דמי שימוש ראויים ברכב

להלן פסק דין בנושא דמי שימוש ראויים ברכב:

פסק דין

בפני תביעה בגין דמי שימוש ראויים ברכב.

טענות הצדדים והעובדות הצריכות לעניין .
התובעת היתה הבעלים הרשום של מכונית סיטרואן ג'מפי משנת ייצור 2002.
ביום 2/6/03 מכרה התובעת, באמצעות בן זוגה מר דוד ברקאי, את המכונית לנתבעת תמורת 100,000 ₪.
הנתבעת הגישה תביעה לביטול עסקת המכר (ת.א. 1030/04 בבית משפט השלום בפתח תקוה) (להלן: "התביעה הראשונה") בטענה של זיוף מד האוץ והטעיית הנתבעת. ביום 31/11/05 התקבלה התביעה, בית המשפט מפי ס. הנשיא כב' השופט א' גולדס ביטל את עסקת המכר וחייב את התובעת ביחד עם דוד ברקאי להשיב לנתבעת את תמורת המכונית בסך 100,000 ₪ ובאותו מעמד לקבל לידיה את המכונית עם שטר מכר חתום. כמו כן חויבה התובעת לשלם שכ"ט שמאי, פיצוי בגין עגמת נפש והוצאות ושכ"ט עו"ד.

בין יתר טענות ההגנה בתביעה הראשונה טענה התובעת כי יש להפחית מדמי ההשבה דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשתה הנתבעת במכונית מיום רכישתה ועד להשבתה לידי התובעת. בעניין זה קבע בית המשפט:
"הנטל להוכיח את שיעור דמי השימוש ברכב מוטל על הנתבעים....משלא הביא ראיות כלשהן להוכחת טענותיו, לא ניתנו בידי בית המשפט הכלים לפסוק לנתבע דמי שימוש ראויים שמן הראוי היה להפחיתם מכספי ההשבה בגין דמי שימוש ראויים, אשר על כן, אני מורה על השבה מלאה".

לבקשת מר ברקאי האריכה לו הנתבעת את המועד לתשלום חלק מסכום פסק הדין ולאחר ששולם הסכום קיבלה התובעת את המכונית לרשותה.

לטענת התובעת היא זכאית לתבוע מהנתבעת בתביעה נפרדת את דמי השימוש הראויים ואין בפסק הדין בתביעה הראשונה משום מעשה בין דין או השתק פלוגתא.

לטענת התובעת, על הנתבעת לשלם לה, על-פי חוות דעת השמאי מטעמה, מר זאב בנצקי, דמי שימוש ראויים בסך 40,840 ₪, בתוספת מע"מ בשיעור 16.5%, סה"כ 47,578 ₪, וכן פיצוי בגין נזקים שנגרמו לרכב ברשלנותה של הנתבעת, שאף הם הוערכו על ידי השמאי בנצקי בחוות דעת נפרדת, בסך של 8,346 ₪ כן טוענת התובעת כי על הנתבעת לשלם לה את שכר טרחתו של השמאי בנצקי בסך 1,398 ₪.

לטענת הנתבעת ביטל בית המשפט את החוזה בשל כך שהתובעת ומר דוד ברקאי הטעו את התובעת. לטענתה, מנועה התובעת מלהגיש את התביעה בשל השתק עילה או השתק פלוגתא מאחר והיא הוכרעה בתביעה הראשונה. לחילופין טוענת הנתבעת כי התובעת מנועה מלהעלות טענות חדשות שלא הועלו בתובענה הראשונה. לחילופי חילופין אם תוכר זכות התובעת לתבוע ב"סיבוב שני" הרי שמחדליה גרמו לנתבעת נזקים כהפסד ימי עבודה, ושכ"ט עו"ד.

הנתבעת נענתה לבקשת מר ברקאי ונתנה לו ולתובעת ארכה לתשלום פסק הדין. מששולם פסק הדין במלואו הועבר הרכב לידי מר ברקאי, והוגש כתב תביעה מתוקן כאמור לעיל.

הנתבעת טוענת כי התובעת אינה הבעלים של הרכב אלא דוד ברקאי, לפיכך יש לדחות את התביעה בהיעדר עילה ובהיעדר יריבות.

הנתבעת מכחישה את הסכומים הנתבעים וטוענת כי בסמוך לאחר קניית הרכב, כשהתבררה ההטעיה, הודיעה הנתבעת לתובעת ולמר ברקאי על ביטול העסקה ועל הסכמה להחזיר את הרכב. התובעת סירבה ואין לה אלא להלין על עצמה. לכל היותר יכלה הנתבעת להעמיד את הרכב ולא להשתמש בו. גם אילו כך נהגה, היתה נגרמת רוב רובה של ירידת הערך הנטענת.

לטענתה, באם יפסק סכום כלשהו לטובת התובעת, יש להפחית את ערך הכסף שהיה בידי התובעת ומר ברקאי, ויש לנכות מכל סכום שיפסק שווי שכירת רכב חלופי בו היתה הנתבעת אמורה להשתמש עד לפסיקת בית המשפט.

כמו כן טוענת הנתבעת כי יש לקזז מכל סכום שיגיע לתובעת סכום עלות המגשרת בסך 1,222 ₪ וכן הוצאות תיקון כתב התביעה בסך 1,170 ₪ ועלות העברת בעלות בסך 177 ₪ שלא נתבעו על ידה וכן הפרשי הצמדה וריבית על סכום פסק הדין מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

לטענת הנתבעת היא אין להוסיף מע"מ על הסכומים הנטענים על ידי התובעת.

הנתבעת מכחישה כי גרמה נזק כלשהו לרכב. לטענתה הוחזר הרכב למר ברקאי במצב תקין לאחר שמר ברקאי בדק אותו.

דיון .
הבעלות ברכב .
אין חולק כי על מנת להצליח בתביעה על התובעת להוכיח את בעלותה ברכב שאחרת אין היא זכאית לדמי השימוש הראויים בגינו.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת מפורשות כי הרכב אינו של התובעת.

כידוע רישום הבעלות במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי ואין בו כדי להוכיח באופן סופי מי בעל הרכב. עם זאת יש בו ראיה לכאורה לבעלות. אמנם תמוה כי כשנמכר הרכב לנתבעת הוא נמכר עם חשבונית של מר ברקאי ולא של התובעת על אף שהתובעת היתה, על-פי עדותה, עוסק מורשה באותה תקופה שעיסוקה החזקת רכב הסעות (ולמרות שבאותה עת היתה עובדת שכירה). עם זאת, התובעת העידה כי למר ברקאי לא היה כסף ולכן היא רכשה את הרכב מכספה, דאגה כי הוא ירשם על שמה וכאמור פתחה תיק עוסק מורשה לשם כך. אמנם מר ברקאי נהג ברכב בפועל אך מכך הוא פרנס את המשפחה ולא רק את עצמו.

יתר על כן נראה כי אן מחלוקת כי התובעת אינה זו שזייפה את מד האוץ, והיא נתבעה בתביעה הראשונה מכח היותה בעלת הרכב.

לאור האמור לעיל הרימה התובעת את הנטל המוטל עליה להוכיח את בעלותה ברכב.

מעשה בית דין .
כאמור התביעה במהותה היא לדמי שימוש ראויים ברכב. טענה זו נטענה כטענת קיזוז בתביעה הראשונה.

בפסק הדין בתביעה הראשונה קבע כב' ס. הנשיא א' גולדס כי מן הראוי היה להפחית משווי ההשבה את דמי השימוש הראויים בגין השימוש שהתובעת עשתה ברכב משך למעלה משנתיים. עם זאת בתובענה הראשונה לא הביאו הנתבעים ראיות לעניין זה ולפיכך נקבעה השבה מלאה של התמורה ששולמה בגין המכונית, ללא הפחתה כלשהי של דמי שימוש ראויים במכונית.

כפי שמפרטת המלומדת פרופ' נינה זלצמן, בספרה מעשה בית דין החל מפסקה 85, על פי ההלכה האנגלית לגבי השתק פלוגתא:
"אין נפקא מינה אם קבע בית המשפט בהתדיינות הקודמת כי הנקודה או הטענה הוכחה באופן פוזיטיבי, לחיוב או לשלילה, כגרסת בעל הדין האחד או כגרסת בעל הדין האחר, או אם קבע בית המשפט שהוא דוחה את טענתו של בעל הדין משום שלא הצליח להוכיחה. גם במקרה האחרון תהא קביעתו של בית המשפט מחייבת את בעלי הדין בהתדיינויות נוספות ביניהם ביחס לאותה שאלה, זאת להבדיל מן המקרה שבו כלל לא התקיים דיון לגופו במשפט הראשון, כגון, שהתביעה נמחקה או נדחתה על הסף, או שהתביעה נדחתה מחמת אי התייצבותו של התובע, או שניתן פסק דין לטובת התובע כאשר הנתבע הוא שנמנע מלהתגונן או א התייצב לדיון במועד שנקבע".

בארץ התפתחה בנושא זה הלכה מקורית הבאה לסייג את תחולתו של כלל השתק הפלוגתא, הלכת "הממצא החיובי", בפסק הדין בע"א 126/51 פלמן נ. שחב פ"ד ו 313 מפי כב' השופט זילברג ולפיה אין להרהר אחר ממצאו של השופט בתביעה הראשונה כאשר הוא מצא משהו ולא כאשר הוא, למשל, דוחה את התביעה מחוסר הוכחה.
וראה גם פסק דינו של מ"מ הנשיא דאז, כב' השופט זוסמן בע"א 581/72 ארביב נ. מדינת ישראל פ"ד כז (2) 513.

הלכה זו סוייגה ע"י כב' השופט לנדוי בבג"צ 112/53 נקארה נ. שר הפנים פ"ד ז 955 רק לגבי קביעה עובדתית להבדיל משאלה משפטית או שאלה מעורבת של חוק ועובדה שכן לגבי שאלה משפטית לא יתכן ממצא שלילי והכרעה לזכות טענה מסויימת שוללת ממילא את הטענה ההפוכה.

לטענת הנתבעת, חל בעניינינו הכלל של השתק פלוגתא שכן הפרטים שמבקשת התובעת להשלים כעת הם עניין משפטי (זכאות לדמי שימוש) ולמצער שלוב של חוק ועובדה. אינני מקבלת טענה זו. פסק דינו של בית המשפט בתובענה הראשונה הכריע בבירור בדבר זכאותה של התובעת דכאן לדמי שימוש ראויים אלא שאת שיעורם לא יכול היה לקבוע בשל חסר בראיות. שיעורם הוא שאלה עובדתית גרידא שעל פי ההלכה הנוהגת, התובעת אינה חסומה מלהוכיח בתובענה שבפני.
דמי שימוש ראויים .
לנוכח מהות התביעה היה על התובעת להגיש חוות דעת המפרטת את שווי השימוש שנעשה ברכב על ידי הנתבעת. בפועל הגישה התובעת חוות דעת שמאי, מר זאב בנצקי , העוסקת בשאלת ירידת ערך הרכב בתקופת שהייתו אצל הנתבעת. גם חוות דעת השמאי מטעם בית המשפט, מר עמוס ז'ורבסקי, עוסקת בסוגייה זו, והוא אף מתייחס אל שווי השימוש ברכב ואל ירידת הערך כהיינו הך (עמ' 2 לחוות הדעת, תחת הכותרת "דיון" פסקה ראשונה שורה ראשונה). על פי עדותו, קונה שידע כי מד האוץ זויף אך ידע את מספר הקילומטרים הנכון שעבר הרכב - לא ירתע מרכישתו. במידה ואינו יודע את מספר הקילומטרים האמיתי, תהיה הפחתה גדולה מאוד במחירו.

עם זאת מר ז'ורבסקי הודה כי לא לקח בחשבון בערך הרכב את העובדה שהתובעת היתה יד שנייה והנתבעת יד שלישית. על פי עדותו יש להוריד בשל כך 4% משוויו - עמ' 2 שורות 5-9 לפרוטוקול. בחוות דעתו קבע מר ז'ורבסקי כי ירידת הערך הינה בסך של 31,800 ₪. בחקירתו הנגדית תיקן הערכה זו בשל כך שלרכב היו בעלים קודמים וכתוצאה הועמדה ירידת הערך על סך של 27,560 ₪.

התובעת בסיכומיה מוכנה לקבל את הערכת שמאי בית המשפט אשר נמוכה במידת מה מהערכתו של המומחה מטעמה, וזאת בהיותו מומחה אובייקטיבי.

לטענת הנתבעת, ראשית לא הוגשה חוות דעת על שווי השימוש ברכב אלא על רכיב שונה לחלוטין שלא נתבע בכתב התביעה קרי: ירידת ערך הרכב בתקופת שהייתו בידי הנתבעת. לפיכך לטענתה לא הוכח שווי השימוש ברכב ואילו ירידת הערך לא נתבעה והיא בבחינת הרחבת חזית.

שנית טוענת הנתבעת כי מחומר הראיות עולה כי אילו העמידה הנתבעת את הרכב ולא היתה עושה בו כל שימוש עדיין היתה נגרמת רוב רובה של ירידת הערך (פחות סכום של 3,420 ₪ שנגרם בעצם הנסיעות שעשתה הנתבעת ברכב). לכן, לטענתה, "אחריותה" היחידה היא לירידת ערך בסך 3,420 ₪, וגם זה בדלית ברירה שכן התובעת סירבה להשיב את התמורה ששולמה לה ולכן לא יכלה הנתבעת להשיב לה את הרכב.


הגם שטוב היתה התובעת עושה אילו הגישה חוו"ד על שווי השימוש ברכב הרי שלעניינינו די בחוות הדעת שהגישה על ירידת הערך שכן אין ספק ששווי השימוש ברכב מגלם בתוכו גם את מרכיב ירידת ערך הרכב בתקופת השימוש. אכן, אילו לא השתמשה הנתבעת ברכב, לא היה מקום לחייב אותה בגין שווי השימוש ברכב. משעשתה בו שימוש - עליה לשלם בגין שווי השימוש וירידת הערך יש בה, למצער, כדי לשקף חלק משווי זה או כולו. לעניין זה אין רלוונטיות לחלק שנוסף בגין נסיעתה בפועל ברכב אלא יש לקחת בחשבון את שווי כל ירידת הערך. כאמור, גם השמאי ז'ורבסקי ראה את הסכום ששם כשווי ירידת ערך כשווה ערך לשווי השימוש ברכב.


נזקים שנגרמו לרכב .
התובעת הגישה חו"ד שמאי, מר זאב בנצקי, לגבי נזקים שהיו ברכב. עם זאת לא הגישה התובעת ראיות כלשהן לכך שנזקים אלה מקורם בנתבעת.

כשהנתבעת החזירה את הרכב לתובעת, לא היתה התובעת נוכחת אלא מר ברקאי בלבד. התובעת לא זימנה את מר ברקאי לעדות, דבר הפועל לחובתה.

לפיכך נדחית התביעה ברכיב זה.


ניכויים וקיזוזים .
לטענת הנתבעת יש לנכות מכל סכום שיגיע לתובעת סכומים שונים כדלקמן:


פירות הסכום של 100,000 ₪ שהיה בידי התובעת בעת שהמכונית היתה בידי הנתבעת.
לטענת הנתבעת, בהתאם למסמך של בנק המזרחי המפרט את גובה הריבית לתקופה הרלוונטית (להלן: "מסמך הריביות"), היא זכאית לסך של כ- 13,000 ₪.
לטענת התובעת מדובר בהרחבת חזית.

אמנם הטענה אינה מהווה הרחבת חזית אולם התובעת לא הוכיחה כי מצב חשבונה היה כזה שהיא היתה נהנית מהריבית שבמסמך הריביות.


הוצאות מגשרת, תיקון כתב תביעה, הוצאות העברת בעלות וריבית והצמדה על סכום פסק הדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל .
הוצאות מגשרת היו הוצאות בתובענה הראשונה. הוצאות אלה הינן בבחינת "יציאות משפט" שהיה על הנתבעת לבקש במסגרת ההוצאות שנפסקו בתובענה הראשונה. אין מקום להידרש לטענה בעניין זה כעת. כך גם לגבי הוצאות העברת הבעלות.
הוצאות בגין כך שהתובעת תיקנה את כתב התביעה הינן חלק מהוצאות המשפט וידונו בסיום פסק דין זה.
הפרשי הצמדה וריבית על סכום פסק הדין בתובענה הראשונה, מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל - פסיקה זו כלולה בפסק דינו של כב' השופט גולדס שכן על פי ההלכה הפסוקה גם אם לא נאמר הדבר במפורש הרי שקביעות כספיות בפסק דין נושאות הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. הנתבעת לא נקבה בסכום הנתבע בגין כך בכתב ההגנה, ולא הביאה ראיות לשיעורו.


פסיקתא .
לאור כל האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובעת סך של 27,560 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת כתב התביעה (11/01/06) ועד למועד התשלום בפועל.

אשר להוצאות משפט, מאחר ותביעה זו נבעה ממחדליה של התובעת שאילו ניהלה את ההליכים נגד הנתבעת ביעילות, לא היתה נזקקת לתביעה זו, ובשים לב גם לתיקון כתב התביעה שהיא נזקקה לו בשל כך שקיבלה את הרכב לרשותה לאחר הגשת התביעה וזאת מאחר והיא נזקקה לארכה לתשלום דמי ההשבה שנפסק על ידי בית המשפט בתובענה הראשונה - לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון