שימוש לרעה בכרטיס אשראי

בית המשפט פסק כי נעשה שימוש לרעה בכרטיס האשראי של התובע, שכן, לא הוכח קיומם של אחד החריגים הפוטרים מתשלום או השבת הסכום שנגבה עקב השימוש לרעה, ולא הוכחה רשלנות של התובע בכלל, ובפרט רשלנות בקשר לשמירה על הכרטיס.

להלן פסק דין בנושא שימוש לרעה בכרטיס אשראי:

פסק דין

רקע עובדתי
1.     התובע הינו אדם פרטי (להלן: "התובע"), אשר החזיק בכרטיס אשראי של הנתבעת (להלן: "הכרטיס").
     
     הנתבעת הינה תאגיד עזר, כמשמעו ב חוק הבנקאות (רישוי) התשמ"א - 1981, המנפיקה כרטיסי חיוב לביצוע עסקאות ורכישות בארץ ובחו"ל, על פי חוזה התקשרות עם לקוחותיה (להלן: "הנתבעת").

2.     בחודש אוגוסט 1999 הבחין התובע, כי בחשבונו, בבנק הפועלים סניף נווה - רם, בוצע על ידי הנתבעת חיוב בסך כולל של 17,142.22 ₪, בגין שתי עסקאות אשר בוצעו באמצעות כרטיס האשראי בחודש יולי 1999, בעיר אילת, שלא על ידי התובע ו/או בהסכמתו:
א.     עסקה ע"ס 12,630 ₪ - בנק בינלאומי - אילת
ב.     עסקה ע"ס 4,350 ₪ - פרבר תיירות - אילת (להלן: "העסקאות").
העסקאות בוצעו באמצעות מכשיר הטבעה ידני, אשר בו מוטבעים פרטי הכרטיס, שהוגש לצורך ביצוע העסקה, והוסכם על ידי הנתבעת, כפי שיפורט בהמשך, כי לא נחתמו על ידי התובע עצמו.

3.     משגילה התובע את דבר החיובים בחשבונו, פנה למחלקת הביטחון של הנתבעת והצהיר, כי הפעולות האמורות בכרטיס, לא בוצעו על ידו, שכן, באותה עת, בה בוצעו החיובים בעיר אילת, היה התובע במעצר בית, בביתו ברמת השרון, בשל קטטה בה היה מעורב, ודרכונו ותעודת הזהות שלו הופקדו במשטרת ישראל.
     כמו כן, הגיש התובע מיוזמתו תלונה למשטרת ישראל בגין העסקאות אשר בוצעו בכרטיסו.
     הנתבעת לדידה, ביצעה בדיקה של תלונת התובע (להלן: "הבדיקה"), אשר ארכה זמן ניכר (החל ממועד פנייתו של התובע בסמוך לחודש אוגוסט 99 ועד לחודש מאי 2002, לכל הפחות, בו נתקבלה תשובתה של הנתבעת, לפיה "הנושא נמצא בבדיקה"), ובמהלכה בחודש אוגוסט 1999, חויב שוב חשבונו של התובע בסכום של 3,652 ₪, בגין עסקה שלא נעשתה על ידו, בפרבר תיירות בעיר אילת, כך שסכום החיובים הכולל בגין העסקאות הגיע לכדי 20,794 ₪.

4.     במסגרת הבדיקה, שערכה הנתבעת, הוצע לתובע להגיע למשרדי הנתבעת לצורך ברור.
     התובע נענה להצעת הנתבעת, והתייצב במשרדיה לחקירה (להלן: "החקירה"), אשר בסיומה מסר את כרטיס האשראי, שהיה ברשותו, והביע את נכונותו לבצע בדיקת פוליגרף כדי לאשש את גרסתו.
     הנתבעת טוענת, כי כאשר נדרש התובע בפועל לבצע את בדיקת הפוליגרף, הוא נסוג מהסכמתו וסרב לעשות כן, טענה אשר מוכחשת על ידי התובע.

     ביום 26.02.04 במהלך דיון, שנערך בפני, עלה שוב נושא בדיקת הפוליגרף והצדדים הגיעו להסכמה, כי המחלוקת בתיק זה תוכרע בהתאם לתוצאות בדיקת פוליגרף, אותה יעבור התובע, וניתן תוקף של החלטה להסכמה האמורה. משנודע לתובע אודות ההסדר הדיוני, הודיע זה האחרון לבא כוחו, כי אין בכוונתו להסכים להסדר האמור, וזאת משום, שכאמור, בחקירה הביע התובע את נכונותו לבצע בדיקת פוליגרף, אך הנתבעת לא מימשה את זכותה, והעדיפה לפנות לבית המשפט.
     בהחלטתי מיום 30.03.04 התרתי לתובע לחזור בו מהסכמתו, וקבעתי, כי ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, גם אם הוא מחייב, אין לאוכפו בנסיבות העניין על התובע.

