להלן פסק דין בנושא מכירת רכב - שני בעלים שונים: פסק דין השאלה שבמחלוקת: 1. הן התובעת והן הנתבעת 2 נפלו קורבן למעשה רמייה מצד הנתבע 1: זה האחרון מכר את רכבו של התובעת לצד ג', שלשל את התמורה לכיסו, מבלי להעבירה לתובעת. הרכב נמכר לבסוף לנתבעת 2, המחזיקה ברכב. למי שייכת הבעלות ברכב, לתובעת או לנתבעת 2 ? מי מהם ישלם את מעשה הרמייה של הנתבע 1 ? - זו, בקליפת אגוז, השאלה שבמחלוקת ועתה, לעובדות הצריכות לענייננו. העובדות : 2. התובעת 2 (להלן: "התובעת") היתה בעלת רכב מסוג פולקסווגן (להלן: "הרכב"). כשנה וחצי עובר לארועים המתוארים בכתב התביעה, טופל הרכב במוסך הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"). 3. אביה של התובעת, התובע מס' 1 (להלן: "התובע") בקש למכור את הרכב. הנתבע ידע על כוונות אלה מפיו של התובע, ובמשך תקופה מסוימת נסה לסייע בידו למכור את הרכב (ראה פרו' עמ' 25 שו' 20-17), כשהרכב מוצב בסמוך למוסך. 4. לאחר שניסיונות המכירה לא צלחו, חזר הרכב לחזקת התובעת. בשלב מסוים התעניין הנתבע אם הרכב עדיין למכירה (פרו' עמ' 26 שו' 3-1) ומשהשיבו התובעים בחיוב, הגיעו הצדדים להסכמה אשר הועלתה על הכתב בהסכם מיום 29.4.05 (להלן: "ההסכם"), ראה נספח ב' לכתב התביעה. 5. על פי ההסכם, אמור היה הנתבע להיות "מתווך" בעסקת מכר הרכב. הצדדים סיכמו כי התמורה שיקבלו התובעים לידיהם תעמוד על סך של 41,600 ₪ (להלן: "התמורה המוסכמת") והתובע ציין כי אם יצליח הנתבע למכור את הרכב בסכום גבוה יותר, ההפרש ישולשל לכיסו . התובע קיבל לידיו שיקים בסכום התמורה המוסכמת, שיקים אשר הוגדרו בהסכם כ"בטוחה למסירת הרכב למתווך" ו'המוכר' רשאי להפקיד בחשבונו עד להשלמת העסקה". כמו כן, סוכם בין התובע לנתבע כי הרכב ישאר בבעלות התובעת עד לתשלום מלוא התמורה המוסכמת, ורק אז תחתום היא על מסמכי העברת הבעלות ברכב (סעיף 8 להסכם). 6. עם חתימת ההסכם, מסר התובע לנתבע את החזקה ברכב וכן צרור מפתחות אחד. בנוסף, ומכיוון שלרכב לא היה "טסט" שנתי באותו מועד, מסר התובע לנתבע את תעודת הזהות של התובעת, כשלטענתו זו התבקשה על ידי הנתבע לצורך ביצוע המבחן השנתי. לטענת התובע, תעודת הזהות הוחזרה לתובעת כיומיים לאחר חתימת ההסכם (פרו' עמ' 28 שו' 5). 7. בשלב זה, נפרדו דרכיהם של התובע והנתבע : בעוד שכלפי התובע הציג הנתבע מצג לפיו כביכול קיימים "עיכובים" במכירה, המונעים את השלמת העסקה לקונה (ראה עדות התובע, פרו' עמ' 27 שו' 11-7), אזי למעשה התברר כי בסמוך לאחר חתימת ההסכם, מכר הנתבע את הרכב לציון תמורת הסך של 41,000 ₪, וזאת על פי הודאתו של הנתבע (ראה פרו' עמ' 7 שו' 10-9). יתרה מזו, הודה הנתבע כי שלשל את הכסף לכיסו ולא העבירו לתובע ! (פרו' עמ' 7 שו' 10-9). 8. על פי עדות הנתבע, הנתבעת והעד הנוסף שהעיד בפני, מר יוסי כחלון (להלן: "כחלון"), עולה כי ציון מכר את הרכב לטל וניסים, בעלי מוסך טרייד אין צפון (להלן: "טל וניסים" ו/או "מוסך טרייד אין"); טל וניסים מכרו את הרכב לכחלון, תמורת הסך של 46,000 ₪, וכחלון מכר את הרכב לבסוף לנתבעת, תמורת הסך של 54,000 ₪ (ראה פרו' עמ' 15 שו' 23-15, פרו' עמ' 20 שו' 12-7). 9. כבר זה המקום לציין כי התובע בחר להגיש את תביעתו בעילה פוססורית בלבד, ותביעה זו כוונה אך ורק כנגד הנתבע והנתבעת: כך, שציון, ניסים וטל וכחלון אינם צד לתביעה זו, והם לא הובאו לעדות - לא על ידי התובע, ולא על ידי הנתבע. הנתבעת היא שדאגה לזמן את כחלון לעדות - האדם ממנו רכשה היא את הרכב. 10. בשלבים בהם עבר הרכב "ידיים" כמתואר לעיל, לא ידע כאמור התובע אודות המתרחש. כשהתעניין אצל הנתבע מדוע מתעכבת המכירה, טען הנתבע באוזניו כי קיימים עיכובים, ועל מנת להרגיעו הורה לו להפקיד את השיקים שניתנו בידו כבטוחה. התובע אכן פעל בדרך זו, ושיק על סך 8,000 ₪ הופקד בחשבונו (פרו' עמ' 26 שו' 13). לאחר מכן החשבון ממנו נמשכו השיקים הוגבל (ראה עדות הנתבע, פרו' עמ' 7 שו' 10). בעקבות כך, העמיק התובע את בדיקותיו וביום 17/6/05 יצר קשר ראשון עם הנתבעת, לאחר שנודע לו כי היא בעלת הרכב הרשומה (ראה סעיף 5 לכתב ההגנה המקורי של הנתבעת).בעקבות תגלית זו , ולאחר שהניסיונות לקבל כספים מהנתבע עלו בתוהו, הגיש ביום 5.7.05 תלונה למשטרה כנגד הנתבע (להלן: "התלונה במשטרה"). ההליכים בבית משפט : 11. לאחר הגשת התלונה במשטרה, הגיש התובע תביעה לבית המשפט, אשר כוונה כאמור כנגד הנתבע והנתבעת. במקביל הגיש התובע בקשה לקבלת סעד זמני במעמד צד אחד, צו לתפיסת הרכב. 12. ביום 10.7.05 ניתנה החלטת כב' השופטת ריבה ניב אשר הורתה על תפיסת הרכב והעברתו לידי התובע (להלן: "ההחלטה הראשונה"). 13. בעקבות ההחלטה הראשונה, יצר התובע קשר עם הנתבעת ועם בעלה, מר שי קורן (להלן: "שי") ובקש להעביר לידיהם את הצו. בין השלושה התקיימה שיחת טלפון ביום 12.7.05, אשר חלקה הושמע בפני בית משפט זה. בשיחת הטלפון נשמע התובע אומר לנתבעת ולשי כי ברצונו למסור להם צו בית משפט, והנתבעת ושי טענו בפני התובע כי אינם צד נכון לתביעה (פרו' עמ' 11 שו' 20-17). 14. ביום 19.7.05 התקיים דיון במעמד הצדדים בפני כב' השופטת שבח. לדיון זה לא התייצבה הנתבעת ולכן ניתן צו המחייב את הנתבעת למסור את הרכב לחזקת התובע, אשר ישמש כנאמן, וכן הושתו על הנתבעת הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ (להלן: "הוצאות המשפט"). 15. ביני לביני, הרכב נמסר לתחנת המשטרה ברמלה (לטענת הנתבעת, ביום 19.7.05, ולטענת התובע, רק ביום 20.5.05), ובכל מקרה מאותם מועדים עומד הרכב במגרשי משטרת רמלה. 16. ביום 20.7.05 הגישה הנתבעת בקשה להגיש כתב הגנה מתוקן וכן בקשה לביטול הוצאות המשפט, לטענת הנתבעת - היא כלל לא ידעה על הדיון שהתקיים יום קודם לכן. כמו כן, הגישה הנתבעת בקשה להחזרת התפוס. בעקבות בקשה זו, הורתה כב' השופטת שבח על עיכוב החלטתה מיום 19.7.05, והרכב נשאר בתחנת המשטרה ברמלה. 17. ביום 20.11.05 התקיים קדם משפט בפני. מכיוון שבאותו מועד לא היו מונחות בפני בית המשפט שלושת הבקשות הנזכרות לעיל, והתגובות להן (בקשה לביטול הוצאות, בקשה להחזרת תפוס ובקשה לתיקון כתב הגנה- להלן: "הבקשות"), קבעתי כי אלה ידונו ביום 11.12.05. 18. במועד אשר יועד לשמיעת הבקשות, הצעתי לצדדים לנהל דיון לגופו של עניין בתיק כולו, מבלי לוותר על טענותיהם לעניין הבקשות. הצדדים קיבלו הצעה זו והנתבעת אף דאגה להתייצבותו של כחלון לאותו דיון. כך העידו בפני התובע, הנתבעת, שי וכחלון, וכן הוצג בפני תצהירו של עו"ד יגאל אבירם ממשרדו של ב"כ הנתבע באותה עת, ממנו עולה כי הוא לא ייצג את הנתבעת ולא קיבל ממנה יפוי כוח (להלן: "תצהיר עורך הדין אבירם"). 19. בתום ההוכחות הורתי לצדדים לסכם את טענותיהם בכתב, הן לעניין הבקשות המונחות בפני והן לעניין המחלוקת גופה - למי שייך הרכב - לתובע אשר לא קיבל עבורו תמורה מלאה ולטענתו לא חתם על כך מסמך להעברת הבעלות ברכב, או שמא לנתבעת, אשר לטענתה רכשה את הרכב בתוך לב ובתמורה מלאה, וזכאית לטענתה להגנת תקנת השוק מכוח סעיף 34 לחוק המכר ? אכריע תחילה בתיק העיקרי, ובשולי הכרעתי אתייחס לבקשות המונחות בפני. ההכרעה העובדתית : 20. אמנם השאלה שבמחלוקת הינה בעיקר משפטית, אולם בטרם אדרש אליה יש להציב את התשתית העובדתית אליה הגיע בית המשפט, המהווה את הבסיס להכרעה. להלן אפרט את מסקנתי העובדתית, בהתייחס לכל אחד מהצדדים. 21. שוכנעתי כאמור כי בין התובע לבין הנתבע נכרת הסכם מחייב, הסכם במסגרתו הוכתר הנתבע "מתווך" בלבד. עם זאת, מסקנתי היא כי לתובע לא היה עניין בהסכם שיכרת בין המתווך לבין הקונה וזאת מפני שהתמורה "קובעה" בין התובע לנתבע, יתרה מכך סוכם כי גם אם יצליח הנתבע להשיג תמורה גבוהה יותר, ההפרש ישמש כעמלתו. לפיכך, התנאי להעברת הבעלות היה פירעון התמורה המוסכמת, הא ותו לא. בעניין זה מסקנתי היא כי החזקה ברכב הועברה מרצון לנתבע, להבדיל מהבעלות כאמור, שהייתה אמורה לעבור עם פירעון מלוא התמורה מהקונה "קבלת תשלום חליפי על פי הסך שנקבע 41,600 ₪", כאמור בסעיף 6 להסכם. בהמשך אדון בהרחבה במשמעות הסכם זה. 22. עוד שוכנעתי כי כאשר העברת התמורה נתקלה בעיכובים, סיכמו התובע והנתבע כי יתחיל להיפרע מהשיקים אשר הופקדו בידיו לבטחון העסקה. ולראיה - התובע נהג על פי סיכום זה ואחד השיקים אף נפרע ( ראה פרו' עמ' 26 שור' 13). לכן - בזמן שפרע התובע את השיק, טרם חזר בו התובע מההסכם ומהרשאתו לנתבע למצוא עבורו קונה, ולמעשה החל לפרוע את התשלומים שהנתבע עצמו נתן לו. לא זו אף זו, גם לאחר שהתברר לתובע, למצער ביום 17/6/05, או אז יצר קשר עם הנתבעת ( ראה סעיף 5 לכתב ההגנה המקורי), לא הזדרז התובע לגשת למשטרה או להגיש תביעה לבית המשפט. 23. אותו הסכם בוטל הלכה למעשה רק ביום 5.7.05, הוא יום הגשת התלונה למשטרה. עד לאותו מועד, לא חזר בו התובע מהרשאתו לנתבע לפעול למכירת רכבו וכן למסירת החזקה בו לידיו ! 24. מבחינת "קורות" הרכב - עדותם של הנתבעת ושל כחלון בנוגע לשרשרת האנשים (הנתבע - ציון - טל וניסים - כחלון - הנתבעת) לא נסתרה, והתובע כאמור לא תבע ולא הביא לעדות מי מהאנשים הנזכרים. לפיכך, יש לקבוע כממצא עובדתי שהרכב אכן החליף ידיים כעולה מעדויות ההגנה. 25. עניין נסיבות רכישת הרכב על ידי הנתבעת - בין אם אקבל את כתב ההגנה המתוקן ובין אם לאו - ולכך אתייחס בהמשך, אין בכך כדי לשנות מהממצאים אליהם הגעתי בתום שמיעת ההוכחות. ממסכת הראיות עולה כי הנתבעת קראה מודעה באתר האינטרנט של ידיעות אחרונות, וכך נוצר קשר בינה לבין כחלון. שוכנעתי כי בשיחות ובפגישות אשר התקיימו עם כחלון, זה האחרון הציג עצמו כשלוח של בעלת הרכב, ובכל מקרה כחלון יצר מצג כלפי הנתבעת ושי כי מדובר ב"מכירה מפרטי" (ראה עדות כחלון בפרו' עמ' 20 שו' 16, ועדות שי פרו' עמ' 19 שו' 8). הנתבעת ושי לא ידעו ולא היה עליהם לדעת בזמן המכירה כי כחלון הינו למעשה סוחר רכב אשר משתמש בשיטות עבודה מפוקפקות ("אני אומר ששיקרתי " פרו' עמ' 21 שו' 9). 26. שוכנעתי כי בטרם המכירה, התקשר שי למשפחת טרוגמן ושוחח עם האמא אשר מסרה לו כי הרכב במכירה (פרו' עמ' 19 שו' 13) , על כך גם העיד כחלון, (פרו' עמ' 20 שו' 21) ואילו התובעים, אשר היו מודעים לטענה עוד ביום 20.7.05 עת הועלתה על הכתב בבקשה לעיון חוזר, לא הביאו את האם כעדה מטעמם על מנת לסתור טענה זו וכן לא העידו את התובעת. אין ספק כי מדובר בעדים שבשליטת התובעים, והימנעותה מלהביאם לעדות פועלת לרעתם ולכן מסקנתי היא כי שיחת הטלפון אכן נעשתה ( ובכך מאובחנות, בין היתר, נסיבות המקרה שלפנינו מת"א 186572/02 גל מיכל נ' נעים ניר הנזכר להלן). 27. עוד שוכנעתי כי הנתבעת שילמה לכחלון תמורה בסך 54,500 ₪, באמצעות שיק בנקאי שהעתקו הוצג בפני בית המשפט (מוצג נ/1). כחלון אישר כי קיבל סכום זה לידיו וחסרונה של החשבונית אינה פוגעת במסקנתי - מדובר כאמור בעסקה בין שני אנשים פרטיים, אשר אינם יכולים להתקזז במע"מ, וכנגד תשלום התמורה קיבלה הנתבעת באותו מעמד הן את החזקה ברכב והן את הבעלות בו מבחינה רישומית, ולכן מקובלת עלי תשובתה של הנתבעת כי לא עמדה על קבלת חשבונית מכיוון ש"קיבלה אוטו" (פרו' עמ' 13 שו' 15). 28. לעניין המסמכים אשר הוצגו במשרד הרישוי, מהראיות אשר הונחו בפני עולה כי העסקה בוצעה באמצעות יפוי כוח הנחזה להיות חתום על ידי התובעת, כאשר מיופה הכוח הוא כחלון (ראה נ/2). הטענה לפיה במועד העברת הבעלות במשרד הרישוי הייתה בידי כחלון תעודת הזהות של התובעת לא נסתרה - הן שי והן כחלון העידו על כך (פרו' עמ' 19 שו' 24, פרו' עמ' 23 שו' 12, פרו' עמ' 20 שו' 6-5) וכן ידוע כי מדובר בדרישה של משרד הרישוי, תנאי לביצוע העברה. לגבי השאלה אם מדובר בתעודה מזוייפת אם לאו - זו נותרת עלומה בשלב זה, אך אין בה כדי לשנות ממסקנותי, כפי שתפורטנה להלן. 29. לסיום פרק זה אציין כי בתום ההוכחות שוכנעתי כי לנתבעת לא היה יד ורגל במעשה הרמייה, כי אין בינה לבין הנתבע ו/או כחלון דבר ואין כל קנוניה ו/או שיתוף פעולה בינה לבין הנתבע ו/או מי מהאנשים ב"שרשרת" הנזכרת לעיל. מסקנתי זו מבוססת על כך שהתובע לא הוכיח כל קשר כאמור לעיל וכן התרשמתי עמוקות מאמינותם של הנתבעת ושי. מעבר לכך, דווקא העובדה כי הנתבעת ובעלה פעלו בתחילת ההליכים ללא עזרת עורך דין והגישו מסמכים בשם עצמם - מתוך אמונה שלמה ב"חפותם", כפי שטען שי בדיון (פרו' עמ' 15 שו' 16, פרו' עמ' 17 שור' 7-11), מחזקת את מסקנתי, ולכן, אני קובעת כי הנתבעת פעלה במקרה זה בתום לב ובתמורה. ההכרעה המשפטית : 30. לאור ממצאי העובדתיים לעיל, זכויותיו של מי גוברות ברכב - של התובע, הבעלים המקורי, או של הנתבעת - הרוכשת בתוך לב ובתמורה . 31. התובעים הגישו את תביעתם בהתבסס על תביעת הגזל מכוח סעיף 52 לפקודת הנזיקין הקובע כדלקמן: "גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, משמיד אותם, מוכר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת". 32. התובעים טוענים כי את עוולת הגזל ניתן לטעון גם כנגד נתבעים תמי לב , ומפנים בסיכומיהם לספרו של המלומד א. ענבר דיני הנזיקין בראי הההלכה הפסוקה, הוצאת כרמל ספרות משפטית עמ' 757. לכן,טוענים התובעים, ההגנה היחידה העומדת לנתבעת היא זו הקבועה בסעיף 53 לפקודת הנזיקין - ועל הנתבעת להוכיח כי רכשה את המטלטלין בתנאי תקנת השוק. מכיוון שלטענת התובעים הנתבעת לא עמדה בתנאים אלו - דין תביעתם להתקבל. 33. איני סוברת כי במקרה הנדון מתקיימים יסודותיה של עוולת הגזל, ולכן אין הנתבעת צריכה להוכיח כי עמדה בתנאי תקנת השוק. אחד היסודות העיקריים בעוולת הגזל היא עצם העברת מטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע. במקרה הנדון - התובע העביר מרצונו החופשי את החזקה ברכב לנתבע, וזה היה מורשה לפעול כ"מתווך" ולהעביר את הרכב לקונה - בכפוף לפרעון התמורה. 34. כפי שכבר קבעתי בסעיף 21 לעיל, ההסכם שנכרת בין התובע לנתבע כלל את העברת החזקה המיידית, והרשאה זו בוטלה רק ביום 5.7.05, עת בקש למעשה התובע לבטל את החוזה עם הנתבע בשל התרמית שהתגלתה (זאת למרות שכבר ביום 17/6/05 ידע כי הבעלות ברכב עברה על שם הנתבעת). 35. החזקה ברכב הועברה לנתבעת עוד ביום 24.5.05, דהיינו, בטרם בוטלה ההרשאה בדבר החזקה ברכב. לכן, בשעה שנכרת ההסכם בין כחלון לנתבעת הזכות להחזיק ברכב לא הייתה בידי התובע, ולכן, לא מתגבש היסוד ההכרחי לצורך הוכחת עוולת הגזל. 36. יתרה מזו, עמדת מותב זה הינה כעמדת כב' השופטת דגן אילת, כפי שהובעה בת.א. 1031/03 אליהו אבי כזר נ' אבו סמרה זוהאד [פדאור (לא פורסם) 04 (19) 538] : "נראה כי עוולת הגזל הנטענת על ידי התובעים אינה המסגרת המשפטית המתאימה לברור התחרות בין הזכויות בשל העובדה שלא מדובר בנכס שנגנב מבעליו אלא בתחרות בין זכות הבעלות הראשון מול הרוכשים האחרונים שאין קשר בינם לבין התובעים, בהנחה שאינם מעורבים בקנוניה". 37. בע"א 459/78 חברת בני פיפשקוביץ נ' חברת אבני יצחק ושות' בע"מ (פ"ד לה (3) 169 (להלן: פס"ד פיפשקוביץ) עמדו במחלוקת טובין שנמכרו לחברה, והתמורה בגין הטובין נעשתה באמצעות שיקים מעותדים, כאשר טובין אלה נמסרו למדינה עוד בטרם נפרעה מלוא התמורה. התעוררה השאלה זכותה של מי גוברת בטובין - של המערערת אשר טרם קיבלה את מלוא התמורה לידה או למדינה אשר החזקה בטובין עברו לידיה ? 38. אמנם בפס"ד פיפשוקוביץ לא הייתה מחלוקת כי הטובין נמכרו על ידי המערערת לחברה, ובמקרה שלפנינו ההסכם בין התובע לנתבע אינו מוגדר כהסכם מכר, אולם לדידי הראציונל שבפס"ד פיפשקוביץ, ההלכות ויישומם יפים גם למקרה שלפנינו - ובמה דברים אמורים ? 39. כפי שציינתי בסעיף 21 לעיל, על פי ההסכם שבין התובע לנתבע, הנתבע אמור היה לפעול כ"מתווך". אולם אם נדקדק היטב בהסכם שבין התובע לנתבע, המהות האמיתית של ההסכם ביניהם היא מדובר ב"מכר מותנה" - אם לידי הנתבע או מי מטעמו כקונה, והתנאי להשלמת המסירה הינו פרעון התשלומים, הם השיקים אשר הופקדו על ידי הנתבע אצל התובע. 40. מסקנתי זו מבוססת על לשון החוזה וכן על אומד דעתם של הצדדים. התמורה בין הצדדים נקבעה לסך של 41,600 ₪ ; בידי התובע היו שיקים להבטחת מלוא התמורה ; התובע היה רשאי להפקיד את השיקים בחשבונו עד להשלמת העסקה, כבר במועד חתימת ההסכם, ונקבע כי הרכב ישאר בבעלות התובעת עד לפרעון "השיקים" - הם השיקים שמסר הנתבע (ראה סעיף 5) ; בסעיף 6 להסכם צויין במפורש כי הבעלות ברכב לא תועבר עד לפרעון מלוא התשלומים או קבלת תשלום חלופי על סכום התמורה המוסכמת (ראה סעיף 6 להסכם) - דהיינו, ההסכם הזכיר כחלופה ראשונה את פירעון השיקים שנמסרו על ידי הנתבע, או קבלת תשלומים חלופיים מהנתבע. 41. מלשון ההסכם נמצאים אנו למדים כי התובע היה למעשה אדיש לשאלת זהות הקונה, והדבר היחיד שהיווה תנאי להעברת הבעלות ברכב הוא פירעון מלוא התשלומים - ומצב זה דומה, אם לא זהה, לסיטואציה של פס"ד פיפשקוביץ. 42. גם התנהגותו של התובע, הן בעת כריתת ההסכם והן לאחריו - תומכת במסקנה כי מדובר למעשה בעסקת מכר "מותנה", כשהתנאי להשלמת העסקה הוא פרעון מלוא התשלומים. התובע נפרד מהחזקה ברכב כבר בעת כריתת ההסכם ; לא היה לו כל עניין בזהות הקונה הסופי ובגובה התמורה שישלם הקונה ל"מתווך", כל עוד כאמור יפרעו מלוא התשלומים על סך 41,600 ₪. 43. ואם היו ספקות כלשהם בקשר למהות העסקה, אזי התנהגות התובע לאחר חתימת ההסכם מפיגה ספקות אלו : כאשר חלו עיכובים בהעברת התמורה, החל התובע, בהוראת הנתבע, בפירעון השיקים שנמסרו על ידי הנתבע והנה עוד צעד במימוש הליכי המכירה ובביצוע ההסכם שנכרת ביום 29.4.05. 44. לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי נכרת הסכם מחייב בין התובע לבין הנתבע למכירת הרכב, כאשר הבעלות אמורה היתה לעבור עם השלמת פרעון התשלומים. הגדרת הנתבע כ"מתווך" אמורה הייתה לחסוך העברת בעלות נוספת ברכב, דבר המפחית מערך הרכב, ולכן העברת הבעלות אמורה הייתה להיות לנתבע או למי שזה האחרון יורה. הצדדים פעלו על פי הסכם זה ואף החלו בביצועו ולראיה, התשלום על סך 8,000 ₪. הסכם זה בוטל רק ביום 5.7.05 ,דהיינו, לאחר שהנתבעת רכשה את הזכות ברכב בתום לב ובתמורה. 45. בסיטואציה כזו, אין התובע יכול לטעון ל"גזל" אלא בידו זכות חוזית, לתבוע ביטול ההסכם והשבה, בהתאם לאמור בסעיף 21 לחוק החוזים וזכות עקיבה שביושר אחר הנכס, "זכות מן היושר תוצאת הארץ" (ראה ע"א 181/73 ישראל שטוקמן נ' אקראם ספיטאני ואח', פד"י כ"ח (2), 182, בעמ' 187; ד"נ 21/80 ורטהיימר ואח' נ' הררי ואח', פד ל"ה 253). לגבי זכויות מסוג זה נקבע מפי כב' השופט גולדברג ברע"א 1096/97 עטיה אבו ג'ובה ואח' נ' פימן ואח', פד נ"ג (1) 481 כי : לדעתנו ניתן להחיל זכויות כאלו גם במקרה שלפנינו, כך שלבעלים המקורי לא תעמוד זכות אובליגטורית בלבד כנגד המפר, אלא תהיה לו זכות שביושר על הנכס וזכות זו עדיפה על פי זכותו של כל רוכש, למעט רוכש בתמורה ובתום לב. פתרון כזה משרת את המדיניות המשפטית הראויה. תום הלב הנדרש בענייננו הינו דרישה בסיסית לכך שתהיה לפנינו תחרות בין שני צדדים תמימים שנפגעו על ידי רמאי. ללא דרישה זו לא מתקיימת נקודת המוצא השוויונית שהיא מקור הבעייתיות במקרים אלו. כאשר הרוכש אינו תום לב, המשמעות היא כי היו לו אינדקציות או אפילו ידיעה ממש כי העסקה המוצעת לו אינה כשרה ובכל זאת מצא לנכון להתקשר בעסקה זו". 46. בפס"ד עטיה אבו ג'ובה הנזכר לעיל, הסכים כב' הנשיא ברק עם התוצאה אליה הגיע כב' השופט גולדברג, בהנמקה שונה. כב' הנשיא קבע כי אם נפל פגם בחוזה המכר המזכה את בעל הזכות המקורי בביטול החוזה, אזי הזכות שרכש האחרון שלא בתנאי תקנת השוק - הינה "פגומה" וכפופה לזכות הביטול. עם זאת מציין הנשיא ברק כי כוח הביטול אינו עומד לעד, וכן הוא מציין כי "לבסוף, אופצית הביטול של ראובן עשויה להעלם אם לוי רכש את הבעלות בתמורה ובתום לב" ... ובהמשך "לאותה מסקנה עצמה ניתן להגיע מזויות הראיה של זכויות נוגדות. מחד גיסא עומד כוחו של ראובן לבטל את עסקת המכר עם שמעון. מאידך גיסא עומדת זכות הבעלות של לוי בהתנגשות בין שתי אלה, ידו של מי על העליונה ? בהיקש מדיני עסקאות נוגדות (סעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ; סעיף 12 לחוק המטלטלין, התשל"א-1971) ניתן לומר כי ידה של הזכות הראשונה בזמן עליונה, אלא אם כן הזכות השניה בזמן נרכשה בתמורה ובתום לב ... אכן, זוית ראיה זו היא העשויה ליתן את הבסיס הנורמטיבי לתפיסה כי רכישה בתמורה ובתום לב (אך בלא לקיים את שאר תנאי השוק הפתוח) עשויה לשלול את כוח הביטול של הבעלים הראשון". (הדגשות שלי ח.פ.). 47. ומההלכה ליישומה - בין התובע לנתבע נכרת הסכם, שהופר על ידי הנתבע, בעצם מחדלו לשלם את יתרת התשלומים ו/או להביא תשלומים אחרים תחתם. לתובע קמה הזכות לבטל את ההסכם, וכך נעשה ביום 5.7.05, דהיינו כחודש ומחצה לאחר שהנתבעת רכשה את הזכויות ברכב בתום לב ובתמורה. במקרה כזה, זכותו של הנתבע עדיפה ותרופתו של התובע הינה העילה החוזית או השטרית - דרישת התמורה המלאה מהנתבע, וכן עומדת לו זכות העקיבה אחר הכספים, כלפי אלה שקיבלו את הנכס שלא בתמורה ובתום לב. תקנת השוק : 48. משקיבלתי את טענתה החלופית של הנתבעת, כפי שפורטה בסעיפים 25-24 לסיכומיה, ולאור ההלכה הקובעת כי בסיטואציה כגון דא אין צורך להוכיח קיומם של "שאר תנאי השוק הפתוח" (ראה הציטוט המובא בסעיף 46 לעיל), אזי מתייתר הצורך מלדון בטענת התובע לפיה במקרה הנדון לא עומדת לנתבעת הגנה, מפני שלא מתקיימים כל יסודות תקנת השוק. 49. למרות שאין הדבר משנה כאמור מהכרעתי, אציין כי בנקודה זו הדין הוא עם התובעים. תנאי הכרחי לחלות תקנת השוק, מלבד תום הלב והתמורה, הוא כי הנכס נמכר "על ידי מי שעוסק במסירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו". 50. במקרה הנדון, הנתבעת הודתה כי נענתה למודעה בעיתון וכך נוצר הקשר עם כחלון ; כחלון הציג עצמו כמורשה לפעול מטעם בעלת הרכב ; כחלון לא הציג עצמו בשום שלב כסוחר מכוניות ; לכחלון אין עסק לממכר מכוניות ; לא ניתנה חשבונית או קבלה ממנה ניתן ללמוד כי כחלון סוחר רכבים ; גם אם לאחר מעשה מסתבר כי אכן כחלון הינו סוחר מכוניות הפועל דרך קבע בשיטה זו - עדיין אין בכך כדי לשנות את מסקנתי. המועד הקובע לבחינת חלות תקנת השוק הוא הידיעה והלך הרוח של הקונה בזמן הרכישה - ולא דברים שנודעו לו בדיעבד. בעת הרכישה סברה הנתבעת כי היא רוכשת רכב מגורם פרטי (התובעת, באמצעות מיופה כוחה כחלון), ולכן לעובדות שהתבררו מאוחר יותר אין השפעה על הקביעה האם בזמן הרכישה נעשתה הרכישה בתנאי תקנת השוק. 51. מעבר לכך, תנאי "תקנת השוק" צריכים להתקיים בשולח (קרי, התובעת) ולא בשלוח (קרי כחלון), ודומה כי על כך אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובעת אינה סוחרת / מוכרת מכוניות במהלך עסקיה הרגילים (ראה בעניין זה ת.א. 186572/02 גל מיכל נ' נעים ניר - פדאור 05 (3) 718). 52. לפיכך, מסקנתי היא כי הנתבעת לא רכשה את הרכב בתנאי תקנת השוק אולם אין בכך כדי לשנות את מסקנתי, כפי שפורטה בסעיפים 33-47 לעיל. יצוין כי הנתבעת פרטה כאמור בסיכומיה את טענתה החלופית לעניין זכויותה מכוח דוקטרינת העסקאות הנוגדות, אולם לא מצאתי לכך התייחסות בסיכומי התגובה מטעם התובעים. הדיון בבקשות : 53. למעשה, לאחר שהכרעתי בתיק גופו וקבעתי כי זכויותיה של הנתבעת גוברות על פי זכויות התובעים, דין התביעה להדחות והרכב נשאר בבעלותה ובחזקתה של הנתבעת. כפועל יוצא - מתייתר הצורך לדון בבקשה להחזרת תפוס. באשר לסעדים הכספיים הנזכרים על ידי הנתבעת בסיכומיה, בקשר עם הנזקים שנגרמו לה בעטיו של הצו הזמני - ברי כי לא ניתן לתבוע סעדים כספיים במסגרת סיכומים, ולכן לא עומדת למעשה בפני בית משפט זה תביעה כלשהי מטעם הנתבעת ואין להורות על תשלום כספים לנתבעת - למעט הוצאות משפט כפי שיפסקו בהליך זה. 54. באשר לבקשה לתיקון הגנה - למעשה, לאור התוצאה אליה הגעתי מתייתר לכאורה הצורך אף לדון בבקשה זו, מכיוון שטענת הנתבעת כפי שמפורטת בכתב הגנתה לעניין חלות תקנת השוק לא התקבלה כאמור. עוד אציין כי הנתבעת הוכיחה את גרסתה העובדתית כפי שפורטה בכתב ההגנה המקורי, ולא מצאתי כל סתירה בין כתב ההגנה המקורי לבין כתב ההגנה המתוקן שאת הגשתו בקשה הנתבעת : יש לזכור כי כתב ההגנה המקורי נוסח על ידי הנתבעת ובעלה, שלא באמצעות עורך דין, והוא דומה יותר לתצהיר מלכתב הגנה. לא כוללות בו טענות משפטיות כלל ועיקר. 55. העובדה כי בכתב ההגנה המקורי טענה הנתבעת כי נפלה קורבן למעשה רמייה מצד כחלון (ושאלה זו לא עמדה לדיון בפניי), אינה עומדת בסתירה לטענתה בכתב ההגנה המתוקן כי רכשה את הרכב בתנאי תקנת השוק - תום הלב אמור להבחן אצל הרוכש ולא במוכר ו/או מיופה כוחו, במקרה זה - והשאלה האם מדובר במוכר שבצע את העסקה במהלך עסקיו הרגיל הינה שאלה משפטית הדורשת הוכחה עובדתית. 56. לפיכך, מאחר ולא מצאתי סתירה בין כתב ההגנה המקורי לכתב ההגנה המתוקן, וכל שנוסף לו הוא טיעון משפטי בלבד לאותן עובדות, מכיוון שכתב ההגנה המקורי הוגש שלא באמצעות עורך דין ואין לקפח את זכותה של הנתבעת לייצוג שכזה, מאחר והבקשה לתיקון כתב הגנה הוגשה בשלב מקדמי בטרם נשמעו הראיות - אני קובעת כי יש להתיר את הגשת כתב ההגנה המתוקן, כשבשולי הדברים אוסיף ואומר כי הכרעתי הסופית לא הייתה משתנה - בין אם היה מונח בפני כתב ההגנה המקורי ובין זה המתוקן. 57. בקשר לבקשה לביטול ההוצאות אשר הושתו על הנתבעת בעקבות אי התייצבותה לדיון שהתקיים ביום 19.7.05 - דין בקשה זו להתקבל. מתצהירו של עו"ד אבירם עולה כי הנתבעת 2 לא יוצגה בשום שלב על ידי משרדו, ולכן המסקנה המתבקשת היא כי פנייתו של עו"ד טל מזרחי ממשרד עו"ד אבירם, כפי שתוארה על ידי ב"כ התובע בסעיף 3 לתגובתו לבקשת הנתבעת לביטול הוצאות, בטעות יסודה. טעות זו היא אשר גרמה לב"כ התובעים לסבור כי הנתבעת יודעת על מועד הדיון, ויתכן ואף עוררה את חשד התובעים כי אכן קיימת קנוניה כלשהי בין הנתבע לנתבעת - אם אלה בחרו להיות מיוצגים על ידי אותו משרד עורכי דין - אולם כאמור הסתבר כי כל אלה נובעים מטעות במשרדו של עו"ד אבירם, והנתבעת אינה אמורה לשאת בתוצאות טעות זו. 58. מעבר לכך, בחנתי האם אכן ידעה הנתבעת אודות הדיון והגעתי למסקנה שיש להשיב על שאלה זו בשלילה : ראשית, בשיחת הטלפון אשר הוקלטה והושמעה בחלקה בבית המשפט ביום 11.12.05, לא נזכר מועד הדיון כי אם עובדות קיומו של צו בית משפט בלבד ; בחומר אשר הומצא לידי הנתבעת באמצעות התובע, נכללת החלטת כב' השופטת ניב ריבה, כאשר מצויין בה: "המזכירות תקבע לדיון דחוף במעמד הצדדים לפני שופט תורן במהלך פגרת הקיץ" (ראה נ/7). בין המסמכים אשר הומצאו אין כל הודעה בדבר תאריך הדיון. 59. זאת ועוד. שוכנעתי כי גם בפגישה אשר התקיימה ערב הדיון במשרדו של ב"כ הנתבע, לא נאמר לשי דבר מועד הדיון. שי העיד בפני, ועדותו מקובלת עלי, כי הוא הגיע מיוזמתו למשרדי עורכי הדין, על מנת להיפגש עם הנתבע ולקבל פרטים (פרו' עמ' 17 שו' 5-1). בפגישה זו לא נכח עורך דין (פרו' עמ' 17 שו' 24-22), ולכן מסקנתי היא כי הנתבעת ושי לא ידעו על הדיון שהתקיים ביום 19.7.05, לא מפי עורך הדין של הנתבע, לא מפי הנתבע עצמו, לא מפי התובע, ולא מתוך המסמכים שקיבלו לידיהם. לפיכך, דין חיובם בהוצאות בסך 2,500 ₪ להתבטל. סוף דבר : 60. התיק שבפני הינו מסוג התיקים שהקביעה קשה בו, מן ההיבט האנושי - אין ספק בעיני שהן התובע והן הנתבעת הנם אנשים תמי לב, אשר נפלו קורבן למעשה תרמית מצד הנתבע, ויתכן אף מצד אנשים נוספים באותה "שרשרת מזון". בעניין זה אציין כי התובע בחר להגיש את תביעתו בעילה הפוססורית בלבד, ולא תבע את אותם אנשים, למרות שעומדת לו זכותו לעקוב אחר הכספים, כפי שצויין לעיל. 61. בעילה הפוססורית - אין בית המשפט יכול לצוות על "משפט שלמה" לרכב - הרכב הוא אחד, ורק אחד זכאי להחזיק בו ולהיות בעליו החוקי. במקרה הנדון פסקתי כי זכויות הנתבעת גוברת על זכויות הבעלים המקורי. 62. אציין כי התוצאה אליה הגעתי מתיישבת עם המדיניות המשפטית הראויה הנזכרת בפס"ד עטיה אבו ג'ובה הנזכר לעיל ; במקרה שלפנינו קבעתי כאמור כי הנתבעת שלמה תמורה מלאה, מעל ומעבר לזו שנדרשה על ידי התובע, הרכישה נעשתה בתום לב ולאחר בירור טלפוני עם אמה של התובעת עצמה ; התובע לעומת זאת פעל ברשלנות וחשף עצמו בידיעה לסיכון הטמון בעצם מסירת הרכב לנתבע, כשכל ההיכרות בינהם מתמצית ביחסי לקוח- מוסכניק. התובע מסר לידי הנתבע את תעודת הזהות של הבת התובעת; התובע אשר ידע על העיכובים בגיבוש ההסכם הנטען עם הקונה בחר שלא לבטל מיידית את הרשאתו לנתבע, אלא המשיך בקיום החוזה ונפרע מהנתבע באופן ישיר סך של 8,000 ₪; גם כשנודע לתובע דבר העברת הבעלות ביום 17/6/05, לא פנה מיידית לבית המשפט ו/או למשטרה אלא המתין עוד כשלושה שבועות עד אשר פנה למשטרה. לכן שיקולי הצדק מטים אף הם את הכף לטובת הנתבעת, שלה לא היה כל קשר עם המעוול העיקרי בתיק זה. 63. לאור כל האמור לעיל, הנני מורה כדלקמן : התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית, וזאת מכיוון שהרכב אינו מצוי בחזקתו. לאור הודאתו כי הוא חייב כספים לתובע, איני עושה צו להוצאות. התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית. ניתן בזאת צו המופנה למשטרת רמלה לשחרר את הרכב לאלתר לידי הנתבעת 2. התובעים ישלמו לנתבעת 2 הוצאות משפט בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין. מכירת רכברכב