להלן פסק דין בנושא חוב בגין שירותי תיירות: פסק דין 1. בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום באשדוד ת.א 2003/04 (כב' השופטת מיכל וולפסון), מיום 9.01.06, בו דחה בית המשפט את תביעתה של המערערת לחיובה של המשיבה בתשלום יתרת חובה בגין שירותי תיירות. 2. ואלה העובדות הצריכות לעניין: 2.1 המערערת הינה חברת העוסקת במכירת שירותי תיירות ונופש קמעונאים. המשיבה הזמינה במשרדי המערערת שבאשדוד כרטיסי טיסה לפריס בתאריכים 18/06/02-9.06.02. עבור הזמנה זו שילמה המשיבה למערערת חלק מהסכום באמצעות כרטיס אשראי, וחלק מהסכום בשלושה שיקים דחויים - למועדים 18.06.02, 18.07.02, 18.08.02 - כל אחד ע"ס 494 ₪. 2.2 בתאריך 18.06.02 ארעה פריצה לבית העסק של המערערת ונגנבה הכספת, בה בין היתר היו שלושת השיקים של המשיבה. 2.3 בתאריך 5.10.04 הגישה המערערת תביעה לבימ"ש קמא על סך 1,587 ₪. 2.4 בתאריך 9.01.06 דחה בימ"ש קמא את תביעת המערערת, וחייב את המערערת בהוצאות משפט בסך 1,587 ₪. בימ"ש קמא קבע, כי מאחר והצדדים לא קבעו "מעבר למועד הפרעון הדחוי כל תנאי נוסף. כגון תנאי שהתשלום יהא רק עם הפרעון בפועל. לכן הנתבעת שילמה עבור שירותי תיירות במלואם ולא נותר לה חוב". 2.5 בתאריך 2.03.06 הגישה המערערת ערעור על פסה"ד של בימ"ש קמא. תיק זה נקבע לקדם ערעור בפני בימ"ש זה. לפי בקשת הצדדים קבע ביהמ"ש, כי פס"ד ינתן ע"פ עיקרי הטיעון שהגישו הצדדים. 3. דיון והכרעה: לאחר שקראתי בעיון את הודעת הערעור, את עיקרי הטיעון ואת תיק בימ"ש קמא נחה דעתי, כי שגה בימ"ש קמא בדחותו את התביעה. 3.1 דיני השטרות 3.1.1 הלכה ידועה היא, שמסירה בפועל של השטר איננה זהה לפירעון בפועל של השטר. יפים לעניין זה דברי המלומד יואל זוסמן, בספרו "דיני השטרות", מהדורה שישית עמוד 143: "אין דרכם של בעלי חוב להסכים לנטילת שטר לשם פרעון מוחלט, אלא נוטלים את השטר לשם "פרעון-על-תנאי" בלבד. מה פרוש פרעון על תנאי? פירושו של דבר, כי לא נטילת השטר אלא רק פרעון בפועל ישמש פרעון החוב. החוב הקודם נפרע, בתנאי שהשטר ייפרע. לא יפרע השטר, החוב הקודם בעינו עומד. גם כשניתן שטר לפרעון חוב ולא הוסכם בין הצדדים, כי השטר ישמש לפרעון על תנאי, אין מעמידים בעל חוב בחזקה שנטל את השטר לפרעון מוחלט ושחרר בדרך זו את החייב מן החוב, אלא חזקה היא שהשטר ניתן לפרעון על תנאי (ההדגשות אינן במקור- י.ט)". 3.1.2 בימ"ש קמא דחה את תביעת המערערת תוך שהשווה את מעמדה של המשיבה ל"מי שנתן מזומנים (בנקנוטים) ודקה אחרי המסירה של מלוא הסכום נכנס פורץ וגנב את מלוא הסכום מהתובעת". יש לדחות קביעה זו מיניה וביה. יפים לעניין זה דברי המלומד שלום לרנר בספרו דיני שטרות, בעמוד 104: "הקביעה כי השטר מהווה פירעון מותנה של עסקת היסוד, נסמכת על אומד דעתם של הצדדים, ובעיקר על זו של הנושה. לא סביר להניח כי נושה רגיל יראה בשטר פירעון סופי של עסקת היסוד, כאילו קיבל את המגיע לו בכסף מזומן. קבלת שטר אינה שווה לקבלת כסף מזומן, מפני שלא הכל יסכימו לקבל מידיו של הנושה את השטר תמורת נכס או שירות אחר, כפי שהם נאלצים לקבל הילך חוקי". 3.1.3 המערערת הציעה ליתן למשיבה כתב שיפוי. המשיבה דחתה הצעה זו ועד עצם היום הזה לא ביטלה את השיקים. סבור אני, כי התנהגות המשיבה לוקה בחוסר תום לב ביחוד לאור העובדה, כי המשיבה קבלה את השירות בעבורו ניתנו השיקים. דברים אלו מקבלים משנה תוקף מכוח קל וחומר לאור סעיף 70 לפקודת השטרות: "תובענה לפי שטר אבוד - בכל תובענה או הליך על פי שטר, יכול בית המשפט או שופט לצוות שאיבוד השטר לא ישמש טענה, ובלבד שניתן שיפוי, להנחת דעתו של בית המשפט או של השופט, כלפי תביעותיו של כל אדם אחר על פי השטר הנדון". "שני סעיפים אלה, המופיעים גם בחוק האנגלי, משנים את החוק המקובל, שלפיו היתה מוטלת על האוחז חובה אבסולוטית לשמור על השטר, ואם הפר אותה על ידי שאבד ממנו, נחשב הדבר כלפי החייב כסילוק החוב. אין אבדת השטר פוטרת את האוחז מן החובה לשלוח הודעת חילול (ההדגשות אינן במקור - י.ט.)". יואל זוסמן, בספרו "דיני השטרות", מהדורה שישית עמוד 387. 3.2 עשיית עושר שלא במשפט סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן : "החוק") קובע כהאי לישנא: "חובת ההשבה - (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה (ההדגשות אינן במקור - י.ט.)". חוק עשיית עושר קובע את העיקרון הכללי של חובת השבה, מקום שאדם קיבל על חשבון רעהו דבר שלא כדין. עיקרון זה בא למנוע התעשרות שלא כדין של אדם על חשבון רעהו. חוק עשיית עושר הוא כנשר הפורש כנפיים בשיטת משפטנו. לית מאן דפליג, כי משהצדדים אינם חלוקים ביחס לקיום החוב, יש להשיב למערערת את שווי השיקים שנגנבו המבטאים את השירות שניתן בפועל. 4. סוף דבר: לו דעתי תתקבל הייתי מציע לחבריי לקבל את הערעור, ולבטל את פסק הדין של בית המשפט השלום ולחייב המשיבה בתשלום הסכום הנתבע - 1587 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 5.10.04 עד התשלום בפועל וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות סך - 3,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל ומע"מ כחוק, כל זאת בכפוף למתן כתב שיפוי מטעם המערערת, כלפי תביעותיו של כל אדם אחר על פי שלושת השטרות הנדונים. נופששירותי תיירותתיירחוב