טענות הצדדים
4.     התובע טוען, כי בכרטיסו נעשה שימוש לרעה על פי סעיף 6 לחוק כרטיסי חיוב התשמ"ו - 1986 (להלן: "החוק"), באשר העסקאות בהן חויב חשבונו לא נעשו על ידו ו/או בידיעתו ו/או בהסכמתו.
     לאור העובדה, כי העסקאות לא נחתמו על ידי התובע, וכמו כן, לא נבדקה תעודת הזהות שלו, נכללות עסקאות אלו, בהן חויב חשבון התובע, שלא כדין, בגדר עסקה במסמך חסר על פי סעיף 9 א' לחוק, ובהתאם להוראת סעיף 9 ב' לחוק הייתה מחויבת הנתבעת להשיב לתובע את כל הכספים, אשר חשבונו חויב בהם, בגין העסקאות, האמורות.

     התובע טוען כי בעקבות משיכת הכספים מחשבונו על ידי הנתבעת, שלא כדין נגרמו לו נזקים המגיעים לכדי 48,514.22, נכון ליום הגשת התביעה (20,794 ₪ חיובים, 9,720 ₪ ריבית, 18,000 ₪ הוצאות התובע, עוגמת נפש, הוצאות משפט ושכ"ט).

     הנתבעת טוענת, כי לאחר בדיקה, שערכה מחלקת הביטחון שלה, היא הגיעה לכלל מסקנה, כי כל השימושים להם מתכחש התובע, נעשו בכרטיס האשראי המקורי של התובע, הן משום, שעל שוברי העסקאות המוטבעים מופיע סימן גרפי ייחודי לכרטיסי מאסטרקארד (שילוב של האותיות C ו M), אשר לא ידוע עד כה, כי הצליחו לזייפו מעולם.
     והן משום, שבעת ביצוע העסקה בבנק הבינלאומי נמצא מספר תעודת הזהות של המשתמש זהה למספר תעודת הזהות של התובע, ונבדק ה C.V.C של הכרטיס (שלוש הספרות האחרונות המודפסות על פס החתימה בגב כרטיס האשראי) ומספרו נמצא תואם למספר ה C.V.C המופיע על הכרטיס המקורי. מספר זה אינו מופיע בפס המגנטי, ובפרטים המוטבעים על הכרטיס, כך שלא ניתן להעתיקו באמצעות ציוד העתקה מגנטי ולא ניתן ללמוד פרטיו משובר מוטבע אשר הגיע באקראי לאדם אחר.

     כמו כן, מאירה הנתבעת כי קיים דמיון בין החתימה, המופיעה על השוברים לחתימת התובע, ובכך יש להצביע על כך שהעסקאות בוצעו בכרטיס המקורי של התובע.

המסגרת הדיונית - חוק כרטיסי חיוב
5. מערכת היחסים בין בנק, לקוח, ומנפיק כרטיס האשראי, הינה מערכת סבוכה
המתנהלת בצורה "חלקה" כאשר שלושת הצדדים, נהנים ממערכת זכויות
וחובות הנובעים משימוש בכרטיס האשראי.
הבעיה מתעוררת, כאשר המערכת מתחילה "לחרוק" עקב תקלות, חשדות או מעשים פליליים, הנעשים תוך שימוש בכרטיס האשראי, ובייחוד כאשר נעשה "שימוש לרעה" בכרטיס האשראי.
אחת הדרכים להגן על הלקוח, במקרה של "שימוש לרעה" בכרטיס, הותוותה ב"חוק".
במקרה של אובדן או גניבת כרטיס האשראי, קמה ללקוח חובה בסיסית ויסודית, להודיע בהקדם האפשרי לבנק ולחברת האשראי על האירוע, כדי שהמנפיק יוכל להתחיל ולפעול באופן מיידי למניעת השימוש בכרטיס.
חשיבות זו של מתן ההודעה, קיבלה אף ביטוי "בהוראות החוק" המבחין בין התוצאות שלפני מתן ההודעה ולאחריה, וקובע תוצאה שונה לגבי כל יום ויום בו ניתנה ההודעה ע"י הלקוח (סעיף 5 (ג) (1) ל"חוק").

