להלן פסק דין בנושא עוגמת נפש נסיעה לירדן: פסק דין 1. לפני תביעה לפיצוי כספי בגין עוגמת נפש שנגרמה לתובעים עת הזמינו מן הנתבעים נסיעה לירדן לצפייה בהופעתה של הזמרת פירוז והדברים לא התנהלו לטענתם כמצופה וכמובטח על ידי הנתבעים. כמו כן מבקשים התובעים כי בית המשפט יכריז על בטלותם של מספר שיקים שנתנו על חשבון התשלום עבור ההופעה. המדובר בתשעה תובעים אשר סך כל תביעתם 53,883 ₪, כל זאת ללא השיקים אותם הם מבקשים לבטל. טענות התובעים 2. התובעים טוענים כי שמעו כי הזמרת פירוז, הממעטת להופיע מקיימת הופעה נדירה בירדן. במקביל שמעו התובעים את פרסומיו של הנתבע 2 מר ג'ראר הישאם (להלן: "הנתבע"), ברדיו כי הוא מוכר כרטיסים להופעה. 3. ביום 21.9.04 רכשו התובעים 1-2 כרטיסים לתובעים 1-7, בעלות כוללת של 7,909 ₪. באותו יום רכשה התובעת 8 כרטיסים לה ולבנה, התובע 9 בעלות כוללת של 1,974 ₪. על פי הקבלות שקיבלו התובעים 1-2 מדובר בתשלום כולל עבור חבילת נסיעה הכוללת 2 לילות במלון וכרטיסים בדרגה ב'. (קבלות ת/1 ו-ת/2). לטענת התובעים כל מטרת הנסיעה לירדן הייתה צפייה בהופעה שהינה אירוע חד פעמי. 4. לטענת התובעים במעמד הרכישה לא נמסרו להם הכרטיסים להופעה והנתבע הבטיח כי הם ימסרו להם אותם בתוך יומיים. מועד המסירה לא קוים ונדחה ל"לפני העלייה לאוטובוס" גם זה לא קוים ונדחה ל"מעבר הגבול". גם מועד זה לא קוים. התובעים הגיעו לירדן, שהו במלון וכל הזמן המתינו להגעתו של הנתבע עם הכרטיסים להופעה. לטענת התובעים גם בכניסה להופעה לא מסר להם התובע את הכרטיסים. 5. לטענת התובעים הם ניצבו בכניסה למופע ללא כרטיסים ולאחר מאמצים רבים הצליחו להשיג כרטיסים בשוק השחור, תוך שהם נאלצים להיכנס לאולם המופע באיחור ניכר ונכחו רק כחצי שעה מתוך ארבע שעות ההופעה. 6. לטענת התובעים אין בידם ראיות בדבר הסכומים ששלמו עבור הכרטיסים מאחר והם נרכשו בשוק השחור ולפיכך לא תבעו עלותם. 7. עם חזרתם ארצה נתנו התובעים הוראות ביטול לשקים הדחויים שמסרו לנתבע. הנתבע ביקש להיפגש עם התובע מס. 1 על מנת להסדיר את המחלוקת. במסגרת זו שילם לתובע 1 פיצוי עבור התובעים 1-7 בסך של 490 דינר (70 דינר לאדם) אשר אותה עת היה שווים 3,270 ₪. התובעים חולקים על טענת הנתבע כי מדובר בפיצוי מוסכם לסילוק כל הדרישות. 8. התובעים טעונים כי יש לחייב את הנתבע באופן אישי שכן הוא מודה שהוא זה אשר ארגן את הנסיעה לירדן, לא היה איש מלבדו והפעם היחידה בה שמה של החברה, הנתבעת 1, הופיע הוא על גבי הקבלה. טענות הנתבעים 9. הנתבע טוען כי אין כל בסיס לחיובו האישי, הוא עובד שכיר של הנתבעת, החברה ואינו משמש בה אף כמנהל. כל העסקה בוצעה עם החברה. 10. הנתבעים טוענים כי עשו את כל אשר יכלו על מנת להבטיח את הנאתם של התובעים וכי לא הייתה כל התרשלות במעשיהם. לשיטתם עילת התביעה הינה נזיקית בלבד, והתובעים לא עמדו בנטל המוטל על כתפיהם להוכיח את חבותם בנזיקין. 11. נציג הנתבעת הצליח לדאוג כי למרות שלא נמסרו כרטיסים לתובעים לפני ההופעה כל התובעים יוכלו לצפות במופע וכך אכן היה. התובעים 1-6 הצליחו להשיג בעצמם כרטיסים, התובעת 7 הצליחה להיכנס להופעה ללא כרטיס בשל הדוחק ואילו התובעים 8-9 קיבלו מידיו כרטיסים. 12. לטענת הנתבעים התובעים נכנסו להופעה בשעה 21:30 שהייתה למעשה שעת ההתחלה, ההופעה נמשכה עד לשעה 24:00, כך שצפו בהופעה במלואה. 13. לטענת הנתבעים הצדדים הגיעו להסכמה על פיה השקים הדחויים יכובדו ותובעים 1-7 יקבלו פיצוי מוסכם של 70 דינר לאדם. סכום זה מורכב מפיצוי בסך של 50 דינר עלות הכרטיס ו-20 דינר פיצוי בגין עוגמת הנפש. באשר לנתבעים 8-9 הרי שהם קיבלו מהתובעים כרטיסים מדרגה א' ולפיכך אף הוסיפו סכום במזומן של 50 דינר, עבור שדרוג הכרטיסים. 14. הנתבעים טעונים כי התביעה הוגשה כ"משקל נגד" לאחר שנתבעת פתחה בהליכי הוצאה לפועל נגד התובעים בגין השקים הדחויים אשר לא כובדו. דיון 15. ראשית יש לקבוע כי התביעה איננה תביעה נזיקית בלבד ולא ברור על סמך מה טוענים זאת הנתבעים, יתכן ובשל חוסר ייצוגם. מדובר בהתקשרות חוזית בין הצדדים וטענה כי הנתבעים הפרו את החוזה ולא קיימו את מלוא תניותיו. 16. יש לקבוע כי אכן החוזה לא קוים במלואו. איני נדרשת לשאלה האם הובטחה מסירת הכרטיסים בארץ, במעבר הגבול או במלון, שכן ברי הוא כי התרחשה תקלה אצל הנתבעים באשר לאספקת הכרטיסים ודי בעובדות אשר אינן שנויות במחלוקת כי התובעים 1-7 רכשו לבד את כרטיסיהם וטענת הנתבעים כי התובעים 8-9 קיבלו כרטיסים השונים מאלו שהוזמנו על ידם. כמו כן, ברי הוא כי מסירת כרטיסים או השגת כרטיסים בשעת התחלת המופע עצמו ולא פרק זמן כלשהוא, ארוך יותר או פחות, לפני כן, אינה קיום סביר של תנאי החוזה בין הצדדים. 17. לאור כל האמור לעיל ברי הוא כי התובעים זכאים לפיצוי. 18. דומה בעיני כי ניתן להכריע בתביעה ללא צורך להזדקק למלוא השאלות שהעלו הצדדים בחקירתויהם הארוכות ובסיכומיהם הארוכים. 19. ראשית יש לקובע כי אכן כעדויות התובעים כל מטרת נסיעתם לירדן הייתה לצפות בהופעה חד פעמית של הזמרת פירוז. הנני מקבלת את עדותם כי מדובר באירוע חד פעמי, של פעם בחיים. מדובר על פי עדותם בזמרת כבת 70 שנה אשר מופיעה בתדירות נמוכה ולא ידוע האם יזכו עוד פעם לצפות בהופעתה. 20. על כן יש לקבוע כי מרבית מטרתם בנסיעה הושגה. הם נכחו בהופעה וזכו לחוויה של פעם בחיים. כפי שאפרט בהמשך הנני וקבעת גם כי הם זכו לצפות בחלק ניכר מן ההופעה גם אם לא במלואה. 21. יחד עם זאת, באותה מידה של וודאות ניתן לקבוע אף כי החוויה לא הייתה מושלמת כפי שציפו לה שכן הנתבעים לא נתנו את הביטחון הנדרש באשר למילוי חלקם בהסכם, כמפורט בסעיף 16 לעיל. מסכימה אני עם העיקרון המתואר על ידם כי הציפייה לכרטיסים, חוסר הידיעה אם אכן יקבלו אותם אם לאו, הצורך להתאמץ ולהשיג כרטיסים בשוק השחור, או לקבלם ברגע האחרון, במקום הגעה בטוחה למופע כפי שהובטח, יכולים לפגוע בהנאה. איני יכולה להסכים עם עוצמת התיאורים המובאים על ידם, כי לא יכלו להנות אחרי חוויה שכזו, שכן, הופעה כמתואר על ידם מסייעת ביכולת ההשכחה וההדחקה, לפחות למשך המופע. 22. משך ההופעה בה נכחו. אין הגיון בשעות המתוארות על ידם בסעיפים 23-30 לסיכומי טענותיהם. אכן סביר הוא כי נכנסו באיחור, שכן לא היו כרטיסים בידם והם נאלצו להשיגם עם הגיעם לאזור המופע. אולם, הטענה כי הספיקו לצפות רק בחצי שעה מתוך המופע נדחית על ידי. לא סביר כי יבחרו להיכנס בשעה אשר כזו. התובעים אשר בחרו להעיד העידו בחקירתם הנגדית כי צפו רק בחצי שעה מתוך ההופעה. על פי עדויות התובעים 1,3,7,8 ההופעה החלה בשעה 20:00 או 20:30, הם נכנסו בשעה 22:30 וההופעה הסתיימה מעט לאחר השעה 23:00 (פרוטוקול עמ' 8 שורות 17-21, פרוטוקול עמ' 15 שורות 16-21, פרוטוקול עמ16-17, פרוטוקול עמ' 20). יצוין כי כל העדים הללו העידו לאחר שהוגש תצהיר עדות ראשית מטעמם. העד היחיד מבין התובעים שהעיד ללא תצהיר עדות ראשית ומבלי ששמע את עדויותיהם של יתר העדים שקדמו לו היה התובע מס. 9. על פי עדותו, אשר זוכה למידת האמון הרב ביותר הם נכנסו להופעה באיחור של שעה. ההופעה הייתה צריכה להתחיל בשעה 20:30 והסתיימה בין23:30 לבין 24:00 (פרוטוקול עמ' 23). הנני מאמצת עדות זו. 23. נמצא אם כן כי התובעים זכאים לפיצוי בגין קיצור ההופעה בה צפו בשעה וכן טרדה, טרחה וחוסר ודאות אליה נקלעו. 24. העלות הממוצעת של חבילת הנסיעה לאדם, על פי התובעים הייתה 1,098 ₪. סכום זה הינו תוצאה של סכום שתי הקבלות עבור התשלום (ת/1 ו-ת/2) לחלק למספר הנוסעים. אין מחלוקת כי התובעים 1-7 קיבלו פיצוי בשיעור 70 דינר לאדם, סך הכל 490 דינר, ועל פי התובעים במונחים שקליים באותה עת סך של 3,270 ₪ ל-7 איש קרי 467 ₪ לאדם. מדובר בפיצוי בערך של כ- 42.5% מערך החבילה. 25. בהתחשב בכל האמור עד כה דומה בעיני כי מדובר בפיצוי בגדר הסביר. יכול וניתן היה לקבוע כי הפיצוי צריך להיות בשיעור של 45% או אף עד כדי 50%, אולם לדדי לא יותר מכך. בנסיבות אלה הפיצוי אשר קיבלו התובעים 1-7 הינו סביר, ואין הם זכאים לפיצוי נוסף. לפיכך אין גם להידרש להכרעה האם הוסכם כי מדובר בפיצוי סופי אם לאו, שכן ספק הוא אם בית משפט היה פוסק יותר מכך, ואם כן אזי זוטות. 26. יתרה מכך, הפיצוי מבוסס על ההנחה כי התובעים שילמו על החבילה. ביטול השקים על ידם מהווה למעשה גדלה של הפיצוי, מעבר לסביר. לפיכך תביעתם למתן הצהרה בדבר בטלות השקים נדחית. 27. נותר לדון בתביעת התובעים 8-9 אשר לא קיבלו כל פיצוי עד כה. קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים האם מסר להם הנתבע כרטיסים לפני תחילת ההופעה, או שמא הם רכשו את הכרטיסים בעצמם, כגרסתם. 28. הנטל להוכיח כי הכרטיסים אכן נמסרו לתובעים 8-9 מוטל על כתפי הנתבעים. אומנם נטל ההוכחה להוכחת תביעה מוטל על התובע, אולם משהובהר כי מסירת הכרטיסים לא נערכה במועד המיועד אלא ממש לפני ההופעה, חל על הנתבעים הנטל להוכיח כי אכן לבסוף מסרו את הכרטיסים. לפני מצב בו קיימת מילה כנגד מילה. התובעים טוענים כי רכשו את הכרטיסים והנתבעים טוענים כי הם אשר רכשו את הכרטיסים מסרו לנתבעים 8-9 כאשר הנתבעת 8 אף הוסיפה סך של 50 דינר בגין שדרוג הכרטיסים מדרגה ב' לא'. כמו כן טוענים הנתבעים כי בגרסתם תומכת העובדה כי מצאו לנכון לפצות מיוזמתם את התובעים 1-7, אשר לא קיבלו כרטיסים מידם ואילו לתובעים 8-9 לא פנו כי ידעו שכן קיבלו כרטיסים. מנגד, לחובתם של הנתבעים עומדת טענתם כי קיים עד למסירת הכרטיסים לתובעים, ד"ר עטאללה. הנתבעים לא הזמינו אותו לעדות, לטענתם בשל חוסר הבנת ההליכים המשפטים בשל אי ייצוגם. לא אוכל לקבל טענה זו. פרוטוקול בית המשפט מתעד את דברי הנתבע כי הוא מלווה בייעוץ משפטי (פרוטוקול עמ' 28 שורות 27-28). גם סיכומי הטענות אשר הוגשו מטעמם מעידים כי קיים בעל ידע משפטי "ברקע" ניהול ההגנה. לאור האמור לעיל, ועל פי ההלכה הפסוקה, יש להסיק מאי העדתו של העד הרלוונטי למסירת הכרטיסים כי עדותו הייתה פועלת לרעת הנתבעים. 29. מכל האמור לעיל הנני מסיקה כי מאזן ההסתברויות נוטה לטובת הקביעה כי לא נמסרו כרטיסים תובעים 8-9 והם נאלצו לרכוש כרטיסים לעצם. לפיכך, יש לזכותם בפיצוי זהה לפיצוי לו זכו התובעים 1-7. 30. לא כל חיוב אישי של אורגן בחברה מקורו בהרמת מסך, כטענת הנתבעים. בע"א 8910/05 א.א. דמיון בע"מ ואח' נ' זלמה וינבלט ואח' פורסם ביום 14/11/06, מסביר ביהמ"ש העליון כי החובה לפעול בתום לב בקיומו של חוזה מוטלת על מי שמיישם את החוזה גם אם הוא שלוחו של אחר. 31. במקרה שבפניי אין מחלוקת כי הנתבע הוא היחיד מטעם הנתבעת אשר פעל לישם את ההסכם. היציאה לירדן כשאין כרטיסים בידם וחוסר עדכון התובעים עד פתח המופע כי אין כרטיסים עולה כדי חוסר תום לב. לפיכך יש לקבוע כי חבות הנתבעים הינה יחד ולחוד. 32. אחרית דבר: לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כדלהלן: א. תביעת התובעים 1-7 על שני ראשיה, כספית והצהרתית נדחית. ב. תביעת התובעים 8-9 מתקבלת כדלהלן: הנתבעים 1-2, יחד ולחוד, ישלמו לכל אחד מן התובעים 8-9 סך בשקלים השווה ל - 70 דינר על פי השער היציג הידוע ביום התשלום. סה"כ 140 דינר. ג. שני הצדדים ניהלו תביעה זו באריכות רבה וללא כל התיחסות לערכה הממשי. לפיכך, ולאור התוצאה אליה הגעתי איני מוצאת לנכון לחייב מי מהצדדים בתשלום הוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יומר הסכום לשקלים נכון להיום ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. עוגמת נפש / נזק לא ממוניירדן