בית המשפט פסק כי לתובע אין עילת תביעה אישית מכוח חוק הגנת הצרכן, ולפיכך אינו רשאי לתבוע בשם קבוצת צרכנים- כאמור בסעיף 35א לחוק הגנת הצרכן. להלן החלטה בנושא עילת תביעה אישית תביעה ייצוגיות: החלטה פתח דבר עניינה של בקשה זו (בש"א 14163/03) שהוגשה ביום 14/07/03, הוא מחיקה על הסף של בקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית. בטרם אתייחס לבקשת המחיקה אביא תמצית טענות הצדדים לבקשה להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית. העובדות: התובע התקשר עם הנתבעת בחוזה מתן שירותי טלפון לשיחות מחוץ לגבולות מדינת ישראל. לדבריו, קיימת קבוצת תובעים שגם הם התקשרו עם הנתבעת שהוא מבקש לייצגם. התובע, בעל תואר שני בהנדסת מכניקה העובד כמבקר איכות במפעל צג במגדל העמק, אשר הצטרף כמנוי לשירותי שיחות טלפון חוץ אצל הנתבעת היא חברה שהתאגדה במדינת ישראל כדין, העוסקת בתחום התקשורת והטלקומוניקציה למתן שירותי טלפון ושיחות מחוץ לגבולות מדינת ישראל. בשנת 1997, ניתן לקווי זהב רשיון למתן שירותי בזק בינלאומיים, ומחודש יולי היא החלה במתן שירותים כאמור, לצד חברת בזק בינלאומי שסיפקה עד לשנה זו שירותים אלה באופן בלעדי, ולצד חברות אחרות שהצטרפו לתחרות. לטענת התובע, הוא וקבוצת תובעים אנונימיים נוספת בחרו בקווי זהב כספקית שירותי תקשורת החוץ, עקב הפרסום הרחב באמצעי התקשורת, לפיו הנתבעת, המשתמשת בטכנולוגיה חדישה אשר איכות השיחה בה גבוהה, הציעה שירותי שיחות טלפון זולים משיעור מחירי השיחות בחברות התקשורת השונות. בתחילת חודש מאי 2001, קיבל התובע את חשבון הטלפון, הכולל את פירוט שיחות הטלפון בגינן חויב באמצעות כרטיס האשראי, בהתאם להרשאה שנתן בעת שנרשם כמנוי. לאחר עיון בחשבון, גילה התובע כי הוא חויב ע"י קווי זהב גם בתשלום עבור שיחות טלפון שלא נענו ע"י הצד השני. כך קרה גם בתחילת חודש אוגוסט 2001. התובע פנה למוקד שירות הלקוחות של קווי זהב. ולאור פנייתו, זוכה חשבונו בגין חיוב שגוי. למרות זאת, הוא גילה, לדבריו, כי קווי זהב ממשיכה לחייב אותו בגין שיחות שלא נענו. התובע פנה לקווי זהב בשנית, וקיבל ממנה מכתב ביום 12/12/01, שבו היא מודיעה לו על זיכוי חשבון הטלפון שלו עבור שיחות קצרות ללא מענה החל מחודש אפריל 2001 ועד דצמבר 2001. ביום 27/02/02, קיבל התובע מכתב נוסף מקווי זהב, ובו הוסבר לו כיצד פועלת מערכת ניתוב השיחות לחו"ל, וכי למרות מאמציה של קווי זהב למנוע את הישנות התקלה, הרי שתיתכנה תקלות חוזרות מסוג זה. התובע ציין, כי חשבונם של מכריו לא זוכה בהתאם, בגין חיוב על שיחות שלא נענו, משום שלא פנו בדרישה זו לקווי זהב. התובע הגיש תביעה למתן צו הצהרתי, פיצוי כספי וצווי עשה ומניעה, וכן הגיש בנפרד בקשה לאשר תובענה שהוגשה כתובענה ייצוגית (בש"א 18292/02), הן מכוח חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן") והן מכוח תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנה 29"). יצויין, כי כבר התובענה האישית נוסחה כתובענה ייצוגית ובעת הגשתה לא היתה לתובע עילת תביעה אישית. טענות התובע 1. קווי זהב הפרה את איסור ההטעיה שבסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן. ההטעיה, כך נטען, התקיימה בכך שקווי זהב פרסמה באמצעי התקשורת את הסיסמה: "סתם כי בא לי לדבר 012", שממנה עולה כי הצרכן מחויב עבור הדיבור, ואילו לאחר שהוא נרשם כמנוי בקווי זהב, היא מחייבת אותו גם בגין שיחות טלפון שלא נענו. 2. בחיוב ציבור הלקוחות בגין שיחות שלא נענו, יש משום ניצול הצרכן בניגוד לסעיף 3 לחוק הגנת הצרכן. הניצול הוא בכך שבהיותה שולטת על אופן חיוב הצרכן בגין שיחות הטלפון לחו"ל, קווי זהב מחייבת אותו בתשלום זמן ההתקשרות, מבלי שהיתה היענות מהעבר השני. 3. קווי זהב פעלה בחוסר תום לב ולא בדרך מקובלת, משלא זיכתה את מנוייה בגין חיוב עבור שיחות טלפון שלא נענו, למרות שידעה על התקלה. בכך פעלה קווי זהב בצורה המגיעה כדי עשיית עושר ולא במשפט על חשבון ציבור לקוחותיה והפרה את חובות האמון ו/או חובות הגילוי המוטלות עליה. 4. לפיכך על קווי זהב לפצות את התובע ואת ציבור מנוייה בגין הסכומים שנגבו מהם שלא כדין, ואף מבלי ידיעתם. 5. באשר להגשת התביעה בדרך של תובענה ייצוגית, הרי שהתובענה עונה על הקריטריונים הקבועים בסעיף 35ב לחוק הגנת הצרכן: א. א. התובענה מוגשת בתום לב, והראיה לכך היא שהתובע מגיש את התביעה רק לאחר שקווי זהב הודתה בטעותה, אך בכל זאת נמנעה מלתקן את התקלה וממשיכה לגבות כספים שלא כדין. ב. ב. קבוצת המעונינים בתובענה היא עצומה, וכוללת את ציבור הלקוחות של קווי זהב, או לפחות החלק שנדרש שלא כדין לשלם עבור שיחות טלפון שלא נענו. זהותם של הנמנים על הקבוצה, ומספרם נמצאים ברשותה של קווי זהב. ג. ג. התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין: הסכומים הנתבעים הם נמוכים, עד כי לא סביר שיוגשו בגינן תביעות אינדיבידואליות, לכל חברי קבוצת התובעים יש אינטרס משותף בנושא התובענה, העובדות הרלבנטיות לתובענה זהות לגבי כל אותם החברים, וכך גם עילות התובענה והסוגיות המשפטיות שעולות בעקבותיה, עילות התביעה מבוססות, וקיימים סיכויים טובים לכך שההכרעה תהא לטובת התובע, בתובענה קיים אינטרס ציבורי מובהק, והיא תשמש כאמצעי הרתעתי-חינוכי הטוב ביותר. ד. ד. התובע מייצג בדרך הולמת את עניינם של חברי הקבוצה. 6. 6. הסעדים המתבקשים הם מגוונים ובית המשפט מתבקש להורות עליהם באופן מצטבר או חלופי. פרט לסעד הצהרתי שלפיו הנתבעת הטעתה ביודעין את הקבוצה והפרה את הוראות סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, מתבקשים סעדים ממוניים של השבת הסכומים ששולמו שלא כדין בתוספת ריבית והפרשי הצמדה- סכום שאותו העריך התובע בסך של 118,000,000 ₪ , איסור על גבייה בגין שיחות טלפון שלא נענו ופיצוי בגין נזק שאינו ממוני בהתאם לסכום שייפסק. באשר לתובע עצמו, מתבקש בית המשפט לחייב את קווי זהב בתשלום לתובע בגין הגשת התביעה כתובענה ייצוגית בהתאם לסעיף 31(ב)(1) לחוק הגנת הצרכן, וכן לאשר לב"כ התובע לקבל שכר טרחת עו"ד בשיעור שייקבע על ידי בית המשפט בנוסף ל-20%+מע"מ מסך הסכום שייפסק לכלל חברי הקבוצה. 7. 7. לחלופין, מתבקש בית המשפט להתיר את ניהול התובענה כתובענה ייצוגית לפי תקנה 29. 8. 8. במאמר מוסגר יצוין, כי לאחר קבלת תשובת הנתבעת שטענה בין השאר שאין לתובע עילת תביעה כי לא נגרם לו נזק, הגיש ב"כ התובע בקשה לתיקון התובענה תוך הוספת תביעה כספית לחודש פברואר 2002 בטענה של השמטה מקרית. טענות הנתבעת 1. 1. הנתבעת בתשובה לבקשה בכתב לאישור הגשת תובענה ייצוגית טענה, כי דין הבקשה להידחות על הסף, שכן היא אינה מגלה עילה להגשת תביעה אישית ועילה להגשת תובענה ייצוגית. לתובע אין עילת תביעה אישית, שכן קווי זהב זיכתה את חשבונו בגין החיוב השגוי בטרם הגשת התביעה. הנתבעת מסתמכת על החלטתו של בית משפט זה בעניין ת"א (תל-אביב-יפו) 1590/01 הראל מיכל נ' א.א. מוקד 101 תק-מח 2002(1) 3495, בה אמר סגן הנשיא דאז כב' השופט קלינג, כי מכיוון שהמבקשים לא דרשו מהמשיבה את השבת הכספים ונתנו לה הזדמנות סבירה לסלק את תביעתם בטרם פנו לבית המשפט, "נודף חוסר תום לב". בענייננו, למרות שהתובע דרש את השבת הסכום ששולם, ואף קיבל אותו, הוא הגיש תובענה ייצוגית כנגד קווי זהב. ראוי לציין כבר עתה, כי פסק דינו של כב' השופט ד"ר קלינג הנ"ל בוטל בהסכמת הצדדים על ידי בית המשפט העליון בע"א 4046/02 מיום 11/06/03, והתיק הוחזר לבית משפט זה לדיון בשאלה אם יש מקום לאשר התובענה כתובענה ייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן. 2. 2. הבקשה אינה מגלה עילה אשר על פיה יכול התובע על פי חוק הגנת הצרכן לתבוע בשמו, כאמור בסעיף 35א לחוק הגנת הצרכן. חוק זה עוסק בעילות טרום-חוזיות, ואילו גביית תשלום שלא כדין אינה מהווה עילה הקשורה לשלב הטרום-חוזי, ואינה מפרה הוראה בחוק. לפיכך, אין היא יכולה לשמש בסיס להגשת תובענה ייצוגית מכוח אותו חוק. א. א. באשר להטעיה בפרסום לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, לה טוען התובע, הרי שקווי זהב לא יצאה במסע פרסום המודיע כי לקוחותיה לא יחויבו בגין שיחות שלא נענו, אלא שסיסמתה "סתם כי בא לי לדבר" באה ללמד כי השימוש בקווי זהב זול יחסית לחברות האחרות, ותו לא. ב. ב. באשר לניצול מצוקת הצרכן, לפי סעיף 3 לחוק הגנת הצרכן, טוענת הנתבעת, כי התובע לא הצביע על עובדות היכולות לבסס טענה כזו: לא כאלה המלמדות על מצוקת הצרכן, ולא עובדות המצביעות על ניצולה. זאת ועוד, קווי זהב אף מזכה חשבונות שחויבו בגין שיחות שלא נענו, ככל שהיא נדרשת לכך. 3. 3. בתגובה לטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט, טוענת הנתבעת, כי אין לכך כל בסיס, שכן ככל שנרשם במערכת חיוב בגין שיחה, הגם שמדובר בשיחה שלא נענתה, הרי שהיא עצמה משלמת לחברות התקשורת הבינ"ל עבור כל שיחה שבגינה היא מחייבת. יתרה מזאת, בעוד שקווי זהב מזכה את חשבונו של הלקוח בגין חיוב על שיחה שלא נענתה, הרי שהיא משלמת לחברה הבינ"ל בעבור השיחה, על חשבונה. פרט לכך, גם שיחה פעילה יכולה להיות שיחה קצרה שתקים חיוב של שניות בודדות, במידה ומן העבר השני של הקו עונה מענה קולי, משיבון, פקס וכיו"ב, ולכן חיוב בשיחה קצרה אינו יכול ללמד על כך שהשיחה לא נענתה ושלכן החיוב הוא שגוי. 4. 4. באשר לתנאים לאישור תובענה כייצוגית, טוענת הנתבעת כי: א. א. התובע נהג בחוסר תום לב בהגישו תובענה זו, כאשר נמנע מלהזכיר בפני בית המשפט את עשרות השיחות שביצע ולא נענו, ולא חויבו בתשלום. ב. ב. אין קבוצה של מיוצגים, שכן עילות ההטעיה וניצול המצוקה הינן עילות אישיות. ג. ג. התובענה הייצוגית אינה הדרך היעילה ביותר להכרעה במחלוקת בעניין זה, שכן כל אחד מחברי הקבוצה יצטרך להוכיח באופן אישי את עילת התביעה שלו- ההטעיה ו/או הניצול. בנוסף לכך, על כל אחד מחברי הקבוצה להוכיח כי השיחות שכביכול לא נענו, אך חויבו בתשלום, אכן לא נענו, בניגוד לרשומת ה-CDR המלמדת שבקווים עוברת שיחת טלפון. התובענה הייצוגית אינה הדרך ההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת זו, שכן היא עשויה לשלול טענות הגנה רבות הקיימות במישור האינדיבידואלי, שלא תישמענה בתובענה ייצוגית. עוד טוענת הנתבעת, כי אי ההוגנות שבהגשת התובענה הייצוגית נגדה בולט לעין, בעיקר אל מול הטיפול ההגון שלה בתלונות בגין חיוב עבור שיחות שלא נענו. ד. ד. מכיוון שהתובע נהג בחוסר תום לב כאמור לעיל, הרי שיש בכך השלכה על ייצוגו הראוי. בנוסף לכך, מכיוון שאין לו עילת תביעה אישית, הוא אינו ראוי לעמוד בראש קבוצת התובעים. 5. 5. באשר לתקנה 29, טוענת הנתבעת, כי גם היא דורשת את קיומה של עילת תביעה אישית, וכזו, כאמור, אין לתובע. בנוסף לכך, הרי שהעובדות המקימות את עילת התובענה אינן זהות לכל חברי הקבוצה, וכך גם לגבי הסעד, שכן הנזק הוא שונה מאיש לאיש. בקשת המחיקה על הסף הנתבעת הגישה את בקשת המחיקה על הסף, מהנימוקים הבאים: א. א. אין לתובע עילת תביעה אישית מכוח חוק הגנת הצרכן. חוק זה עוסק בעילות טרום-חוזיות בלבד, ומכיוון שמדובר בטענה של גביית תשלום שלא כדין, הרי שאין היא נכנסת לגדר השלב הטרום-חוזי. ההטעיה, לה טוען התובע, משוללת כל בסיס עובדתי, ובנוסף, לא נטען ולא הוכח קשר סיבתי בין ההטעיה לבין ההתקשרות עם קווי זהב. ב. ב. לאור פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין א.ש.ת. (רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז (3) 220, להלן: "הלכת א.ש.ת"), הרי שתקנה 29 אינה יכולה לשמש בסיס לתובענה ייצוגית במובנה המודרני. בתגובה לכך, טוען התובע, כי דין בקשת המחיקה להידחות משלושה טעמים, ואלה הם בתמצית: 1. בית המשפט העליון קבע, כי במקרים נדירים בלבד יש לסלק על הסף בקשה לאישור תובענה ייצוגית עוד טרם הדיון בבקשת האישור עצמה, ואילו תביעה זו אינה נופלת בגדרי המקרים הנדירים. 2. חוק הגנת הצרכן מקים עילת תביעה טובה, שאינה מצדיקה את סילוק התביעה על הסף. 3. בית המשפט המחוזי קבע במספר מקרים שנדונו בפניו לאחר פרסום הלכת א.ש.ת, כי ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית מכוח תקנה 29, למרות צמצומה, בהתקיים מספר תנאים. כמו כן, הסתמך ב"כ התובע על החלטה קודמת, לפיה הושהה הדיון בשאלה עד להכרעת בית המשפט העליון בדנ"א 5161/03. וזאת לפי החלטת כב' השופט חשין מיום 22/10/03 שאושר קיום דיון נוסף . אין מקום לשנות ההחלטה בדבר התליית הדיון עד להכרעה בדיון הנוסף. דיון אבחון האם קיימת עילת תביעה לפי חוק הגנת הצרכן: אתחיל בשאלה אם חל בענייננו חוק הגנת הצרכן, שאם כן- אין צורך לדון בשאלת תחולת תקנה 29 ונפקות פסק הדן של בית המשפט העליון בעניין א.ש.ת. . סעיף 35א לחוק הגנת הצרכן קובע, כי- "35א. תובענה ייצוגית א. א. צרכן, או ארגון צרכנים כמשמעותו לפי סעיף 31(ג) (להלן -התובע), רשאי לתבוע, בכפוף להוראות פרק זה, בשם קבוצת צרכנים בעילה אשר על פיה הוא יכול על פי חוק זה לתבוע בשמו ונגד כל נתבע אשר הצרכן רשאי לתבוע בשמו (להלן - תובענה ייצוגית). ב. ב. מקום שעילת התובענה היא נזק, די בכך שהתובע יראה כי נגרם נזק לצרכן. ג. ג. פסק דין בתובענה ייצוגית יהווה מעשה בית דין לגבי כל הנמנים עם הקבוצה, בכפוף לאמור בסעיף 35ג(ב)". עילת ההטעיה סעיף 2(א) רישא לחוק הגנת הצרכן קובע כי "לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת - העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן - הטעיה);". ההטעיה הנדרשת אינה הטעיה הלכה למעשה, אלא נאסר על מעשה "העלול להטעות צרכן". איסור זה אינו איסור "תוצאתי", אלא איסור "התנהגותי", כדברי הנשיא ברק בע"א 1977/97 יוסף ברזני נ' בזק החברה הישראלית, פ"ד נה (4) 584. האם ניתן לקבוע כי סיסמת הפרסומת של קווי זהב "סתם כי בא לי לדבר" עלולה להטעות צרכן? נראה לי כי התשובה לשאלה זו היא שלילית. בת"א 5431/96 אביגיל נ' גלגלי זהב בע"מ, דינים שלום, כרך יא 181, קבע כב' השופט אוקון בסעיף 17 לפסק דינו, כי "אני קורא פרסומות בכבוד מותנה. ניתן להניח כי כבוד מותנה זה הוא נחלת כלל הציבור או רובו. הציבור ער לאינטרס של המפרסמים. הציבור, יש להניח מודע לכך שהמפרסמים אינם מעונינים רק במסירת המידע. הם אינם מוכרים רק עובדות. קידום התדמית של המוצר מחייב התייחסות אל מאוויו של הציבור". בסעיף 19 לפסק דינו ציין, כי "ברור כי לא כל גימיק, כל תעלול, עולה כדי הטעיה". דברים אלה ישימים גם בענייננו. קווי זהב טענה בתשובתה לבקשה בכתב לאישור הגשת תובענה ייצוגית מיום 01/10/02, כי היא לא יצאה בכל מסע פרסום נרחב וגורף המודיע ללקוחות כי אין הם מחויבים בגין שיחות שלא נענו, וכי הסיסמה הפרסומת "סתם כי בא לי לדבר 012" באה ללמד שהשימוש בקווי זהב זול יחסית. ואכן, לא סביר להניח, שכשהציבור ייתקל בסיסמת הפרסומת "סתם כי בא לי לדבר", הוא יחשוב שהחברה העומדת מאחוריה לא תחייב אותו בגין שיחות שלא נענו, ובשל כך יחליט להתקשר דווקא עימה ולא עם החברות המתחרות. לעומת זאת, ניתן להבין מסיסמה זו, כי התשלום בעבור שיחת טלפון, שבה מדבר אדם מישראל עם מי שנמצא מעבר לים, זול יותר כשהיא מבוצעת באמצעות שירותי התקשורת הבינלאומית של קווי זהב, מאשר באמצעות שירותי החברות המתחרות. ולכן נראה, כי לא הופר איסור ההטעיה. והנה, בתגובת התובע לתשובת המשיבה מיום 02/12/02, הוא טען כי ההטעיה היא בכך שקווי זהב מייקרת את השיחות במקום להוזילן, בכך שהיא מחייבת את צרכניה שלא כדין בתשלומים עבור שיחות שלא נענו, ובכך נוצר מצג שווא העומד בניגוד לפרסומיה. עוד טוען התובע, כי ברור מאליו שהנתבעת לא תחייב בגין שיחות שלא נענו, שכן "כך זה צריך להיות" (סעיף ב(5)(א) לתגובה). ואולם, גם דברים אלה, שיש בהם משום שינוי הנימוק להטעיה הנטענת- ולגבי דידם לא נתבקש תיקון כתב התביעה, אין בהם מענה לטענת הנתבעת. כאמור, פרסומיה של קווי זהב מתייחסים אך ורק לשיחות פעילות, כלומר שיחות שבהן עבר תוכן מסוים בין שני צדי קו הטלפון, והמסר שהם מעבירים הוא ששיחות אלה זולות באופן יחסי לחברות המתחרות. ולכן, גם בהנחה שקווי זהב כן גובה תשלום עבור שיחות שלא נענו, הרי שפרסומיה אינם סותרים ולכן אין קווי זהב מפרה את איסור ההטעיה שלפי סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן. לאור קביעתי כי אין בפרסומיה של קווי זהב משום ההטעיה, אינני רואה צורך לדון בשאלת ההסתמכות על המצג המטעה, ובשאלת הקשר הסיבתי שבין ההטעיה לבין ההתקשרות. עילת ניצול מצוקת הצרכן באשר לעילה זו, נראה כי התובע זנח אותה בתגובתו לבקשה למחיקת התובענה הייצוגית על הסף, ואולם למען הסדר הטוב, בחרתי להתייחס גם אליה. סעיף 3 לחוק הגנת הצרכן קובע כי- "3. איסור ניצול מצוקת צרכן א. א. לא יעשה עוסק, כדי לקשור עסקה, דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה, או בכל דרך אחרת, שיש בו ניצול 1. חולשתו השכלית או הגופנית של הצרכן; 2. אי ידיעת השפה שבה נקשרת העסקה. ב. ב. לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה, או בכל דרך אחרת, שיש בו ניצול מצוקתו של הצרכן, בורותו, או הפעלת השפעה בלתי הוגנת עליו, הכל כדי לקשור עסקה בתנאים בלתי מקובלים או בלתי סבירים, או לשם קבלת תמורה העולה על התמורה המקובלת". פרופ' סיני דויטש בספרו "דיני הגנת הצרכן" (כרך א' 2001), בעמ' 415-419, כותב כי עילת ניצול מצוקת הצרכן הינה למעשה ניסוח מחדש של הוראת העושק שבסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, מתוך מגמה להרחיב את הגנת הצרכן בתחום זה. ואולם, נעשה בעילה זו שימוש מועט בפסיקה, בשל נדירותם של המקרים בהם מתקיים ניצול מצוקה בעסקאות צרכניות. נראה, כי גם עילה זו אינה מתקיימת בענייננו. יתכן שניתן לראות בעובדה, שהצרכן מחויב לשלם גם בגין שיחות שלא נענו, משום "מצוקה", אלא שספק אם מתקיימת הדרישה שבסעיף 3 לקשר סיבתי בין ניצול המצוקה לבין ההתקשרות בחוזה. זאת, משום שהניצול- שמתבטא, כפי הנטען, בכך שקווי זהב, השולטת על אופן החיוב, מחייבת גם על שיחות שלא נענו- לא היה הגורם להתקשרות בענייננו. כאמור לעניין ההטעיה, הסיבה להתקשרות היא העובדה שהתשלום עבור הדיבור בטלפון עם הנמצאים מעבר לים הוא זול יחסית לתשלום לחברות המתחרות. פרט לכך, גם אם טענת ניצול המצוקה היתה מתקבלת, הרי שכפי שכותב פרופ' דויטש בספרו בעמ' 419, מדובר בעילה אינדיבידואלית, ולכן קטן הסיכוי שתשמש כבסיס לתובענה ייצוגית צרכנית. הגשת התובענה בהתאם לתקנה 29: תקנה 29 קובעת, כי "אחד מטעם כל המעונינים: א. א. היה מספר המעונינים בתובענה אחת גדול, יכולים מקצתם - לבקשת תובע אם הם תובעים, או לבקשת תובע או נתבע אם הם נתבעים, וברשות בית המשפט או הרשם - לייצג באותה תובענה את כל המעונינים; לא ידעו המעונינים האחרים על דבר התובענה, יודיע להם בית המשפט או הרשם על הגשתה בהמצאה אישית, או במודעה פומבית אם ההמצאה האישית אינה מעשית מכל סיבה שתיראה לבית המשפט או לרשם, ככל שיורה בית המשפט או הרשם בכל מקרה ומקרה. ב. ב. כל מי שמיוצג בתובענה כאמור בתקנת משנה (א) רשאי לבקש מבית המשפט או מהרשם לעשותו בעל דין בה". הלכת א.ש.ת קובעת כי לא ניתן לעשות שימוש בתקנה 29 לשם הגשת תובענה ייצוגית בת-זמננו. כב' השופט אנגלרד הוסיף לדבריה של כב' השופטת בייניש, כי "נקודת המוצא שלי היא כי ההסדר של תביעות קבוצתיות-ייצוגיות הוא עניינו של המחוקק הראשי. אין זה מתפקידו של בית משפט זה ליצור, במסגרת תקנה של דיון בעלת היקף מצומצם, הסדר מקיף ומפורט שיש לו השלכות מהותיות מרחיקות לכת למדי" (עמ' 279). התובע טוען, כי ניתן לאבחן את המקרה דנן מהלכת א.ש.ת. זאת, משום שבאותו עניין, הוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המדינה, ואילו כאן, מדובר בחברה מסחרית. הטענה היא, אם כן, כי הלכת א.ש.ת חלה רק כשמוגשת תובענה ייצוגית כנגד המדינה או רשות ציבורית אחרת, כלומר, לא ניתן יהיה להפעיל את תקנה 29 כדי להגיש את התובענה. ב"כ התובע הסתמך בדברים אלה על פסה"ד ת"א (תל-אביב-יפו) 2475/02 חברת די.בי.אס. שירותי לווין (1998) בע"מ נ' ליכטנשטיין אלי ואח', תק-מח 2004(1), 2037 ות"א 1154/02 שמש שושנה נ' עיריית הרצליה, פדאור (לא פורסם) 03 (3) 894, שניתנו שניהם על ידי כב' השופטת ד"ר פלפל, שקבעה כי "הפועל היוצא מפס"ד זה הוא כי אם הנתבע הוא רשות ציבורית, ההסדר של תקנה 29 אינו מתאים להגשת תביעה נגדו, אך אם אין מדובר ברשות ציבורית אזי אין מניעה נורמטיבית למנוע הגשת תובענה ייצוגית מכוח תקנה 29". התובע הסתמך גם על פש"ר (תל-אביב-יפו) 1551/02 עצמה קופת נ' ד"ר יחיאל, תק-מח 2003(2), 11904, בו קבע כב' השופט מודריק בעמ' 11934 כי "לעומת זה יישמרו כלים חשובים מאד של ... ואפשרות להגיש תביעה ייצוגית לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי [חרף המגבלות שהונחו לאחרונה (ברוב דעות) על אפשרויות תביעה ייצוגית על פי מנגנון זה...]". להשקפתי, אין מקום לאבחנה. אמנם כב' השופטת בייניש בפסק דינה (עמ' 275-276), ציינה, כי "בבואנו לשקול את השימוש בתובענה הייצוגית כנגד רשויות המדינה, עלינו להביא בחשבון שיקולים נוספים המייחדים את המדינה, תוך שנשמר הכלל לפיו דינה כדינו של כל בעל דין אחר", אך יש לקרוא דברים אלה בהקשר הכללי, כפי שפרשה זאת כב' השופטת אחיטוב-הרטמן בבש"א (תל-אביב-יפו) 9606/03 עירית ראשון לציון נ' רז (זרוג) אשר, תק-מח 2003(4), 3330 (עמ' 3334), באומרה כי: "את דברים אלה יש לקרוא ולהבין על רקע עמדתה הכללית בדבר תביעה ייצוגית עפ"י תקנה 29, כפי שפורטה לעיל. דהיינו: אם תביעה ייצוגית במובנה המודרני אינה יכולה לבוא מכוחה של תקנה 29, אזי הדברים יפים פי כמה ככל שמדובר בתביעה ייצוגית נגד נתבעת, שהיא רשות שלטונית, ובכלל זה רשויות מקומיות". ב"כ התובע הוסיף וטען כי כל עוד לא הוכרעה תחולת תקנה 29 בדיון נוסף, אין להיענות לבקשת המחיקה, ויש להמתין לתוצאות הדיון. ואכן, בשעתו, הסכימו ב"כ הנתבעת להמתין לתוצאות הדיון, אך מאוחר יותר הגישו את הבקשה למחיקה על הסף, תוך הסתמכות על פסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 8627/03 לוי אלעזר נ' מדינת ישראל ואח', תק-על 2003 (4), 1018, שקבעה, כי "העובדה כי הלכה זו נתונה כיום למבחן ביקורת שיפוטי נוסף במסגרת דיון נוסף איננה מצדיקה, על פניה, את התלייתם של הליכים שיפוטיים בבקשות לתובענות ייצוגיות עד להכרעה שיפוטית בדיון הנוסף, אלא אם הדבר נעשה בהסכמת כל הצדדים המתדיינים בעניין נתון". להשקפתי, התובע אינו יכול לחסות בצילה של תקנה 29, כל עוד הלכת א.ש.ת בעינה עומדת, ועל אף שתלוי ועומד דיון נוסף. סיכום א. לתובע אין עילת תביעה אישית מכוח חוק הגנת הצרכן, ולפיכך אינו רשאי לתבוע בשם קבוצת צרכנים- כאמור בסעיף 35א לחוק הגנת הצרכן. ב. לאור העובדה שלא קמה לתובע עילת תביעה מכוח חוק הגנת הצרכן, ולאור הלכתו הברורה של בית המשפט העליון באשר לתקנה 29- הן בעניין א.ש.ת והן בפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'ה, ראיתי להענות לבקשת הנתבעת בבש"א 14163/03, ולהורות על מחיקת על הסף של הבקשה לאישור הגשת התובענה הייצוגית בש"א 18292/02. התוצאה היא מחיקת התובענה שכן הסמכות לבירור התובענה האישית של התובע שנופחה אם תתוקן היא בביהמ"ש השלום. לא ראיתי לפסוק הוצאות שכן התובענה הוגשה בטרם ניתן פסק הדין בעניין א.ש.ת.תביעה ייצוגיתתביעה אישית