התלבטות רבה ליוותה את חקיקת "החוק" וגם כיום, התלבטות זו עדיין קיימת, כשבאים ליישם את הוראות "החוק" בקשר לשאלה , מי צריך לשאת בסיכון, במקרה של "שימוש לרעה" בכרטיס.

בספרם של א. ברק וע. פרידמן, "כרטיסי חיוב", נסקרה סוגיה זו בסעיף 15.2, עמ' 304 ואילך.
תשובה לשאלה, על מי יש להטיל את הסיכון במקרה של "שימוש לרעה", תינתן לאחר שייבחנו שלושת העקרונות המנחים לבדיקת סוגיה זו:
א.     עקרון פיזור הנזק.
ב.     מבחן האשמה.
ג.     הרשלנות הנזיקית.
מכוח חוסנו והרווח המופק על ידו, רק טבעי הוא, שהמנפיק יישא בנטל העיקרי עפ"י עקרון "פיזור הנזק", וכך אף קבע המחוקק ב"חוק".
מאידך את "מבחן האשמה", יש לבדוק לאור מעשיו ומחדליו של הלקוח, שבעקבותיהם נעשה "שימוש לרעה" בכרטיס שלו, ובמקרה כזה יש לבדוק את האשם או הגורם, לאובדן או לגניבת "הכרטיס".
גם בשלב "בדיקת האשם" וגם בשלב שלאחר גניבת או אובדן הכרטיס, יש לבחון את שאלת, רשלנותו של הלקוח לאירוע הגניבה או האובדן, ויש לבחון גם את "רשלנותו התורמת", לאחר הגניבה או האובדן.

גם המחוקק יצא מתוך נקודת הנחה כי ברוב המקרים הלקוח לא נושא בסיכון הנובע מ"שימוש לרעה" בכרטיס האשראי, אך זאת בתנאי יסודי ובסיסי, שהוא לא תרם ל"שימוש לרעה" ומתוך הנחה כי קיימת ללקוח חובת זהירות כלפי המנפיק מכוח סעיף 35 לפקודת הנזיקין.
הלקוח חייב לקחת בחשבון, כי המנפיק עשוי להינזק, אם הלקוח לא ינקוט באמצעי זהירות למניעת ה"שימוש לרעה", ולכן גם המחוקק קבע שלקוח לא ייהנה מאותה חלוקת אחריות ומחויבות, במקרים בו גרם ל"שימוש לרעה" בכרטיס האשראי, במעשה או במחדל ( סעיף 5 ד' ל"חוק").

בענייננו, טוען התובע, כי בכרטיסו נעשה שימוש לרעה, בהתאם לסעיף 6 לחוק.

מפאת חשיבותו יש לבחון את הוראת סעיף 6 לחוק, העוסק באחריות להשבת סכומי חיוב שנעשו תוך שימוש לרעה בכרטיס חיוב:

(א) חוייב לקוח בשל עסקאות או פעולות שנעשו תוך כדי שימוש לרעה בכרטיס חיוב, ישיב המנפיק ללקוח, בהקדם האפשרי אך לא יאוחר משלושים ימים מיום הודעת הלקוח, את סכום החיוב, למעט הסכום שבו חייב הלקוח לפי סעיף 5 (ג).

(ב) אין באמור בסעיף קטן (א) כדי לגרוע מזכותו של המנפיק לחזור ולחייב את הלקוח ביתרת סכום החיוב, אם נוכח המנפיק שהשימוש נעשה בנסיבות המפורטות בסעיף 5 (ד) והוא מסר ללקוח הודעה המפרטת את הנימוקים לחיוב.

(ג) לענין סעיף 5(ה1) בדבר סכום הכסף הצבור בכרטיס תשלום, יהווה תצהיר של הלקוח ראיה לכאורה להוכחת סכום הכסף הצבור בו; המנפיק ישיב ללקוח, בתוך חמישה עשר ימים מיום מסירת התצהיר, את סכום החיוב המגיע לו לפי התצהיר; אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לגרוע מזכותו של המנפיק לדרוש מהלקוח את השבת הסכום שנתן לו, אם נקבע בפסק דין חלוט כי הכספים לא הגיעו ללקוח כדין.

סעיף 5 (ד) לחוק כרטיסי חיוב הינו החריג השולל את אחריות חברת האשראי:

(ד) הגבלת האחריות האמורה בסעיף זה לא תחול אם נתקיים אחד מאלה:
(1) הלקוח מסר את כרטיס החיוב לאדם אחר, למעט מסירה בנסיבות סבירות למטרת שמירה בלבד ; לענין זה, מסירת כרטיס החיוב יחד עם הצופן לא תיחשב כמסירה בנסיבות סבירות ;

(2) השימוש בכרטיס החיוב נעשה בידיעת הלקוח ;

(3) הלקוח פעל בכוונת מרמה.

נטל ההוכחה
6.     "איש אינו נהנה איפוא מן הספק במישור האזרחי וההכרעה נופלת על פי
     עמידתו של הנושא בנטל השכנוע, בדרישה של הטיית מאזן ההסתברות
לטובתו."
(השופט י. קדמי בסיפרו "על הראיות" (חלק שלישי) מהדורה תשס"ד 2003 בעמוד 1543 , 1550).
     
בענייננו, על התובע, הטוען לשימוש לרעה בכרטיסו, להוכיח, כי הכסף נמשך מחשבונו באמצעות כרטיס האשראי, וכי לטענתו הוא כמורשה יחיד, לא עשה שימוש בכרטיסו.
בענייננו, טוען התובע כי הוא היה במעצר בית בביתו, בעת שנעשתה המשיכה, כרטיס האשראי היה עימו ודרכונו ותעודת הזהות שלו הופקדו במשטרה.
די בכך שטענות אלו של התובע לא יסתרו, ויהיו מקובלות, כדי שהנטל יעבור לכתפי הנתבעת, להוכיח שלא נעשה שימוש לרעה בכרטיס, וכי המקרה דנן נופל בגדר חריגיו של סעיף 5 (ד) לחוק.

     בעניין העברת נטל הראייה מהתובע לנתבע נאמר בע"פ 28/49 - סעיד חוסין זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל . תק-על 50(2), 5 ,עמ' 17, כי:
"הכלל הוא, שבעל הדין שעליו מוטלת החובה מס' 1 ("חובת הראיה"), הוא הוא שצריך לפתוח בפרשת ההוכחות ומחובתו להמציא עדות במידה המספיקה לכאורה (פרימה פציה) כדי ביסוס טענתו. ורק בהגיעו למדרגה זו עוברת החובה מס' 2 ("חובת ההוכחה") למתנגדו, החייב עתה להמציא עדות מצדו. "

במקרה דנן, הנתבעת טוענת, כי גרסת התובע הינה שיקרית, וכי לא נעשה שימוש לרעה
בכרטיסו.
לעניין נטל ההוכחה לתרמית במשפט אזרחי, יפים דבריו של כבוד ס. הנשיא י. פלפל בע"א
(באר-שבע) 1203/01 - בן חמו אברהם נ' חברת ישראכארט . תק-מח 2002(2), 4463 עמ'
464, שם הוא מפנה לפסיקה המנחה ואומר :

"בע"א 400/86 עזבון המנוח בן-ציון קריגר נגד ד"ר סבינה שטנה פ"ד מ"ב (4)504 ,500 צוטט ע"א 292/64 פ"ד יט (1)416 ,414
שם נפסק כי - "טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי כל ענין וענין לגבי כל סכום וסכום".

בע"א 260/82 סולומון נ. אמונה פ"ד לח (4) 256 ,253 נאמר כי -
"אך טבעי הוא, שבית-משפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל דין מירמה". (וכן ע"א 365 ,359/79 פ"ד לה (1) 711 ,701) .

אשר לרמת הראיות שיש להביא נגד המואשם במרמה נפסק בע"א 475/81 זיקרי נ. כלל פ"ד מג (1) 599-600 ,589 כי -
"שהצד שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב ונכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים".

וכן ראה גם ע"א 51/89 האפוטרופוס הכללי נ. צאלח אסעד פ"ד מו (1) 500 ,491 שם נפסק כי עול ההוכחה לעניין טענות המרמה הינו "כבד למדי".

ביצוע בדיקת תעודת זהות ומעצר הבית
7.     מר נריה יעקב, סגן מנהל מחלקת הביטחון של הנתבעת (להלן:"מר נריה"), העיד בחקירתו מיום 26.03.04, עמוד 8 כי:
     " לפי ההסכם צריך לבדוק את האדם על פי תעודה מזהה ולבדוק תאימות של האדם".
     (ההסכם - הכוונה היא להסכם ההתקשרות בין חברת האשראי - מנפיקת הכרטיס, ללקוח - המחזיק בכרטיס. הערה שלי י.ש).

