להלן פסק דין בנושא הסכם להשכרת ציוד פיגומים: פסק דין נושא תיק זה, הוא הסכם מיום 1.5.01 להשכרת ציוד פיגומים (להלן- "ההסכם"). התובעת 1, בצלאל ח. עבודות הנדסה בע"מ (להלן: "התובעת"), טוענת, כי השכירה ציוד של 400 מיטות פיגום לנתבעת, עורקים נדל"ן והשקעות בע"מ (להלן: "הנתבעת"), וכי הנתבעת נותרה חייבת לתובעת הן דמי שכירות והן סכומים בגין נזק, שגרמה הנתבעת לציוד הפיגומים. הנתבעת מצידה טוענת, ראשית, כי חתמה על ההסכם כערבה, והתובעים לא טרחו לשלוח דרישה לחייבת העיקרית וכן טענה כי העמידה את ציוד הפיגומים חזרה לרשות התובעים, אשר לא הורו לאן להעבירו ו/או לא באו ונטלו אותו בעצמם, ולכן, כל נזק שנגרם הוא נזק שנגרם באשמת התובעים בלבד. ההסכם צורף כנספח א' לכתב התביעה. על פי ההסכם, המשכיר הינו מר בצלאל חניש, מרח' שלום שבזי 42 קרית עקרון. מר בצלאל חניש גם חתום בתחתית ההסכם כמשכיר. בראש ההסכם, לצד המילים המודפסות "השם והמשפחה של השוכר" מופיע בכתב יד "טל בניה אילן אדרי" ומתחתיה בסוגריים מופיעים המילים: "עורקים נדל"ן והשקעות בע"מ". בתחתית העמוד תחת חתימת השוכר מופיע חתימתו של אילן דרעי, ומתחתיה המילים "טל בניה ופיתוח" וכן המילים "הערב עורקים נדל"ן". במהלך הסיכומים התברר, כי הסכם השכירות נעשה עם מר בצלאל חניש, המשכיר, ולא עם התובעת 1, כפי שסברו הצדדים מלכתחילה. לאחר שהפניתי את תשומת ליבם של הצדדים לנושא זה (ר' החלטתי מיום 3.11.05), וביקשתי את התייחסותם, הסכים ב"כ הנתבעת בהגינותו, כי התובעת 1 תתקן בשלב זה את כתב התביעה, כך שיתווסף לכתב התביעה תובע נוסף - מר בצלאל חניש וזאת בכפוף לכך, שהנ"ל יתווסף כנתבע שכנגד נוסף בכתב התביעה שכנגד. ללא הסכמה זו, של ב"כ הנתבע, נראה היה, כי דין התביעה להדחות, בשל חוסר זהות בין התובעת לבין המשכיר עפ"י ההסכם, מר בצלאל חניש. לפיכך, אני קובעת כי שמו של מר בצלאל חניש יתווסף כתובע מס' 2 וכנתבע שכנגד מס' 2. לגופו של ענין, אתייחס ראשית, לטענה שההסכם נחתם עם הנתבעת כחייבת עיקרית ולא כערבה וזאת מכח התחייבות, לה טוען מר בצלאל חן (חניש), התובע מס' 2. בתצהירו של מר בצלאל חן, בסעיף 3, הוא כותב, בקצרה, כי התובעת חתמה הסכם עם הנתבעת. בסעיף זה לתצהירו, מר בצלאל חן אינו מזכיר כלל את העובדה שבהסכם רשום, כי הנתבעת חתמה כערבה. גם לאחר שהועלתה הטענה ע"י הנתבעת, לא מצאתי כי הוגש כתב תשובה לענין זה. לראשונה, מתייחס מר בצלאל חן לטענה זו בחקירתו הנגדית, כאשר בתחילת החקירה הוא מתחמק מלהודות, כי ליד המילה "עורקים נדל"ן והשקעות" בתחתית ההסכם, כתובה המילה "הערב". רק לאחר שהוא נשאל על כך שוב ושוב, הוא מסכים לומר שכתוב שם או הערב (בסגול) או הערב (בקמץ) (ר' עמ' 2 שורות 5-4). לאחר מכן, כאשר הוא נשאל, כיצד יתכן שהסכים לחתום על הסכם, שבו כתוב שעורקים נדל"ן היא ערבה הוא ענה: "במעמד שהם חתמו לי על זה של ערב או ערב שהוא חתום, לא הפריע לי הענין של הערבות". (ר' עמ' 6 שורה 12). ובהמשך הוא אומר: "אז אותו יום שחתמתי לא נכנס לי הסוגיה הזאת שהוא ערב. הוא לא בא והציג עצמו כערב. הוא אמר לי שהוא שוכר ולא מישהו אחר", וכאשר הוא נשאל מי אמר לו את המילים האלה, השיב שגם חיים ויצמן וגם שמואל חזן, שני הבעלים של הנתבעת, אמרו לו את זה (ר' עמ' 6 שורות 23-17). אומר מייד, כי לא נתתי אמון בעדותו של מר בצלאל חן, לא לגבי נסיבות כריתת ההסכם ולא לגבי שלב החזרת הציוד, כפי שאתאר להלן. תשובותיו לא עלו בקנה אחד עם המסמכים; הוא ניסה להתחמק משאלות וענה בצורה שאינה אמינה. לא עלה בידו להסביר מדוע, כאשר לטענתו, הציוד נדרש לו כ"כ, בכל זאת, המתין ולא לקח אותו בעצמו, גם כאשר ההסכם איפשר לו זאת. בתצהירו גם לא הובא כל הרקע להסכם, העובדה שההסכם נחתם בעקבות כך שחברת ניר סף נקלעה לקשיים, משום שהדבר היה פוגע בטענתו, כי הנתבעת הינה החייבת העיקרית. מתשובותיו המתחמקות של מר בצלאל חן, ומן האמור בהסכם, ניתן לקבוע בבירור, כי הנתבעת חתמה על ההסכם כערבה. הדברים פשוטים וכתובים במפורש. לו רצה מר בצלאל חן, כי הנתבעת תחתום כחייבת עיקרית, צריך היה לעמוד על כך בזמן החתימה. אגב, אין מחלוקת, כי ההסכם נוסח על ידו. משויתר והסכים לקבלה כערבה בלבד, הרי שהוא יכול לתבוע אותה במעמדה זה בלבד. לא יכול להיות ספק, כי השוכר של הציוד על פי ההסכם, היתה החברה טל בניה ופיתוח בע"מ, אשר בשמה חתם מר אילן דרעי, אשר אף ציין את מספר תעודת הזהות שלו ליד החתימה. לפיכך, אני קובעת, כי הנתבעת חתמה על ההסכם כערבה בלבד ולא כחייבת עיקרית. מפתיע הדבר, שהתובע לא תבע גם את חברת טל בניה ופיתוח בע"מ, כחייבת העיקרית בתביעה זו עפ"י ההסכם ואת הנתבעת כערבה בלבד. לו כך היתה מנוסחת התביעה, לא היה לנתבעת פתחון פה לומר, שהתובעת פעלה בחוסר תום לב, כאשר הנתבעת העיקרית לא נתבעה וזאת בניגוד לסעיף 8 לחוק הערבות תשכ"ז - 1967. לפיכך, כאשר התובע לא תבע את החייבת העיקרית ואף לא הוכח כי נשלחה אליה דרישה כלשהי, או שהיא עומדת בתנאי אחד החריגים לסעיף 8 הנ"ל, הרי שחל הסעיף, דהיינו: ""אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חיובו" . מכאן, שהדרישה כנגד הנתבעת דינה להידחות ולו מן הטעם, שהתובעים לא דרשו תחילה את קיום החוב מן החייבת העיקרית (ר' בספרו של גנוסר, "חוק הערבות," המכון למחקרי חקיקה ע"ש הרי סאקר, 1979, בעמ' 51). יחד עם זאת, אני מוצאת לנכון לדון גם בתביעה עצמה, ולדעתי, דינה להידחות גם לגופה מן הנימוקים להלן. אין מחלוקת, כי נשלח לתובע 2 מכתב מיום 13.8.01 ובו הוא נדרש לקחת את הפיגום מן האתר, מכיוון שהוא מפריע באתר וכי הוא אינו באחריות של חותמי המכתב. יש לציין, כי במכתב נתבקש התובע 2, ליצור קשר עם מר אילן דרעי, חותם ההסכם. עוד אין מחלוקת, כי עוד ביום 1.8.01, הוצא מסמך המכונה "תעודת משלוח" ועל פיו, הוחזרו 145 יחידות של מיטות מתכת. בהסכם נכתב בסעיף ג' כך: "בסוף זמן השכירות, מתחייב השוכר להחזיר את הציוד למקום שיורה המשכיר. אם הציוד יובל ע"י המשכיר, השוכר ישלם עבור ההובלה, הפרוק והסידור". מכאן, שהייתי מצפה, שאחרי המכתב מיום 13.8.01, ישלח מכתב ברור של התובעת או התובע 2, ובו היא מודיעה, כי היא דורשת להחזיר את הציוד, למקום זה או אחר, הנקוב בהודעה. במקום זאת, ביום 14.8.01 הוציא מר בצלאל חן מכתב, בלתי ברור, ולפיו מתבקשות הנתבעת וטל בניה "לדאוג לשלמות או להסיר את הציוד הפגום, לאחר מכן לתאם את הובלת הפיגום" וזאת כאשר במכתב של הנתבעת, מיום 13.8.01 נכתב במפורש, כי הציוד כבר אינו בשימוש. לענין זה אני נותנת אמון מלא בעדות מר חיים ויצמן, כי התובעת סירבה לקבל את הציוד, גם לאחר שהנתבעת ו/או טל בניה הודיעה לה כי הציוד כבר אינו בשימוש. עדותו זו של מר חיים ויצמן מגובה במכתב של טל בניה ופיתוח, מיום 24.9.01 (נספח ד' לכתב ההגנה) ובו נאמר: "בהמשך למכתב שנשלח אליך בנוגע לפיגומים, אשר הותקנו ע"י חברת ניר סף באתר. חתמנו איתך על חוזה ב - 1.5.01 לביצוע עבודה כאשר הפיגומים הותקנו כבר באתר לאחר שהקבלן ניר סף נקלע לקשיים ולא שילם לך מספר חודשים. העבודה הסתיימה ב - 30.7.01 ביקשנו לשלוח את הציוד אליך, אך מסיבות השמורות עמך, התנגדת לקבל אותו. הציוד עדיין באתר נבקשך לפנותו באתר שאם לא כן נאלץ לחייב אותך בגין אחסנה ושמירה על הציוד מיום 30.7.01 ועד יום הפינוי בפועל. כמו כן, אין אנו אחראים לכל נזק שנגרם או יגרם לכל הציוד הנ"ל". למכתב זה לא נשלחה כל תשובה עד ליום 13.1.02. כאשר במכתב מיום 13.1.02, טוען מר בצלאל חן, כי הוחזר לו רק חלק מהציוד וזאת ביום 26.12.01, ולכן הוא תובע דמי שכירות עד למועד החזרת הציוד כולו. מדרך ההתנהלות של התובעים בענין זה עולה, כי הם לא פעלו עפ"י ההסכם, דהיינו, לא הורו לטל בניה ו/או לנתבעת, לאן להעביר את הציוד ולחילופין, לא באו ונטלו את הציוד עפ"י זכותם מכח ההסכם. בנסיבות כאלה, אין מקום לחייב את הנתבעת, גם לו היתה החייבת העיקרית, בתשלום דמי שכירות בגין החודשים לאחר סיום השימוש בפיגומים ולאחר שהודיעה לתובעים כי הם עומדים לרשותם. התובעים תובעים עוד נזקים, שנגרמו להם בגין אי שימוש בציוד הפיגומים (נזקים שמחולקים, גם לכותרות משנה: "שווי ערך ציוד הפיגומים", "השכרת ציוד פיגומים מיגאל" ו"פגיעה בשמה הטוב של התובע, עוגמת נפש וכו'") במשך 15 