (תשס"א) 270), ובכלל זה המקרה נשוא ענייננו, אשר בו כלל לא סוכם שיעור שכר הטרחה (מקרים אחרים הם, למשל, מקום בו הוסכם על השכר אולם השירות נפסק בעודו באיבו ולא סוכם מה יהיה השכר במקרה זה, או מקום בו הסכם שכר הטרחה איננו תקף מסיבה כלשהי). הנה אפוא, ברגיל, היעדרו של הסכם שכר-טרחה אין בו משום אות וסימן לכך שהשירות ניתן בחינם. אדרבא, רואים את הצדדים כאילו הסכימו ביניהם שבתמורה לשירות יקבל עורך-הדין את השכר הראוי (ע"א 180/71 לביא נ' קצין התגמולים, פ"ד כו(2) 501). והוא, כשהנסיבות אינן מצביעות על מסקנה אחרת (ראו עוד ע"א 525/81 גזית ושחם חברה לבנין נ' רוזן, פ"ד לו(2) 337, 342). 10. כיצד אומדים את השכר הראוי? קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. ודוק: דרך קביעתו של השכר הראוי, ושיעורו, אינם בגדר ידיעה שיפוטית, ועל בית המשפט לקבעם על בסיס הראיות המובאות בפניו (ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית נ' הורשפלד, פ"ד מג(1) 160, 165; פרשת ביניש-עדיאל הנ"ל). בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר, את הזמן שהקדיש עורך הדין לטיפול בעניינו של הלקוח, את מהותו, היקפו ומידת מורכבותו של השירות, את שוויו של העניין נשוא השירות, ואת המוניטין של עורך-הדין (ראו ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן ציון ופריבס, עורכי דין, פ"ד מו(4) 586, 593). כמו-כן ניתן להתחשב בשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה בתחום הנדון - במידה וקיימת שיטה כזו (על הדרכים המקובלות לקביעת שכר טרחתו של עורך-דין, ראו למשל ע"א 2871/00 מועין דאוד ח'ורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (טרם פורסם)). בפועל, ההכרעה בשאלת השכר הראוי אינה תמיד מן הקלות. כאמור, בית המשפט אינו נסמך, בעניין זה, על "ידיעה שיפוטית", ותכופות נדרש הוא לעדויות מפי מומחים בדבר השכר המקובל בנסיבות המקרה. כך נעשה גם בענייננו. את קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין השכר הראוי ניתן לחלק לשלושה מרכיבים: האחד, עניינו בשיטת החישוב של השכר הראוי. בית המשפט קבע, כי יש לחשב את השכר הראוי על-פי אחוז מתוך שווי המקרקעין לאחר שינוי הייעוד. השני, עניינו בשיעור האחוז שיילקח בחשבון לצורך החישוב. בית המשפט קבע, כי יש להעמיד את השכר הראוי על 4% משווי המקרקעין לאחר שינוי הייעוד. והשלישי, נוגע לשווי המקרקעין לאחר שינוי הייעוד, ממנו יש לגזור את השכר הראוי, ובכלל זה התשובה לשאלה, האם יש להפחית מסכום זה תשלומים בגין דמי היתר למנהל והיטל השבחה. בית המשפט קבע, כי שווי המקרקעין לאחר שינוי הייעוד עומד על 37,500,000 ש"ח, וכי מסכום זה אין לנכות הוצאות ותשלומים. 11. נבחן מרכיבים אלה, לפי סדרם. אשר לשיטת חישוב השכר הראוי: שלושה עורכי דין חיוו דעתם בשאלה זו - כולן בעלי ותק רב-שנים של מתן שירות מן הסוג המדובר כאן. הראשון, עורך-הדין יעקב כהן, העיד מטעם המשיב, וכה אמר: "בגין שינוי יעוד של קרקע המסווגת כקרקע חקלאית ליעוד של קרקע למגורים או לתעשיה הנני נוהג לקבוע מראש ולגבות שכ"ט עו"ד בשיעור בין 7% ל- 8% והיה גם מקרה, שבו דרשתי וקיבלתי שכ"ט בשיעור של 12%, מערך המקרקעין לאחר ששונה יעודם, בהתחשב בנסיבות ובאופי הטיפול, וזאת בלא הוצאות שכר היועצים השונים. בשנתיים האחרונות, לאור האטה בתחום הפעילות בפיתוח מקרקעין ובעריכת עסקאות במקרקעין אני, כמו מרבית עמיתי בתחום זה, מתנה על שיעור שכר נמוך יותר ומוכן לקבל טיפול בשינוי יעוד עבור תשלום שכ"ט של 5% עד 6% מערך המקרקעין לאחר שינוי יעודם". עורך-הדין כהן הוסיף וחיווה דעתו, כי שיעורים אלה "מהווים שכר ראוי ומקובל בקרב עורכי הדין המתמחים בטיפול בנושאים אלה, הגם שידוע לי שישנם גם עו"ד הנוהגים לגבות אחוזים גבוהים מאלה...", וכי "השכר הראוי שעו"ד יחיאל תובע... לאחר מתן הנחה משיעור של 6%, לשיעור של 4%, נראה לי כשכר ראוי וכסביר בהחלט...". גם עורך-הדין זאב הרטבי מסר חוות-דעת עבור המשיב, וכך כתב: "משרדי... נהג להתנות ולגבות שכ"ט עו"ד בגין שינוי יעוד מקרקע חקלאית ליעוד של מגורים או של תעשיה, סכום השווה באחוזים ל- 6% עד 7% מערך המקרקעין לאחר ששונה יעודם. ברם, אם השירות המשפטי, שניתן על ידי משרדנו כולל גם העסקתם ותשלום שכרם של שמאים ואדריכלים, על אחריותנו, אזי שיעור התשלום הכולל הוא 12% עד 14% מערך המקרקעין, לאחר שינוי יעודם, כששיעור זה מיועד על ידינו לכיסוי שכרם והוצאותיהם של בעלי מקצוע אלה. שיעורי התשלום הנ"ל בשנים האחרונות קטנו במקצת וכיום אנו גובים שכ"ט בשיעור ממוצע של 8% עד 10% כששיעורים אלה כוללים גם את שכר טרחתם של האדריכלים והשמאים". עורך-הדין הרטבי היה, אפוא, גם הוא בדעה, כי שכר השווה ל- 4% מתוך שווי המקרקעין לאחר שינוי היעוד, הינו ראוי וסביר בנסיבות המקרה. חוות-הדעת השלישית - הפעם מטעם יכין - ניתנה על-ידי עורך-הדין אמנון עברון. ואלה דבריו: "ברובם המכריע של המקרים, שכר הטרחה בגין טיפול משפטי בשינוי ייעוד מקרקעין, מעוגן בהסכם שנכרת בין הלקוח לבין עורך הדין. גובה שכר הטרחה נקבע בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ולא ניתן להצביע על נוהג שנתגבש לגבי שיעור שכר הטרחה. לעיתים, עוה"ד לוקח על עצמו גם את העלויות הקשורות בצוות המקצועי הדרוש להליך שינוי ייעוד המקרקעין (מתכננים, שמאים ויועצים שונים). במקרים אלה, מתווסף לשכר הטרחה, על פי ההסדר הספציפי, סכום נוסף, בדרך כלל באחוזים מן ההשבחה. ... הצד השווה בהסכמי שכר הטרחה בטיפול משפטי כאמור, הידועים לי, הוא ששכר הטרחה נקבע כאחוז מעליית ערך המקרקעין הנובע מהשבחתם כתוצאה מטיפולו של עוה"ד, דהיינו בניכוי ההוצאות והתשלומים בהם חב הלקוח בגין השבחתם של המקרקעין. אם מדובר בעסקה שבה נותר בידי הלקוח רק חלק מן המקרקעין, הרי שערך ההשבחה יחושב אך ורק לפי אותו חלק מן השטח שנשתייר בידיו. כמו כן, אם הליך ההשבחה כרוך בתשלומים שונים, כגון תשלום דמי הסכמה למנהל מקרקעי ישראל, וכן תשלומי היטל בגין שינוי הייעוד - ובכלל זה תשלום היטל השבחה לועדה המקומית - אז שכר הטרחה מחושב כאחוז מן החלק אשר נותר בידי הלקוח לאחר התשלומים האמורים. לא מוכר לי הסכם שכר טרחה בו נקבע כי עורך הדין זכאי לקבל אחוז מסוים משווי המקרקעין, יהיה אשר יהיה החלק הנותר בידי הלקוח, או יהיה אשר יהיה שעור התשלום ו/או ההיטל הכרוך בשינוי ייעודם". הבאנו מחוות הדעת על-מנת שיקל עלינו להצביע על המשותף ועל המפריד ביניהן. מחוות הדעת ניתן לדלות הסכמה עקרונית בין המומחים מטעם המשיב לבין המומחה מטעם יכין, בנקודות הבאות: בדרך-כלל, נקבע שכר הטרחה בגין טיפול בשינוי ייעוד מקרקעין, בהסכמה בין הלקוח לעורך-הדין. בפועל, שלושת עורכי-הדין הזכירו במפורש רק דרך אחת לחישוב השכר עבור שירות מסוג זה, לאמור - אחוז מתוך שווי המקרקעין. אכן, גם בחוות-דעתו של המומחה מטעם יכין, איננו מוצאים את דרך החישוב המוצעת על-ידי יכין, והיא על בסיס שעות העבודה. מומחה זה מתייחס אך ורק לאפשרות של גזירת השכר בדרך של אחוז מתוך שווי המקרקעין, אף כי - כפי שיידון להלן - הוא מבקש ליישם שיטה זו בדרך אחרת מזו שמציעים המומחים האחרים. 12. בנסיבות אלה, נתקשה למצוא בסיס להתערבות במסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי השכר הראוי צריך שייקבע בדרך של אחוז מתוך שווי המקרקעין. למסקנה זו שני חיזוקים נוספים: ראשית, בית המשפט המחוזי קבע, כי דרך החישוב על-פי שעות עבודה אינה בת-יישום בנסיבות המקרה שבפנינו; ושנית, בפועל נדברו הצדדים ביניהם, אף כי לא הגיעו לכלל הסכמה פרטנית ומאושררת כנדרש, בדבר קביעת שכר הטרחה כנגזרת של שווי המקרקעין. שיג-ושיח זה, למותר לציין, אין בו כלשעצמו כדי להקים חיוב משפטי לשלם את שכר הטרחה בדרך זו, אולם יש בו כדי לקרב את ענייננו-שלנו לאמירות הכלליות של המומחים, בדבר הדרך המתאימה והמקובלת לחישוב שכר-הטרחה, מקום בו מדובר בשירות של טיפול בשינוי ייעוד מקרקעין. 13. "הסכמה-למחצה" זו, אליה הגיעו המשיב ומנכ"ל יכין דאז, היא גם העומדת ביסוד קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי האחוז אותו יש להביא בחשבון החישוב הוא 4%. מעדויות המומחים עולה כי זהו אחוז נמוך יחסית למקובל, אולם המשיב עצמו אינו דורש יותר מכך, ומאשר כי הסכים לתת הנחה ליכין (מ- 6% ל- 4%). אין בפיה של יכין טענה טובה מדוע נקבע אחוז אחר. הרינו מגיעים, אפוא, לשאלה, שנדמה כי גם יכין רואה בה את עיקר ערעורה, והיא: מהו שווי המקרקעין ממנו יש לגזור את שכר הטרחה הראוי. גם כאן ניתן להוסיף ולמקד את המחלוקת, ולהגדירה כך: האם ראוי היה להפחית, משווי-השוק של המקרקעין, את אותם הסכומים, שנדרשה יכין לשלם בגין השבחת הקרקע, לאמור - דמי היתר מהוונים למנהל