התובע טען, כי בעת שבוצעו החיובים, הוא היה נתון במעצר בית ברמת השרון, ולפיכך הוחזקה תעודת הזהות שלו בידי משטרת ישראל, ומכאן שבהכרח לא היתה התעודה בידי מבצע העסקאות באילת.
דווקא הנתבעת היתה זו שצרפה את אישורה של המשטרה, לכך שתעודת הזהות של התובע ודרכונו אכן הופקדו במשטרה, ולמרות ניסיונם לא הצליחו לסתור את תוכנו של האישור בחקירה הנגדית של התובע מיום 26.02.04 , עמוד 11:
"ש.היה לכם מסמך משטרתי, האם פניתם למשטרה כדי לברר האם האישור הוא נכון לא נכון, תקף רק לגבי הדרכון או רק לגבי ת.ז?
ת. על פי ניסיוני כאיש משטרה, היה תמוה בעיניי. ניסינו לבדוק ולא הצלחנו לקבל תשובות."

מדברים אלה עולה, כי לנתבעת אין כל ראיה המעידה כי תעודת הזהות לא הופקדה כנטען במשטרה, בתאריכים הרלבנטיים לכתב התביעה, ועל אף זאת טוענת הנתבעת, כי בעת ביצוע העסקאות הוצגה תעודת הזהות של התובע.

בעסקה ע"ס 12,630 ₪, שהתבצעה בבנק בינלאומי - אילת, הנתבעת מתבססת על פלט המחשב שלה, לפיו טרם מתן האישור למשיכה נבדקה, כביכול מול פקיד הבנק באילת תעודת הזהות של מוסר הכרטיס.
ברם, פלט המחשב האמור הינו עדות שמיעה שכן, בפני המוקדן של הנתבעת אשר הקליד את הנתון למחשב לא הוצגה תעודת הזהות וההקלדה בוצעה על ידו בהתבסס על נתונים שנמסרו לו טלפונית על ידי פקיד הבנק באילת.
הנתבעת יכולה הייתה לזמן לעדות את פקיד הבנק הבינלאומי, אשר יכול היה להעיד על משיכות הכספים הבנק הבינלאומי, או על הנהלים המקובלים בעת משיכת כספים מהבנק, אולם לא עשתה זאת.

יתרה מזאת, תמהני, הכיצד יכולה הייתה הנתבעת לקבוע נחרצות, כי נבדקה תעודת הזהות של התובע, ואכן מדובר בכרטיסו המקורי מבלי שחקרה את הספקים אשר ביצעו את העסקאות, כפי שהעיד מר נריה בחקירתו, עמוד 11 לפרוטוקול :
"ש. תאשר לי שלא חקרתם את אותם ספקים שלכם שביצעו את העסקאות שאנו תובעים אותם בגינם אותם 3 ספקים ולא חקרתם אנשי הבנק הבינלאומי.
ת. לא הייתה חקירה".

עדותו של מר נריה חשפה, כי מנגנון האבטחה של חברת האשראי אינו מוגן באופן מוחלט והרמטי, מפני טעויות אנוש, ומפני נוכלויות מכוונות אשר מצליחות להתעלות על האמצעים, בהם נוקטת הנתבעת.
כך לא שלל מר נריה, בחקירתו, עמוד 9 לפרוטוקול, את האפשרות, שבפועל לא הוצגה תעודת זהות בפני פקיד הבנק וכי פקיד הבנק מסר למוקדן מספר תעודת זהות, כפי שנמסר לו בעל פה על ידי מבצע העסקה ו/או באמצעות מסמך אחר:
"ש. תאשר לי שיכול להיות שאותו אדם שניסה לחקות כדבריך את חתימת התובע ע"ג אותו שובר, ידע גם בדרך זו או אחרת את מס' ת.ז או אפילו היה לו מסמך מזוייף או מסמך דומה או שהציג עדותו באמצעות מסמך אחר.
ת. כן ולא, אני לא יודע."
     
בהמשך חקירתו שב ומודה מר נריה כי קיימת אפשרות נוספת לפיה, במקום בו לא נבדקה תעודת זהות, ירשם כי נבדקה:
"ת. אותו מוקדן יכול היה גם להתבלבל במקום 1 ללחוץ 3 ואתה לא יודע אם הוא טעה.
ת. תמיד קיימת ספקולציה שהמוקדן טועה. תעודת הזהות נבדקה בטלפון."

בנוגע לעסקה ע"ס 4,350 ₪, שהתבצעה בפרבר תיירות - אילת, הודה מר נריה כי ככל הנראה, לא נבדקה תעודת זהות כלל, שכן, שכן בעמוד 9 לפרוטוקול, לשאלת ב"כ התובע האם בדקו תעודת זהות, הוא משיב:
"פה אני לא רואה שבדקו".

