להלן פסק דין בנושא עודף על תלושי מזון: פסק-דין כללי התובע עובד בנמל התעופה בן גוריון, והוא רוכש תלושי מזון ממעבידו לרכישת ארוחות ומוצרי מזון. תלושי המזון משמשים את התובע לרכישת ארוחות במסעדות בתוך נמל התעופה בן גוריון. שווי כל תלוש מזון הינו 11.5 ₪ התובע מרבה לסעוד בסניף מקדונלדס שבנמל התעופה, אשר נמצא בבעלות חברת אלוניאל בע"מ , זכיינית מקדונלדס בנתב"ג (להלן-"נתבעת"). ביום 21/12/07 רכש התובע כהרגלו גלידה מהנתבעת, כאשר עלות הגלידה הינה בסך של 8 ₪. התובע מסר לנתבעת תלוש מזון, ששוויו 11.5 ₪, אך לא קיבל עודף מהנתבעת בסך 3.5 ₪. התובע קיבל קבלה מאת הנתבעת, אך בקבלה נרשם שסכום העודף הוא 0. כך היה גם ביום שלמחרת. ביום 22/12/07 רכש התובע מהנתבעת ארוחה בשווי של 37.5 ₪ עבורה שילם התובע בשלושה תלושי מזון בשווי כולל של 34.5 ₪ , והפעם נדרש התובע להוסיף 3 ₪ מכיסו בנוסף לתלושים. טוען התובע כי הנתבעת נטלה ממנו כספים שלא כדין, כאשר בכל פעם שהזמין מהנתבעת וסכום הרכישה היה קטן מסכום שווי התלוש לא קיבל עודף. מנגד טענה הנתבעת, כי דין התביעה להידחות מהסיבות כדלקמן: 1) מחמת העדר יריבות. כל טענותיו של התובע צריכות להתברר מול מעבידו אשר מספק לו את תלושי המזון. היחסים בין מעבידו של התובע לבין הנתבעת הינם מכוח הסכמים, הנתבעת מכבדת את תלושי המזון מכוח הסכמים שיש לה עם החברות השונות ברשות שדה התעופה; 2) התלושים אינם מהווים אמצעי תשלום ואינן מהווים תחליף למטבע, הנתבעת מספקת שירותיה לעובדי נמל תעופה בן גוריון מכוח הסכמים. אין לנתבעת כל עניין לקביעת שווי התלוש, אותם עובדים תמורתם מתקבלת באמצעות תלושי מזון המונפקים להם ע"י מעסיקם; 3) ההסדר בין הנתבעת לבין המעסיקים המתקשרים עימה לצורך אספקת שירותי הסעדה לעובדיה הינו כי במקרה של רכישת פרטים ששויים נמוך משווי תלוש המזון לא תהיה החזרת עודף ו/או זיכוי. כך נוהגת הנתבעת וכך נוהגות יתר המסעדות האחרות אשר במתחם נמל התעופה בן גוריון, שמספקות שירותים לעובדי החברות בנמל התעופה. עדויות בישיבה שהתקיימה ביום 10/3/08 העיד מטעם התביעה התובע בעצמו. מטעם הנתבעת העיד מנהלה, מר דמארי שאול. דיון ומסקנות הנתבעת התקשרה בהסכמים עם מעסיקים רבים, לרבות מעסיקו של התובע. לטענת הנתבעת בהסכם ההתקשרות מופיעה תניה אשר מסדירה את המדיניות החזרת עודף במקרה של רכישת מוצר ששוויו מתחת לשווי התלוש, ויש חובה למעסיק של התובע ליידע אותו בדבר תניה זו. הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי הסכם ההתקשרות בינה ובין מעסיקו של התובע היה ידוע לתובע. הנתבעת לא הציגה לביהמ"ש את הסכם ההתקשרות. הנתבעת גם לא הביאה את מעסיק התובע כעד לאמיתות תוכן החוזה. על הנתבעת היה להוכיח שהתובע יודע כל התנאי שהנתבעת אינה חייבת להחזיר עודף מהתלושים. מכוח חובת תום הלב, חלה על הנתבעת החובה כלפי התובע ולקוחות שכמותו להציב במקום בולט במסעדה שלט בו יירשם כי הנתבעת אינה מחזירה עודף מתלושי מזון. התובע ושכמותו הם צדדים שלישיים לחוזה שבין הנתבעת ומעבידו של התובע, וכמי שהחוזה לטובתו, זכאי לדעת פרט זה. המקום היעיל ביותר להביא לידיעת התובע את ההסכמה בדבר אי החזרת עודף מהתלושים הוא המסעדה. ובאשר לטענת חוסר יריבות, סבור אני שיש לדחותה. החוזה בין הנתבעת לבין המעביד של התובע, לפיו תמורת תלושי מזון תספק הנתבעת לתובע מוצרי מזון, הינו חוזה לטובת צד ג', שהוא התובע, כך שאכן יש יריבות בין התובע לבין הנתבעת. ובאשר לטענה שהתלושים אינם אמצעי תשלום, סבור אני שיש לדחות טענה זו, שכן החוזה שבין הנתבעת לבין המעביד של התובע, שהוא חוזה לטובת צד ג' (התובע), קובע במפורש שהתלושים הינם אמצעי תשלום. התובע הציג רק מקצת מקרים בהם לא קיבל את החזר העודף, וסכום תביעתו 17,800 ₪, ללא כל תימוכין וראיה לסכום הנטען. התובע טען כי הנתבעת לא נתנה לו עודף במשך כחודשיים, אך לא נתן פרטים אודות הסכומים שהפסיד. על דרך האומדן, סבור אני שהסך 500 ₪ הינו פיצוי נאות בנסיבות הענין. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך 500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ארוחות לעובדים