מקרקעי ישראל, והיטל השבחה לרשויות התכנון. בית המשפט המחוזי קבע, כי אין לנכות סכומים אלה לצורך חישוב השכר הראוי, כלומר יש לבצע את החישוב מתוך שווי המקרקעין "ברוטו". אלא שבפועל, אימץ בית המשפט את חוות-הדעת של השמאי מטעם המשיב, והעמיד את השכר הראוי על 4% מתוך הסך של 37,500,000 ש"ח; ומסתבר, כי אותו שמאי - מטעם המשיב, כאמור - הפחית מקצת מהסכומים שיכין מבקשת לנכות. נבהיר: עיון בחוות דעתו של השמאי מלמד, כי זה סבר שלגבי שתי החלקות, שיכין היא חוכרת לדורות שלהן (בחלקה השלישית ליכין זכויות בעלות), יש להביא בחשבון את הכספים שישולמו על-ידה למנהל מקרקעי ישראל. ובלשונו של השמאי: "בשתי החלקות המוחכרות מהמנהל 12 ו- 183 הפחתתי את דמי שינוי יעוד וניצול שיגבו ע"י המנהל ע"מ לקבל את שווי זכויות החוכר בקרקע". במילים אחרות, הסכום שנפסק למשיב אינו סכום "ברוטו" ממש, ומשמעות הדבר היא, כי ערעורה של יכין נסב למעשה על שאלת גובה הסכומים, שאותם יש להפחית בגין דמי ההיתר למנהל - השמאי מטעם המשיב הפחית 40% לערך, ואילו לטענת יכין שיעור הניכוי צריך לעמוד על 51%. כמו-כן, טוענת יכין, כי יש להוסיף ולהפחית גם סכומים אשר שולמו בגין היטל השבחה. 14. סבורני, כי בנסיבות המיוחדות של תיק זה, אין מנוס ממציאת נקודת האיזון בין הגישות השונות. נטל ההוכחה בשאלת גובה השכר הראוי מוטל על המשיב-התובע. אכן, המוציא מחברו - וכאן, המוציא מלקוחו - עליו הראיה. כאשר בוחנים את טענות הצדדים בדבר השכר הראוי, יש לדעתי לזקוף לחובתו של המשיב את העובדה כי לא דאג לעריכת הסכם שכר-טרחה. ברוח זו כתב פרופ' ד' פרידמן: "בעיני ראוי לקבוע בחקיקה כלל המחייב עורך-דין לערוך הסכם בכתב עם לקוחו בדבר שכר-טרחתו. בהיעדר הוראה כזו מן הראוי להחיל את הכללים הבאים: א) אם עורך הדין לא דאג לעריכת הסכם בעניין שכרו, ואם מדובר בנושא שקיים לגביו טווח מחירים, יש להניח לזכות הלקוח כי ציפה לכך שיחוייב בשכר הנמוך ביותר האפשרי ולפסוק בהתאם. אפשר שניתן לרכך במעט גישה זו כאשר מדובר בלקוח עסקי ובכל זאת, נראה לי כי אפילו מדובר בלקוח כזה, מוטל על עורך-הדין להכין מראש הסכם בדבר שכר-טרחתו, ובהעדרו יש לפסוק שכר ראוי על בסיס נמוך" (ד' פרידמן, "שכר-טרחה ראוי לעורך-דין" המשפט ב, 105, 113-112). פרופ' פרידמן סבור, כי "יש להסתייג מן השיטה של קביעת שכר-טרחתו של עורך-הדין על בסיס שוויו של רכוש הלקוח, נשוא הטיפול" (שם). אף אם כך בכלל - ואינני מביע דעה בעניין זה - לא כך בענייננו, כפי שפורט לעיל. אלא שמקובלת עלי התפיסה, לפיה האחריות לעריכת הסכם שכר-טרחה מוטלת, בראש ובראשונה, על שכמו של עורך-הדין, ומחדלו בעניין זה, אף כי איננו שולל ממנו את עצם הזכאות לשכר ראוי, הרי עשוי הוא לבוא בחשבון גובה השכר. 15. טלו את המקרה שבפנינו: שנים-עשר שנים - כך קבע בית המשפט המחוזי - התקיימו יחסי עורך-דין לקוח בין המשיב לבין יכין. המדובר בעסקה רחבת-היקף, ארוכת-טווח ובעלת השלכות כספיות גדולות. על אף כל אלה, הסכם שכר-טרחה - אַיִן. בית המשפט המחוזי נתן אמון בעדותו של המשיב, כי דובר בינו לבין מנכ"ל יכין דאז על 4%, אולם חשוב להבהיר, כי ככל שניתן להבין מפרוטוקול עדותו של המשיב עצמו, השיחה בינו לבין המנכ"ל דאז מר קפלן בעניין זה היתה בקווים כלליים ביותר, ולא ניתן להבין - למצער לא על-פי העדות - אילו פרמטרים יובאו בחשבון בעת ביצוע חישוב. בנסיבות אלה, קשה לשער גם מה היתה הבנתו, ומה היו כוונותיו, של מר קפלן, במסגרת אותה "הסכמה למחצה", ששימשה לבית המשפט קמא עוגן להיתלות בו. יתרה מכך - כפי שראינו, הנושא העיקרי שבו נחלקו המומחים, אשר העידו לעניין השכר הראוי, הוא האם יש לבצע את החישוב מתוך הסכום "ברוטו", או שמא יש לנכות את התשלומים בהם מתחייב הלקוח בגין השבחת המקרקעין. יחד עם זאת, גם המומחים מטעם המשיבים גרסו, כי העניין נתון להסכמת הצדדים, וכי מקום בו "משתתף" עורך-הדין בהוצאות, בא הדבר לכלל ביטוי בגובה האחוז המשמש לקביעת השכר. כלומר, אין כללים ברורים וחד-משמעיים בעניין זה. לאור התשתית הזו, נראה לי כי בהיעדר הסכם שכר-טרחה, מן הראוי היה לחלק בין הצדדים את "הסיכונים", כלומר, לקבוע את השכר הראוי בדרך של התחשבות בחלק מתשלומי-החובה. כאמור, תשלומי החובה הם שניים - דמי היתר מהוונים למינהל, והיטל השבחה לרשויות התכנון. והנה, גם המומחה מטעם המשיב עצמו הלך בכיוון זה, בסברו כי יש לנכות את דמי ההיתר, אך לא את היטל ההשבחה. בית המשפט המחוזי, בפועל סמך ידו על חוות-דעת זו. דא עקא, שניכוי דמי היתר בשיעור של כ-40%, כמוצע על-ידי המומחה, אינו מבוסס, כנראה, על אדני המציאות. לטענת יכין, דמי ההיתר המהוונים הם בשיעור של 51%, ואילו היטל ההשבחה הוא בשיעור של 50% - הכל משווי הקרקע לאחר שינוי הייעוד. יכין אף מבקשת לצרף ראיות בערעור להוכחת נתונים אלה. נראה, איפוא, כי ראוי להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, על-מנת שייקבע את גובה דמי ההיתר ששולמו על-ידי יכין למינהל, ויפחית אותם משווי המקרקעין המושבחים (ברוטו). מתוך סכום זה ייגזר שכר הטרחה, בשיעור של 4%. ביתר ההשגות שהעלתה יכין כנגד פסק-הדין של בית משפט קמא - לא מצאתי ממש. סוף דבר 16. התוצאה היא, כי הערעור מתקבל, כאמור, בחלקו. מתוך שווי המקרקעין, כפי שנקבע על-ידי המומחה מטעם המשיב, ינוכו דמי ההיתר ששילמה יכין למינהל, כפי שייקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי - במידת הצורך לאחר שמיעת ראיות בנקודה זו בלבד. מתוך הסכום המתוקן ישולם שכר-טרחתו של המשיב, שיהיה בגובה 4%. הכל, בתוספת מס-ערך-מוסף כחוק, ובצירוף ריבית והצמדה כחוק, נכון ליום פסק-הדין. המשיב יישא בהוצאות המערערות ובשכר-טרחת עורך דינן, בסכום כולל של 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.עורך דיןשכר טרחה ראוישכר טרחת עורך דיןשכר טרחה