בנוגע לעסקה ע"ס 3,652 ₪, שהתבצעה אף היא בפרבר תיירות - אילת, טוען מר נריה, כי נבדקה תעודת הזהות על סמך רישום תעודת הזהות בכתב יד על גבי השובר הידני, אולם, גם הכיתוב על השובר מהווה עדות שמיעה, שהרי אין בו כדי להעיד כי בפועל אכן הוצגה תעודה מזהה, ושוב, בחרה הנתבעת, שלא לזמן לעדות את בעל העסק, אשר ביצע את העסקה, על מנת שיאשש את גרסתה בדבר הצגת תעודת הזהות.

אי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערערת את גרסתו ולפעמים אף שוללת את גרסתו של הצד, שנמנע מהבאת העדות.
בעניין הימנעות בעל דין מלהעיד נקבע בע"א 795/99 פרנסואה נ. פוזיס פ"ד נד (3) 107, עמוד 118 נקבע:
"הלכה מושרשת היא כי הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בהמנעות בעל דין להעיד. במצב דברים זה רשאי בית המשפט מאז ומתמיד להעניק ל"שתיקתו" של בעל דין משקל ראייתי לחובתו. משקל ראייתי זה עולה, מטבע הדברים על המשקל שמייחסים בדרך כלל לאי העדתו של עד בעוד שבעל דין מוחזק ככלל כעד מרכזי".

בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' פ"ד מה (4) 651, בעמוד 658 נקבע:
"אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד".

מן האמור לעיל, עולה, כי , התובע הרים את נטל הראיה, והוכיח כי במועד בו התבצעו העסקאות, הוא אכן היה במעצר בית בביתו, תעודת הזהות שלו הופקדה במשטרה, ומשכך השימוש בכרטיסו, לא נעשה על ידו.
עדותו של התובע לא נסתרה על ידי הנתבעת, שכאמור, בחרה שלא לזמן אף אחד מן האנשים אשר היו מעורבים בביצוע העסקאות, והדבר אכן נזקף לחובתה שכן, היא לא צלחה בניסיונה להוכיח, כי בוצעה בדיקת תעודת זהות בטרם הותר השימוש בכרטיס, כנדרש על פי ההסכם.
כאמור, משהרים התובע את הנטל המונח לפתחו, והוכיח כי נעשה שימוש לרעה בכרטיסו, עובר נטל הראייה אל הנתבעת, לסתור את טענותיו של התובע, ולהראות, כי המקרה נופל בגדר חריגיו של סעיף 5 (ד) לחוק.

שימוש בכרטיס המקורי
8.     הנתבעת טוענת, כי לאחר בדיקה, שערכה מחלקת הביטחון שלה, היא הגיעה לכלל מסקנה, כי כל השימושים להם מתכחש התובע, נעשו בכרטיס האשראי המקורי של התובע.
     טענתה זו של הנתבעת נסמכת על בדיקה שבוצעה על ידה, כפי שהעיד מר נריה:
" אנו לקחנו את העתקי השוברים בדקנו על פי הידע והנסיון שלנו, השוונו אני טוען שמדובר בהטבעה של שובר ידני בכרטיס המקורי".
הנתבעת, כאמור, טענה, כי על שוברי העסקאות המוטבעים מופיע סימן גרפי ייחודי לכרטיסי מאסטרקארד, אשר לא ידוע עד כה, כי הצליחו לזייפו מעולם, וכי בעת ביצוע העסקה בבנק הבינלאומי נבדק ה C.V.C של הכרטיס, שלא ניתן להעתיקו באמצעות ציוד העתקה מגנטי, ולא ניתן ללמוד פרטיו משובר מוטבע, אשר הגיע באקראי לאדם אחר.

טענות הנתבעת קובעות קביעות עובדתיות, אשר דורשות מטבע הדברים, מומחיות וידיעה מקצועית בתחום זיוף כרטיסי אשראי, ומתבקש היה, כי הנתבעת תזמן מומחה מטעמה, אשר יוכל לתמוך בטענותיה, ולבססן.
מר נריה, על אף היותו מנהל המחלקה לביטחון אצל הנתבעת, אינו מומחה בתחום, ודבריו אינם משמשים תחליף לחוות דעת של מומחה בר - סמכא, אשר ודאי קיים בנמצא, וניתן היה להביאו לעדות, כפי שודאי עשתה הנתבעת במקרים אחרים.

כמוכן, לא הובא לעדות מר אהוד מלך, אשר חקר את התובע באופן אישי, ואף לא צורף תצהיר מטעמו.

