להלן פסק דין בנושא החזרת יהלום: פסק דין התובעות הינן אזרחיות ותושבות צרפת שהכירו את הנתבע בצרפת. לטענת התובעות בסוף ינואר 1990 מסר מר ברנרד בול דה שומון ז"ל (להלן: "ברנרד") לנתבע יהלום, שהיה שייך לגב' גומפל אודואן קלוד, חותנתו (להלן: "גומפל"), אמא של התובעת 1 (להלן: "התובעת"), על מנת שיבדוק את היהלום ויעריך אותו. לטענת התובעות מאז שנמסר היהלום ועד היום לא השיב הנתבע את היהלום לתובעות ועל כך התביעה. התביעה החלה עוד בצרפת על ידי התובעים המקוריים שהיו גומפל, בעלת הטבעת, כאמור, אשר נפטרה בינתיים, וכן על ידי ברנרד, אשר גם הוא נפטר בינתיים. התובעות היום הינן היורשות של התובעים המקוריים. התובעים המקוריים פתחו ביום 12.2.1992 בהליך פלילי בצרפת נגד הנתבע, הנתבע לא התייצב, אך ביהמ"ש נתן פסק דין ב-14.10.1994 ולפיו הנתבע קיבל עונש מאסר בפועל של 12 חודשים, צו הבאה וכן נפסק כי על הנתבע לשלם סך של 600,000 פרנקים צרפתים השווים לערך היהלום לגומפל וסך של 50,000 פרנקים צרפתים כפיצויים לגומפל וברנרד בחלקים שווים (להלן: "פסק הדין בצרפת"). לאחר שהתובעים המקורים נואשו מלגבות את הסכום האמור בפסק הדין באמצעות בית המשפט בצרפת הם פנו לבית המשפט בישראל וביקשו לחייב את הנתבע בהתבסס על פסק הדין של בית המשפט בצרפת ולחילופין על העילה המקורית. התביעה בישראל נפתחה בשנת 1996 ומשלא הוגש כתב הגנה במועד, ניתן נגד הנתבע פסק דין על פי התביעה. הנתבע הגיש בקשה לביטול פסק הדין ובית המשפט השלום בתל-אביב (הרשמת אראלה עפרון) ביטל את פסק הדין בכפוף להפקדת ערבות בנקאית בסכום של 60,000 ₪ ותשלום שכר טרחת עו"ד בתשלום של 20,000 ₪ תוך 15 יום. הנתבע הגיש ערעור על החלטת הרשמת ובית משפט השלום בתל-אביב (השופטת ענת ברון) דחתה את הערעור והאריך את המועד למילוי התנאים לביטול פסק הדין למשך 30 יום ממתן פסק דינה. עם חלוף המועד המוארך, הגיש הנתבע בקשה להארכת מועד לביצוע התנאים לביטול פסק הדין. משנדחתה בקשתו, הגיש הנתבע בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בית המשפט המחוזי (השופטת הילה גרסטל) , ביום 4.8.02, החליט לתת רשות לערער, קיבל את הערעור והאריך את המועד למילוי התנאים ב-7 ימים ממתן ההחלטה. בקשת רשות ערעור של התובעים לבית המשפט העליון נדחתה ביום 2.1.03. הצדדים התייצבו בפני בית המשפט השלום בתל-אביב ולאחר שהנתבע מילא אחר התנאים לביטול פסק הדין, בוטל פסק הדין שניתן בהעדר הגנה והחל ההליך של התביעה בבית המשפט השלום. בין לבין נפטרו שני התובעים המקוריים ונדרש הוצאת צווי ירושה בצרפת. הדיון התעכב פרק זמן לא מבוטל עד אשר הוצאו צווי הירושה וכתב תביעה מתוקן הנושא את שמות התובעות החדשות, שהן היורשות של שני התובעים המקוריים הוגש ביום 16.11.06. כתב הגנה מתוקן הוגש בהמשך בינואר 2007 ולאחר מכן נשמעו