ביטול חוזה יחידת נופש בארץ

להלן פסק דין בנושא ביטול חוזה יחידת נופש בארץ:

פסק - דין

התובעים, משפחת גרינפלד (להלן: התובעים) רכשו מחברת אקטיביטי תיירות ונופש (1996) בע"מ (להלן: הנתבעת או אקטיביטי) יחידת נופש במלון רם בירושלים. בתביעה זו, טוענים התובעים כי הנתבעת ניהלה אתם מו"מ בחוסר תום לב; הטעתה אותם טרם החתימה על החוזה והפרה את החוזה עמם. התובעים טוענים, כי הם בטלו את החוזה כדין, וכעת הם תובעים השבה של מלוא סכום ששולם על ידם. זו עיקרה של התביעה.

1. העובדות שלעניין
ביום 25.6.97 חתמו התובעים על חוזה לרכישת יחידת נופש מהנתבעת, וזאת במסגרת ערב שהתקיים ובו הציעה הנתבעת למכירה יחידות נופש למספר רב של רוכשים פוטנציאליים. הערב התקיים באולם שבו היו מספר שולחנות וליד כל שולחן ישב אחד מנציגי הנתבעת עם רוכשים פוטנציאליים. התובעים טוענים כי ההסבר וההבטחות שניתנו להם על ידי נציגי הנתבעת לא תאמו את האמור בחוזה שנחתם איתם בסיום הערב. לטענתם, החתימה על החוזה היתה בשעה מאוחרת, כאשר הם לא הספיקו לקרוא את החוזה והניחו כי ההבטחות שניתנו להם על ידי נציגי הנתבעת עובר לחתימה, כלולות בחוזה. לטענתם, הערב נערך ביום ד' או ה' והם קראו לראשונה את ההסכם ביום שבת, אז גילו כי ההסכם אינו כולל את אותן הבטחות. התובעים ציינו כי הובטח להם כי המלון בו רכשו את יחידת הנופש הוא מלון בן חמישה כוכבים, על אף שבחוזה נאמר שמדובר במלון בן ארבעה כוכבים; כי שבוע הנופש יכלול את תאריך יום הנישואין שלהם, כאשר השבוע שקיבלו בפועל היה שבוע מוקדם יותר; כן הובטח להם כי יקבלו סוויטה, בה יוכלו לנפוש כל בני המשפחה, ובפועל דובר בחדר סטודיו וכי יקבלו חופשה בלונדון כבונוס על רכישת היחידה באותו הערב, בעוד שלפי החוזה היו אמורים לקבל חופשה בספרד. הנתבעת הכחישה את האמור, וטענה כי החוזה כולל את כל ההתחייבויות שקיבלו התובעים עובר לחתימה.
התובעים טוענים כי משגילו את ההפרות הנטענות פנו מיד לנתבעת וביקשו לבטל את ההסכם. לדבריהם הם דיברו עם אחד ממנהלי הנתבעת בשם אבי, שהבטיח להם כי אם יעבירו מכתב ביטול יושב להם כספם. מכל מקום, אין מחלוקת כי פחות מחודש לאחר הרכישה ביום 15.7.97 נערכה פגישה במשרדי הנתבעת בין התובעים למנהל אחר מטעם הנתבעת, בשם יקי. אשר לתוכן הפגישה חלוקים הצדדים. אולם, מכל מקום אין מחלוקת כי התובעים באותה הפגישה העלו שוב את הטענות לעניין החוזה. ביום 27.8.97 נשלחה לנתבעת הודעת ביטול נוספת על ידי התובעת. לאחר מכן, היו מגעים בין הצדדים שלא הביאו לידי הסכמות, וביום 17.2.98 הגישו התובעים את התביעה שלפניי.

2. טענות הצדדים
התובעים, כאמור, טוענים כי המשא ומתן שניהלה אתם הנתבעת היה בחוסר תום לב, כי הנתבעת ניצלה את האווירה והלחץ שהיו בערב המכירה כדי להחתים אותם על החוזה, ובו תנאים שונים מאלו שהובטחו להם בעל פה ואף השקתה אותם לצורך כך במשקה אלכוהולי לפני החתימה. כן, טוענים התובעים כי על אף שפנו לבטל את החוזה ימים ספורים לאחר חתימתו, מיד לאחר שקראו אותו, ועל אף שנציגי הנתבעת הבטיחו להם בשתי הזדמנויות שונות כי החוזה יבוטל, לא השיבה להם הנתבעת את כספם.

הנתבעת טוענת כי המשא ומתן נוהל כדין, כי כל ההבטחות שהובטחו לתובעים על ידי נציגי הנתבעת עובר לחתימת החוזה נכללו בחוזה, וכי לא היתה לתובעים כל עילה לביטול החוזה. עוד טוענת הנתבעת, כי לא הובטח לתובעים כי החוזה יבוטל וכספם יושב. לאור זאת, טוענת הנתבעת כי התובעים הם שהפרו את החוזה, ועל כן היא זכאית לפיצוי מלא עבור הנזקים שנגרמו לה בגין כריתת ההסכם, שעומדים על חמישים אחוז מהתמורה שקיבלה.

3. הראיות
כפי שפרטתי לעיל, טוענים התובעים כי מספר דברים שהובטחו להם על ידי נציגי הנתבעת לא נכללו בחוזה. בגין כך, הם טוענים למשא ומתן בחוסר תום לב, להטעייה ולהפרת החוזה.

לעניין ההבטחות שהובטחו, העידו התובע מזה ומנהל הנתבעת, מר גיורא ניר, מזה. אשר לעדויות, אציין כי איני מטילה ספק באמינותם של העדים. עם זאת, מר גיורא ניר העיד יותר לעניין הנהלים מאשר לנסיבות המקרה הספציפי, כיוון שלא היה מעורב באופן אישי במרבית העניינים אותם מתארים התובעים. לאור האמור, משקל עדותו נמוך יותר באשר לנאמר בין הצדדים. כך, למשל, מר ניר לא ישב באופן ספציפי עם התובעים כשנוהל עמם המשא ומתן, אלא, על פי עדותו, הוא הסתובב בין השולחנות והקשיב למפגשים שהתנהלו. רק כאשר ראה שבשולחן מסויים מנוהל משא ומתן יותר רציני, הקשיב לדברים, בתשומת לב (עדותו בעמ' 22 לפרו' ש' 19-22 וכן עמ' 23 לפרו' ש' 1-5).

בנוסף, הנתבעת לא הביאה לעדות את העדים הרלבנטיים כמו המנהלים, אבי ויקי, ואת הסוכנים שהסבירו לתובעים על מהות העסקה, רועי ודנה. מר ניר העיד, כי אין לו קשר עם רועי כבר הרבה שנים (עמ' 22 לפרו' ש' 27), ולגבי דנה הבהיר כי הסוכנים התחלפו באותה התקופה (עמוד 24 לפרו' ש' 11-12). כן הבהיר כי גם עם מנהל האירוע, אבי, אין לו קשר שנים ארוכות (עמוד 24 לפרו' ש'
30), וכך גם עם יקי. מר ניר, על אף שאמר שניסה לאתר את אבי, לא הבהיר האם ניסה לאתר את רועי, דנה ובעיקר את יקי, שהוא דמות מרכזית מאוד בפרשה כפי שיפורט, ומדוע לא עשה מאמצים יותר ניכרים לעניין זה. אמנם מר ניר טען כי אין לו קשר עם אותם נציגים שידעו את העובדות הרלוונטיות. אולם, לאור העובדה שהתובעים הודיעו על הביטול בזמן אמת, תוך שהם מעלים בדיוק את אותן טענות שהעלו בתביעה, יכולה היתה הנתבעת לדאוג לשמור על קשר עם אותם נציגים שידעו את העובדות הרלוונטיות.

אמנם, גם התובעת לא העידה בפניי, על אף שיכולה היתה לעשות כן. התובע העיד כי "אנחנו חיים יחד כבר שלושים וכמה שנים וכל מה שקורה במשפחה זה היינו הך, לא רצינו להכין שני תצהירים זהים" (עמ' 7 לפרו' ש' 28-29). ייתכן, כי היה מקום להעיד את התובעת, אולם הדבר בעייתי פחות, שכן התובע היה נוכח בעצמו בכל הפגישות. זאת בניגוד למר ניר, שלא היה נוכח במו"מ הראשוני, וגם לא בפגישות בהמשך. בנוסף, יש לזכור כי מטבע הדברים התובעים, שרכשו יחידה אחת, זוכרים טוב יותר את הדברים מאשר נציגי הנתבעת.

4. ערב המכירה - המשא ומתן בין הצדדים
אחת מטענותיהם המרכזיות של התובעים היא כי בערב המכירה היתה אווירה שהקשתה עליהם לשמוע ולהבין את מהות ההתקשרות ואת תנאי ההסכם. לדבריהם, היה רעש באולם והם כובדו בשתיה אלכוהולית עובר לחתימה. לאור זאת, העלו התובעים טענה של חוסר תום לב במו"מ וכן של הטעייה.

התובע העיד בתצהירו כי באולם בו נערך המפגש: "הושמעה מוסיקה קולנית והאווירה היתה המונית ורועשת" (ס' 3 לתצהירו). עוד העיד, כי טרם חתימת ההסכם וכאשר הסכימו עקרונית לרכוש יחידת נופש: "הובא לשולחננו בקבוק שמפניה ונציגי אקטיביטי עודדו אותנו לשתות עוד ועוד "לחיים" לחיי העסקה." (ס' 8 לתצהירו). בעדותו בבית המשפט נשאל התובע האם שמע את דברי נציגי אקטיביטי והשיב: "לא שמענו אותם טוב, כי האווירה שם לא אפשרה לשמוע, היתה אווירה מלחיצה לא נעימה." (עמ' 9 לפרו' ש' 8-9). התובע הוסיף והבהיר כי לעניין האלכוהול: "היתה הכרזה לפני כל הלקוחות שהזוג גרינפלד רכש יחידת נופש, הביאו את השתייה, וראינו בשולחנות הקודמים שכל פעם שמישהו רכש יחידת נופש הובאה שתייה" (עמ' 10 לפרו' ש' 15-16).
טענת התובעים היא כי לא קראו את ההסכם באותו ערב לאור השעה המאוחרת, הרעש והשתייה. זאת, גם כיוון שסמכו על הנתבעת, והיו בטוחים שכל ההבטחות שהובטחו להם כלולות בחוזה עליו חתמו. התובע מפרט בתצהירו, כי הוא והתובעת ביקשו מנציגי אקטיביטי לחתום על ההסכם למחרת היום, כשיהיו צלולים יותר, אלא שאבי, מנהל האירוע, הסביר להם כי אין אפשרות לדחות את מועד החתימה, ועל כן חתמו על ההסכם לאחר חצות מבלי שקראו אותו (ס' 10 ו-11 לתצהיר התובע). בעדותו, נשאל התובע האם מנעו ממנו נציגי אקטיביטי לקרוא את החוזה, והוא השיב: "לא הטלתי ספק ביושרה של החברה ושל נציגה שמה שנאמר ומה שכתוב, ולא היתה לי שום סיבה להתחיל בשעה 01:30 בלילה לקרוא את ההסכם. ביקשתי לעשות את זה למחרת והלחיצו אותי ואמרו לי שאני מפסיד את העסקה." (עמ' 12 לפרו' ש' 6-8).

מנגד, העיד גיורא ניר לגבי נסיבות אותו ערב מכירה מטעם הנתבעת. מר ניר לא התייחס לעניין הרעש וההמולה שהתובע טען להם. אשר לשמפניה, בתצהירו ציין כי: "טרם חתימת ההסכם לא הובאה לשולחנם של התובעים בקבוק שמפניה, . . . והתובעים לא שתו כלל שמפניה טרם חתימת ההסכם." (ס' 13 לתצהירו). כלומר, מר ניר לא העיד כי התובעים לא שתו שמפניה כלל, אלא טען כי שתו לאחר החתימה על החוזה. עוד העיד מר ניר כי לתובעים ניתן זמן לעיין בהסכם ולחתום עליו, וכי הם לא ביקשו לחתום על ההסכם למחרת היום.

כפי שציינתי, מר ניר לא נכח בכל מהלך המשא ומתן, וכיוון שלא התייחס לעניין הרעש, שעה שהתובע חזר והדגיש את הדברים הן בתצהירו, הן בעדותו בבית המשפט, יש להניח כי אכן היה רעש במקום. הדבר גם עולה מתאור האירוע, שלא הוכחש על ידי הנתבעת. מדובר באולם ובו מספר רב של שולחנות. ליד כל אחד מהם יושבים זוג רוכשים ונציג הנתבעת, כאשר במקביל מסתובבים באולם נציגים נוספים של הנתבעת, כמו למשל מר ניר ואבי, מנהל האירוע. כן, אני מקבלת את עדותו של התובע כי השמפניה הוגשה להם לאחר שהצדדים סיכמו עקרונית על הרכישה, וטרם החתימה על ההסכם. מר שדה, נציג נוסף של הנתבעת שמסר תצהיר ולא הובא לעדות, כתב בתצהירו כי לא היה נוכח במעמד המכירה, אלא רק לאחר חתימת התובעים על ההסכם. מר גיורא ניר נשאל על כך, והשיב כי נפלה טעות סופר בתצהיר. לדבריו, באופן כללי, באותם ערבי מכירה היו קיימים שני שלבים בהליך המכירה. בתחילה, השלב בו מקבלים הרוכשים הפוטנציאליים הסברים על ידי נציגי הנתבעת, ולאחר מכן, אם אלו הראשונים הביעו הסכמה עקרונית לרכישה, הם היו עוברים לשולחן אחר, שם חותמים על ההסכם (עדותו בעמ' 23 לפרו' ש' 24-26 ועדותו בעמ' 21 לפרו' ש' 17-26). כלומר, ככל הנראה, כאשר הצדדים סיכמו עקרונית על הרכישה הובאה לשולחנם השמפניה. הם שתו ממנה ורק אז עברו לשולחן אחר כדי לחתום על ההסכם.

לעניין זה יש לציין, כי בעקבות ערבי מכירה מסוג זה, בו רוכשים אנשים יחידות נופש על רקע מוזיקה, שתיה אלכוהולית, ותוך פיתוי "במתנות" מחד וב"איומים" מאידך, לפיהם דחיה במועד החתימה לא תאפשר מימוש העסקה, תוקן חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן) והוספו בו סעיפים 14א-14ב הדנים בעניין רכישה של יחידות נופש. אין מחלוקת כי תיקון זה אינו חל בענייננו, שכן העסקה נחתמה קודם כניסתו לתוקף, אך בהחלט ניתן לעשות בו שימוש ככלי פרשני, וכדי להראות שדעת המחוקק לא היתה נוחה מערבי מכירה מסוג זה. התיקון מאפשר לבטל עסקה שנחתמה לגבי יחידת נופש בתוך 14 ימים מיום הרכישה, וזאת ללא כל נימוק. נראה כי הוראה זו נחקקה על רקע מצבים כמו זה בהם ניצבו התובעים שלפניי. היינו, ערב מכירה ובו מוסיקה, כאשר מובטחות לרוכשים טובות הנאה אם ירכשו את יחידת הנופש באותו מעמד, תוך הבהרה שאי חתימה באותו המועד לא תאפשר מימוש העסקה, כאשר הרוכשים חותמים לבסוף על החוזה מבלי לקראו, פעמים רבות לאחר שתיית אלכוהול ובשעה מאוחרת בלילה. כאמור, סעיף 14א' אינו חל במקרה שלפנינו. יחד עם זאת, בהחלט ניתן לעשות בו שימוש כדי לקבוע שהמשא ומתן בתנאים הללו נוהל בחוסר תום לב. עם זאת, לאור העובדה שהסעיף אינו חל ולתובעים לא נתונה זכות ביטול חד צדדית לפי סעיף 14א, יש להמשיך ולבחון את טענתם ולפיה תנאי החוזה שונים ממה שהובטח להם על ידי נציגי הנתבעת עובר לחתימה.

אמנם, ככלל, לא יישמע צד בטענה כי לא קרא את החוזה, ועל כן אינו מודע לתנאים הכלולים בו. אולם, לא כך במקרה כמו זה שלפניי, בו החתימה נעשתה בסופו של ערב ארוך, ובו קיבלו התובעים הסברים ממספר אנשים וחתמו על ההסכם לאחר חצות הלילה (זאת גם לפי עדותו של מר ניר), ולאחר ששתו שתיה אלכוהולית. במצב דברים זה, סביר יותר כי אכן הסתמכו על כך כי מה שנאמר להם אכן נכלל בחוזה.

5. התנאים שבמחלוקת
לאור הדברים האמורים, אבחן את אותם עניינים לגביהם טענו התובעים כי מה שהובטח להם לא נכלל בחוזה.

א. מועד שבוע הנופש
התובעים טענו כי הובטח להם ששבוע הנופש שלהם יהיה בשבוע בו חל יום נישואיהם וקבלו שבוע אחר. קודם שאפרט בעניין זה אבהיר כי לנתבעת היה לוח שבועות המתחיל ב-1 לינואר בכל שנה, הוא שבוע מספר 1. וכך, הלאה שבועות השנה. להלן, כאשר אתייחס למספרי השבועות, מדובר במספור השבועות על ידי הנתבעת באופן זה. לענייננו, התובעים קיבלו את שבוע 45 (ס' 15 לתצהיר התובע) במקום שבוע 41 (בו חל בקירוב יום נישואיהם). בעדותו, אישר התובע כי חתם על הלוח השבועי הרב שנתי (נספח ד' לתצהירו של גיורא ניר), ממנו ניתן, לטענת הנתבעת, ללמוד באילו תאריכים חל שבוע 45, וכן כי שבוע זה אינו חל ביום נישואיהם של התובעים. בעדותו בבית המשפט אמר התובע שאינו יודע בדיוק באיזה שבוע, כהגדרת הנתבעת, חל יום נישואיהם, אך הוא הבהיר לנציגי הנתבעת כי הם מבקשים כי שבוע הנופש יחול ביום נישואיהם שהוא 21.10. התובע, שנשאל האם חל יום נישואיו בשבוע 41, הדגיש ואמר: "אני לא טוען את זה, אני לא מבין את התשבץ הזה שנתנו לי. אני יודע מתי חל יום הנישואין" (עמ 17 לפרו' ש' 24-25). עוד הוסיף: "הוצעו לנו הרבה שבועות, אבל התייחסנו ליום הנישואין שלנו בלבד. כך שכל השבועות האחרים ירדו מהפרק" (עמ' 18 לפרו' ש' 19-20).

מר ניר התבקש להבהיר מתי חל שבוע נופש 45, והבהיר כי שבוע הנופש משתנה בתאריך בחלוף השנים, זאת, לאור מספור השבועות כמפורט לעיל, ואם מישהו רוצה לקנות שבוע נופש ליום ההולדת או ליום הנישואין, עליו לקנות שלושה שבועות נופש רצופים (עמ' 26 לפרו' ש' 4-11). מר ניר נשאל האם ההסבר הזה ניתן לתובעים, והשיב: "התובעים קיבלו את הלוח הזה ורואים שנגיד מתחת לשבוע 45 רואים כל שנה מתי זה מתחיל. זה משתנה". אז נשאל מר ניר האם הסבר זה ניתן לתובעים והוא אומר: "לא יודע אם זה באותו פירוט, לא מאמין שמישהו עשה פרופסורה מהנושא הזה... גם רואים את זה במבט אחד. כל שנה רואים שזה משתנה..." (עמ' 26 לפרו' ש' 14-26).

חבל שלא ניתן לצרף לפסק הדין את אותו לוח רב שנתי שבו מדובר (נספח ג' לתצהירו של מר ניר), אנסה לצייר את התמונה. מדובר בלוח הכתוב באותיות קטנות ובלתי קריאות לחלוטין, ממנו לא ניתן להבין דבר, בוודאי לא את ההסבר של מר ניר, לפיו כדי לחגוג או לציין אירוע החל בתאריך מסויים (כגון יום נישואין) ביחידת הנופש יש לרכוש שלושה שבועות נופש ולא שבוע אחד. טענת הנתבעת היא שעלות שבועות הנופש היא דומה, פרט לחודשי הקיץ ולחגים, כך שלא היתה כל בעיה להעניק לתובעים את השבוע בו היו מעוניינים. ייתכן וכך הם פני הדברים, אך עובדה היא שהשבוע שאותו קיבלו התובעים קרוב ליום הנישואין שלהם, ויש להניח שהם אכן ביקשו לרכוש את שבוע הנופש במועד זה. בעובדה, שההסבר לפיו לא תמיד ניתן יהיה לחגוג במדוייק את יום הנישואין בשבוע הנופש לא ניתן לתובעים, יש לתמוך בתאורם של התובעים את כלל הליך הרכישה. הסבירו להם את מהות העסקה, תוך תיאורים מופרזים ומתן הבטחות שלא נכללו בסופו של יום בחוזה. יש להניח, שכאשר אמרו התובעים כי הם מבקשים לחגוג את יום הנישואין שלהם ביחידת הנופש העיף נציג המכירות מבט חטוף באותו הלוח וגם הוא טעה לאור אי בהירותו של הלוח, ולכן סימן את שבוע 45 במקום שבוע 41. לא הובהר לתובעים מעולם כי לא ניתן לחגוג בכל שנה את יום הנישואין ביחידת הנופש. בנסיון לרצות את התובעים ולגרום להם לחתום על ההסכם, הבהירו להם כי הם יוכלו לחגוג את יום הנישואין והניחו, ככל הנראה, כי די יהיה לתובעים אם יחגגו אותו בקירוב.

ב. רמת המלון
התובעים טענו בתביעה כי הובטח להם מלון ברמה של חמישה כוכבים, ובפועל המלון שנבנה הוא ברמת ארבעה כוכבים. התובע, בתצהירו, העיד כי נאמר לתובעים על ידי נציג הנתבעת בערב הרכישה כי מדובר במלון ברמה של: "למעלה מחמישה כוכבים" (ס' 4 לתצהירו). בעדותו בבית המשפט העיד התובע כי נאמר לו: "שזה מעל לחמישה כוכבים ושאם אפשר היה להוסיף כוכב זה היה ששה כוכבים אקסטרה אקסטרה." (עמ' 9 לפרו' ש' 9-14). התובע אישר, כי מעולם לא ביקר במלון (עמ' 9 לפרו' ש' 17-20).

מר ניר העיד כי אין דבר כזה כמו מלון מעל חמישה כוכבים, וכשנשאל האם יכול להיות שהדבר נאמר אך הוא לא שמע זאת השיב: "לא יכול להיות." (עמ' 25 לפרו' ש' 11). עם זאת, כאשר הבהיר כיצד שמע את ההסברים, ונשאל האם יתכן שלא שמע חלק מההסברים של דנה לגבי מהות העסקה, השיב מר ניר: "היו פה ושם מילים שלא שמעתי, לא ישבתי אתם על השולחן, ולא במשך כל הזמן. מה שהסבירה דנה זה לא משהו קונקרטי לגבי העסקה שהם עשו אתם, כי מה שהיא הסבירה ישבו בעוד עשרה שולחנות מסבירים כמוה, ועשו את אותה עבודה. היא הסבירה באופן כללי על המלון" (עמ' 23 לפרו' ש' 2-5).

כלומר, בהחלט ייתכן כי כחלק ממסע השכנוע, ובנסיון לתאר את רמת המלון כגבוהה במיוחד, תארו זאת נציגי הנתבעת כמלון מעל חמישה כוכבים. זאת, לא במובן שיש רמה כזו, אלא כדי להבהיר עד כמה רמתו של המלון גבוהה. התובעים יכולים היו להניח שמדובר במלון ברמה הגבוהה ביותר הקיימת. ב"כ הנתבעת בסיכומיו, הדגיש כי התובעים לא ביקרו במלון וכי ממילא באותה עת המלון טרם נבנה, כך שבעת ביטול החוזה לא יכולים היו התובעים לדעת מה תהיה רמת המלון שיבנה. עם זאת, בחוזה מצויין במפורש כי יחידת הנופש היא: "חדר מלונאי המרוהט והמצוייד ברמה המקובלת במלונות בדרגת תחרות 4 כוכבים". כלומר, בניגוד להבטחות, ההסכם מדבר על מלון שאינו בדרגה הגבוהה ביותר.

ג. חדר סטודיו במקום סוויטה
התובעים טענו כי הובטחה להם סוויטה ובחוזה היה כתוב כי יקבלו חדר סטודיו. לעניין זה, קשה לקבל את טענות התובעים, שכן לא ברור מהו תאור סוויטה לעומת חדר סטודיו. כיוון שהתובע אישר שמעולם לא היה במלון, לא ברור לעניין זה האם מה שקיבלו התובעים אינו תואם למעשה את ההתחייבות של נציגי הנתבעת.

ד. הבונוס - חופשה בספרד או בלונדון
התובעים טענו כי הובטחה להם חופשה בלונדון אם יחתמו על החוזה בערב הרכישה, על אף שבהצעת המחיר עליה חתמו התובעים נכתב כי יקבלו נופש במדריד. התובעים טענו כי לאחר שהביעו נכונות עקרונית לחתום על העסקה, ובמסגרת מסע השכנוע של נציגי אקטיביטי, הובטחה להם חופשה בלונדון על חשבון אקטיביטי. לדברי התובע, לאחר שהוכרז על הרכישה, ניגש לשולחנם בחור בשם אבי (שהתברר מעדותו של מר ניר כי היה מנהל האירוע), והודיע להם שלא ניתן לקיים את הבטחת הסוכן ולהעניק להם חופשה בלונדון. כאשר אמרו לאותו אבי כי בנסיבות אלו הם לא יחתמו על ההסכם, חזר בו אבי מסירובו והבטיח להם את הנסיעה, רק אז ניגשו לחתום על ההסכם (ס' 7-9 לתצהיר התובע). בעדותו אמר התובע, כי לאחר שנאמר להם כי לא תנתן להם החופשה בלונדון, הם יצאו אל מחוץ לאולם ורצו לחזור בהם מההסכמה העקרונית לרכוש את היחידה, ואז: "הגיע אלינו מנהל הסניף בשם אבי והבטיח שיעשה את כל המאמץ על מנת שנקבל את זה, ויסדיר את זה עם הממונים עליו" (עמ' 11 לפרו' ש' 1-3). ב"כ הנתבעת, בסיכומיו, עמד על כך שבתחילה אמר התובע שחלופי הדברים עם אבי היו ליד השולחן, ולאחר מכן אמר שהיו מחוץ לאולם, זהו פרט שאין לו כל חשיבות וייתכן שנשכח מן התובע.

כזכור, אותו אבי לא הובא לעדות, כאשר לא ברור מה המאמץ שנעשה לאתרו ולהזמינו לעדות. סביר להניח כי הנתבעת יודעת את מספר תעודת הזהות שלו אם עבד בשירותה, לאור זאת ניתן היה לבקש מסירה באמצעות בית המשפט. מעבר לכך, כפי שציינתי, כיוון שהתובעים העלו את טענותיהם שעה שאותו אבי עבד עדיין בשירות הנתבעת, וזאת אף בחליפת מכתבים בין באי- כח הצדדים. לאור זאת, היה על הנתבעת לדאוג לכך שתוכל ליצור אם אותו אבי קשר במידת הצורך. הדבר לא נעשה, ויש לזקוף זאת לחובת הנתבעת ולטובת התובע, שכן עניין החופשה בלונדון נדון רק על ידי אותו אבי.

מר ניר אמנם אמר, כי הוא שמע את השיחה בין נציגי הנתבעת לבין תובעים, והעיד כי מעולם לא הובטחה לתובעים חופשה בלונדון, וזאת לאור העובדה שלנתבע היה חוזה עם חברה בספרד לשם נשלחו הרוכשים לנופש (עמ' 24 לפרו' ש' 6-7). אולם, בתצהירו, הצהיר מר ניר בצורה קטגורית: "נציגי הנתבעת לא הבטיחו לתובעים חופשה בלונדון על חשבון הנתבעת, ושום בחור בשם אבי לא ניגש לשולחנם של התובעים". בעדותו נשאל על כך, ונשאל האם לא ייתכן שאבי, שהתברר מעדותו של מר ניר עצמו, שהינו מנהל האירוע (ולא "בחור בשם אבי"), ניגש לשולחנם של התובעים ואמר: "יכול להיות שהוא אמר שלום אבל אני לא ראיתי. יכול להיות שהוא הציג את עצמו" (עמ' 24 לפרו' ש' 24). אז נשאל מר ניר האם לא ייתכן שאבי אכן הבטיח לתובעים חופשה בלונדון והשיב: "אני יודע מה היה הנוהל" (עמ' 24 לפרו' ש' 26). כלומר, מנהל הנתבעת, מר ניר, שתחילה הכחיש נחרצות שקיימת אפשרות כלשהי ש"בחור בשם אבי" ניגש בכלל לשולחן התובעים, מאשר בעדותו כי ייתכן ואבי, שהיה מנהל האירוע בכבודו ובעצמו, ניגש לשולחנם של התובעים והציג את עצמו. עדותו של מר ניר, כי לא הובטחה לתובעים חופשה בלונדון, מבוססת רק על הנוהל, ולא על ידיעה ברורה כי אכן הדברים לא נאמרו בפועל.

מר ניר אישר כי בדק עם אבי את טענותיהם של התובעים, אך לא ציין מה היתה תשובתו של אבי, לא החתים אותו על תצהיר ולא דאג לשמור את פרטיו (עמ' 24 לפרו' ש' 22-31). כלומר, על אף שמר ניר ידע בסמוך לאירוע, כי התובעים מעלים טענות אלו בקשר לחופשה בלונדון, לא טרח להזמין את אבי לעדות. נראה כי הנתבעת לא היתה מעוניינת בעדותו של אבי. על פי ההלכה מי שלא הובא לעדות, יש להניח שעדותו היתה תומכת בטענות הצד שכנגד, וגם זאת יש לזקוף לחובת הנתבעת. אין ממש בטענת הנתבעת, כי התובעים היו אלו שצריכים להביא את נציגי הנתבעת לעדות. לטענת הנתבעת, היות ומרבית טענותיה של הנתבעת נסמכות על ראיות שבכתב ומנגד, טענות התובעים הן בניגוד לאותם מסמכים, היה על התובעים להביא את נציגי הנתבעת לעדות, על מנת שיתמכו בטענותיהם הם. לא כך הם הדברים. התובעים טענו לחוסר תום לב במו"מ ולכך שהחוזה אינו משקף את שהובטח להם, וזאת מהרגע הראשון. הנתבעת, שידעה כי אלו הן טענות התובעים וכי אם בית המשפט יאמין לעדותם זו, היא תתקבל, היא שבחרה להעיד נציגים שבפועל לא נכחו בעת העסקה, ובכך לא הוכיחה את טענותיה שלה. משלא הובאו נציגיה לעדות, אין לה להלין אלא על עצמה, והדבר פועל לרעתה. לתובעים, מכל מקום, אין ולא היתה כל אפשרות לאתר את עובדיה של הנתבעת עצמה.

ב"כ הנתבעת, בסיכומיו, הדגיש את העובדה כי על הצעת המחיר, עליה חתמו התובעים (נספח א'1 לתצהיר גיורא ניר), מופיע "שבוע בונוס בספרד" ומכך רצה ללמוד שהתובעים בחתימתם אישרו זאת. ובכן, הפרטים מולאו בכתב יד, כאשר אין חתימה, כמקובל, על יד הפרטים בכתב יד, אלא רק בסוף הטופס. יש לציין, כי לפחות על פני הדברים, נראה כי כתב היד בו נכתבו המילים "שבוע בונוס בספרד", שונה מכתב היד בו מולא שאר הטופס, אם כי איני קובעת דבר בענין זה לאור העובדה שלא הוגשה חוות דעת מומחה. מכל מקום, משלא חתמו התובעים לצד הפרטים שמולאו בכתב יד, לא ניתן לטעון כי חתימתם בסוף העמוד מחייבת. עוד יש לזכור את נסיבות חתימת הצעת המחיר - הרעש, השמפניה והשעה המאוחרת.

6. ההתרחשויות לאחר חתימת ההסכם
א. התשלום יום למחרת החתימה
התובעים שילמו את תמורת ההסכם למחרת היום וחתמו על הוראת קבע. זאת, במשרד התובע במוסך שבבעלותו. על כך, למעשה, אין מחלוקת. הנתבעת ניסתה לטעון כי כיוון שסכום הרכישה הופיע בהסכם, הרי העובדה שהתובע שילם סכום זה מעידה על כך שקרא את ההסכם קודם לתשלום. התובע טוען לעניין זה בתצהירו כי הסכום שולם כיוון שבאותו יום טרם קרא את ההסכם ולו קרא את ההסכם לא היה משלם (ס' 12-13 לתצהירו). כאשר נשאל התובע לעניין זה, השיב כי הוא לא קרא את ההסכם. הוא נשאל לאור זאת האם היה משלם כל סכום והשיב: "לא. זכרתי על מה דיברנו. זכרתי שזה פחות או יותר 40,000 ₪ וגם הציגו מסמך עם הסכום המדוייק." (עמ' 15 לפרו' ש' 29-31). התובע מאשר כי ייתכן והראו לו את השורה הרלוונטית בהסכם ובה היה כתוב הסכום, אך מכל מקום, חוזר ומעיד כי הוא התפנה לקרוא את ההסכם בעיון רק בשבת, אז גילה את ההפרות הנטענות (עמ' 16 לפרו' ש' 1-4).

ב. הפנייה לאבי לביטול החוזה
התובעים טענו, כאמור, כי ביום ראשון, מיד לאחר שקראו את ההסכם בשבת, התקשרו לנתבעת וניסו לבטל את ההסכם. בכל פעם הובטח להם שייצרו אתם קשר טלפוני, אך איש לא התקשר עמם מטעם הנתבעת. לבסוף, ביום 30.6.97 (חמישה ימים לאחר חתימת ההסכם), הגיעו התובעים ביוזמתם לאותו אולם בו חתמו על ההסכם, ושם פגשו באבי שהסביר להם שהוא אינו יכול לטפל בביטול העסקה. אותו אבי הדריך אותם לפנות למחלקת הביטולים כדי שהחוזה יבוטל, והם יזכו להשבה של כספם. לדבריהם, הם כתבו ומסרו לאבי באותו מעמד את מכתב הביטול (נספח ד' לתצהיר התובע), ואף השיבו לו את המסמכים והחומר שנמסר להם באותו מפגש (ס' 19-21 לתצהיר התובע).

ג. הפגישה עם יקי במשרדי הנתבעת
ביום 15.7.97 התקיימה פגישה בין התובעים ובנם לבין יקי. זאת, לאור פניות טלפוניות חוזרות ונשנות מצד התובעים בעקבות מכתב הביטול ששלחו. כפי שיפורט, אין מחלוקת על קיומה של הפגישה, אלא על תוכנה. התובע ובנו, העידו, כי יקי הבטיח להם בתוך 30 יום תמכר היחידה וכספם יוחזר להם במלואו. התובע, בתצהירו, העיד לגבי אותה הפגישה:

"25. לאחר שהבהרנו ליקי שאיננו מעוניינים בעסקה, הסביר לנו יקי כי החברה מעוניינת רק בלקוחות מרוצים ואין בכוונתה לקשור אליה לקוחות בלתי מרוצים. לפיכך הבטיח יקי כי בתוך 30 יום תמכר היחידה וכספינו יוחזר לנו במלואו. שאלנו את יקי אם ניתן לבצע את ביטול העסקה בפרק זמן קצר יותר ולשם כך אף הצענו פיצוי בגובה 5% מהתמורה ששולמה על ידינו, אולם יקי הסביר לנו כי מאחר והוא מעוניין לשמור עימנו על יחסים טובים אין הוא רוצה שייגרם לנו איזה נזק ועל כן הוא מבטיח שאם נתאזר בסבלנות למשך 30 ימים נקבל את מלוא כספינו בחזרה.

26. אציין כי במעמד הפגישה שאל אותי בני הצעיר אם אינני מבקש מיקי להעלות את הבטחתו על הכתב, אלא שאני השבתי לו כי יקי עושה רושם של בחור ישר, כן ומהימן על כן אינני רואה בכך כל צורך. נראה שאף פעם אין זה מאוחר ללמוד מילדינו הצעירים.

27. המתנו למעלה משלושים ימים ומשלא באה כל תגובה מאקטיביטי פניתי ליקי טלפונית. ניתן לשער עד כמה גדולה היתה תדהמתי כשיקי חזר בו מכל הבטחותיו, הכחיש הבטחתו למכור את יחידת הנופש וסירב להחזיר לנו ולו אגורה אחת!!."

בנם של התובעים, גם הוא, העיד דברים דומים בתצהירו. בעדותו של הבן בבית המשפט הוא חזר על הדברים, על אף שהתברר שהוא היה בן 10 בעת החתימה על החוזה. גם התובע, חזר והעיד לעניין זה:

"ש. איך אתה זוכר שהוא הבטיח לכם 30 יום?
ת. למעשה, שהוא רצה לפטר את העובדת הצעתי לו להחזיר לי פחות 5% מהסכום הכולל, כי הוא אמר לנו שהיא מקבלת עמלה על העבודה שלה, אמרתי שאני לא רוצה שיפטרו אף עובד בגללי, אני מוכן לוותר על ה- 5% והוא אמר שאנחנו יקירי הארץ, והוא ידאג שזה יטופל במהירות, אמרתי אם אפשר לסגור את זה עכשיו, והוא אמר שהוא צריך זמן כי יש להם סניף בארה"ב, שלוחה, ואין שום בעיה ויש מספיק יהודים עשירים שמעוניינים לקנות בירושלים יחידת נופש מהחברה. עובדה שהתקשרנו לשם אחרי 30 יום."

התובע אישר כי יקי הציע להם להחליף את השבוע לשבוע בו חל יום נישואיהם, אך לאור העובדה שהם נכוו מהבטחות שלא נכללו בחוזה הם לא היו מעוניינים בכך (עמ' 18 לפרו' ש' 27-30).

מנגד, אותו יקי, שעל פי דברי התובע ובנו, אישר למעשה את ביטול החוזה על ידי התובעים, לא הובא לעדות. לעניין זה, יש לציין כי התובעים העלו טענות אלו וב"כ הנתבעת במכתבו מיום 9.10.97 (נספח ד' לכתב התביעה) משיב לפניית עורך דינם של התובעים, כי נערכו הבירורים המתאימים וכי: "במהלך חודש יולי 97' נפגש מרשיך עם מנהל מרשתי וזה האחרון היה מוכן להמיר לו את השבוע על פי דרישתו. בכך למעשה תוקנה ההפרה הנטענת על ידי מרשיך, אף שמרשתי מכחישה קיומה של הפרת כזו."

היינו, כאשר יקי עוד עבד בחברה כבר התנהלו מגעים בין עורכי הדין של הצדדים. למרות זאת, אותו יקי לא הגיש תצהיר ולא הובא לעדות מטעם הנתבעת. מר ניר נשאל האם שוחח עם יקי לגבי טענות התובעים בזמנו והשיב שעשה זאת לאחר שקיבל מכתב מעורך דינם (עמ' 27 לפרו'
ש' 27-28). מר ניר לא פרט מה שמע מיקי ולמעשה לא הכחיש שיקי אכן אמר את הדברים. מר ניר נשאל האם ניסה לאתר את אותו יקי, והשיב שלא (עמ' 28 לפרו' ש' 1). כמובן, שיש לזקוף זאת לחובת הנתבעת ולטובת התובעים, כפי שפורט לעיל בעניינו של אבי.

על אף שחלף זמן, ועל אף שהתובע אולי לא דייק בפרטים מסויימים, יש לקבל לעניין זה את עדותו. אין מחלוקת כי פחות מחודש לאחר הרכישה כבר התקיימה פגישה במשרדי החברה עם אותו יקי. מר ניר אישר בתצהירו, כי מכתב הביטול מיום 30.6.97 אכן הגיע לנתבעת (נספח ד' לתצהיר התובע). וכן אישר, כי התקיימה פגישה וכי באותה הפגישה יקי לא הבטיח את שטוענים התובעים, וגם אם היה מבטיח, ממילא לא היתה לו סמכות להבטיח דברים אלו (ס' 22-23 לתצהירו). בעדותו, כפי שציינתי, לא הבהיר מר ניר מדוע יקי לא הובא לעדות, ומעבר לכך, כשנשאל כיצד הצהיר קטגורית שיקי לא הבטיח את הדברים השיב: "לא ישבתי בתוך הפגישה, ישבתי בחדרי. יש חדר עם דלת צמודה הדלת היתה פתוחה." אז נשאל מדוע לא ציין בתצהירו כי שמע את השיחה בין יקי לתובעים והשיב: "אף אחד לא שאל אותי אם שמעתי, עכשיו את שואלת" (עמ' 27 לפרו' ש' 9-12). כלומר, מר ניר העיד כי שמע את השיחה, ותחילה בתצהירו אמר שיקי לא הבטיח את הדברים להם טוענים התובעים, אך הוסיף בנשימה אחת כי לא היה מוסמך להבטיח. ובכן, אם שמע את השיחה כאשר הוא יושב במשרדו, דלת ליד, ושמע את יקי מבטיח הבטחות שהוא לא מוסמך להבטיח, היה עליו לקום, להיכנס לחדר ולהבהיר לתובעים כי יקי אינו מוסמך לעשות כן. אם, מאידך, לא הבטיח יקי דברים אלו היה על מר ניר לציין עובדה כה חשובה, ולפיה שמע את כל השיחה ממשרדו, כבר בתצהירו. יש לציין כי התצהיר כולו מתחמק ומנוסח יותר על דרך ההכחשה מאשר על דרך ציון עובדות.

לאור האמור, אני מקבלת את עדות התובעים כי ביטלו את ההסכם עוד באותה פגישה ראשונה עם אבי, חמישה ימים לאחר חתימת ההסכם, כי לאחר שאבי אמר להם שעליהם לפנות בכתב למחלקת הביטולים, הם עשו כן ואכן העבירו את המכתב ולבסוף ביום 15.7.97, פחות מחודש לאחר החתימה על ההסכם, חזרו שוב וביטלו את ההסכם. הביטול היה כדין, לאור העובדה שלפחות חלק מההבטחות שהובטחו להם לא נכללו בחוזה. את כל הטענות הללו העלו התובעים על הכתב כבר במכתב הביטול, וכבר אז טענו טענות לגבי ההבטחות שניתנו להם על ידי נציגי הנתבעת. כלומר, הנתבעת ידעה בזמן אמת על טענות התובעים. אז, עוד עבדו בשירותיה רועי, דנה, אבי ויקי. ניתן היה בזמנו לברר אתם פרטים, להחתים אותם על תצהיר או לכל הפחות לשמור את פרטיהם, כך שניתן יהא ליצור עמם קשר אם תתעורר בעיה. יש לציין כי התביעה הוגשה גם היא בסמוך, בתחילת שנת 98', כאשר חלק מהאנשים עוד עבדו בחברה או עזבו בסמוך לפני מועד זה. נראה, כי לא בכדי הנתבעת לא עשתה כל מאמץ להביאם לעדות. המשקל של אי הבאתם לעדות עולה לאור העובדה שאת נמרוד שדה, שכל תפקידו היה החתמה על ההסכם בחלק מערב המכירה, עשתה הנתבעת נסיונות רבים להביא לעדות, לרבות על ידי צווי הבאה. דווקא אותו נמרוד נכח בחלק קטן מאוד של האירועים. את העדים המרכזיים, אבי ויקי, הנתבעת לא ניסתה להשיג.
7. ביטול החוזה על ידי התובעים
ביטול החוזה על ידי התובעים נעשה כדין. חוקיות ביטול החוזה נסמכת על מספר אדנים משפטיים, הן לפי דוקטרינות חוזיות, הן לפי דוקטרינות נזיקיות.

ראשית, התובעים רשאים לבטל את החוזה, בשל חוסר תום לבה של הנתבעת הן במשא ומתן לכריתת החוזה, הן בשל חוסר תום לב בקיומו. פרטתי לעיל את התנהגותה של הנתבעת, העולה כדי חוסר תום לב במשא ומתן, וכן בקיום החוזה. לאור כך, קמה זכותם של התובעים לבטל את החוזה. שהרי, לעקרון תום הלב השלכות על תוקפה של הנורמה החוזית. חוזה הנוגד את עקרון תום הלב, נפגע בתוקפו. לפיכך, הסדר חוזי הנוגד את חובת תום הלב עשוי להתבטל (א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (כרך רביעי) (תשס"א), 226). כך עולה הן מסעיף 12, והן מסעיף 39 לחוק החוזים.

סעיף 12(ב) מגדיר אמנם, כי צד שהפר את חובת תום הלב חייב לאחר פיצויים. ואולם, אין מדובר בהסדר שלילי, המוציא את הסעדים האחרים מכלל אפשרות בהפרת החובה. הפסיקה פרשה את חובת תום הלב הקבועה בסעיף 12 בהרחבה, וקבעה כי אף סעדים נוספים (כגון, אכיפה או ביטול) עומדים פתוחים בפני הנפגע. בע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבניה והשכרה בע"מ פ"ד נו(3), 289 (להלן - ענין קל בנין) דן כב' הנשיא א' ברק בשיעור הפיצויים הראויים בהפרת חובת תום הלב במשא ומתן על ידי המערערת. המשיבה שם הינה חברה שעסקה בהקמת שכונות מגורים. במסגרת פרויקט שנערך ברעננה, בקשה המשיבה מחברות קבלניות להציע הצעות למכרז. המבקשת ניהלה משא ומתן מתקדם עם המערערת, אך לבסוף נכרת החוזה עם חברה אחרת, שלא השתתפה במכרז. בהליך קודם נקבע, כי המשיבה אכן הפרה את חובת תום הלב לפי סעיף 12 לחוק החוזים. השאלה שעמדה שם לדיון היא האם המערערת זכאית לפיצויים שליליים, אם לפיצוי קיום בגין הפרה זו. בשאלה זו קבע כב' הנשיא א' ברק:

"הנה כי כן, במצב הדברים הרגיל, התרופה בגין הפרת החובה לנהל משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה בתום לב, היא בפיצוי על הנזק שנגרם לנפגע מעצם הכניסה למשא ולמתן ("פיצויים שליליים"; "פיצויי הסתמכות"). עם זאת, ישנם מקרים חריגים בהם זכאי הנפגע לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו בכך שההסכם אותו עמדו לכרות לא נכרת ולא הוגשם ("פיצויים חיוביים"; "פיצויי קיום"). המאפיין מצבים מיוחדים אלה הוא, שהמשא והמתן הבשיל, למעשה, לכדי חוזה, ורק ההתנהגות חסרת תום הלב מנעה את שכלולו. על כן אין לומר כי סעיף 12(ב) לחוק מוגבל אך ל"פיצויים השליליים", כשם שאין לומר שכל הפיצויים הנפסקים על פיו הם אך "פיצויים חיוביים". הכל תלוי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, תוך התחשבות במידת חוסר תום הלב, בציפיות של הצדדים, בשלב בו מצוי המשא והמתן ובנתונים אחרים העשויים להיות רלבנטיים. אין זה רצוי - לא בכלל, ובוודאי לא בשלב זה של פיתוח ההלכה - לקבוע בסוגיה שלפנינו קטיגוריות נוקשות של מצבים. עניין לנו בתחום גמיש המחייב זהירות רבה, והתאמת המשפט למציאות החיים המשתנים". (הדגשות שלי, מ'א'ג')

באותו מקרה פסק כב' הנשיא ברק, כי לאור העובדה שהמערערת עמדה בכל תנאי המכרז, ונדרש רק אישור מועצת המנהלים, שלא ניתן בשל חוסר תום לבה של המערערת, עולה המקרה כדי המקרים החריגים, בהם ינתנו פיצויים חיוביים. כך העמיד הנשיא ברק את שיעור הפיצויים בגובה הרווח שהיתה זוכה בו המערערת, באם היה נכרת החוזה עמה. בכך, למעשה, נאכף החוזה שבין המערערת למשיבה.

בע"א 8737/00 שלפרד חברה לפיתוח ובנין נ' יוסף ז'אק תקדין עליון 2002(2), 1991 הבהיר כב' השופט י' אנגלרד, כי הפרת סעיף 12 עשויה להקים את סעד הביטול. שם נסוב הערעור על עתירתם של המשיבים למנוע מהמערערת לבנות יחידות דיור על שטח כלשהו (השטח הירוק). המשיבים רכשו יחידות דיור מאת המערערת, וטענו כי הסתמכו טרם הרכישה על דגם הבניה, הפרסומים והפרוספקט. לפי אלו, על השטח הירוק לא ייבנו יחידות דיור. בפועל, היה שטח זה שייך לעיריה בעת החתימה על החוזים, והחוזים הפנו לתכנית המתאר העירונית, בה פורט כי השטח הירוק מיועד לבנית יחידות דיור נוספות. כב' השופט י' אנגלרד הבהיר, כי מקום שהופרה חובת חובת תום הלב במשא ומתן, התרופות המקובלות הן ביטול החוזה ופיצויים (ראו בעמ' 1994):

"המסגרות המושגיות העקרוניות של מצגים (כולל אי-גילוי) מצד מתקשר מצויות בשיטתנו בהוראות הנוגעות למשא ומתן לקראת חוזה (סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), לפגמי רצון בכריתת חוזה (טעות והטעייה, לפי סעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים), ולעילות בנזיקין, כגון תרמית ורשלנות (סעיפים 35 ו-56 לפקודת הנזיקין). התרופות המקובלות המוענקות במסגרות מושגיות אלה הן ביטול החוזה ופיצויים. אמנם, לאחרונה נפסק בעניין ע"א 6370/00 קל בניין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבניה והשכרה בע"מ (טרם פורסם), כי בנסיבות מיוחדות קיימת אפשרות של הפיכת משא ומתן ל"חוזה כפוי". כלומר, מצויים מצבים בהם הסעד בגין הפרת החובה לנהל משא ומתן בתום לב - הפרה שמנעה את כריתת החוזה - הנו באכיפת החוזה אותו עמדו הצדדים לכרות. אין זה המצב בענייננו, שכן כאן נכרת חוזה, וכאמור, התרופות המקובלות בנסיבות אלה הן ביטול חוזה ופיצויים". (הדגשות שלי, מ'א'ג').

אם כן, הפרת סעיף 12 לחוק החוזים מקימה מגוון סעדים, לרבות סעד הביטול המבוקש כאן.
את סעד הביטול מקים גם סעיף 39 לחוק החוזים. כאשר לא קיים בעל חוזה את חיובו בדרך מקובלת ובתום לב כדרישת סעיף 39, רואים אותו כאילו לא קיים חיובו כלל, וממילא כאילו הפר את החוזה (ע"א 380/77 יהושוע שלמה נ' ישר יעקב פ"ד לג(2), 103, 104-105; ע"א 3912/90 EXIMIN נ' טקסטיל והנעלה בע"מ פ"ד מז(4), 64, 78-79). במקרה כזה, לפני הנפגע מהפרת חובת תום הלב עומדות מגוון האפשרויות הפתוחות לפני הנפגע מהפרת החוזה.

ראו לדבריו של כב' הנשיא א' ברק בבג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים נ' בית הדין הארצי תקדין עליון 80(3), 987 ,עמ' 993:

"סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות נובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום-לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות. הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על-פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת".

ראו גם: דברי כב' השופט מ' חשין בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד בע"מ פ"ד מח(5), 705 (להלן - ענין מאיה).

בענין קל בנין לעיל אמר כב' הנשיא א' ברק:

"מהי התרופה שהצד הנפגע זכאי לה מקום שמופרת חובת תום הלב? מקובל על הכל, כי חובת תום הלב אינה מטילה חובה מוסרית בלבד. זוהי חובה משפטית, אשר "סנקציה" בצידה. מהי אותה "סנקציה"? ההוראה המרכזית בדבר תום הלב - סעיף 39 לחוק - שותקת בעניין זה. שתיקה זו אין לפרשה בהיעדר תרופה.
הכלל הינו, כי מקום שם הזכות - שם הסעד: ubi ius ibi remedium... שתיקתו של החוק מוסברת בכך, שתוצאות הפרתה של חובת תום הלב הן רב-גווניות, ומשתנות מעניין לעניין. אין לכלאן במסגרת נוקשה".

אם כן, הזכות לבטל את החוזה קמה לנפגע, הן באם הופרה כלפיו חובת תום הלב במהלך המשא ומתן, הן באם הופרה כלפיו החובה בקיום החוזה. אמנם, יש להיזהר בהפעלת עקרון תום הלב כעילה לביטול חוזה, ובפסיקה נקבע כי בית המשפט יעשה שימוש בעקרון זה במשורה ובריסון (ע"א 467/04 יתח נ' מפעל הפיס (טרם פורסם), בפסקה 12 לפסק הדין). עם זאת, אני סבורה כי המקרה שלפניי הינו מאותם מקרים חריגים, המצדיקים את ביטול החוזה על ידי התובעים בשל הפרת תום הלב על ידי הנתבעת.

לאורך כל הדרך, מאז שלב המשא ומתן ועד לשלב בו בקשו התובעים לבטל את החוזה, נהגה הנתבעת בתובעים שלא בתום לב. התנהלות הנתבעת ביום החתימה על החוזה לוקה בחוסר תום לב כלפי הנתבעים. המדובר בעיקר בהבטחות השווא של הנתבעת כלפי התובעים, תוך חלוקת משקאות אלכוהוליים להם בטרם החתימה על החוזה, והפעלת לחץ שיחתמו על החוזה באותו מעמד. מאוחר יותר הנתבעת אמנם הסכימה ליתן לתובעים חלק ממבוקשם (כזכור, יקי היה מוכן להחליף את יחידת הנופש), אם כי לא את כל ההבטחות שהובטחו בעל פה. אולם, בשלב זה, אמונם של התובעים בנתבעת נפגע, והם לא רצו עוד בקשרים עם הנתבעת. התנגדותם של התובעים להמשך הקשרים עם הנתבעת סבירה ומובנת. בנסיבות אלו, היו רשאים התובעים לבטל את החוזה עם הנתבעת, בשל חוסר תום לבה של הנתבעת במשא ומתן.

אף מאוחר יותר, כאשר בקשו התובעים לבטל את החוזה, לקתה התנהגותה של הנתבעת בחוסר תום לב. התובעים ניסו ללא הצלחה מספר פעמים לבטל את החוזה, אותו כאמור הם רשאים לבטל. הם טלפנו לנתבעת בבקשה לבטל את החוזה, אך זו לא יצרה עמם קשר; כתבו מכתבים, אותם המציאו לנציגי הנתבעת, אולם אלו לא זכו להתייחסות. לבסוף, נפגשו עם יקי, ממנהלי הנתבעת באותו מועד, אולם, כפי שפורט לעיל, התברר כי הנתבעת לא עמדה בהבטחה שהבטיח יקי לתובעים, לפיה יחידת הנופש תמכר וכספם יושב להם במלואו. מדובר בקיום חוזה בחוסר תום לב או למצער, בעמידה על זכות הקיום בחוסר תום לב. לאחר שכל נסיונותיהם לבטל את החוזה לא צלחו, הגישו לבסוף התובעים את התביעה שלפניי. עדותם של התובעים היתה אמינה ביותר. מנגד, עדים מטעם הנתבעת שהיו יכולים לשפוך אור על הפרשה, כגון המפגש עם יקי או עם אבי, כלל לא הובאו להעיד. הדבר אך מגביר את הרושם הכללי בדבר חוסר תום לבה של הנתבעת כלפי התובעים. כך, זכותם של התובעים לבטל את החוזה קמה להם כיום גם מכוח העובדה שהנתבעת לא קיימה את החוזה בתום לב, ועמדה על זכותה לקיים את החוזה על אף נסיבות חתימתו ועל אף שהתובעים גילו דעתם ימים ספורים לאחר החתימה כי הם אינם מעונינים בהתקשרות (לענין עמידה על זכות בחוסר תום לב ראו: ד' קציר, תרופות בשל הפרת חוזה (חלקים א-ב, ישראל, 1991), 763-768; ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים (חלק א [תל אביב, תשנ"א-1991], חלק ב [תשנ"ג-1992]), סעיף 19.18, עמ' 1001; ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרכים א-ב), ירושלים, מהדורה שניה, תשנ"ח-1998), סעיף 22.7, עמ' 712; ראו גם דברי כב' השופט ח' כהן בע"א 409/78 גולן נ' פרקש פ"ד לד(1), 712; ראו עוד: D. Friedman, "Good Faith and Remedies for Breach of Contrart" in Good Faith and Fault in Contract Law (J. Beatson & D. Friedman eds., Oxford, 1995) 400, 421.).

שנית, ולמעלה מן הצורך, אציין כי התנהגותה של הנתבעת עולה גם כדי יצירת מצג שוא כלפי התובעים. הנתבעת הבטיחה הבטחות בעל-פה לתובעים, שעה שבפועל בקשה שיחתמו על חוזה אחר מזה שהובטח להם בעל פה. התובעים, שבפועל לא היו יכולים לקרוא את החוזה, חתמו בהסתמך על המצג הכוזב שהציגה הנתבעת ושינו מצבם לרעה. גם בשל כך דינו של החוזה עליו חתמו להתבטל.

שלישית, החוזה בטל בשל כך שסותר את תקנת הציבור, לפי סעיף 30 לחוק החוזים. תקנת הציבור משמעותה הערכים, האינטרסים והעקרונות המרכזיים והחיוניים אשר חברה נתונה בזמן נתון מבקשת ליישם, לשמר ולפתח. תקנת הציבור הינה המכשיר המשפטי, אשר באמצעותו החברה מבטאת את האני מאמין שלה (ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה), בעמ' 511). פרופ' שלו סקרה בספרה את התפתחות השימוש במושג השסתום של "תקנת הציבור", שימוש אשר התרחב עם השנים. מסקירה זו עולה, מאז שנות התשעים החל בית המשפט העליון להרחיב את גדריה של תקנת הציבור (גם אם רטורית היתה ההרחבה פחות מובהקת).

בנסיבות שתוארו לעיל, אני סבורה כי החוזה שלפניי סותר את תקנת הציבור. תקנת הציבור דוחה את הרעיון כי כריתת חוזים תיעשה באופן שבו נכרתו החוזים שלפניי. תקנת הציבור מחייבת, כי חברה המבקשת למכור דירות נופש תעשה זאת בצורה הגונה. היא מחייבת כי אדם או חברה המבקשים לכרות חוזה כלשהו, לא יעשו זאת בצורה מניפולטיבית, כפי שארע במקרה שלפניי. תקנת הציבור סולדת מהרעיון, כי לשם הסכמה חוזית ישקה צד אחד לחוזה את הצד השני אלכוהול בשעות הלילה, יפעיל עליו לחץ כי העסקה לא תמומש, יפריח הבטחות שווא, ובפועל לא יאפשר לו לקרוא את החוזה עליו הוא חותם, ולמעשה "יחתים" את האחר על החוזה תוך ניצול מצבו. זאת לא תתיר תקנת הציבור. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור תיקון סעיף 14א, בו דנתי לעיל. בעצם תיקון סעיף 14א(ג) הבהיר המחוקק את סלידתו ממצבים כגון זה הנדון לפניי, וכי חוזים שנכרתו עקב הסכמות כגון אלו שניתנו בענין שלפניי, עשויים להתבטל באופן חד צדדי, ללא כל נימוק וטעם לדבר (ס' דויטש, דיני הגנת הצרכן - כרך א': יסודות ועקרונות (תשס"א), בעמ' 362). בנסיבות אלו, אני סבורה, יש לבטל את החוזה לאור תקנת הציבור, גם לפי המבחן המחמיר שהציעה פרופ' שלו, לפיו ניתן לבטל חוזה מחמת סתירתו את תקנת הציבור רק כאשר ברור כי החוזה נוגד את תקנת הציבור, ואת יסודות הסדר החברתי והחוקי (ג' שלו, לעיל, בעמ' 524).

רביעית, התובעים רשאים לבטל את החוזה, בשל הטעייתם על ידי הנתבעת לפי סעיף 15 לחוק החוזים. הטעיה היא הצהרה טרום חוזית כוזבת, בגינה רשאי המוטעה לבטל את החוזה. היא נוצרת כאשר קיים פער בין הדברים הנאמרים (או מוסתרים) לבין המציאות. מצב דעתו של הצד הטועה צריך להיות מצב של טעות. טענת הטעיה לא תעמוד למי שידע בעת כריתת החוזה את העובדות לאשורן, כאשר מבחן הטעות הינו מבחן סובייקטיבי (ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה), 309, 321). במבחן זה עומדים התובעים. אף יתר יסודות העילה מתקיימים, הם קיומו של חוזה, קשר סיבתי, טעות והטעיה.

מהראיות שפרטתי לעיל עולה, כי התובעים טעו בעת כריתת החוזה. נמסר להם על ידי הנתבעת, כי יחידת הנופש שתינתן להם תהיה בבית מלון חמישה כוכבים, כי שבוע החופש יחול במועד יום נישואיהם, וכי יקבלו שבוע חופשה בלונדון. למרות זאת, חתמו התובעים על חוזה לפיו המלון הינו מלון ארבעה כוכבים, שבוע החופשה לא יחול במועד יום נישואיהם, והם קבלו שבוע נופש בספרד. אם כן, התובעים טעו כאשר התקשרו עם הנתבעת בחוזה, כאשר חשבו כי חותמים על חוזה אחר מזה שחתמו עליו. אך האם עולה טעות זו כדי הטעיה? במסגרת בדיקת טענת ההטעיה יש לבדוק האם התובעים טעו בשל הצהרה כוזבת של הנתבעת. ודוק: סעיף 15 אינו מחייב מצב נפשי כלשהו של המטעה. כך, כל טעות שנגרמה לתובעים על ידי הנתבעת מהווה הטעיה, בלי צורך להתחקות אחר מצב דעתה של המטעה, האם התכוונה להטעות או שמא נהגה בפזיזות או ברשלנות (ג' שלו, בעמ' 322).

הנתבעת הבטיחה לתובעים הבטחות בעל פה, שבדיעבד התגלו כהבטחות שווא. כך שהחוזה עליו חתמו התובעים היה כאמור חוזה אחר מזה שסברו שהם חותמים עליו. אמרתי לעיל, כי בדרך כלל לא תעמוד לטובת הטוען הטענה כי לא קרא את החוזה ולכן לא ידע על מה חותם. לא כך בנסיבות ענייננו, שכן האוירה שאפפה את המפגש לא אפשרה לתובעים לקרוא בפועל את החוזה. בנסיבות אלה, לא נותר אלא לומר כי התובעים הוטעו על ידי הנתבעת. בשולי הדברים אציין, כי אינני בטוחה שהטעיה זו נעשתה בתום לב.

מהראיות שהובאו בפניי עלה, כי באם היו התובעים יודעים כי שבוע החופשה המובטח לא יהיה במלון חמישה כוכבים, או כי לא יחול במועד נישואיהם, הם לא היו חותמים על החוזה. ככל הנראה, התובעים אף לא היו חותמים על החוזה באם היו מודעים לכך שחופשת הבונוס תהיה בספרד, ולא באנגליה כמובטח. שכן, כפי שפרטתי לעיל, התובעים בקשו לעזוב את המקום מבלי לחתום על החוזה, כאשר נאמר להם כי החופשה תהיה בספרד. הם החליטו לחתום על החוזה רק לאחר שנאמר להם כי החופשה תהיה באנגליה. אף הסבר התובעים כי אינם מוכנים להמשיך בהתקשרות עם הנתבעת לאור הפגיעה באמונם, סביר ומקובל. אם כן, אף מתקיים קשר סיבתי בין הטעות שנגרמה לתובעים, לבין הטעיית הנתבעת אותם; וכן בין הטעות לבין החתימה על החוזה. בנסיבות אלה, מתקיימת עילת ההטעיה, ולתובעים הזכות לבטל החוזה מכוחה. לכאן יפים דבריו של כב' השופט מ' חשין בענין מאיה לעיל. באותו ענין עמד כב' השופט חשין על הצורך להבטיח את רצונו החופשי של המתקשר בחוזה, ועל האיזון שיש לערוך בין אינטרס זה לבין הכלל לפיו חוזים יש לקיים (ראו בעמ' 719-721):

"שכניה של הכפיה - והם אחיה ואחיותיה - הם העושק, הטעות וההטעיה (סעיפים 15,14 ו-18 לחוק, כסידרם), וכנגד מרעין בישין אלה כולם, המכוונים עצמם לפגוע ברצונו החופשי והאמיתי של המתקשר בחוזה, אמר המחוקק להקנות זכויות לצד התם והנפגע... שומה עלינו בראש ובראשונה לאתר את הכוחות המושכים לצדדים והשואפים, כל אחד מהם, לבכורה... אינטרסים אלה לא יקשה עלינו לקרוא בשמותיהם, והם יימצאו לנו על-נקלה: מעבר מזה, הצורך לקיים חוזים שכרתו בעלי-אינטרסים אלה עם אלה, והרי חוזים לקיום נולדו, לקיום - ולא להפרה: SUNT SERVANDA PACTA; ומעבר מזה, הצורך לקיים ולשמר רצון חופשי וחופש בחירה לאדם, ולחייב אדם בדיבורו רק במקום בו היתה "הרשות נתונה". זה מושך מכאן, זה מושך מכאן, ואנו נשקול (תרתי משמע) ונאזן. דור דור ומאזנו-שלו, נושא נושא וסיברו שלו...".

בנסיבות הענין ולאור כל האמור לעיל, האיזון הראוי בענייננו מטה את הכף לטובת התובעים ולהבטחת רצונם החופשי.

יתרה מכן, יש לציין כי הפסיקה הכירה בחשיבות אובדן ההנאה והאכזבה שנגרמו לתובע, אשר נפגע כתוצאה מהפרת חוזה (ע"א 82/85 כהן נ' כורי פ"ד מא(2), 778; ע"א 430/79 בנישתי נ' ששון פ"ד לה(2), 400). במקרה שלפניי, אכזבתם של התובעים ואובדן ההנאה גדולים. התובעים בקשו להסדיר לעצמם חופשה שנתית במלון פאר, ביום נישואיהם, וכך גם הובטח להם בעל פה שיהיה על ידי הנתבעת ונציגיה, אך לבסוף הסתבר להם כי החוזה עליו הם חתמו מבטיח להם חופשה שנתית אחרת לחלוטין. בדיוק למקרים כאלו ולחוזים מסוג זה נועדה ההלכה המדגישה את חשיבות אובדן ההנאה ואכזבת הנפגע כתוצאה מהפרת החוזה. כך למשל, בע"א 430/97 לעיל, אשר בית המשפט העליון את קביעתו של בית המשפט המחוזי להשבת הכספים ששילמו המשיבים בעבור טיול מאורגן ולפיצויים, לאחר שעקב טעות של המערערות מצאו המשיבים את עצמם בטיול מאורגן ליוון, על אף שהזמינו טיול מאורגן (לאותו מספר ימים) ליוון ולתורכיה. גם בהתחשב באובדן הנאתם של התובעים ובאכזבה שנגרמה להם, כאשר החוזה כולו נועד להבטיח את הנאתם של התובעים, נוטה הכף לטובתם בבחינת מאזן האינטרסים.

לבסוף, ולמעלה מן הצורך יצוין, כי התובעים רשאים לבטל את החוזה גם לאור סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן. חוק הגנת הצרכן אוסר על עוסק להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (סעיף 2 לחוק). ודוק: אין דין עילת ההטעיה לפי דיני החוזים כדינו של איסור ההטעיה על פי חוק הגנת הצרכן. בעוד שעל מנת שתתגבש עילת ההטעיה בדיני החוזים, נדרש כי הצד הטוען להטעיה אכן טעה ובשל טעותו זו התקשר בחוזה, הרי שהאיסור מכוח חוק הגנת הצרכן רחב יותר והוא חל על כל "דבר העלול להטעות צרכן", גם אם לא הוטעה בפועל (רע"א 2837/98 ארד נ' בזק פ"ד נד(1), 600, עמ' 608-609; ע"א 3955/04 רייזל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ תקדין עליון 2005(3), 58), להלן - ענין רייזל; ראו גם: ס' דויטש, לעיל, בעמ' 375).

סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן מנוסח בהרחבה. אמנם, לא כל הטעיה צרכנית תיחשב לאופרטיבית, ורק "הטעיה בענין מהותי" תיחשב להטעיה, אך לאור הנוסח הרחב של הסעיף אין זו דרישה מכבידה (מה גם שהרשימה המופיעה בסעיף 2(א) הינה רשימה פתוחה). סעיף קטן א(1) מגדיר, כי הטעיה לענין הטיב, המהות, הכמות והסוג של הנכס הינו ענין מהותי. בענייננו, הוטעו התובעים לענין טיבם ומהותם של הנכס, והדברים פורטו לעיל, כך שהמקרה שלפניי נכנס גם בגדר הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן. גם כאן, הדברים מקבלים משנה תוקף לאור הפסיקה שהדגישה את חשיבות אובדן ההנאה והאכזבה שנגרמה לנפגע בחוזים מסוג זה שבענייננו.
הסעד להטעיית התובעים על ידי הנתבעת קבוע בסעיף 32 לחוק, ולפיו רשאי הצרכן לבטל את העסקה תוך שבועיים, באם ההטעיה מהותית בנסיבות הענין. ההטעיה בענין שלפניי הינה מהותית, גם לאור הקשר הסיבתי המתקיים בין ההטעיה לבין החתימה על החוזה. כך, גרמה ההטעיה לתובעים להתקשר עם הנתבעת בעסקה אחרת מזו שחשבו שמתקשרים בה. אם כן, גם לאור חוק הגנת הצרכן היו התובעים רשאים לבטל את החוזה עם הנתבעת.

אם כן, זכותם של התובעים לבטל את החוזה היתה מעוגנת במספר דברי חקיקה ודינים. לאור זאת, ביטול החוזה שנעשה על ידם ארבעה ימים לאחר החתימה על החוזה, תקף. משכך, קמה גם חובת ההשבה.

8. התרופות
התובעים בתביעתם תובעים השבת מלוא הסכום ששולם על ידם, ולכך הם זכאים. על פי סעיף 36 לכתב התביעה שילמו התובעים סכום של 42,994 ₪. לאור האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סכום של 42,994 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 26.6.97 (הוא היום בו שילמו התובעים סכום זה לנתבעת), ועד התשלום המלא בפועל.

כן תשא הנתבעת בהוצאות התובעים בסכום של 1,300 ₪, וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק התיירות

  2. חופשה לא שגרתית

  3. תאונה במרכז נופש

  4. תאונה בטיול מאורגן

  5. פיצוי על הפלגת נופש

  6. ארנונה על מרכז נופש

  7. חוב על טיול לארה''ב

  8. פיצוי על חבילת נופש

  9. תביעה נגד הדקה ה-90

  10. ליקויים בחבילת נופש

  11. עידוד התיירות לישראל

  12. עורך דין דיני תיירות

  13. תביעה נגד וואלה טורס

  14. תביעה נגד מארגן טיול

  15. תביעה נגד איסתא ליינס

  16. נופש בחו''ל בעיר אחרת

  17. תביעה נגד סוכן נסיעות

  18. תביעה נגד מדריך טיולים

  19. חוב בגין שירותי תיירות

  20. ביטול הזמנת חבילת נופש

  21. כניסה ללא ויזה לטורקיה

  22. תאונת אופנוע בטיול טבע

  23. איחור רכבת מעל 30 דקות

  24. ביטול קניית יחידת נופש

  25. פציעה בטיול מטעם העבודה

  26. ביטוח טיול לדרום אמריקה

  27. תאונה בטיול עובדים לחו''ל

  28. השתחררות מעסקת יחידת נופש

  29. הצעת חוק סיוע לענף התיירות

  30. זכויות יוצרים במסלול טיול

  31. ביטול חוזה יחידת נופש בארץ

  32. תביעה נגד חברת הדני נסיעות

  33. הסכם שדרוג יחידת נופש בחו"ל

  34. ביטול חוזה יחידת נופש באילת

  35. פיצוי עבור ביטול חבילת נופש

  36. פיצוי על חבילת נופש לטורקיה

  37. תלונות על טיול בדרום אמריקה

  38. חבילות נופש בחו''ל - פסק דין

  39. לידה מוקדמת במהלך טיול בחו"ל

  40. חיוב שגוי על מספר לילות נופש

  41. פיצויים על הזמנת נופש באיטליה

  42. תלונות על טיול מאורגן לארה''ב

  43. ביטול קניית יחידת נופש בתאילנד

  44. טיפול רפואי למטייל בטיול מאורגן

  45. ניצול קשישים - מכירת יחידת נופש

  46. הצעת חוק ביטול רכישת יחידת נופש

  47. פיצויים על עוגמת נפש בחופשה במצרים

  48. ביטוח ציוד אלקטרוני בנסיעה לחו''ל

  49. הסכם לרכישת יחידת נופש ע''י קשישים

  50. פיצוי על "איבוד" יום אחד של טיול בחו"ל

  51. תביעת פיצויים בגין חבילת נופש למצרים

  52. תביעה נגד איסתא בגין חבילת נופש בורנה

  53. נפילה במהלך טיול בחו"ל - כסף מהביטוח ?

  54. ביטול נסיעה לחו''ל - מחלה של קרוב משפחה

  55. ביטול נסיעה לחו''ל בגלל פטירת קרוב משפחה

  56. ביטול הזמנת חופשה בגלל דרישת תוספת תשלום

  57. חוק היטל על נסיעה לחוץ לארץ, התשמ"ג-1983

  58. האם צריך לשלם על פיצול זכות ביחידת נופש ?

  59. תקנות שירותי תיירות (מורי דרך), תשכ''ז-1967

  60. תקנות שירותי תיירות (סוכנויות), התשס''א-2000

  61. ביטוח גניבת ציוד של מטייל במהלך טיול בדרום אמריקה

  62. תקנות שירותי תיירות (משרדים לתיור), התשמ''א-1981

  63. חוק היטל על נסיעה לחוץ לארץ (ביטול), התשנ"ב-1992

  64. ביטול טיול לחו"ל עקב בעיה בלב - ביטוח ויזה כ.א.ל

  65. זכאות נוסע לפיצוי בגין תקלות ושיבושים בטיול מאורגן

  66. מבחנים למתן תמיכות של משרד התיירות למוסדות ציבור

  67. תקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות), התשס''ג-2003

  68. לא הוצאה לה אשרת כניסה לסין, ולכן לא יכולה הייתה להצטרף לטיול

  69. תקנות היטל על נסיעה לחוץ לארץ (העלאת סכום ההיטל), התשמ''ז-1987

  70. תקנות שירותי תיירות (מלווי קבוצות בסיורים לחוץ לארץ), התש''ן-1990

  71. תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי - חיקוקי תיירות), התשס''ה-2004

  72. תקנות שירותי תיירות (מלווי קבוצות בסיורים לחוץ לארץ) (ביטול), התשנ''ז-1997

  73. חוק הרשות לפיתוח ולקידום התרבות, התיירות וקשרי החוץ של ירושלים, התשס"ו-2005

  74. תקנות שירותי תיירות (מלווי קבוצות בסיורים לחוץ לארץ) (הוראת שעה), התשנ''ב-1991

  75. צו לעידוד השקעות הון (קביעת תחומי אזורים מיוחדים לענין מפעלי תיירות), התשס"ז-2007

  76. צו לעידוד השקעות הון (קביעת תחומי אזורים מיוחדים לענין מפעלי תיירות), התשס"ג-2002

  77. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון