להלן פסק דין בנושא החזרת רכב לאחר פרידה: פסק דין בפני תביעה כספית בסך 37,000 ₪, בה עותר התובע לתשלום שווי הרכב אותו רכש עבור הנתבעת. א. רקע ועובדות המקרה הצדדים הכירו בסוף חודש ינואר, עת התובע עסק כאיש עסקים והנתבעת הייתה חיילת בשירות סדיר וניהלו מערכת יחסים זוגית. התובע רכש רכב מסוג שברולט קבליר שנת ייצור 1996 (להלן: הרכב) ורשם אותו על שם הנתבעת. כשבועיים לאחר שרכש התובע את הרכב ורשם אותו על שם הנתבעת, היא ניתקה עמו את קשריה. התובע עותר לחייב את הנתבעת בסכום אשר שילם עבור הרכב, כולל מערכת הסטריאו שרכש, בסך 37,000 ₪. ב. טענות התובע 1. הרכב נרכש על ידו לבקשת הנתבעת, מאדם בשם ישראל טולדו, נרשם על שמה והתובע שילם עבורו סך 35,000 ₪. בנוסף שילם התובע את אגרת העברת הבעלות וכן רכש והתקין ברכב מערכת סטריאו בשווי 1,500 ₪. 2. הצדדים הסכימו שהרכב יירשם על שם הנתבעת אשר התחייבה להחזיר לתובע את שוויו תוך זמן קצר. מפאת היחסים ביניהם באותה עת, והעובדה שהנתבעת ממשפחה אמידה האמין שתחזיר לו את תמורת הרכב. לכן לא ביקש התובע מהנתבעת כל בטחון. 3. שבוע לאחר רכישת הרכב, ניתקה הנתבעת את יחסיה עם עמו. לטענת התובע, הוא נפל קורבן למעשה מרמה של הנתבעת, אשר ניצלה את רגשותיו ותום ליבו כדי לקבל ממנו את הרכב. ג. טענות הנתבעת 1. הנתבעת מכחישה את טיב היחסים בינה לבין התובע, לא היה מדובר במערכת יחסים רומנטית אלא קשר ידידותי בלבד. ההכרות ביניהם התרחשה במקום עבודתה, כאשר התובע הציג עצמו כבעל סוכנות לדוגמנות והציע להכין לה "בוק". הנתבעת יצרה עמו קשר בעניין הצילומים, היא צולמה, תמונתה התפרסמה במקומון ברמת גן והיא ראתה את הקשר ביניהם לעניין הצילומים ואפשרות לעסוק בדוגמנות. 2. לגרסתה, התובע החל לחזר אחריה ולאחר כשבועיים נעתרה לחיזוריו. למרות הצהרות האהבה שלו, היא אמרה לו מפורשות כי אינה אוהבת אותו. היא סיפרה לו באחת הפגישות הראשונות, כי קשה לה להגיע בתחבורה ציבורית לבסיס וכי אביה מבקש לרכוש לה רכב בסכום של 15,000 ₪. 3. התובע הציע לה את הרכב במחיר נמוך מעלותו בסך 39,000 ₪, אך היא סירבה והוא הציע לה שהוא ואביה יתחלקו בחלקים שווים בעלות הרכב. הנתבעת סירבה עקב עלות האחזקה היקרה של הרכב. התובע הציע לשאת במלוא עלות הרכב והיא סירבה שוב, בין השאר כיוון ש"יצאו" רק שלושה שבועות והיא טרם ידעה מה יהיה טיב היחסים ביניהם. 4. באחד הימים התובע, ביחד עם אדם נוסף, ישראל טולדו, הגיעו למקום עבודתה, הרכב חנה מחוץ למשרד והתובע אמר לה שזוהי מתנה עבורה. היא ביקשה ממנו לא לכפות עליה את קבלת הרכב אך התובע הצהיר בפניה אודות אהבתו אליה וציין כי ההרכב הוא מתנה ל"יום האהבה". היא סירבה וכך גם הוריה והתובע הודיע לה לאחר מספר ימים, כי מר טולדו מגיע אליה כדי לקחת אותה להעברת הבעלות ברכב. הנתבעת הסכימה ובתנאי שהיא תחזיר לו על חשבון רכישת הרכב סך 10,000 ₪ והתובע הסכים. הנתבעת נתנה לו באותו ערב שיק על סך 10,000 ₪ והוא קרע אותו והודיע לה שאין לה כל מחויבות כלפיו. עוד הודיע לה התובע, שבמקרה וייפרדו, היא תשלם לו 5,000 ₪. 5. לגרסתה, היא לא ביקשה מעולם מהתובע לרכוש לה את הרכב, הרכב נרכש בסכום של 20,000 ₪ בלבד והיא לא התחייבה להחזיר לו את שווי הרכב כאשר נאמר לה מפורשות על ידי התובע, כי הרכב נרכש עבורה כמתנה עקב אהבתו אליה. 6. משנתברר לנתבעת כי התובע עוסק באתר פורנו באינטרנט, היא ביקשה להיפרד ממנו ולהחזיר לו את הרכב, אך התובע סרב להיפרד ממנה וויתר על הרכב אותו נתן לה במתנה. מכיוון שהתובע נתן לה את הרכב במתנה, אינו יכול לחזור בו מכך. 7. לגרסתה, היא ביצעה תיקונים ברכב בסך 4,000 ₪. עוד לגרסתה, התובע שינה את יחסו אליה בצורה קיצונית ודרש את הרכב. הנתבעת סירבה להחזיר את הרכב עקב התנהגות התובע והאיומים שהחלו מצידו. ד. דיון השאלה בה חלוקים הצדדים הינה, האם התובע רכש את הרכב עבור הנתבעת במתנה, או שרכש את הרכב תמורת הבטחתה שתחזיר את הכסף. 1. לטענת התובע, הוא שילם את תמורת הרכב, רשם אותו על שם הנתבעת והתקין בו מערכת סטריאו והנתבעת התחייבה להחזיר לו את הסכום ששילם תמורת הרכב. לגרסתו, הוא לא כפה על הנתבעת לקבל את הרכב, אחרת הייתה מסכימה להשיב לו את מחירו. לגרסתו, לא עלה בדעתו לתת לנתבעת מתנה כה יקרה לאחר היכרות של כחודש וחצי. 2. בחקירתו הוא הסביר כי הנתבעת בקשה ממנו לרכוש את הרכב, אך הוא לא קנה את הרכב עבורה, אלא נתן לה לנהוג ברכב ורשם את הרכב על שמה. לגרסתו, מאז ומתמיד, הרכבים שרכש לא נרשמו על שמו, אלא על שם קרובי משפחה ומכרים. הוא הסביר, כי רשם את הרכב על שם הנתבעת כיוון שהיא אמורה לנהוג בו וזאת למקרה שיירשמו עבירות תנועה לנוהג ברכב זה. 3. לגרסת התובע, הנתבעת והוריה הבטיחו שיחזירו לו את הכסף אך "משכו" אותו בעניין זה. הוא הסביר, כי דרש שהנתבעת תחזיר לו את מלוא תמורת הכסף או שהרכב יישאר שלו, לכן, לא הסכים לקבל את השיק על סך 5,000 ₪ שהנתבעת מסרה לו וקרע את אותו שיק. לגרסתו, שיק נוסף בסך 5,000 ₪, הנתבעת רשמה בטעות והיא בעצמה השמידה אותו. 4. התובע הכחיש שנתן את הרכב לנתבעת מתנה ואמר לה שלא היה עליה להחזירו . עוד הסביר התובע, כי לאחר שהנתבעת נפרדה ממנו, היא הבטיחה לו שאביה ישלם לו את תמורת הרכב. לגרסתו, הנתבעת אמרה לו לאחר פרידתם, שהיא רוצה לרכוש את הרכב והיא "תארגן" את הכסף לשם כך. כך גם דובר עם דודתה של הנתבעת, אשר עובדת עמו. 5. הנתבעת אישרה בחקירתה כי יצאה עם התובע כחודש וחצי והוא רכש את הרכב כחודש לאחר ש"החלו לצאת". לגרסתה, היא סירבה "כל הזמן" לקבל את הרכב, עד אשר התובע רשם את הרכב על שמה. משנשאלה מדוע הסכימה לרשום את הרכב על שמה, למרות שסירבה לקבלו השיבה " היה יום האהבה, הוא הכריח אותי, הוא אמר שזו מתנה ליום האהבה והוא לא יביא לי כל מתנה אחרת..." ש. התובע הכריח אותך ביום האהבה לקבל מתנה, זה לא פרח ת. כן, זה מה שאני שווה בעיניו..." הנתבעת אישרה שהיא הלכה עם מר טולדו, מוכר הרכב להעביר את הבעלות על שמה. לגרסתה, התובע לא שילם את מחיר המחירון אלא מחציתו. 6. הנתבעת אישרה כי הרכב נקנה לאחר ש"יצאה" עם התובע כחודש ובסך הכל יצאו כחודש וחצי. בהמשך, עקב פרטים שנודעו לה אודות התובע, נוצר נתק של מספר ימים ועקב עיסוקיו היא החליטה להיפרד ממנו. לגרסתה, עם פרידתם וכשלושה שבועות עד חודש לאחר מכן, היא ביקשה להחזיר לו את הרכב ואפילו רצתה מאוד להחזירו, הוא סירב כיוון שחיזר אחריה ומשהחל להתבטא אליה בשפה גסה, איים עליה, התקשר אליה והטריד אותה היא החליטה שאינה רוצה להשיב לו את הרכב (עמוד 10 שורות 20 -27, עמוד 11 שורות 19-21 לפרוטוקול). הנתבעת נשאלה מדוע ביקשה להחזיר את הרכב לתובע אם הוא ניתן לה במתנה והיא הסבירה, כי מערכת היחסים הלחיצה אותה, הוא דיבר על חתונה והיחסים ביניהם התקדמו. 7. הנתבעת סתרה עצמה לעניין יחסיה עם התובע. בסעיף 7 לכתב ההגנה מציינת הנתבעת שלא מדובר ביחסים רומנטיים אלא ביחסי ידידות. בסעיף 12 לכתב ההגנה היא מאשרת כי התובע הצהיר על אהבתו אליה, ובחקירתה הנגדית השיבה כי "הם יצאו" כחודש וחצי וכי היחסים ביניהם התקדמו והתובע אף דיבר עמה על חתונה (עמוד 12 שורות 1-5 לפרוטוקול). 8. בסעיף 20 כג' לכתב ההגנה הנתבעת מאשרת, כי התחייבה להחזיר לתובע לפחות, 10,000 ₪. בסעיף 20 לא' לכתב ההגנה מאשרת הנתבעת, כי כאשר ביקשה להיפרד מהתובע היא רצתה להחזיר לו את הרכב. הנתבעת בחקירתה הנגדית חוזרת ומדגישה, כי ביקשה "ורצתה מאוד" להחזיר לתובע את הרכב בעת פרידתה מהתובע. אמירתה זו מצביעה על כך שהיא הבינה שלא מדובר במתנה אלא בהלוואה או בהשאלת הרכב לשימושה, תוך שבמועד מסוים יהיה עליה להשיב לתובע את הרכב או את תמורתו. (עמוד 10 שורות 20-27 עמוד 11 שורות 19-21לפרוטוקול). הנתבעת השיבה בחקירתה שכשלושה שבועות לאחר שנפרדה מהתובע רצתה מאוד להחזיר לו את הרכב, הוא סרב, ועקב התבטאויותיו חזרה בה מרצונה להחזיר את הרכב. כל המפורט מוביל למסקנה שלא במתנה עסקינן. 9. יתרה מכך, הנתבעת, לכל אורך עדותה, הדגישה כי לא רצתה לקבל את הרכב כמתנה וזה נכפה עליה ו"רצתה מאוד" להחזירו עם פרידתה מהתובע. משכך, מקובלת עלי טענת ב"כ התובע בסיכומיה, לפיה, הנתבעת סירבה לקבל את המתנה. מכיוון שמיד עם פרידתם, שבועיים לאחר קבלת הרכב, היא הודיע לתובע "על דחיית המתנה". מדובר בזמן סביר לעניין סעיף 3 לחוק המתנה תשכ"ח 1968. הנשיא שמגר קובע בע"א 343/87 פרי נ' פרי פ"ד מד(158 ,154 (2, וראה גם ע"א 5187/91 מקסימוב נ' מקסימוב, פ"ד מז(ד) 185 ,177, בו קבעה כבוד השופטת דורנר: "...בהסכם מתנה לא מוטלים חיובים הדדיים על הצדדים, אלא הנותן מקנה נכס למקבל בלי לקבל דבר ממנו... הדרישה להסכמתו של מקבל המתנה מלמדת, כי על פי תפיסת החוק המתנה היא חוזה". ובמקום אחר בפסק הדין מוסיפה כבוד השופטת דורנר וקובעת: "אכן, מקור המתנה הוא רצונו של נותן המתנה להעניק מרכושו למקבל, ומבחינה חברתית לרצונו משקל מכריע. אף מבחינה משפטית אין מייחסים משקל שווה לרצון המקבל ולרצון הנותן. לגבי המקבל קיימת בסעיף 3 לחוק המתנה חזקת הסכמה, בעוד, שהנותן רשאי על פי סעיפים 5(ב)ו -5(ג) לחוק המתנה לחזור בו מן המתנה כל עוד היא לא הושלמה... ואולם, ללא מפגש רצונות - ולו על יסוד חזקת הסכמה - לא נעשה חוזה מתנה. מפגש הרצונות מחייב גם אומד-דעת משותף". "מאחר שמדובר במתנה, שהיא, כאמור, חוזה חד-צדדי, יש לשים דגש מיוחד על רצונו של הנותן ועל גמירות דעתו בזמן יצירת החוזה". (ע"א 155/73 שרון נ' לייבוב) 10. גם אם לגרסת ב"כ הנתבעת בסיכומיו, התובע קיווה להתפתחות הקשר הרומנטי ביניהם, ויצר רושם ראשוני טוב על הנתבעת, אך בהמשך הסתבר לה שעיסוקו לא לרוחה, הרי שבין לבין נוצר ביניהם קשר ונוצרו נסיבות אשר הצדיקו את רכישת הרכב על ידי התובע ורישומו על שם הנתבעת, תוך ששניהם ידעו שלא מדובר במתנה, בשלב זה של מערכת היחסים ושעל הנתבעת להחזיר את הסכום ששילם הנתבע בשלב כל שהוא. 11. לאור המקובץ בפסק דיני זה, אני מקבלת את גרסת התובע כי היחסים בין הצדדים "התקדמו" וכך גם לגרסת הנתבעת, (עמוד 12 שורות 1-5 לפרוטוקול). בעקבות יחסים אלה וחוסר יכולתה לרכוש רכב, הסכים לרכוש רכב על חשבונו ולרשום את הבעלות על שם הנתבעת, מפאת בקשתה והאמון שנתן בה ומכיוון שהרכב נרכש לשימושה והיא זו שאמורה לנהוג בו. כיוון שכך ובין השאר, כדי שבמידה ותבוצענה עבירות תנועה באמצעות הרכב, אלה יהיו על שם הנתבעת ולא על שמו. 12. איני מקבלת את טענת הנתבעת, כי רישום הבעלות על שמה ומסירת הרכב לחזקתה, נעשו בכפייה. הנתבעת פנתה, ביחד עם מוכר הרכב, להעברת הבעלות בו על שמה, מרצונה ובחירתה ללא כפייה אל לחץ. לאור זאת איני מקבלת את גרסתה, כי כלל לא רצתה לקבל את הרכב ולא רצתה להעבירו על שמה והכל נעשה בהסכמתה. הנתבעת רצתה בכך, בחרה לקבל את הרכב ולהעביר את הבעלות בו על שמה. הנתבעת ידעה שיהיה עליה בשלב מסוים, לשלם את תמורת הרכב או להחזירו לתובע. לכן, על פי עדותה, עם פרידתם, היא בקשה להחזיר את הרכב לתובע. טענתה, לפיה ביקשה להחזיר את הרכב לתובע, עד כחודש לאחר פרידתם, אך התחרטה עקב התנהגותו, אינה הגיונית, ושומטת את הבסיס לטענתה כאילו קיבלה את הרכב במתנה. אילו הרכב אכן היה ניתן לה במתנה, לא הייתה כל סיבה שתבקש להחזירו. מכיוון שעל פי עדותה היא בקשה להחזיר את הרכב לתובע לאחר פרידתם, אין ולא הייתה כל סיבה להשאירו בחזקתה. 13. אני מקבלת את התביעה לעניין הקביעה שלא במתנה עסקינן. על הנתבעת היה להחזיר לתובע את הרכב או את הסכום ששילם עבורו. הנתבעת לא החזירה לתובע את הרכב. התובע לא הוכיח את טענתו בדבר מחיר רכישת הרכב, לא המציא חשבונית ולא העיד את המוכר אשר הגיש תצהיר שתמך בכתב התביעה לעניין מחיר הרכישה. כבר נקבע כי "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד" וכן "... אבכן, ככלל, אי העדת עד רלוונטי "יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו...". (ראה: ע"א 641/87) קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פד"י (1) 239 בע"מ 245. ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. נ' צ'רבוס ניהול, תק-של 2002 (2) 650, עמ' 655. ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח'. פד"י מה (4), 651, 654) ודי לי בדברים אלו. הנתבעת העידה בפניי, כי עקב יחסי התובע עם העוסקים במכירת מכוניות, מחיר הרכישה היה 20,000 ₪. מאחר והתובע לא הוכיח אחרת ולא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את מחיר הרכישה הנטען על ידו, אני קובעת שהנתבעת תשיב לתובע סך של 20,000 ₪. 14. לאור המקובץ בפסק דיני, אני מקבלת את התביעה, כאמור לעיל לעניין הקביעה שהתובע לא נתן מתנה לנתבעת. הנתבעת תשלם לתובע סך של 20,000 ₪ כשהם צמודים ונושאי ריבית כדין מיום 10.5.05 ועד לתשלום בפועל. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאותיו וכן שכר טרחת עו"ד בסך 3,500 ₪ בצירוף מע"מ. רכבמתנה