ההוכחות בתיק. במהלך ההוכחות נחקרה עדת התביעה, התובעת 1, שהגיעה מצרפת וכן נחקר הנתבע. לאחר ההוכחות הצדדים הגישו סיכומים בכתב. גירסת התובעות בתמצית 5. התובעות טוענות כי הנתבע, שהיה תקופה מסוימת בן זוגה לחיים של הגברת לורנס מאלט, אחיינית התובעת (להלן: "האחיינית"), ושהציג עצמו כיהלומן, ביקר בינואר 1990 בביתם של התובעת ובעלה המנוח, ברנרד, על מנת להעריך יהלום שהיה שייך לגומפל, אם התובעת, ושגודלו כ-12 עד 13 קראט (להלן: "היהלום"). התובעות טוענות כי במועד הביקור הנ"ל העריך הנתבע את היהלום בשווי של חמש מאות אלף עד שש מאות אלף פרנקים צרפתים ואולם המליץ לתובעת ולברנרד לבצע הערכה נוספת של היהלום בתנאים מקצועיים יותר וכן ללטשו, במידת הצורך, על מנת שיוכל להימכר במחיר טוב יותר. 6. לטענת התובעות הנתבע הציע לתובעת ולברנרד לשלוח אליהם אדם, שהוא נותן בו אמון על מנת שיקח מהם את היהלום ויעבירו לבלגיה לצורך ביצוע הערכה ו/או ליטוש. לטענת התובעות, התובעת וברנרד נתנו אמון בנתבע ולכן מסרו את היהלום בסוף חודש ינואר 1990 לידי שליחה מטעמו של הנתבע. עוד הם טענו כי התובעת וברנרד לא קיבלו וגם לא ביקשו שום מסמך בכתב המעיד על קבלת היהלום, שכן בענף היהלומים לא נוהגים כך אלא מסתפקים באמון שהצדדים רוכשים זה לזה. התובעות טוענות כי למרות ההבטחות של הנתבע להחזיר את היהלום לאחר ביצוע ההערכה או הליטוש, עד היום לא הוחזר היהלום לבעליו. עוד טוענות התובעות כי ביקשו את ההתערבות של האחיינית, אך זו הודיעה להם כי אין באפשרותה לעזור מאחר ונפרדה מהנתבע והיא איננה עוד בקשר איתו. 7. התובעות טוענות כי במהלך חודש אפריל 1991 פנה ברנרד לעו"ד קלוו בפריז וזה האחרון התקשר לנתבע בישראל, והוא טען כי החזיר את היהלום לידי האחיינית, דבר שהתובעות מכחישות. עוד טוענות התובעות כי במהלך חודש יוני 1991 קיבלה האחיינית מכתב מהנתבע בו הוא מציין כי קיבל לידיו את היהלום וכי יהיה מוכן להחזירו לבעליו ובלבד שהאחיינית תסכים להעביר לאדם בשם צ'רלי דוכן את הבעלות בדירתה הנמצאת ברחוב ברנו 19 בג'נוילייר בצרפת (להלן: "הדירה"). המכתב הוגש וסומן ת/1. 8. עוד טוענות התובעות כי במהלך חודש אוקטובר 1989, מספר חודשים לפני שנמסר היהלום לידי שלוחו של הנתבע, הציג ברנרד את היהלום למומחה ליהלומים בצרפת, מר קלוד ברייה, אשר העריך אותו בסכום של כ - 720,000 פרנקים צרפתים. טענות הנתבע בתמצית 9. על פי כתב ההגנה טוען הנתבע כי מעולם לא פגש את ברנרד. עוד הוא טוען כי מעולם לא קיבל טבעת כלשהי מברנרד או מאחיינית או מאיש אחר מהתובעות ואף לא שלח אליהם שלוח מטעמו. 10. הנתבע טען כי הואיל ולא עסק בתחום הליטוש בזמן שהותו בצרפת, המליץ לאחיינית כי רצוי שהענין יעשה באמצעות הבורסה ברמת גן והציע את שמו של אחיו, קינן, ומרגע זה נוצר קשר ישיר בין האחיינית לבין מר קינן, האח. הנתבע טען כי מרגע שנוצר הקשר עם אחיו לא התערב בתהליך. הנתבע טען עוד כי חזר לישראל החל מ - 6.6.1988 לצמיתות. עוד טוען הנתבע כי לא ביקר מעולם בצרפת מאז אוגוסט 1988 ואילך. הנתבע טוען כי בתחילת שנת 1990, ככל הנראה, נשלח נציג מטעם הבורסה על ידי אחיו, קינן, לקבלת היהלום. הנתבע טוען שלא היה לו כל קשר לכך בשום צורה ואינו יודע על כך. 11. לנתבע גירסה משלו לגבי נסיבות כתיבת ת/1. הוא טוען כי רכש את הדירה באופן שחלק מתמורת הדירה שולם במזומן מכספו וחלקה הארי של התמורה גויס באמצעות האחיינית באמצעות משכנתא שנרשמה על שמה, אולם תשלומי המשכנתא שולמו על ידי הנתבע בלבד. לטענת הנתבע הוא והאחיינית חיו והתגוררו בדירה עד חזרתו של הנתבע לישראל. 12. הנתבע טוען כי ביום 8.11.1988 חתם על הסכם למכירת הדירה לאדם בשם צ'רלי דוכן. לטענתו ההסכם נעשה בתיאום עם האחיינית ועניינו היה מכירת הדירה במחיר של 550,000 פרנקים מתוכם ביקש הקונה לשלם באמצעות העברת בעלות במכונית לנתבע וכן מזומנים ופרעון המשכנתא ישירות לבנק בצרפת. 13. הנתבע טוען כי בינו ובין האחיינית התגלה סכסוך על רקע רומנטי ולכן החליטה האחיינית שלא לחתום על שום מסמך ולא לאפשר את עסקת המכר של הדירה עם הקונה. משכך הנתבע שלח אל האחיינית מכתב, הוא ת/1, ובו כתב שהטבעת נתקבלה לידיו והיא בבלגיה בליטוש ורק אם האחיינית תשתף פעולה או תסיים את עסקת המכר, הטבעת תוחזר אליה. לטענת הנתבע, מכתב זה נכתב, למרות שהטבעת לא היתה ברשותו ולא בחזקתו ולא בשליטתו אלא מתוך ניסיון נואש, לדבריו, לשכנע את האחיינית לבצע את העסקה. 14. בנוסף הנתבע טוען כי לא קיבל כל טובת הנאה או תמורה בעד היהלום אלא הפסיד את כל כספו בדירה וההוצאות שנגרמו לו כתוצאה מביטול עסקת הדירה. עוד הוא טוען כי הטבעת לא הוערכה באופן מקצועי על ידי מישהו אחר וככל שידוע לו מדובר באבן ALTSHEEF, קרי חיתוך ישן, ששווייה כמעט כגלם והוא נמוך לאין שעור מההערכות המוגזמות והבלתי מבוססות של התובע. 15. בתצהירו מיום 21.1.01 שהוגש כתמיכה לבקשה לביטול פסק דין טען הנתבע כי בעקבות ביטול העסקה למכירת הדירה התערערו היחסים בינו לבין אחיו ובעקבות הריב הזה, מכר האח את הטבעת תמורת הסך של 7,000 $. יש לציין כי הנתבע טען כי אחיו היה שותף לעסקת המכר של הדירה במובן זה שהוא הפקיד שיק ביטחון בידי עו"ד של הקונה בסך 75,000 ₪ ומכירת הטבעת היתה בכדי לכסות על הפסדיו הנ"ל. עוד טוען הנתבע בתצהירו כי האחיינית כעסה מאוד על מכירת הטבעת, אך כאשר הבטיח לה הנתבע כי הדירה אשר רכש תשאר על שמה ואם וכאשר תמכר היא תקבל את כספה בגין הטבעת חזרה, האחיינית הסכימה לכך. דיון והכרעה 16. טענתן הראשונה של התובעות היא לאכיפת פסק חוץ מיום 14.10.94, אשר ניתן על ידי בית המשפט בצרפת כנגד הנתבע. אכיפת פסק דין זה אינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח -1958 משום שהשתכנעתי כי לנתבע לא הייתה הזדמנות סבירה לטעון את טענותיו, באשר פסק הדין ניתן בהעדר הנתבע ולא הוצג לי אישור המצאה של ההזמנה למשפט בצרפת שנעשתה לנתבע בישראל (ראו סעיף 6 לחוק הנ"ל). אמנם לא נעלם מעיני כי בית המשפט בצרפת כתב בפסק דינו כי הנתבע "זומן כדין", אולם לא הוכח לי מהו הדין בצרפת לעניין ההמצאה ומה נעשה על מנת שיקבע, כי הנתבע זומן כדין וניתנה לו הזדמנות של ממש לטעון את טענותיו. 17. אשר לגוף התביעה, הרי אין בידי הצדדים מסמכים מזמן אמת באשר למסירת הטבעת, אולם קיים מסמך אחד שהוא מכתבו של הנתבע, אשר נכתב בצרפתית, תורגם וסומן כאמור ת/1, ובו נאמר כך: "אני החתום מטה, דוד וקנין, קבלתי אבן לליטוש ממר ברנרד בול דו שומונט וגברת מלאט שמשקלה 12.01 קראט, PIQUET : 2, הנמצאת כעת בבלגיה עבור הענין האמור. האבן תמסר בתנאי שיסתיים החוזה הסופי ובלתי חוזר עם מר שרל דוכן בענין מכירת הבית הנמצא ברחוב ברונו 19, גנביליאר, שבבעלות מר דוד וקנין. האבן תמסר לך מייד כשאקבל את המסמכים של הנוטריון של מכירת הבית הינה סופית". 18. מסמך זה מהווה הודאה שבעל הדין נתפס עליה. מול אותו מכתב שבו מודה הנתבע כי היהלום הגיע לידיו וכי ביכולתו לשלוט על החזרתו לתובעות עומדת כעת גירסתו ולפיה בדה את הטענה הזו מליבו והעלה אותה על הכתב רק על מנת לשכנע את האחיינית לשתף עמו פעולה במכירת הדירה. משניצבת בפני הודאה ברורה בכתב, הרי שהנטל להוכיח את גירסתו עוברת לנתבע והוא לא עמד בנטל זה כלל ועיקר. 19. ראשית, הנתבע לא הביא בפני בית המשפט עדים חשובים להוכחת גירסתו. עד חשוב אחד הינו אחיו, קינן, אשר היווה עד חיוני להוכחת הגירסה, שהעלה הנתבע בפני, ואשר הנתבע לא הזמין אותו וזאת לטענתו "משום שהוא לא יתמוך בגירסה שלי" (עמוד 15 שורות 8-7). לטענתו הוא לא יתמוך בגירסתו, משום שהדבר יסבך את אחיו באופן אישי. לא השתכנעתי שזוהי סיבה מספקת לאי הזמנת האח להעיד ואולי היא דווקא מעידה על כך שהנתבע עצמו אינו דובר אמת ואינו יכול לצפות אף מבני משפחתו הקרובים שיתמכו בגירסתו. עדה נוספת שיכול היה הנתבע להביא כדי להפריך את הודאתו במכתב היא האחיינית. אולם גם האחיינית לא הובאה מצרפת וזאת למרות שעל פי טענתו, היחסים ביניהם, כיום, טובים (ראו סעיף 18 (ז) לתצהיר הנתבע). עד נוסף אשר לא הובא הינו עו"ד אהרוני, שיכול היה לכל הפחות לתמוך בגירסה בנושא מכירת הדירה והפסד הסכומים, שציין הנתבע. 20. כל אותם עדים לא הובאו והנתבע הסתפק בעדותו שלו, אשר לא שכנעה אותי ולא מצאתי כי יש בה כדי לעמוד למול הודאתו הברורה בכתב ידו. יתר על כן, כאשר נשאל הנתבע האם היה מוכן לכתוב את המכתב, אשר לטענתו אין לו שום קשר למציאות רק על מנת לצאת מבעיה מסוימת, השיב: "נכון" (ראו עמוד 13 שורה 13-11) ודבר זה מערער את אמינותו של הנתבע, אשר מוכן לטעון גם דברים שאינם אמת וזאת על מנת לצאת מבעיות שונות וכך ככל הנראה הוא עושה גם בדיון זה. 21. יתר על כן שמעתי את התובעת בחקירתה בפני ונתתי אמון מלא בעדותה זו. עדותה כי פגשה את הנתבע פעם אחת ולאחר מכן פגשה, בנוכחות ברנרד והאחיינית, שליחה מטעמו של הנתבע, אשר לה נמסר היהלום, לא נסתרה, גם לא בחקירתה הנגדית. 22. מכאן אני קובעת כי הנתבע קיבל לידיו את היהלום ולא החזירו עד היום לבעליו וליורשות בעליו של היהלום. 23. שאלה נוספת היא שאלת שווי היהלום שנמסר לנתבע או נכון יותר לומר האם הוכיחו התובעות כי שווי היהלום הינו כפי שטענו, דהיינו כ- 385,000 ₪. בעניין זה כשלו התובעות בהוכחה. 24. להוכחת השווי הגישו התובעות מסמך מתורגם מצרפתית, חתום על ידי מר קלוד בריאר, שעל פי המסמך מוצג כ"סגן נשיא הפדרציה הלאומית של השענים, תכשיטנים, צורפים בצרפת". מן המסמך עולה שהוא ראה את היהלום באוקטובר 1989 ובספטמבר 2001 הוא מעריך את היהלום ככזה השווה 60,000 פרנקים צרפתים לקראט בערך. אולם מר קלוד בריאר שחשיבותו במשפט זה גדולה מאוד להוכחת הנזק כמי שלטענת התובעות ראה את היהלום לפני שנעלם ויכול להעיד על שוויו, לא הובא על ידי התובעות לעדות. טענת התובעות כי מר בריאר לא הגיע להעיד, משום שהוא חשב שאין בכך צורך ומשום שהוא לא רצה לבוא כי הוא מבוגר (ראו עמוד 6 שורות 7-5) אינה משכנעת, כאשר מדובר בעדות שהיא משמעותית מאוד ומן הראוי היה שנותן ההערכה יעמוד לחקירה על עדותו. משלא הובא מר בריאר לעדות, ולא נתבקשה גם האפשרות של וידאו קונפרנס, הרי שאין ביכולתי להסתמך על המסמך, שהוגש לי כמסמך מהימן הקובע את שווי היהלום. 25. אמנם אין מחלוקת כי היהלום היה 12 קראט אולם ערך כל קראט לא הוכח לי. הנתבע מסכים כי ערך היהלום 1,200 $ לקראט בתוספת מסויימת כי זה "חצי מלוטש" (ראו עדותו בעמוד 22 שורות 24-27). 26. בהתחשב בהעדר ההוכחה הברורה לשווי היהלום ומשלא הוצגו לי, למשל, ביטוחים שנעשו ליהלום במהלך השנים ובהם הוערך שוויו, או תמונות של היהלום, הרי שבהסתמך על מה שנמסר לי על ידי הנתבע, ניתן להעמיד את ערך היהלום על 20,000 דולר, דהיינו סך נכון להיום של 70,000 ₪. 27. בנוסף יש לחייב את הנתבע במתן פיצויים לתובעות כיורשותיהן החוקיות של גומפל וברנרד על עוגמת הנפש שנגרמה בשל לקיחת היהלום ואי השבתו עד היום וזאת בסך כולל של 30,000 ₪. סוף דבר לפיכך אני קובעת כי הנתבע ישלם לתובעות סך של 100,000 ₪, אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. בנוסף ישלם הנתבע הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 9,000 ₪. כל הסכומים ישולמו בתוך 10 ימים מיום המצאת פסק הדין. יש למסור לתובעות את הערבות הבנקאית המצויה בבש"א 104175/01על מנת שיוכלו להפרע חלק מפסק הדין באמצעותה.יהלומים