חודש. מאליו מובן, שמשעמד הציוד לשימושם של התובעים, אך הם לא טרחו להודיע לאן להעבירו, או לא טרחו לקחתו בעצמם, הרי שאינם יכולים לתבוע נזקים אלה. יחד עם זאת, אין מחלוקת כי חלק קטן מן הציוד חזר, כאשר הוא בלתי תקין, אולם התובעים לא הוכיחו לי, מה היה פגום בציוד ומה שומת הנזק. במילים אחרות, עיקר תביעתו של התובע, היא בגין אי החזרת הציוד במועד ותביעה זו אני דוחה באשר הציוד עמד לרשותו. אשר לנזקים שנגרמו לחלק מן הציוד, הרי שהם לא הוכחו ולא נטען לסכום כלשהו, אשר מבטא את ירידת ערך אותם פיגומים. לכן, בקשת ב"כ התובעים להתיר לו פיצול סעדים "לאור שמדובר בנזק מתמשך", כדבריו בכתב התביעה, אינה יכולה לסייע לו, להוכיח את הנזק שנגרם לציוד הפגום, ששומתו לא הוכחה כלל. על מנת לפצל סעדים, היה עליו, ראשית, להוכיח את הנזק הראשוני, שנגרם לציוד, ולאחר מכן, לו היה מוכיח זאת, היה יכול להמשיך ולבקש סעדים נוספים בשל התמשכות הנזק, לטענתו. אולם משלא הוכיח את סכום הנזק, שנגרם לציוד הפיגומים, הרי שאין מקום לאפשר לו להוכיח נזק מתמשך ולכן אני דוחה את בקשתו לפיצול סעדים. אשר לתביעה שכנגד על סך 104,000 ₪, הרי היא מורכבת מהוצאות המשפט שנאלצה התובעת להוציא במסגרת הגנתה, לטענתה, בתביעה מיותרת כנגדה, על סך של 25,000 ₪ וכן תשלום דמי אחסון ראויים לפיגומים בגובה 64,000 ₪ וכן עוגמת נפש ופגיעה בשם הטוב בעקבות הגשת תביעה קנטרנית בסך 15,000 ₪. אומר מיד כי גם דין התביעה שכנגד להידחות. באשר להוצאות המשפט, הרי שהללו יקבעו בסיום פסק הדין ולא כחלק מן התביעה שכנגד. באשר לדמי האחסון, נכתב בתצהיר של מר חיים ויצמן, כי הסכום של 64,000 ₪ הינו "בהתאם למחיר הנהוג בשוק זה האחסון" (כך בתצהירו בסעיף 48). לתצהירו זה, לא צורף ולו מסמך אחד המאשר את טענתו כי אלו הם דמי האחסון המקובלים. לענין זה, הנתבעת הינה "המוציא מחברו", ולכן לא עמדה בנטל הראיה לענין תביעה זו. אזכיר גם, כי כאשר ניתן להוכיח את דמי האחסון, אך התובע לא הוכיחם, מנוע בית המשפט מלפסוק על דרך האומדנה, בעיקר נכון הדבר, כאשר אין לבית המשפט כל אמצעי לבצע אומדנה שכזו (ר', למשל, רע"א 8826/03 דוד כהן נ' ב.מ. נירים (פורסם בדינים עליון). אשר לפגיעה בשמה הטוב בעקבות הגשת תביעה קנטרנית, הרי שהדבר ילקח בחשבון במסגרת הוצאות המשפט שיפסקו בתיק זה. לסיכום התביעה נדחית וכך גם התביעה שכנגד. התובעים (בצלאל ח. עבודות הנדסה בע"מ ומר בצלאל חן (חניש)) ישלמו יחד ולחוד לנתבעת הוצאות בגין תיק זה בסך של 25,000 ₪. כמו כן, ישלמו התובעים יחד ולחוד שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. כל התשלומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מיום קבלת פסק הדין. חוזה שכירותחוזהשכירות