להלן פסק דין בנושא חיוב עסק בגין עסקה באמצעות כרטיס אשראי מזוייף: פ ס ק -ד י ן הרקע העובדתי להתדיינות: 1. התובע הוא בעלים של חנות לממכר רהיטים, "רהיטי פפיון" (להלן: "החנות"), באיזור התעשיה בנתניה. הנתבעת היא חברה בע"מ העוסקת במתן שירותי אשראי ללקוחותיה. בין הנתבעת לתובע נחתם ביום 17.10.96 "הסכם ספק" (להלן: "ההסכם"), ובו הוסדרו היחסים בין הצדדים. ביום 19.6.00 בוצעה בחנות עיסקה באמצעות כרטיס אשראי מזוייף מסוג "מאסטר קארד", והנתבעת חייבה את התובע בסכום העיסקה. התובע תובע השבת הסכום, ואילו הנתבעת טוענת כי התובע הפר את ההסכם שבין הצדדים, ועל כן זכאית היתה לחייבו בסכום העיסקה. 2. מתוך ההסכם בין הצדדים, ההוראות החשובות לענייננו הן אלה שמסדירות את התחייבויותיו של הספק (בעל החנות) בעת קבלת תשלום בכרטיס אשראי, מחד, ואלה שמסדירות את התחייבויותיה של הנתבעת לתשלום ואת הפטור שלה מהתחייבות זו, מאידך. סעיף 6 להסכם קובע כיצד ינהג הספק בעת המכירה, ואביא את ההוראות מתוכו שחשובות לענייננו: "א. יוודא כי הכרטיס המוצג לו עדיין בתוקף, הינו תקין, לא הושחת ולא נעשו בו שינויים, וכי מספר הכרטיס לא נכלל ברשימת הכרטיסים המבוטלים כמפורט בהסכם זה להלן. ה. יקבל מישראכרט אישור לביצוע העיסקה, אם נחוץ אישור כזה. ז. יחתים את הלקוח על השובר ויוודא כי החתימה על השובר זהה לדוגמת החתימה המופיעה על הכרטיס, וכי שם הלקוח בחתימה זהה לשם המוטבע בכרטיס". סעיף 22 להסכם מסדיר את אחריותה של הנתבעת לתשלומים לספק, בהתאם להסכם, ואת הפטור שלה מאחריות זו. ההוראות שבסעיף זה שחשובות לענייננו: "א. ישראכארט אחראית כלפי הספק לתשלום כל הסכומים שהספק יהיה זכאי לקבלם לפי תנאי ההסכם, ובתנאי שהספק מילא אחר כל התנאים שבהסכם. אם אירעה חריגה מתנאי הסכם זה, לא תיחשב העסקה כעסקה שבוצעה באמצעות הכרטיס ואשר בגינה אחראית ישרכארט. ג. בלי לגרוע מכל הוראה אחרת שבהסכם, אם ישראכרט תהיה מנועה על-פי דין מלחייב את הלקוח בגין עסקה כלשהי של הלקוח עם הספק, או שתהיה מחוייבת להחזיר ללקוח סכומים שנגבו מהלקוח ושולמו לספק, תהיה ישראכרט זכאית לפטור מתשלום לספק או לקבלת החזר מהספק בתנאים המפורטים לעיל. האמור לעיל לא יחול במקרים שבהם המניעה לתשלום נובעת מחוסר יכולת פירעון על ידי הלקוח, או מחמת שימוש לרעה בכרטיס. במקרים אלה תמשיך ישראכרט לשאת באחריות, בתנאי שהספק פעל בהתאם לכל הוראות ההסכם". 3. ביום 19.6.00 נכנסו גבר ואשה לחנות וביקשו לקנות סלון, פינת אוכל (שולחן ושישה כיסאות) ומזרן זוגי בסך כולל של 17,400 ₪ (להלן: "העיסקה"). זאת לאחר שכשבוע לפני כן התעניין אותו זוג באותם פריטים. התובע לא נכח אותה עת בחנות, ועל כן אשתו, גב' בן אהרון, ביצעה את המכירה. גב' בן אהרון העידה כי זוג הקונים היה זוג רגיל לגמרי ולא היה בהתנהגותם שום דבר חריג " זוג שנראה רגיל לחלוטין, כמו כל זוג בישראל" (עמ' 7 לפר'). גב' בן אהרון אף יצרה קשר עם בעלה ומסרה לו אודות הזוג שהגיע, לאחר שבני הזוג אמרו לה, כי מספר ימים קודם לכן הם ביקרו בחנות ושוחחו עם בעלה אודות הרהיטים. בני הזוג ביקשו לשלם בכרטיס אשראי של הנתבעת (להלן: "הכרטיס"). האשה (להלן: "המתחזה") הזדהתה בשם סמדר יריב והציגה כרטיס אשראי ותעודת זהות הנושאים שם זה. גב' בן אהרון בדקה את תעודת הזהות וכרטיס האשראי ואף יצרה קשר עם הנתבעת וקיבלה אישור לביצוע העיסקה. גב' בן אהרון ציינה כי תעודת הזהות נראתה כתעודה תקינה ואף היה דמיון בין התמונה בתעודת הזהות לבין המתחזה (עמ' 9 לפר'). הזוג שילם עבור הסחורה באמצעות כרטיס אשראי שהוטבע על גבי שובר מס' 1423361 (להלן: "השובר") על ידי מכשיר ידני ("מגהץ"). ביום 16.7.00, כחודש לאחר מועד העיסקה, הודיעה הנתבעת לתובע, כי תחייב אותו בגין העיסקה. הנימוק שנתנה לכך הוא כי בדיקתה העלתה שהחתימה שמופיעה על השובר בעת ביצוע העיסקה שונה לגמרי מהחתימה שעל הכרטיס (מכתב הנתבעת, נספח ד' לכתב התביעה). יש לציין כי על פי עדותו של החוקר מטעם הנתבעת, מר מלך (בעמ' 28 לפר'), נחסם הכרטיס כמזוייף כבר ביום 3.7.00, אולם על פי עדותה של בעלת הכרטיס, גב' יריב, זה היה המועד שבו הודיעה לנתבעת כי חשבונה חוייב ברכישות על פי הכרטיס, שלא בוצעו על ידה. מר נריה, סגן מנהל מחלקת בקרה, ביטחון ואבטחה אצל הנתבעת, לא ידע לאמר - מבלי לערוך בדיקה - מתי נודע לנתבעת שמדובר בכרטיס מזוייף (בעמ' 12 לפר'). עולה איפוא כי הנתבעת ידעה שהכרטיס זוייף רק לאחר משלוח המכתב האמור לתובע, וזאת למרות טענתו של מר נריה בתצהירו, כי ניתן להבחין בזיוף ללא קושי. טענות הצדדים: 4. הנתבעת טוענת כי התובע לא קיים את התחייבויותיו על פי ההסכם. לטענתה, גב' בן אהרון, כמי שפעלה מטעם התובע, לא בדקה כראוי את זהותה של המתחזה ולא השוותה את חתימתה על השובר לחתימה שעל הכרטיס, ששונה ממנה מאד. זו היתה, כזכור, טענתה הראשונה, והיחידה, של הנתבעת, כפי שהועלתה במכתבה אל התובע מיום 16.7.00 (נספח ד' לכתב התביעה). רק בשלב מאוחר יותר הסתבר לנתבעת כי הכרטיס זוייף, ועל כן מן הסתם היתה החתימה שעליו דומה לחתימתה של המתחזה על גבי השובר. לפיכך, בכתב ההגנה ובעדויות מטעם הנתבעת, העלתה הנתבעת טענות לגבי הכרטיס המזוייף. לטענתה, הכרטיס שהוצג לפני גב' בן אהרון זוייף בצורה חובבנית והפרטים שמופיעים עליו הוטבעו בצורה שונה מזו שבכרטיסים התקינים שמונפקים על ידי הנתבעת. הנתבעת טוענת, כי היה על גב' בן אהרון להבחין בשוני ולהימנע מביצוע העיסקה. משכשלה בכך, על התובע לשאת בתוצאות. עוד טענה הנתבעת כי האישור שניתן על ידה לעיסקה ניתן על יסוד ההנחה כי מבקש האישור בדק את תקינות הכרטיס ואת זהות המשתמש בו בטרם פנה אליה לקבלת אישורה. לפיכך כאשר ההנחה מופרכת, אין התובע זכאי לקבל את תמורת השובר. לעומת זאת טוען התובע כי אשתו פעלה בעת ביצוע העיסקה בהתאם לתנאי ההסכם, ללא כל הפרה, ועל כן חייבת הנתבעת לקיים את חלקה היא בהסכם ולשלם את סכום העיסקה. העדויות: 5. מטעם התביעה העידו התובע ואישתו. מטעם הנתבעת העידו מר נריה, סגן מנהל מחלקת בקרה, ביטחון ואבטחה; מר מלך, חוקר שחקר את התובע ואת אשתו; גב' גבע, נציגת הנתבעת שהחתימה את התובע על ההסכם; וגב' יריב, הבעלים האמיתי של הכרטיס. 6. התובע העיד כי בעת החתימה על ההסכם מסרה לו גב' גבע הסבר קצר בלבד אודות הדרך הנכונה לבצע עיסקה באמצעות כרטיס האשראי. לדבריו, הוא עובד גם עם חברות אחרות של כרטיסי אשראי (ויזה, דיינרס), ועל כן די היה בהסבר תמציתי. עוד ציין התובע, כי הוא עובד עם הנתבעת מזה שנים, וזו פעם ראשונה שארע לו מקרה של כרטיס מזוייף. התובע הדגיש, כי גב' גבע לא הסבירה לו כיצד לזהות כרטיס מזוייף. כמו כן, הוא מעולם לא קיבל מהנתבעת את החוברת "ישראכרט להכיר ולכבד", אשר דפים מצולמים מתוכה צורפו לתיק המוצגים של הנתבעת. מדובר בחוברת שנועדה להמחיש כיצד נראה כרטיס אשראי תקין, תוך הדגשה והמחשה בתצלומים של פרטים ספציפיים שעל גבי הכרטיס. התובע העיד כי כשבוע לפני העיסקה הגיעו לחנות גבר ואשה שהתעניינו בסלון, פינת אוכל ומזרן (אותם מוצרים שנרכשו בעיסקה) ואמרו לו שיחזרו אליו לאחר שיבדקו מחירים. כעבור כשבוע - בעת שלא היה בחנות - הודיעה לו אשתו במכשיר קשר כי אותו זוג הגיע ומבקש לרכוש את המוצרים מתצוגה. התובע הנחה את אשתו לקבל מהנתבעת אישור לעיסקה, וכך נעשה. התובע עומת עם דו"ח החוקר ולפיו הוא אמר לחוקר, כי לו נכח הוא עצמו בחנות, העיסקה לא היתה מתבצעת. התובע השיב: "אני לא אמרתי דבר כזה. אולי אמרתי שהייתי בודק יותר או מבחין יותר. הם טענו שהכרטיס עצמו מזוייף. אמרתי שאולי אם אני הייתי מסתכל, אולי הייתי מזהה. רק היום עוה"ד שלי הראה לי את השובר, ועד היום אני לא יודע לזהות את הזיוף. רק מי שעובד בחברה הנתבעת ומתמחה בזה יכול לזהות. אנו מגהצים אלפי כרטיסי ישראכרט, ויזה וכדומה" (בעמ' 5 לפר'). בהמשך נשאל התובע במה היה מבחין, שאשתו לא הבחינה בו, והשיב: "יכול להיות בתנועות גוף שלה (הכוונה למתחזה - י.ק.). התכוונתי לדברים חיצוניים של הקונה. לא קשור לכרטיס. מה אני יכול לזהות בכרטיס? לפעמים אני קולט אנשים בתנועות שלהם. כמו שיש שיקים שאני לוקח מאנשים שנראים לי, ולא לוקח מאנשים שלא נראים לי" (בעמ' 6 לפר'). 7. אשת התובע, גב' דניאלה בן אהרון, מסרה בתצהירה כי היא בעלת ניסיון של מספר שנים בעבודה במכירות בחנות, וכי קיבלה מבעלה הסבר מפורט והדרכה כיצד לבצע מכירות בכרטיס אשראי, בהתאם להסכם. כפי שצויין, נראה הזוג שהגיע לחנות כזוג רגיל לחלוטין, וגב' בן אהרון אף אימתה עם בעלה את דברי הקונים כי ביקרו בחנות מספר ימים קודם לכן והתעניינו באותם רהיטים. הפעולות שביצעה גב' בן אהרון לגבי הכרטיס: היא בדקה את הכרטיס עצמו, בדקה את תעודת הזהות של הקונה, שהציגה עצמה כבעלת הכרטיס, והשוותה את החתימה שעל גבי השובר לחתימה שבכרטיס. לדברי גב' בן אהרון, מראה של הקונה היה דומה לתצלום שבתעודת הזהות, ואף חתימתה על השובר היתה דומה לחתימה שעל גבי הכרטיס. על פי הנחיית התובע, אף ביקשה גב' בן אהרון, וקיבלה, מהנתבעת אישור טלפוני לעיסקה. בעניין זה מסכימה אני עם ב"כ הנתבעת, כי עצם מתן האישור בטלפון לעיסקה אינו פוטר את בעל החנות מבדיקת כרטיס האשראי כנדרש על פי ההסכם, ואין בו, כשלעצמו, כדי ליצור חבות של הנתבעת, מקום שבעל החנות לא קיים את הנדרש ממנו על פי ההסכם. על כל פנים, עניין מתן האישור אינו נסיבה מכריעה, לענייננו. יש לציין כי על פי ההסכם אין נדרש זיהוי של הקונה באמצעות תעודת זהות (עדותה של גב' גבע, בעמ' 21 לפר'). זה הוא איפוא אמצעי שגב' בן אהרון נקטה, מעבר לנדרש על פי ההסכם. במהלך עדותה הוצג לגב' בן אהרון השובר של הכרטיס המזוייף, אך היא לא הצליחה לזהות כל שוני בין הפרטים המוטבעים בו לבין פרטים של כרטיס תקין. 8. עד הנתבעת, מר יעקב נריה, הוא סגן מנהל מחלקת בקרה, ביטחון ואבטחה אצל הנתבעת. בתצהירו טען נריה כי בדיקה פשוטה של הכרטיס היתה מעלה שמדובר בכרטיס מזוייף, דבר שבולט על פניו. נריה מונה את הפרטים הבלתי נכונים בכרטיס המזוייף: א. במקום סימון גרפי משתלב של האותיות MC מופיעה האות M בלבד. ב. שם בעל הכרטיס מופיע מתחת לפרטי הבנק במקום מעליהם. ג. פרטי הבנק אינם מופיעים בסדר הנכון, משמאל לימין: בנק, סניף, חשבון, אלא בסדר הפוך. פרטים ב' ו- ג' נראים בתצלום של השובר, שצורף לכתב התביעה, אולם לצד פרטי הבנק והחשבון אין מצויין (גם בכרטיס תקין) איזהו מספר הבנק, איזהו מספר הסניף ואיזהו מספר החשבון. אשר לסימון הגרפי המשתלב של האותיות MC, קשה להבחין בתצלום אם אמנם השילוב חסר, ומופיעה האות M בלבד, כטענתו של נריה. נריה אישר בחקירתו הנגדית, כי האמור בסעיף זה של תצהירו אינו מתוך ידיעה אישית. על כל פנים, ברור שנריה לא ראה את הכרטיס המזוייף עצמו, ולדבריו אין לו ידיעה אישית כי במקום השילוב הגרפי היתה בו האות M בלבד. כך או כך, מדובר בפריט קטן, שבו האות C מובלעת בתוך ה"רגל" של האות M, כפי שניתן לראות בדפי החוברת "ישראכרט להכיר ולכבד" אשר בתיק המוצגים של הנתבעת. העדרה של ה- C מ"רגל" ה- M יכול בנקל להעלם מעיניו של מתבונן בלתי מנוסה, אם לא הודרך באופן ספציפי לשים לב לפרט זה. הוא הדין במיקום של שם בעל הכרטיס, לעומת המיקום של פרטי הבנק (איזו שורה צריכה להיות עליונה ואיזו תחתונה), וכן - בסדר ההופעה של פרטי הבנק והחשבון בתוך שורת הבנק. נריה העיד (בעמ' 10 לפר') כי הנתבעת היתה מודעת לשיטת הזיוף שבוצעה במקרה זה, בערך משנת 1999, וכי היה ידוע על כמאה מקרים מסוג זה. הוא לא יכול היה להצביע על אמצעי יידוע והדרכה ספציפיים, שהנתבעת נקטה בהם על מנת להביא לידיעתם של בעלי העסקים את פרטיה של אותה שיטת זיוף, כפי שצויינו בתצהירו. לדבריו, ההדרכה נעשית בעת חתימת ההסכם עם הספק, אך במקרה של התובע ההסכם נחתם כשלוש שנים לפני שהנתבעת נעשתה מודעת לשיטת זיוף זו. עוד אמר נריה כי "יש עדכונים, שולחים חוברות" (כמו החוברת "ישראכרט להכיר ולכבד"), אולם הוא לא יכול היה להראות, כי התובע קיבל עדכון כזה או כי קיבל את החוברת האמורה. נריה אישר כי במועד העיסקה לא נכלל הכרטיס ברשימת הכרטיסים המבוטלים ולא היה ידוע לנתבעת כל דבר מחשיד לגביו (על כן היא אישרה בטלפון את העיסקה). נריה לא יכול היה לשלול את האפשרות כי החתימה של המתחזה על השובר היתה זהה לחתימה שהיתה על גבי הכרטיס והסכים כי בנסיבות אלה אין אפשרות לקבוע, כעובדה, שגב' בן אהרון התרשלה בהשוואת החתימות (בעמ' 13 לפר'). הן מר נריה והן מר מלך, החוקר מטעם התובעת, ציינו כי ניסיון נוסף לעשות שימוש בכרטיס המזוייף, אשר נעשה בחנות סמוכה לחנותו של התובע - לא צלח. במרומז, הם ביקשו להסיק מכך כי אף גב' בן אהרון יכלה להכשיל את הניסיון שנעשה בחנותה. אלא שהשניים "שכחו" לציין, כי ניסיון אחר להשתמש באותו כרטיס (בחנות חדיג'ה סנטר) כן צלח, כפי שעולה מתדפיס חשבונה של גב' יריב, בעלת הכרטיס - המסמך ת/ 1. מסתבר, איפוא, כי גב' בן אהרון לא היתה היחידה שלא הבחינה בהיותו של הכרטיס מזוייף או שלא חשדה בקונים. 9. עד נוסף מטעם הנתבעת היה מר אהוד מלך, חוקר במחלקת בקרה, ביטחון ואבטחה אצל הנתבעת. בתצהירו מסר מלך כי התובע טען לפניו, שלו היה נוכח בחנות בעת העיסקה, היה מונע את ביצועה. תשובתו של התובע על כך הובאה לעיל, וממנה עולה כי התכוון בדבריו לאפשרות ש"שפת הגוף" של הקונים, או משהו בהתנהגותם, היה עשוי לעורר אצלו חשד. זו היא, כמובן, השערה "תיאורטית", מכיוון שהתובע לא ראה את הקונים בעת ביצוע העיסקה. אדרבא, אותם גבר ואשה שביקרו בחנותו מספר ימים קודם לכן והתעניינו באותם רהיטים, לא עוררו אצלו כל חשד, שהרי כאשר אשתו הודיעה לו על שובם, הוא הנחה אותה לבצע את העיסקה, כפוף לאישור טלפוני מהנתבעת. נסיבות אלה "מחלישות" את האפשרות שהעלה התובע בדבריו לחוקר, כי אולי לו נכח בעת העיסקה, היה מונע את ביצועה. על כל פנים, דבריו אלה של התובע התייחסו בבירור לסימנים מחשידים בקונים, אך לא בכרטיס האשראי כשלעצמו, כפי שהבהיר היטב בעת עדותו. הדברים מתאשרים אף בהמשך עדותו של מר מלך, שמסר כי התובע הוסיף ואמר לו כי "הוא היה חושד בכך ואשתו תמימה ולכן הצליחו לרמות אותה" (בעמ' 29 לפר'). כאמור, ניתן לפקפק אם אותו זוג קונים היה מעורר חשד אצל התובע, לאחר שלא עוררו אצלו כל חשד בביקורם הקודם בחנות (אגב, ניתן להבין את שמחתו של בעל עסק, כאשר לקוחות שהתעניינו לפני מספר ימים במוצריו והלכו "לבדוק מחירים", חוזרים אליו ומבקשים לקנות אצלו את המוצרים). מלך אישר, כי לא עימת את התובע עם הפרטים של מלאכת הזיוף בכרטיס, אשר נמנו בתצהירו של נריה, ולא ביקש את התייחסותו: האם היה מבחין בהם. לאור האמור, אין הנתבעת יכולה להסתמך על דבריו של התובע לחוקר כראייה לכך שאשתו התרשלה בביצוע חובותיה על פי ההסכם בין הצדדים. הנתבעת אינה טוענת כי היא דורשת מבעלי עסקים שמתקשרים עמה להפעיל כישורים אישיים בלתי מוגדרים של "טביעת עין" או "תחושת בטן", וכי אי הצלחה בהפעלתם של כישורים כאלה, על מנת לאתר זייפנים, מהווה הפרה של ההסכם. 10. מטעמה של הנתבעת העידה אף גב' אסתר גבע, ששימשה בשנת 1996 נציגת הנתבעת שהחתימה בעלי עסקים על הסכמים כמו ההסכם דנן. גב' גבע העידה כי הסבירה לתובע את ההוראות העיקריות שבהסכם, וכיצד לעבוד באופן נכון עם כרטיס האשראי. לדבריה, אף הסבירה לתובע כיצד עליו לזהות את הכרטיס, ובפרט לגבי הסימון MC. התובע טוען כי לא קיבל הסבר כזה. גב' גבע מסרה כי השאירה בידי התובע מדבקה ועליה דוגמאות של כרטיס אשראי תקינים. אשר להסבר בדבר שיטות של זיוף וכיצד להבחין בהן - "אינני מראה לו כרטיס מזוייף כדי שיראה שיטות של זיוף" (בעמ' 21 לפר'). לשאלה כיצד היא מדגימה לבעל העסק מה הם כרטיסים מזוייפים, השיבה גב' גבע: "אני לא מדגימה. אני מדגישה על מה הוא צריך לשים לב/לשים דגש". לשאלה: על מה הוא צריך לשים דגש, השיבה: "כשהוא מכניס את הכרטיס הוא צריך לוודא שמספר הכרטיס נקלט. לפני כן הוא צריך לזהות שיש חתימה בגב הכרטיס, לראות שכתוב MC, לראות את תוקף הכרטיס. כשהלקוח חותם, הוא צריך לוודא שהחתימה זהה" (בעמ' 22 לפר'). גב' בן אהרון ביצעה את כל הפעולות הללו. כפי שציינתי, במקום שנועד לסימון הגרפי MC מופיע בשובר סימון גרפי, ובתצלום אין ניתן לראות בוודאות אם ב"רגל" של האות M משולבת ומובלעת גם האות C (כפי שהדבר בכרטיס תקין), אם לאו. במהלך עדותה הוצג לפני גב' גבע המקור של השובר. היא זיהתה כי האות C בסימון הגרפי חסרה, ואף את המיקום השגוי של שם בעל הכרטיס ואת השיבוש בסדר הפרטים בשורה של פרטי חשבון הבנק. הדבר אינו מפתיע, לגבי מי שכל עבודתה סבה סביב כרטיסי אשראי ופרטיהם, כשם שאין זה מפתיע כי גב' בן אהרון, שהועמדה בפני "מבחן" דומה, לא הצליחה לזהות אף אחד מהפרטים השגויים. גב' גבע לא מסרה בתצהירה כי נתנה לתובע את החוברת "ישראכרט להכיר ולכבד". היא טענה כי נהגה למסור חוברת זו לבעלי העסקים, ביחד עם ההסכם והדוגמאות של כרטיסי אשראי שונים, אך בכל זאת לא היתה מוכנה להצהיר כי כך נהגה גם לגבי התובע. הסיבה לכך: "זה דבר שקרה לפני מספר שנים. יכול להיות שבאותה תקופה בדיוק לא היתה (החוברת - י.ק.) במלאי, ולכן לא הסכמתי להצהיר כי נתתי אותה לתובע" (בעמ' 24 לפר'). זו תשובה כנה והגונה, אשר ניתן ללמוד ממנה כי היו תקופות שבהן לא היתה אותה חוברת במלאי, ועל כן לא נמסרה לבעלי עסקים, שחתמו על הסכמים באותה עת. 11. עדויותיהם של התובע ואשתו היו פשוטות וישירות ועשו עלי רושם אמין בהחלט. אני מאמינה להם, כי מעולם לא ניתנה להם החוברת "ישראכרט להכיר ולכבד", וכי לא הוסבר לתובע, באופן ספציפי, עניין הסימון MC והצורך לבדוק את פרטי השילוב הגרפי שבסימון זה. יתרה מזאת, אף לו היתה אותה חוברת ברשותו, ספק אם היתה מועילה כנגד הכרטיס המזוייף דנן, מכיוון שהעדרה של האות C אינו "קופץ אל העין", כפי שצויין לעיל, ואילו עניין סדר השורות שבין שם בעל הכרטיס לבין פרטי הבנק, וסדר הפרטים בתוך שורת פרטי הבנק - אינם מופיעים כלל בחוברת (לפחות בדפים שבתיק המוצגים של הנתבעת). אני מאמינה לגב' בן אהרון כי ביצעה את שלבי הבדיקה לגבי הכרטיס, לרבות השוואת החתימות, כפי שנדרש על פי ההסכם וכפי שפורט על ידי גב' גבע בעדותה, וכל הפרטים היו תואמים. כפי שצויין, פעלה גב' בן אהרון אף מעבר לנדרש, כשדרשה לראות את תעודת הזהות של המתחזה, אלא שלמרבה הצער היתה האחרונה מצויידת גם בתעודת זהות מזוייפת, דבר שהקל על הצלחתה לבצע את העיסקה. לעניין זה ראוי לציין את דבריה של בעלת הכרטיס, גב' יריב, כי כרטיס האשראי שלה ותעודת הזהות שלה לא נגנבו, וכי היו ברשותה בכל זמן רלבנטי. דברים אלה מחזקים את המסקנה, כי המתחזה החזיקה בכרטיס מזוייף, שעליו היתה חתימתה, באופן שהשוואת חתימה זו לחתימה שעל גבי השובר הראתה שהחתימות זהות. אני דוחה את טענת הנתבעת, כאילו ניתן היה להבחין בנקל בפרטי הזיוף. הנתבעת לא הראתה כי נקטה צעדים של ממש על מנת להביא לידיעתם של בעלי העסקים את שיטת הזיוף, שבה זוייף הכרטיס דנן, למרות ששיטה זו היתה ידועה לה משנת 1999. גב' גבע העידה, כי מסרה לתובע מדבקה עם דוגמאות של כרטיסים תקינים, אך לא מסרה לו כיצד עשוי להראות כרטיס מזוייף, ולאילו פרטים "מועדים" לזיוף עליו לתת את דעתו. בהעדר מידע והדרכה ספציפית אודות הפרטים הללו, קשה מאד להבחין בהם ולהיות ער לקיומם, על ידי מי שאין עיסוקו המקצועי בכרטיסי אשראי, אלא במכירת סחורה. הנתבעת עצמה לא גילתה את דבר הזיוף בבדיקה ראשונה של השובר, אלא נדרשו לשם כך בדיקות נוספות, כפי שהעיד מר נריה. דברים אלה טופחים על פני טענתה של הנתבעת, כאילו הזיוף היה בולט לעין וניכר בנקל. טיעון משפטי: 12. הגנתה של הנתבעת מתבססת על הטענה, כי התובע (באמצעות אשתו) הפר את תנאי ההסכם, ועל כן פטורה היא מחובתה לכסות את העיסקה. ב"כ הנתבעת צרף לסיכומיו מספר פסקי דין בעניין כרטיסי אשראי, שבהם נתקבלה עמדתן של חברות האשראי כי הן פטורות מלכסות את העיסקה מושא המחלוקת. דא עקא, שהמכנה המשותף לכל פסקי הדין הללו הוא, שהממצאים העובדתיים היו כי בעל העסק מעל בהתחייבויותיו כלפי חברת האשראי, עד כדי קנוניה עם הרמאי (דבר שכלל לא נטען כנגד התובע דנן, ובצדק); או שהתרשל התרשלות ברורה בבדיקת כרטיס האשראי, בהשוואת החתימות וכיוצ"ב, ובכך הפר את התחייבויותיו על פי ההסכם עם חברת האשראי. תמונת העובדות בענייננו שונה, ועל כן אין בפסקי הדין הללו כדי להועיל לנתבעת. מתוך פירוט הראיות עולה כי גב' בן אהרון מילאה אחר כל הדרוש על פי סעיף 6 להסכם, ואף מעבר לכך (בדיקת תעודת הזהות). לא היה כל מחדל מצידה בביצוע של בדיקת הכרטיס והשוואת החתימות, ואף לא היתה נסיבה חיצונית, כגון: עיסקה חריגה בהיקפה, יחסית למקובל באותו עסק, או נסיבות אחרות שבגינן ניתן לייחס לה רשלנות או חוסר תום לב בביצוע ההסכם. אני מקבלת ומאמצת את כל המובאות שציטט ב"כ הנתבעת, כי בעל העסק (הספק) הוא שעומד "בחזית" אל מול הלקוח-הקונה וכרטיס האשראי שבידו, ועליו מוטלת החובה להקפיד ולקיים את כל הנדרש ממנו על פי ההסכם על מנת שהשימוש בכרטיס האשראי לביצוע העיסקה לא יחרוג מהכללים, שהנתבעת התוותה בהסכם. חרג בעל העסק מאותם כללים (וודאי - אם פעל באופן שמקים חשד לקנוניה עם הרמאי), אזי הפר בכך את ההסכם, והנתבעת פטורה מחבותה שלה על פיו. אולם מקום שבעל העסק מילא אחר ההוראות שמחייבות אותו על פי ההסכם, אין אותן מובאות חלות, אלא חל הכלל כי הסכמים יש לכבד. 13. הסכם מסחרי הוא "מפגש של כדאיות" לשני הצדדים, שאם לא כן, לא היה נכרת. ההסכם דנן הוא חוזה אחיד שמצוי בשליטתה המלאה של הנתבעת, והיא זו שקובעת הן את התחייבויותיו של בעל העסק כלפיה והן את ההיקף של חבותה ושל הפטור שלה עצמה. לא בכדי קבעה הנתבעת, בסעיף 6 של ההסכם, שורה של פעולות פשוטות יחסית שיש לבצע לשם בדיקת כרטיס האשראי וזהות החתימה, לעומת השובר. משביצע המוכר בעסק את הפעולות הללו, יצא ידי חובתו בקיום ההסכם (להוציא, כמובן, מקרים של תרמית וקנוניה ואולי אף נסיבות "זועקות" של חשד, מבחינת היקף העיסקה, התנהגות חריגה בולטת של הקונה וכד'). לא בכדי לא דרשה הנתבעת מבעל העסק, בסעיף 6 להסכם, להיות בעל כישורים אישיים של טביעת עין של בלש וכיוצ"ב. הנתבעת הרי מעוניינית כי מספר רב ככל האפשר של בעלי עסקים יתקשרו עמה בהסכם זה, ומטבע הדברים - הדרישות על פי ההסכם מותאמות לבעל עסק ממוצע ולמוכר ממוצע. אני מסכימה עם טיעונו של ב"כ התובע (בעמ' 7 של סיכומיו) כי אין לדרוש מבעל עסק ממוצע להבחין בפרטי הזיוף שהיו בכרטיס דנן, אלא אם פרטים אלה הוסברו והומחשו לו באופן ברור ומפורט. הנתבעת ידעה על שיטת זיוף זו עוד משנת 1999, ולדברי מר נריה היו בידיעתה כמאה מקרים מסוג זה. למרות זאת לא מצאה הנתבעת לנכון לשלוח נציג שלה אל התובע על מנת שיביא מידע זה לתשומת לבו ויעמיד אותו על כך שהנתבעת מצפה ממנו לבדוק את כרטיס האשראי גם לגבי פרטים ספציפיים אלה. לא קשה לנחש את הטעמים לכך. הרי בעל העסק מעוניין לקבל את לקוחו במאור פנים ובאדיבות, ואין מצופה ממנו שיבצע "בדיקת מז"פ" בכרטיס האשראי, שהלקוח מבקש לשלם באמצעותו. לפחות, אין מצופה בדיקה כזאת ללא דרישה ברורה וספציפית, בליווי הדרכה מתאימה. מן הסתם, יתכן שחלק מבעלי העסקים היו נרתעים מהתקשרות, שבה עליהם לשלם לנתבעת עמלה בת שלושה אחוזים בגין כל עיסקה, ועדיין הם נוטלים סיכון כי העיסקה לא תכובד על ידי הנתבעת, אם המוכר בחנותם לא עמד בכל מטלות הבדיקה "המז"פית". מסתבר כי המקרים של שימוש בכרטיס מזוייף (להבדיל למשל מכרטיס גנוב שבוטל ומצוי ברשימת הכרטיסים המבוטלים), אינם שכיחים. כך, גב' בן אהרון העידה, כי בכל השנים שהיא ובעלה מבצעים בחנותם עיסקות באמצעות כרטיסי אשראי, ולא רק משל הנתבעת - זו פעם ראשונה ויחידה שנתקלו בכרטיס מזוייף. ניתן להניח כי המאזן של עלות-תועלת מראה שסיכון זה כדאי עבור הנתבעת, שאם לא כן היתה דואגת לשנות בהתאם את ההסכם שלה עם בעלי העסקים. כל עוד לא עשתה הנתבעת כן, עליה לקיים את חלקה בהסכם כמות שהוא. 14. כאמור, מסקנתי היא כי התובע ואשתו קיימו כראוי את חובותיהם שלהם על פי ההסכם, ולפיכך חייבת הנתבעת לקיים את חלקה היא באותו הסכם. בסעיף 22 ג. להסכם נקבע כי הפטור של הנתבעת, שמוסדר באותו סעיף, לא יחול, בין היתר, "מחמת שימוש לרעה בכרטיס". בהמשך נקבע: "במקרים אלה תמשיך ישראכרט לשאת באחריות, בתנאי שהספק פעל בהתאם לכל הוראות ההסכם". והרי זה המקרה שלפנינו: נעשה שימוש לרעה בכרטיס, למרות שהתובע, מצידו, קיים את הוראות ההסכם. הסכמים יש לקיים בתום לב, על פי רוחם ותכליתם (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973; ע"א 415/88 החברה הכלכלית לאילת (חכ"א) בע"מ נ. ברטון תכנון וייצור בע"מ, פ"ד מ"ג (4), 672; ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים שיכון וייזום בע"מ, פ"ד מ"ט (2), 265). הנתבעת אינה יכולה לאחוז במקל משני קצותיו: מחד - לגבות עמלה בגין כל העיסקות הכשרות ולקבוע בהסכם הוראות פעולה פשוטות ושוות לכל נפש; ומאידך - להתנער מחובתה, כאשר נעשה שימוש בכרטיס מזוייף, מבלי שבעל העסק הפר את הוראות ההסכם. 15. לאור האמור אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את סכום התביעה, 17,272 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. עוד תשלם הנתבעת לתובע הוצאות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד לתשלום בפועל, ושכ"ט עו"ד בסך 6500 ש"ח בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום.אשראיכרטיס חיוב (אשראי)זיוף