למרבה התמיהה, שוב בחרה הנתבעת שלא לזמן עד אשר עשוי לתמוך בגרסתה (ראה סעיף 7 לפסק דיני), ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, ולפיכך גם בעניין זה, מתערערת גרסתה ונשמטת הקרקע תחת טענותיה.

יתר על כן, לא זאת בלבד שהנתבעת לא הוכיחה, כי כטענתה לא ניתן לזייף את הכרטיס המקורי, אלא שמר נריה עצמו הודה, בחקירתו, עמוד 9-10 לפרוטוקול, כי זיוף כרטיס אשראי הינו אפשרי :
"ש. אין בעיה היום לזייף כרטיסי אשראי.
ת. יש בעיה אבל זה אפשרי.
ש. תסכים איתי שידיה של מח' החקירות בחברה עמוסות בעבודה.
ת. לצערי כן.
ש. תסכים איתי שמתרחשים מדי יום ביומו הונאות עוקצים, זיופים כפי שאמרת.
ת. נכון.
ש. תאשר לי שאותם זיופים, עוקצים והונאות נעשות בתחכום יתר מפעם לפעם.
ת. בהחלט."

לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי גרסת התובע עדיפה במאזן ההסתברות, וכי הנתבעת לא צלחה בהרמת נטל הראייה אשר הוטל עליה, שכן לא הציגה ראיות מוצקות, כי החיוב נעשה באמצעות הכרטיס המקורי, וכי המקרה אכן מנוי על חריגיו של סעיף 5(ד) לחוק.

עסקה במסמך חסר
9.     כאמור, על סמך הראיות שהוצגו בפניי, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לקבל את תביעת התובע, אולם למעלה מן הצורך, אסקור את סעיף 9 לחוק כרטיסי חיוב, העוסק ב"עסקה במסמך חסר", ואף הוא רלוונטי לענייננו:
"(א) בסעיף זה, "עסקה במסמך חסר" - עסקה בין לקוח לבין ספק, שבה לא הוצג כרטיס אשראי, או עסקה שבמסמך המעיד עליה לא צוינו פרטים כאמור בסעיף 8, או עסקה שהמסמך המעיד עליה לא נחתם בידי הלקוח.

(ב) חויב לקוח לשלם את תמורתה של עסקה במסמך חסר, והודיע למנפיק, תוך שלושים ימים מיום שנמסרה הודעת המנפיק על החיוב שהוא לא ביצע את העסקה או שפרטי המסמך הושלמו שלא בסכום שבו התחייב הלקוח, ישיב לו המנפיק את סכום החיוב בערכו ביום החיוב, או את ההפרש שבין סכום החיוב המוסכם על הלקוח לפי הודעתו, לבין הסכום הרשום במסמך, לפי הענין, תוך חמישה עשר ימים מיום מסירת הודעת הלקוח, והוראות סעיפים קטנים (ג) ו-(ד) לסעיף 6 א יחולו, בשינויים המחויבים."

אין מחלוקת, כי העסקאות לא נחתמו על ידי התובע עצמו, ואף העיד על כך, מר נריה:
"ש...האם בדקת את החתימה, זו חתימתו?
ת. אני מעיין ומשיב: להערכתי החתימה על השוברים לא חתימתו, היא דומה."

כמו כן, כאמור, תעודת הזהות שלו לא נבדקה בעסקה אחת, ובשתיים האחרות לא הוכח, כי אכן נבדקה, ולפיכך, נכללות עסקאות אלו, בהן חוייב חשבון התובע, שלא כדין, בגדר עסקה במסמך חסר על פי סעיף 9 א' לחוק, ולפיכך, גם בהתאם להוראת סעיף 9 ב' לחוק מחוייבת הנתבעת להשיב לתובע את כל הכספים, אשר חשבונו חוייב בהם, בגין העסקאות, האמורות.

סוף דבר
10.     התובע בתביעתו ביקש לחייב את הנתבעת בריבית מירבית, הנהוגה בבנק (סעיף 22 לכתב התביעה) ומיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל ריבית והפרשי הצמדה כחוק (סעיף 24 לכתב התביעה).
     הנתבעת בכתב ההגנה (סעיף 22 ו- 23 ) הכחישה את חבותה לתשלום הריבית.
     התובע בתצהירי העדות הראשית שלו חוזר על דרישתו זו, אך במהלך עדותו והבאת ראיותיו, לא הציג כל ראייה לגבי גובהה של אותה "ריבית מירבית".
     רק בשלב הסיכומים הוכנס לראשונה אישור לגבי הריבית החריגה, וברור כי דרך זו של הגשת ראיות אינה קבילה, ואף פסולה.
     בנסיבות אלו, נדחית תביעת ודרישת התובע לתשלום ריבית מירבית, והסכום יחוייב בהתאם לדין בריבית והפרשי הצמדה כחוק.
     
     לא הובאה לי כל ראייה לגבי הוצאות שהוציא התובע, ולא השתכנעתי, כי נגרמה לתובע עוגמת נפש, כשרכיב זה, הינו רכיב שנתון תמיד, לאומדנה ולהתרשמותו של בית המשפט.

11.     מן הטעמים האמורים לעיל, הריני קובע, כי נעשה שימוש לרעה בכרטיסו של התובע, שכן, לא הוכח לי קיומם של אחד החריגים הפוטרים את הנתבעת מתשלום או השבת הסכום שנגבה עקב השימוש לרעה, ולא הוכחה לי רשלנות של התובע בכלל, ובפרט רשלנות בקשר לשמירה על הכרטיס.

12.     לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 20,794 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 02.08.99, הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪,שכ"ט עו"ד בסך של 3,600 ₪ + מע"מ.
כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, וממועד זה ואילך יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק נתוני אשראי

  2. כרטיס אשראי חסום

  3. ביטול עסקת אשראי

  4. הכחשת עסקת אשראי

  5. זיוף כרטיסי אשראי

  6. העמדת אשראי לפרעון

  7. כרטיס אשראי מזוייף

  8. אי חידוש מסגרת אשראי

  9. תביעה בגין העמדת אשראי

  10. שינוי הסכם אשראי עם הבנק

  11. שימוש לרעה בכרטיס אשראי

  12. הפסקת אשראי על ידי הבנק

  13. שימוש בכרטיס אשראי גנוב

  14. אשראי במסגרת ליווי בנקאי

  15. חיוב על כרטיס אשראי גנוב

  16. תביעה נגד כאל כרטיסי אשראי

  17. חריגה ממסגרת אשראי מאושרת

  18. גביה שלא כדין בכרטיס אשראי

  19. תיקון חוק שירות נתוני אשראי

  20. תביעה של לאומי קארד נגד לקוח

  21. הפסקת אשראי בנק לפרויקט בניה

  22. איבוד כרטיס אשראי בשדה התעופה

  23. טענה כי הבנק ניצל מצוקת אשראי

  24. ביטול קנייה בכרטיס אשראי שנגנב

  25. אחריות ספק בעסקת אשראי טלפונית

  26. תביעה בגלל סירוב הבנק לתת אשראי

  27. רשלנות בשמירה על קוד כרטיס אשראי

  28. דרישה לפתוח חיסכון כתנאי לקבלת אשראי

  29. בקשה לא לחייב חשבון - אשראי דוקומנטרי

  30. בדיקת תעודה מזהה - תשלום בכרטיס אשראי

  31. תקנות שירות נתוני אשראי, התשס''ד-2004

  32. אשראי בריבית נמוכה לרכישת קרנות נאמנות

  33. חוק היטל על אשראי במטבע חוץ, התשמ"ז-1987

  34. הזמנת כרטיסי טיסה באמצעות כרטיס אשראי מזוייף

  35. שימוש בצ'קים או כרטיס אשראי בהליך פשיטת רגל

  36. פיצוי על חוסר אפשרות למשוך כסף בכרטיס אשראי בחו''ל

  37. בקשה להבהרת החלטה ולמתן צו עיקול זמני על מסגרת האשראי

  38. הסתמכות על הבטחה בעל פה על ידי עובדי הבנק כי יינתן אשראי

  39. צו שירות נתוני אשראי (דחיית תחילתו של החוק), התשס"ד-2004

  40. תקנות שירות נתוני אשראי (הכשרה לפקח על פעולות), התש''ע-2009

  41. העובדה שהבנק היה נכון בעבר לסטות ממסגרת האשראי המוסכמת אינה מחייבת

  42. צו שירות נתוני אשראי (דחיית תחילתו של תיקון מס' 3 לחוק), התשס"ט-2009

  43. טוען הבנק כי לא חייב לכבד כל פעולה אשר תביא לחריגה ממסגרת האשראי בחשבון

  44. תקנות השקעות משותפות בנאמנות (עסקאות באשראי ופדיון יחידות באשראי), התשס''א-2001

  45. תקנות הגנת הצרכן (מכירות, מכירות באשראי, מכירה מיוחדת ועסקה ברוכלות), התשמ''ג-1983

  46. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (קביעת אחידות מטבע בחוזי ביטוח ודמי ביטוח באשראי), התשמ''ד-1984

  47. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון