הסכם שירות מרכזיה

להלן פסק דין בנושא הסכם שירות מרכזיה:

פסק דין


רקע :

עניינה של התובענה, בהתקשרות הצדדים בהסכם משנת 1996 (להלן: "ההסכם"), אשר במסגרתו הזמינה התובעת מן הנתבעת שירותי אחזקה ומתן שירותים למרכזיה פרטית תוצרת "טלרד 1TX" (להלן: "המרכזייה").

בהסכם נקבע, כי הנתבעת תספק לתובעת שירותי תמיכה, תמורת תשלום דו - חודשי קבוע.

עוד נקבע בהסכם, כי התשלום עבור השירות, ייכלל "במערך חשבונות הטלפון השוטפים המופקים ע"י החברה". (סעיף 1 להסכם, המצורף כנספח א' לכתב התביעה).

עוד קובע סעיף 1 להסכם, כי תקופת ההסכם תהיה לשנה מיום חתימתו, ותוארך מאליה מדי פעם לשנה נוספת, אלא אם כן יודיע אחד מהצדדים לשני על רצונו לסיים ההתקשרות, וזאת חודשיים לפני תום תקופת ההסכם המתחדש.

לטענת התובעת, במהלך חודש אוקטובר 1999, היא חדלה להשתמש בשירותי הנתבעת, עקב החלפת המרכזייה, במרכזיה אחרת אשר רכשה מחברת טלרד ואשר כל השירותים בעבורה ניתנו על ידי חברת טלרד.

משנוכחה התובעת לדעת כי היא עודנה מחויבת בתשלומים עבור המרכזייה הישנה, היא פנתה אל הנתבעת בדרישה לחדול מהחיובים, וזו השיבה לה, כי כמחווה של רצון טוב, היא תפסיק את חיוב החשבון במועד הפניה - 20.12.06, ולא במועד מאוחר יותר, על פי הוראות ההסכם.

תביעה זו הינה תביעה להשבת הסכומים אשר נגבו החל מחודש אוקטובר 1999, ועד להפסקת חיוב התובעת בפועל, ביום 20.12.06, בסך של 187,404 ₪.

ביום 23.10.07 הגיעו הצדדים להסכמה כי התביעה תוכרע על יסוד הכתב, ללא הוכחות פרונטאליות.

טענות התביעה:

לטענת התובעת, החל מחודש אוקטובר 1999, היא חדלה מכל שימוש בשירותי הנתבעת, לרבות המרכזייה.
לטענתה, רק בסמוך להגשת התביעה התברר לה, כי חרף ההפסקה הטוטאלית של שירותי הנתבעת, היא הוסיפה לחייב את חשבונה במשך כשבע שנים.

לדידה של התובעת, תביעה זו דנה בסוגיה עקרונית מתחום דיני הצרכנות, המתייחסת למשמעות הזכות שנטל לעצמו הספק, לאכוף על הצרכן התקשרות רבת שנים, המתחדשת אוטומטית, בתום התקופה הנקובה בהסכם.
עוד טוענת התובעת כי עסקינן בחוזה אחיד, אשר הוכן על ידי הנתבעת עבור ציבור לקוחותיה, הנזקק למתן שירותים למרכזיית טלפון. ביצוע התשלום איננו דורש של מודעות או פעולה רצונית של הצרכן, והוא "מסווה" בחשבונות הטלפונים השוטפים של הנתבעת.

בנוגע לטענת הנתבעת, כי אף על פי שלא ניתן בפועל כל שירות לתובעת, החל מחודש אוקטובר 1999, עקב השבתת המרכזייה, היא זכאית לתשלום הואיל וסיפקה ל"ספקי משנה" עבור שירותי תחזוקה, התובעת טוענת כי טענה זו נטענה בעלמא, ללא פירוט מינימאלי בנוגע לסוג ה"תשלומים", שיעורם וזהות הספקים.

התובעת סוברת כי היא זכאית להחזר מלא של התשלומים, שנגבו ממנה במשך 7 השנים אשר קדמו להגשת התביעה, עקב היות ההוראה בהסכם השירות, בדבר הארכה אוטומטית של תקופת השירות, פסולה ומנוגדת לתקנות הציבור, ומשכך - חסרת נפקות.
עוד יש לבטל הוראה זו, לטענת התובעת, בשל היותה הפרה בוטה של זכויות הצרכן, ניצול חוסר המודעות שלו והתעשרות שלא כדין של הספק.

התובעת מאזכרת את הלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) , פ"ד מט(2), 265), וטוענת כי יש לפרש את ההוראה על פי אומד דעתם של הצדדים, המתפרש מתכליתה המסחרית של ההתקשרות.

התובעת סוברת, כי יש לפרש את הסכם השירות לפי מהות התקשרות, באופן שחובת התובעת בתשלום התמורה לפי הסכם השירות, מותנית במתן שירותים בפועל ע"י הנתבעת.
פרשנות הסכם השירות, בו מצדדת הנתבעת, לפיו חובת התשלומים היא חובה עצמאית בהסכם, הנפרדת ממתן שירותים בפועל ע"י הנתבעת, הינה פרשנות, אשר לטענת התובעת, אינה עומדת בכל היגיון כלכלי ומנוגדת לכוונת הצדדים בהתקשרות.


טוענת התובעת, כי הצדדים להסכם ביקשו למסד את השירות הניתן למרכזיה נשוא ההסכם, באופן המבטיח את רציפות השירות למרכזיה.
אולם, במידה והשימוש במרכזיה ייפסק, מחמת השבתתה, יפקע הצורך בשירות, וכנגדו גם תפקע החבות בתשלום.

התובעת טוענת, כי גביית התשלומים מחשבונה, תוך הסתמכות הנתבעת על ה"אותיות הקטנות" המובלעות בהסכם, בדבר חידושו האוטומטי של ההסכם, אף שבפועל הנתבעת לא נתנה לתובעת כל שירות, החל מחודש אוקטובר 1999, מחוסרת תום לב.

לטענת התובעת, הנתבעת צריכה הייתה לשלוח הודעות מעת לעת, אודות סיום תקופה ומועד חידוש ההסכם, ואי עשותה כן, מהווה, התעשרות שלא כדין, על חשבונה של התובעת.

התובעת אף יוצאת כנגד אופן חיובה - במסגרת חשבונות הטלפון השוטפים של התובעת, ולא כחיוב נפרד עבור השירות.

שיטה זו נועדה, לטענת התובעת, להסיח את דעתה מהעובדה כי הנתבעת מחייבת אותה באופן שיטתי, וללא כל זיקה לקבלת שירות.

התובעת מצטטת מהתייחסותה של ד"ר דויטש, "מעמד הצרכן במשפט" (תשס"ג - 2002), עמ' 461 בכל הנוגע להסכמים מהסוג עליו מושתת התביעה דנן -

"...העוסק מנצל בעניין זה את הנטייה הטבעית של הצרכן שלא לעקוב באופן נמשך, לאורך שנים, אחר מועדי החידוש...".

התובעת אף מפנה לפסיקה (ת"א (תל אביב יפו 186/94 אלקטרה בע"מ נ' נציגות הבית המשותף, רח' י.ל. פרץ 32 חיפה, תק - של 2007(1), 12374) בה מתייחס בית המשפט להשלכות הוראות חידוש אוטומטי, כלפי הצרכן וקבע כי מדובר בפגיעה בצרכן.

התובעת ממשיכה בעניין זה, ומצטטת מדבר ההסבר להצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון - עסקה לתקופה קצובה וחובת משלוח חשבוניות), התשס"ו - 2006 (להלן: "הצעת החוק"):

"...מטבע הדברים, רוב רובם של הצרכנים אינם מנהלים מעקב מסודר אחר מועד פקיעת החוזה או מועד דיום ההטבה שבשלה התקשר הצרכן בעסקה... תופעות אלה פוגעות בצרכן שכן בתנאי התחרות בשוק, הוא היה יכול להשיג תנאים משופרים".

התובעת סבורה, כי לפי הצעת החוק ודברי ההסבר הנלווים לה, מן הראוי לקבוע כי תנאי לתוקפה של הוראה בחוזה צרכני, בדבר חידוש אוטומטי, יהיה פנייה של העוסק לצרכן, ערב מועד החידוש, בהצעה להאריך את ההסכם, ומתן הסכמה להארכת החוזה ע"י הצרכן.

לטענת התובעת, התנהלות הנתבעת חורת ממסגרת חובת תום הלב החלה על צד לחוזה הן בשלב הטרום חוזי, לפי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי ), תשל"ג - 1973 (להלן:"חוק החוזים"), והן בשלב החוזי וקיום ההסכם, מכוח סעיף 39 לחוק החוזים.

במשך השנים, כך לטענת התובעת, הרחיבו בתי המשפט בעקביות את חובת תום הלב ונשתרשה ההלכה המחייבת כי סעיף 39 לחוק החוזים, מטיל על הצדדים לחוזה את החובה לקיים את החוזה לפי נורמות התנהגות גבוהות, ולנהוג כלפי הצד השני לחוזה בהגינות ובדרך "עשיית הישר והטוב", אף אם מדובר בחריגה מהוראות החוזה הדווקניות.

בהמשך לכך, טוענת התובעת כי המשך גביית תשלומי התמורה ע"י הנתבעת, לפי לשונו היבשה של ההסכם, אף לאחר שחדלו לחלוטין השירותים בעדם נועדו התשלומים, והימנעות הנתבעת ממתן הודעה כלשהי לתובעת, במשך עשר שנים, על מועד החידוש האוטומטי של הסכם השירות, ואופן ביצוע התשלומים בשורת חיוב מוסווית אחת בחשבון הטלפון, מהווים הפרה של הנתבעת את חובתה לנהוג עם התובעת בתום לב, בעת קיום הסכם השירות.

לטענת התובעת, עובדת היותה של הנתבעת, במשך חלק ניכר מהתקופה הרלוונטית לתביעה, חברה ממשלתית, מטילה עליה אחריות מוגברת ביחס לחובת תום הלב וביחס לחובתה לנהוג בצרכנים בתום לב ובהגינות.

מוסיפה התובעת וטוענת, כי לנוכח הסמכויות שהוענקו לנתבעת על פי חוק הבזק, התשמ"ב - 1982, ומהות השירותים המוענקים על ידה לצרכנים, כפופה הנתבעת לנורמות התנהגות מחמירות אף יותר מהרגיל.

באשר לטענת ההתיישנות אשר העלתה הנתבעת - התובעת סוברת כי עילת התביעה, תולדתה במעשיה ומחדליה של הנתבעת והיא נולדה במועד שבו התחוור לתובעת כי הנתבעת הוסיפה לחייב את חשבונה במשך השנים, אף על פי שמתן השירותים פסק כליל. היינו, ביום 20.12.06.

עקב כך, ועקב הטעמים הנקובים בסעיפים 7 ו - 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, סוברת התובעת כי לא חלפה תקופת ההתיישנות בענייננו.


טענות ההגנה:

לטענת הנתבעת, ההסכם אשר נחתם בינה לבין התובעת, הינו הסכם ברור ופשוט, למתן שירות למרכזייה שהייתה מותקנת אצל התובעת.
צוין בו מפורשות, כי ביצוע התשלומים, יתבצע באמצעות חשבונות הטלפון השוטפים המופקים על ידי הנתבעת.
פירוט החיובים, כך לטענת הנתבעת, תוארו בצורה גלויה וחד משמעית תחת הכותר "חיובים / זיכויים בזקכל תקשורת", תוך ציון תקופת החיוב ובסכום החיוב.

הנתבעת טוענת, כי משך כל תקופת ההתקשרות, העמידה לרשות התובעת את שירותי האחזקה והתפעול, ונשאה בהוצאות הנובעות מכך.
התובעת, מצידה, שילמה בעבור השירות, באופן שנקבע בהסכם, באופן רציף וללא כל תלונה או טרוניה, ולא עשתה שימוש בזכותה להודיע לנתבעת על ביטול ההסכם בהודעה של חודשיים ימים, כפי שנקבע בהסכם.

התובעת פנתה לראשונה ביום ,20.12.06 למרכז השירות של הנתבעת וביקשה להפסיק את השירות, בטענה כי בשל החלפת המרכזייה שבוצעה על ידה, היא אינה עושה שימוש במרכזיה מזה שנים רבות.

למעשה, טוענת הנתבעת, עד למתן הודעה זו, ההסכם המשיך להיות בתוקף והוארך מאליו באופן אוטומטי מדי שנה, תוך שהנתבעת מעמידה לרשות התובעת, את כל האמצעים המאפשרים לה לעשות שימוש במרכזיה.

התובעת מבקשת למעשה, כך לטענת התובעת, לבטל את ההסכם למפרע, משום שהיא, על דעתה ובניגוד להסכם בין הצדדים , ומבלי ליתן הודעה כלשהי לנתבעת, הפסיקה לכאורה את השימוש במרכזיה.
דרישה זו, טוענת הנתבעת, היא דרישה חסרת כל בסיס, המנוגדת להוראותיו הברורות של ההסכם בין הצדדים.

הנתבעת מציינת, כי היא אינה בודקת ואף לא חלה עליה כל חובה לבדוק, את מהות השימוש שעושים לקוחותיה, בשירות שהיא מספקת להם.
בהתאם להסכם, כך לטענת הנתבעת, חלה עליה חובת העמדת השירות לשימוש הלקוח בלבד.
חובה זו, טוענת הנתבעת, מולאה על ידה לכל אורך התקופה שההסכם היה בתוקף, ואין טענה מפי התובעת שלא כך היה.
בהקשר זה מוסיפה הנתבעת, כי לא ברור כיצד הייתה אמורה לבדוק את השימוש אשר עשתה התובעת בשירות.
מה עוד, שקבלת דרישתה זו של התובעת, תיצור מצב בלתי סביר, לפיו כל נותן שירות יאלץ לבדוק לאורך כל תקופת ההתקשרות עם לקוחותיו, את מהות השימוש שעושים לקוחותיו בשירות שהוא מספק, ולכאורה להפסיקו מאליו, לו נוכח לדעת שמקבל השירות אינו עושה בו שימוש.
מדובר בדרישה אשר אינה סבירה ואינה ישימה.
היא תדרוש השקעת משאבים עצומים, תעצים עשרות מונים את גובה התשלומים שידרשו הלקוחות לשלם תמורת השירות, ועלולה להוביל לביטול התקשרויות בניגוד לרצונם של הצדדים. דרישה מעין זו, עומדת בניגוד לתכלית ולהיגיון שבבסיס התקשרות.

הנתבעת טוענת, כי בדיוק לשם כך נקבעו ההוראות המפורשות בהסכם בין הצדדים, אשר מסדירות באופן פשוט וברור את אופן סיום ההסכם.

לטענת הנתבעת, התביעה מתבססת על טענות סתמיות וכוללניות מעולם דיני הגנת הצרכן, שכלל אינם חלים על ההתקשרות נשוא התביעה.

עוד טוענת הנתבעת, כי הצעת החוק הגנת הצרכן (תיקון - עסקה לתקופה קצובה וחובת משלוח חשבוניות) התשס"ו - 2006, אליה מפנה התובעת, אשר התקבלה בינתיים במסגרת תיקון מספר 22 לחוק הגנת הצרכן תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"), איננה חלה על ההתקשרות נשואת התובענה דנן.
תיקון זה ייכנס לתוקפו רק ביום 10.1.09, ובכל מקרה לא תהא לו תחולה רטרואקטיבית.

לפיכך, טוענת הנתבעת, לא יכולה להיות מחלוקת, כי לאורך כל תקופת ההסכם בין הצדדים הייתה הוראת ההארכה האוטומטית חוקית, ולא חלה על הנתבעת כל חובה להודיע לנתבעת, כי תקופת ההסכם עומדת להסתיים ועל חידושו הצפוי של ההסכם.

יתרה מזאת, הנתבעת טוענת כי כל טענותיה של התובעת, במישור הצרכני , להגן על זכויות הצרכן, כלל אינן רלוונטיות בענייננו.
התובעת איננה אותו צד צרכני חלש, עליו באה החקיקה להגן והיא כלל איננה צרכן במשמעות הוראות חוק הגנת הצרכן, וזאת כעולה מהגדרת המונח "צרכן" בסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן:

""צרכן" - מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי".

התובעת לא טענה וממילא גם לא הוכיחה, טוענת הנתבעת, כי היא עשתה שימוש במרכזיה לצרכים ביתיים , אישיים או משפחתיים וזאת כיון שהשירות נשוא התובענה דנן נרכש לצורך פעילותה העסקית של התובעת.

עוד מפנה הנתבעת לפסיקה (ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נה(4), 598, ורע"א 8733/96 לנגברט נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל,פ"ד נה(1), 168) אשר קובעת, כי תכליתו של חוק הגנת הצרכן היא קביעת "כללי משחק הוגנים" ביחסים שבין הצרכן לעוסק, על מנת שהעוסק לא ינצל את מעמדו הכלכלי העדיף ויתעשר שלא כדין על חשבון הצרכן, וכן על מנת לצמצם את פערי הכוחות והמידע, בין הספקים המומחים בתחום עיסוקם,לבין הפרט.

הנתבעת מפנה לאתר האינטרנט של התובעת, (מצורף כנספח ב' לסיכומי ההגנה), בו היא מעידה על עצמה כי הינה חברה עסקית גדולה, המשתייכת לרשת בינלאומית, אשר פעילותה מתפרשת על מגוון תחומים ושירותים והיא נמנית על החברות המובילות בתחומה.

מאפיינים אלה, טוענת הנתבעת, מלמדים כי מדובר בחברה חזקה ועתירת ממון, משאבים וכלים, אשר חזקה עליה כי במועד החתימה על ההסכם ובתקופת קיומו, עמדו לה הכלים המלאים לבדוק את ההסכם, תניותיו והוראותיו.

הנתבעת דוחה את טענת התובעת, כי יש לפרש את ההוראה הקובעת את תקופת ההתקשרות וביטולה על פי אומד דעת הצדדים.

לטענתה, מדובר בסעיף חוזי פשוט, ברור ומובן.

התובעת איננה טוענת, כי הוראות הסעיף לא היו ברורות לה במועד החתימה על ההסכם, או כי לא הבינה את משמעותן.

לשיטת הנתבעת, במצב דברים זה, בו הסעיפים ברורים על פניהם ואין כל מחלוקת על אופן פרשנותם, יש לפרשם בפרשנות המקיימת אותם, העולה בקנה אחד עם לשונם הברורה.

הנתבעת מפנה לפסק דינו של השופט דנציגר בע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ, תק - על 2008(1), 840 (להלן: "פס"ד לוי"):

"על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי הירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם".

השופט שב ומחזק דעתו זו אף בפסק דין מאוחר יותר, בע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון - סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ, תק - על 2008(1), 2205 , בו ביקשה חברה לבטל הסכם עם בעל זיכיון, בניגוד לקבוע בהסכם באשר לאופן ביטולו על ידי הצדדים.

לטענת הנתבעת, התובעת הינה גוף עסקי גדול, משופע בעובדים מקצועיים מכל תחום, שבנקל הייתה יכולה , לו אכן חפצה בכך, להודיע לנתבעת על סיום ההסכם.

עוד טוענת הנתבעת, כי אף אילו הייתה יודעת על החלפת המרכזייה על ידי התובעת, לא הייתה כל סיבה להפסיק את מתן השירות לתובעת, מבלי שהתובעת ביקשה זאת מפורשות, כפי שהורה ההסכם.

טענה נוספת, המועלית על ידי הנתבעת הינה כי ההוראה הקובעת את תקופת ההסכם, וחידושו הינה הוראה מקובלת ושגורה בחוזי התקשרות רבים, שבין נותן שירות לצרכן וכי לא חלה עליה כל מניעה מלעשות שימוש בהוראה זו.

הנתבעת טוענת, כי יש לדחות את טענת התובעת בנוגע לתניה מקפחת בחוזה אחיד, הן משום שזו כלל לא נטענה בכתב התביעה, והן משום שאין מדובר בתניה מקפחת.

מדובר בהוראה המעניקה לכל אחד מהצדדים, את הזכות להפסיק את ההתקשרות, אם יחפוץ בכך.
מכאן, כי הכוח לבטל את ההתקשרות נתון לשני הצדדים באופן שווה.
שיווין זה, טוענת הנתבעת, עומד בסתירה מוחלטת לטענת הקיפוח, לה טוענת התובעת.

עוד מציינת הנתבעת בהקשר זה, כי עובדת היותה של התובעת גוף עסקי גדול, עתיר משאבים וחזק, אינה תואמת את מגמת חוק החוזים האחידים, התשמ"ג - 1982 להגן על "האדם הקטן" מפני עושק וניצול לרעה.

באשר לטענת התובעת, כי הנתבעת הפרה את חובתה לקיים את ההסכם בתום לב, טוענת הנתבעת, כי מדובר בטענה חסרת יסוד, אשר לא הונחה לגביה כל תשתית עובדתית בכתב התביעה.

תמורת התשלום שנגבה מן התובעת, העמידה הנתבעת בפועל את השירות אותו התחייבה להעמיד במסגרת ההסכם, לרבות העמדת כוח אדם לשם כך.

התובעת יכולה הייתה, לעשות שימוש בשירות ככל שחפצה בכך.

לפיכך היה על התובעת, ככל לקוח אחר, לשלם בעבור השירות שסופק לה לפי ההסכם שבין הצדדים, כל עוד לא בוטל ההסכם על ידי מי מהצדדים.

הנתבעת טוענת, כי על אף שההסכם בין הצדדים קובע, כי ניתן לבטלו בהודעה של חודשיים מראש, היא נאותה, כמחווה של רצון טוב ולפנים משורת הדין, לבטל את ההסכם, החל מהיום בו פנתה התובעת אליה, ולהפסיק את גביית התשלומים החל ממועד זה.
הנתבעת מתייחסת לטענת התובעת, כי יש להחיל עליה חובות תום לב מוגברות, בשל היותה גוף דו מהותי, וטוענת כי ההלכה הפסוקה בעניין זה קבעה לא פעם, כי ההכרה בגוף עסקי כגוף "דו מהותי" צריכה להיעשות בזהירות, במשורה, ובהתחשב בנסיבות כל מקרה לגופו.

במקרה דנן, טוענת הנתבעת, עוסקת התובענה בסכסוך עסקי בין התובעת לנתבעת, כחברה מסחרית לכל דבר ועניין.

אין הסכסוך קשור לפעילותה של הנתבעת, כחברה ממשלתית או גוף ציבורי.

משכך, לא חלות על הנתבעת חובות מתחום המשפט הציבורי, לרבות חובת תום הלב המוגברת. מכל מקום, ממילא נהגה הנתבעת בעניין זה באופן ראוי ובתום לב.

הנתבעת טוענת, כי כל המעשים והמחדלים אשר אירעו עובר ליום 7.5.00 התיישנו, שכן כתב התביעה הוגש ביום 8.5.07.

הנתבעת גורסת, כי יש לדחות את טענת התובעת, לפיה עילת התביעה נולדה ביום 20.12.06, הוא המועד בו נודע לה, לטענתה , כי הנתבעת ממשיכה לחייב אותה בעבור שירותי המרכזייה. לשיטתה, אין להחיל על העובדות נשוא התובענה, את הוראות סעיפים 7 - 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, (להלן: "חוק ההתיישנות").

הנתבעת מפנה להלכה הפסוקה, אשר קובעת כי תקופת ההתיישנות , מתחילה עם התגבשותה של עילת התביעה, וכי עילת תביעה חוזית מתגבשת עם הפרת ההסכם (ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי, פ"ד נ(5) 423).
אם תתקבל טענת התובעת, כי הנתבעת הפרה את ההסכם כבר בחודש אוקטובר 1999, עת המשיכה לחייבה בגין שירותי המרכזייה.
זהו המועד בו נולדה עילת התביעה, ועל כן, לשיטת הנתבעת, היא התיישנה זה מכבר.

עוד טוענת הנתבעת בעניין זה, כי לא מתקיים החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות הקובע, כי אם הייתה עילת התביעה תרמית או הונאה, תחל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או ההונאה.
זאת מן הטעם, שעילת התביעה הנטענת בכתב התביעה הינה הפרת ההסכם עם התובעת, ולא תרמית או הונאה.
גם בכתב התביעה עצמו, התובעת לא טוענת כי הנתבעת רימתה או הונתה אותה.
הטוען טענת תרמית, מציינת הנתבעת, צריך לפרש ולפרט את הפרטים ותאריכיהם בכתב התביעה (תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984), והתובעת לא עשתה כן.

הנתבעת טוענת עוד, כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו חל במקרה דנן.
סעיף 8 קובע, כי במקרה שבו נעלמו מן התובע עובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

בענייננו, טוענת הנתבעת, כל העובדות המהוות את עילת התובענה, היו מצויות בפני התובעת, שכן הן ההסכם והן החשבונות החודשיים באמצעותם, גבתה הנתבעת את התשלומים מן התובעת, היו מצויים בידה.
לתובעת היו הכלים והיכולת המלאים, לבדוק את ההסכם ואת החשבונות.
לפיכך, לא נעלמו מן התובעת עובדות המהוות את עילת התובענה.
מכל מקום, טוענת הנתבעת, אף אם תתקבל טענת התובעת, כי לא ידעה על חיוביה על ידי הנתבעת לפי ההסכם, יכולה הייתה בנקל לגלות זאת.
אילו הייתה מעיינת בהוראות ההסכם עליו חתמה עם התובעת, או בחשבונות הטלפון החודשיים שנשלחו אליה, ובהם צוין באופן מפורש גביית התשלום על ידי הנתבעת.

הנתבעת מפנה לפסיקה (ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861, ע"א 3552/01 Banco Exterior SA (Suiza) נ' יעקב כספי בע"מ, תק - על 2005(1) 2363, ועוד) אשר דנה בסעיפים 7 ו - 8 לחוק ההתיישנות אשר קבעה כי טענות המבוססות על שני סעיפים אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, ועל התובע לבחור באחת מהן בלבד.

הנתבעת טוענת, כי טענת הכפייה, מופיעה לראשונה בסיכומיה של התובעת.
מה עוד שאף התובעת עצמה, מכירה בכך, שהתקשרה עם הנתבעת בהסכם מרצונה החופשי ולפי בקשתה.
משכך, טוענת הנתבעת, לא הייתה בענייננו כפיה כלשהי, לא כל שכן כפייה המצדיקה את עצירת מרוץ ההתיישנות .

הנתבעת טוענת, כי התובעת לא עמדה בנטל, להוכיח את התשתית העובדתית לה היא טוענת ואת נזקיה הנטענים.

התובעת , כך לטענת הנתבעת, לא הביאה כל ראיה לכך, כי המרכזייה אכן הוחלפה על ידה במרכזיה אחרת, לא בחודש אוקטובר 1999 ולא בכל חודש אחר.

התובעת לא הביאה כל אסמכתא לתשלומים, אשר לטענתה שולמו על ידה במהלך שנות ההסכם, למעט עמוד אחד מתוך חשבונית (בת 34 עמודים) עבור חודשים אוקטובר ונובמבר 2006, אשר אינו מעיד על מלוא התשלומים אשר שולמו על ידה לנתבעת בכל המועדים הרלוונטיים לתביעה.

התובעת, כך לטענת הנתבעת, לא פרשה כל תשתית עובדתית המסבירה מדוע לא הודיעה במועד החלפת המרכזייה על רצונה בהפסקת שירותי הנתבעת, כפי שהתיר לה ההסכם.

היא גם לא נתנה כל הסבר, מהן אותן הנסיבות אשר בגינן, לטענתה, היה על הנתבעת להפסיק את מתן השירות, למרות שלא נתנה לה כל הודעה על כך.

לטענת הנתבעת, בתי המשפט שבו והדגישו, פעם אחר פעם, כי לצורך עמידה בנטל ההוכחה החל על התובע, עליו להוכיח באמצעות תשתית עובדתית לא רק את הנזק הנטען , אלא גם את גובהו (ע"א 1242/04 ש. גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ, תק - על 2006(3), 4095).

הנתבעת טוענת כי במקרה דנן, לא עמדה התובעת בנטל ההוכחה לא לגבי הנזק אשר לטענתה נגרם לה, ולא לגבי גובה הנזק, ובנסיבות אלה, יש לדחות את התביעה.

באשר לגובה הנזק, טוענת הנתבעת כי סכום התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, עומד לכל היותר על סך של 286,256.78 ₪, ולא כנטען על ידי התובעת (476,489.92 ₪). הנתבעת מצרפת כנספח ג' לסיכומיה, תחשיב ריבית והצמדה, להוכחת טענתה זו.

דיון והכרעה:

מן המפורט לעיל, אני מוצאת כי יש לבחון את השאלות הבאות -
א.     א. פרשנות החוזה - האם פרשנות החוזה על פי נסיבותיו ואומד דעת הצדדים, במידה ואכן יש לפנות לדרך פרשנות זו, מובילה למסקנה שונה מאשר זו המשתמעת מלשון החוזה עצמו?
ב.     ב. כנגזרת מפרשנות החוזה - האם חלה על הנתבעת חובה להודיע לנתבעת מידי שנה על התחדשות החוזה?
ג.     ג. האם הסעיף מהווה תניה מקפחת בחוזה אחיד, על פי חוק החוזים האחידים?
ד.     ד. תחולת דיני הצרכנות.
ה.     ה. האם חלה התיישנות?
ו.     ו. נזק / גובה הנזק.

פרשנות החוזה:

אני מאמצת את פסיקתו של כבוד השופט דנציגר בפסק דין לוי, אשר צוטטה לעיל.

אף אני סוברת, כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם.

חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, קובע בסעיף 25 (א) :

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות".

כלומר, לפי המחוקק, לשון החוזה עצמו, היא הכלי הפרשני הראשון במעלה.
גם על פי הלכת אפרופים, על תכלית ההסכם יש ללמוד בראש ובראשונה על פי לשון הטקסט.

רק אם לשון החוזה אינה ברורה, יש לפנות למקורות חיצוניים, כגון נסיבות כריתת החוזה.

כאן, לשון הטקסט הינה ברורה וחד משמעית.
ניתן ללמוד ממנה היטב את אומד דעת הצדדים ותכלית ההסכם ביניהם.
ברי כי תכליתו, חידוש ההסכם אוטומטית מדי שנה.
אלא אם כן אחד מהצדדים מודיע אחרת לשני.

דעתו זו של השופט דנציגר, אומצה בפסקי דין רבים, מאז ניתנה, ובין היתר ע"י השופטת ענת ברון בת"א (תל-אביב-יפו) 1632/03 חברת שיכון אזרחי בע"מ נ' קרן קיימת לישראל בע"מ ואח' , תק-מח 2008(1), 12584.

"בפסק הדין בעניין ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995) (להלן: "פרשת אפרופים") נקבעה ההלכה שלפיה בית משפט, בבואו לפרש חוזה ועל מנת להגשים את התכלית המונחת ביסודו, אינו כבול בלשון החוזה; בפרשה זו וגם בשורה של פסקי דין מאוחרים יותר קבע בית המשפט העליון כי בתהליך פרשנותו של חוזה קיים היזון חוזר בין לשון החוזה לבין נסיבות עריכתו - כאשר על הפרשן לנוע בחופשיות מהחוזה אל הנסיבות ומן הנסיבות אל החוזה ...ואולם, כבר בפסק הדין בעניין ע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 481, 530-531 (2005) הבהיר בית המשפט העליון כי "גבול הפרשנות הוא גבול הלשון", וכי שומה על בית משפט ליתן לחוזה פרשנות העולה בקנה אחד עם לשונו. מגמה זו התרחבה במספר פסקי דין מן העת האחרונה, שבהם הביע בית המשפט העליון את הדעה שלפיה חרף ההלכה שנקבעה בפרשת אפרופים, מקום שבו לשון החוזה היא ברורה וחד משמעית ראוי ליתן לה משקל מכריע בעת פרשנותו ...". (הדגשה שלי - נ.ג).

אשר על כן , במקרה דנן, בו לשון הסעיף, בכל הנוגע לאפשרות סיום החוזה, הינה ברורה וחד משמעית, איני רואה מקום לסטות מהוראותיו של הסעיף או ליתן לו פרשנות אחרת. אין ליצור, יש מאין, חיוב חוזי שלא בא זכרו בכתובים, מכוחו ניתן היה לחייב הנתבעת בשליחת הודעות חידוש תוקף החוזה מידי שנה.
מטעם זה, אין להטיל על התובעת חובת בדיקה, האם הלקוח עודנו עושה שימוש בשירותיה.

תום לב:

עיון בהסכם אשר נערך בין הצדדים (צורף כנספח א' לכתב התביעה) מעלה כי מדובר בהסכם קצר וברור, בן עמוד אחד ותנאים מעטים.

בפסקה הדנה בתקופת ההסכם נכתב מפורשות:

"תקופת ההסכם: תקופת ההסכם הינה לשנה מיום תחימתו, ותארך מאליה מדי פעם לשנה נוספת, אלא אם כן הודיע אחד הצדדים לצד השני על רצונו להביאה לידי סיום וזאת חודשיים לפני תום תקופת ההסכם המתחדש".

לא מצאתי בחוזה, התייחסות כלשהי , לחיובה הנטען של הנתבעת, לעדכן את התובעת מידי שנה בטרם יחודש החוזה.
כן, לא מצאתי כל ביסוס לחיובה בבדיקה תקופתית, האם הלקוח אכן עושה שימוש בשירותיה.

אני מקבלת במלואה את עמדת הנתבעת :
היא לא ידעה ; לא היה עליה לדעת; וכלל לא יכולה היתה לדעת ;
אם מי מלקוחותיה מחליט על דעתו, ומבלי למסור הודעה על כך, להפסיק לעשות שימוש בשירותים הניתנים על ידו, ועל רצונו להפסיק את ההסכם.

אכן, בדיוק לשם כך, נקבעו ההוראות המפורשות בהסכם בין הצדדים, המסדירות את אופן סיום ההסכם בהודעה מקודמת של חודשיים מראש.

לא מצאתי כל פגם בהתנהלותה של הנתבעת.

לטעמי, לא ניתן לחייב גוף עסקי כנתבעת, אשר לו לקוחות רבים, לערוך מיוזמתו בדיקות אצל לקוחותיו האם הם אכן זקוקים לשירותיו, או להודיע להם על התחדשות החוזה, כאשר מלכתחילה, גלוי וידוע לשני הצדדים, אופי ההתקשרות והחיוב המוטל על הלקוח.

אפשר אפילו למצוא טעם לפגם, בגוף עסקי, המפשפש ובודק אחר האינטרסים של לקוחותיו, והאופן בו הם משתמשים בציוד המסופק להם.

הגיונית יותר היא הדרישה, אשר הופנתה כלפי התובעת, כי במידה ותחפוץ בסיום ההתקשרות, היא זו תודיע על כך לנתבעת.
כמו כן, אפשר לצפות כי התובעת, מקבלת השירות, ולא הנתבעת, ספקית השירות, היא זו שתבחן את האינטרסים של עצמה, ואת המשך הנחיצות שלה באותו שירות.

התובעת התעלמה ביודעין או שלא ביודעין, מהוראה חוזית זו.
אין היא יכולה להפיל את האחריות בגין מחדלה זה, לפתחה של התובעת.

יתר על כן, כפי שטוענת הנתבעת, סביר להניח כי לתובעת יועצים משפטיים אשר בחנו ואישרו את ההסכם עליו חתמה התובעת.
כן סביר להניח, כי התובעת מעסיקה אנשי כספים וחשבים, העוסקים בבחינת החשבונות והתשלומים שמשלמת התובעת.
במידה ואלו התרשלו במילוי תפקידם, על התובעת למצות הדין עמם, ולא עם הנתבעת, אשר כל "חטאה" היה כי המשיכה לקיים את החוזה ככתבו וכלשונו.

סיכומו של דבר, לא מצאתי כי נפל כל פגם בהתנהלותה של הנתבעת.

הנתבעת מילאה את הוראות החוזה, אשר חתמה עם התובעת, ככתבן וכלשונן.

משמצינו, כי אין להעניק להסכם פרשנות שונה, מאשר זו המשתמעת מלשונו הברורה, אין מקום לקבוע כי חלו עליה חיובים נוספים, כגון בדיקה תקופתית ומשלוח הודעות חידוש, אשר לא הופיעו מפורשות בהסכם.

במישור זה, נדחות איפוא טענות התובעת.

חוזה אחיד:

אכן,חוזה כדוגמת החוזה אשר נחתם בין הצדדים עונה לכאורה, להגדרת "חוזה אחיד", המופיעה בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982:

""חוזה אחיד" - נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם".

אולם, אין כל פסול בכך שהנתבעת מתקשרת עם לקוחותיה, בחוזה העונה להגדרת "חוזה אחיד".
אינני סבורה,כפי שאפרט להלן, כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד כמשמעותו בחוק זה.

מדובר בתנאי סביר ולגיטימי, המעניק לכל אחד מן הצדדים, את הזכות להפסיק את ההתקשרות במידה ויחפוץ בכך.

בע"א 244/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו (2),464, 526 (להלן: "פס"ד קסטנבאום") דן בית המשפט בעליון במהותו והגדרתו של אותו "תנאי מקפח" המופיע בחוק החוזים האחידים -

"תנאי הוא מקפח, אם יש בו הגנה על אינטרס (כלכלי או אחר) של ספק מעבר לנתפס כראוי בסוג זה של התקשרות... חוסר ההגינות של התנאי המקפח הוא בהגנת היתר שהוא נותן לספק לעומת הלקוח, 'המצוי במצב כוח נחות'... ה'קיפוח' שחוק החוזים האחידים אוסר עליו, הוא קיפוח הנגזר מחוסר השוויון שביחסי הכוחות בין הצדדים... עניין לנו, איפוא ב'יתרון בלתי הוגן באמצעות הכתבת תנאים'... יתרון זה נקבע על בסיס תפיסה כוללת של החוזה כולו, ועל רקע איתור מכלול החובות והזכויות הקבועים בו" .

בענייננו, מדובר בתנאי הוגן ומקובל, אשר אינו מקפח זכויותיו של מי מהצדדים להסכם.

מה גם , שמדובר כאן, בשתי חברות מסחריות, במעמד שווה, ולא בסיטואציה עליה בא חוק החוזים האחידים להגן, של הצרכן ה'קטן' מול החברה ה'גדולה'.

גם טענת תנאי מקפח בחוזה אחיד, שהעלתה הנתבעת, נדחית איפוא .



תחולת חוק הגנת הצרכן , האמנם ?

סעיף 1 לחוק הגנת הצרכן מגדיר מיהו ה"צרכן" , אשר בו עוסק החוק ומגן עליו:

""צרכן" - מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי".

אני קובעת, כי כי חוק זה אינו רלוונטי בכל הנוגע לנתבעת, אשר הינה חברה מסחרית, אשר קיבלה שירות מן התובעת, שלא בעבור שימוש אישי, ביתי או משפחתי. מטרת החוק הינה, להגן על הצרכן ה פ ר ט י אשר מתקשר בעסקה אישית, ולא על גופים מסחריים כדוגמת התובעת.

כפי שנאמר ברע"א 8733/96 רוברט לנגברט נ' מדינת ישראל - מינהל, פ"ד נה (168)1 בעמ' 174 :

"חוק הגנת הצרכן נמנה עם התחיקה המתערבת בחוזים שבין צדדים לא שווים, והמטילה על הצד החזק-הספק - חובת הוגנות מוגברת כלפי הצד החלש - הצרכן ... חוק הגנת הצרכן מבקש לאזן את חוסר השוויון שבין הצדדים ע"י הטלת חובת גילוי על הספקים ...". (הדגשות שלי - נ.ג.).

התובעת אינה עונה על הגדרת "צרכן" כמשמעו בחוק זה, ומכיוון שלא ניתן לראות בה "צד חלש" להסכם, אין כל מקום להחיל עליה את הוראות החוק, או את הוראות הצעת החוק, אשר התייחסה אליהן התובעת בסיכומיה.
רק במאמר מוסגר אעיר, כי ממילא התיקון נכנס לתוקף, אחר קרות האירועים נשוא התובענה.

טענות התובעת להחלת חוק הגנת הצרכן, נדחות איפוא.


התיישנות :

סבורה אני כי אף לגופו של עניין, דין התביעה להידחות.
רק למען הסדר הטוב, ומעבר לצורך, אתייחס בשולי פסיקתי, לטענת ההתיישנות אשר הועלתה על ידי הנתבעת.

כאמור לעיל, התובעת סוברת כי עילת התביעה, נולדה במועד שבו התחוור לה כי הנתבעת הוסיפה לחייב את חשבונה במשך השנים, אף על פי שמתן השירותים פסק כליל. היינו, ביום 20.12.06,

התובעת מפנה לסעיפים 7 ו - 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, וטוענת כי הם חלים במקרה דנן, משכך לא חלה התיישנות על תביעתה זו.

סעיף 6 לחוק ההתיישנות דנן, קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה".

תוכנו של המונח "עילת תובענה", משתנה בהתאם להקשר הדברים ולתכלית ההסדר המשפטי במסגרתו הוא עולה.
זהו מונח מסגרת, שמהותו משתנה על-פי המטרה, שנזקקים לה לצורך הגדרתו ( ראו ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד [2], בעמ' 858).

המבחן המקובל ל"עילת תובענה", לצורך התיישנות, הוא קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש.

כפי שקבע כב' השופט אור ב בע"א 3319/94 פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פד"י נא(2) 594 ,581:

"...אכן, במוקד מבחן זה עומד קיומו של כח התביעה בידיו של התובע. משעה שכח זה נמצא בידיו של התובע יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל".

במקרה דנן, סוברת התובעת עצמה, כי על הנתבעת היה להפסיק לחייבה בתשלומים עבור השירות, באופן מיידי לאחר החלפת המרכזייה.

משלא עשתה כן, קמה לתובעת, לכאורה, במהלך אוקטובר 1999, או בסמוך לו, עם משלוח החיוב הראשון לאחר החלפת המרכזייה.
באותו מועד קמה עילת התביעה והחל מרוץ ההתיישנות .

נבחן עתה את עמדת התובעת, אשר טוענת כי במקרה זה, חלים החריגים הקבועים בסעיפים 7 ו - 8 לחוק ההתיישנות.

סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע:

"היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה".

בע"א 3552/01 Banco Exterior (Suiza) SAנ' יעקב כספי בע"מ, פ"ד נט(4) 941, דן בית המשפט בסעיף זה, וקבע:

"תרמית עשויה, בנסיבות מתאימות, להביא לדחיית תחילתו של מרוץ ההתיישנות (Tetley, at pp. 682-684; והשוו: סעיף 7 לחוק ההתיישנות וע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861). כן לא מן הנמנע כי, במקרים מיוחדים וחריגים, יהיה בה אף כדי להצדיק לפטור תובע כליל מעולו של דין ההתיישנות (זאת בכפוף לשיהוי; השוו: דנ"א 79/01 עין-גב -קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ, דינים עליון ס 668, בפסקה 6). אך קודם שיידרש בית-המשפט לשקול אפשרויות אלו במקרה נתון, מוטל על התובע להציג לפניו תשתית עובדתית המבססת, ברמה הלכאורית, את טענת התרמית. לעניין זה אין די בטענות כלליות וסתמיות. כך מתחייב גם מהוראת תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שלפיה "כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ... יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות."

במקרה דנן, טענת התרמית נטענה בכתב התביעה באופן סתמי, ללא ירידה לפרטים.
ראו תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 :

"טענה המצריכה פרטים[87]
78.     78. כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים, יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות".

טענת תרמית, אינה סיסמא גרידא, שניתן לנופף בה. יש לצקת לתוכה תוכן ממשי, תוך פירוט נתונים עובדתיים. דבר זה לא עשתה התובעת בענייננו.

לאור זאת, אני קובעת, כי אין להחיל כאן, את החריג של סעיף 7 לחוק ההתיישנות.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות שכותרתו "התיישנות שלא מדעת" קובע:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

בע"א 7805/02 הלפרט יצחק נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6), 847, קובע כב' השופט י' טירקל (בהסכמת הנשיא א' ברק וכב' השופט א' א' לוי),



כדלקמן:
"סעיף 8 קובע את "כלל הגילוי", לפיו, אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום גילוי העובדות שנעלמו ממנו. כלל הגילוי בא להגן על תובע שנהג כאדם סביר, ואף על פי כן לא גילה בעוד מועד את העובדות המקימות את עילת תביעתו. תובע כזה לא ויתר על זכויותיו, שהרי לא היה מודע להן, ואף אינו אשם ביצירת הסתמכות אצל הנתבע. לכן תתחיל תקופת ההתיישנות של תביעתו רק מיום שגילה, או שיכול היה לגלות, את העובדות המהוות את עילת התובענה...".

כפי שציינתי לעיל, התובעת הינה חברה גדולה, אשר סביר להניח כי מועסקים בה אנשי כספים מיומנים.
אם התובעת שילמה במשך שנים, עבור שירות אשר רק בדיעבד גילתה כי היא אינה זקוקה לו, עליה לבדוק את עצמה ואת אנשיה.
הנתבעת לא העלימה ממנה דבר.
ה"תגלית" של התובעת, בשנת 2006, אודות החיובים נשוא התביעה, המיותרים לטעמה, אינה נובעת מהסתרה מכוונת.
איש לא מנע מהתובעת, לגלות את אותו הדבר ממש, בשנים 1999, 2000, 2001, וכך הלאה.
חוק ההתיישנות, מיועד למניעת מצב כגון זה שלפנינו, כאשר בעל דין, מסיבותיו, בוחר שלא לבדוק ולעורר טענות במשך למעלה משבע שנים, ללא הצדק סביר.
לתובעת אין הצדק סביר אשר כזה.
העובדה שהתובעת התעוררה לבדוק את עצמה רק בשנת 2006, אינה מצדיקה החלת החריג הקבוע בהוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
אני קובעת איפוא, כי מרוץ ההתיישנות החל בחודש אוקטובר 1999, ועל כן ממילא, לא אין לתובעת זכות תביעה בגין תשלומים אשר תבעה החל ממועד זה ועד ליום 8.5.00.

גובה הנזק:

משנדחתה התביעה מן ההנמקות לעיל, לא מצאתי מקום לדון לעומקה של טענה בכל הנוגע להוכחת נזקי התובעת.

אולם, אציין כי אלו יכולים היו להיות מוכחים על ידי הגשת חשבונות הטלפון בהם הופיעו החיובים בגין שירותי המרכזייה, ועל ידי צרוף הוכחה כלשהי להחלפת המרכזייה על ידי הנתבעת, באוקטובר 1999.
התובעת, מטעמיה שלה, בחרה שלא לעשות כן, ועל כן אף אילו הייתי מוצאת ממש בטענותיה, הרי שספק אם ניתן היה לפסוק לטובתה את הסכומים הנתבעים, ללא שצורפו המסמכים המתאימים להוכחת נזקיה.

סיכום:

מן המקובץ לעיל, נדחית התביעה.
אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪.
סכום ההוצאות נקבע לקולא, בהתחשב במתכונת הדיון המקוצרת עליה הסכימו הצדדים , הכרעה על יסוד הכתב.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פירוש הסכם

  2. הסכם גריסה

  3. הסכם אחסנה

  4. הסכם להסכים

  5. הסכם פאושלי

  6. הסכם רוטציה

  7. עיכבון הסכמי

  8. הסכם אספקת גז

  9. הסכמים חורגים

  10. הסכם לוקסמבורג

  11. הסכם הקשישים

  12. הסכם דמי רצינות

  13. הסכם להקמת גינה

  14. הסכם אספקת כפפות

  15. תחולת הסכם הבראה

  16. הסכם להשכרת ציוד

  17. הסכם רכישת שתילים

  18. הסכם שירות מרכזיה

  19. הסכם לאספקת שתילים

  20. הסכם הפצה בהתנהגות

  21. הסכם חליפין במקרקעין

  22. השכרת משנה ללא הסכמה

  23. עורך דין הסכם סודיות

  24. הסכם שירותי תדמיתנות

  25. תנאי מקפח בהסכם ניהול

  26. הסכם שימוש בשטח חקלאי

  27. הסכם מכירת עגלים לבשר

  28. הסכם פתרון בעיה כספית

  29. סעיפים מעורפלים בהסכם

  30. הסכם גידול יבול חקלאי

  31. החתמת עולה חדש על הסכם

  32. הסכם למכונות אוטומטיות

  33. צו הפסקה שיפוטי בהסכמה

  34. דמי ייזום ללא הסכם בכתב

  35. דוגמא להסכם סיום עבודה

  36. הסכם להקמת שכונת מגורים

  37. הסכם הזמנת שירותי ניקיון

  38. הסכם להשאלת ציוד והספקת גז

  39. הסכם אופציות לעובדים דוגמא

  40. הסכם אופציה לרכישת מקרקעין

  41. הסכם רכישה וחלוקת שימוש בדירה

  42. הסכם בין שותפים בחברת נדל''ן

  43. הסכם הפקדת ניהול תיק פנסיוני

  44. בכתב התביעה נטען כי ההסכם הופר

  45. הסכמה בהתנהגות לשינוי תנאי עבודה

  46. הסכם התחייבות לרכישת נכס בבאר שבע

  47. הסכם לביצוע עבודות תיקון וחידוש רעפים

  48. הסכם לביצוע עבודות חשמל בפרויקט בניה

  49. נטען כי לא שולמו דמי ההפעלה בהתאם להסכם ההפעלה

  50. יישום הסכם הביניים בין מדינת ישראל לבין אש"ף

  51. טענת הסכם למראית עין ע''י מי שלא היה צד להסכם

  52. האם איחור במסירה מהווה ''הפרה יסודית'' של הסכם

  53. הסכם ההמחאה ניתן לפרשנות ולהשלמה מתוך נסיבות כריתתו

  54. נטען שלמרות ההסכם, היתה לכל הצדדים כוונה להתקשרות ארוכת טווח

  55. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון