ביטול חוזה יחידת נופש באילת

להלן פסק דין בנושא ביטול עסקה (חוזה) יחידת נופש באילת: פסק דין התובעים רכשו מהנתבעת 1 (להלן: "החברה"), שהיא חברה העוסקת במתן שירותי נופש, זכות לקבלת שרות נופש של שבוע בשנה בקלאב הוטל אילת בשבוע השלישי בחודש ינואר שבכל שנה, וזאת לפי חוזה לשירותי נופש מספר 82644/6 מיום 14.5.94 (להלן: "החוזה"). התובעים שילמו לחברה תמורת הזכות לשירותי הנופש סכום של 28,650 ₪ שהיה שווה ב - 14.5.94 לסך של 10,000 דולר וכן התחייבו לפי החוזה לשלם לנתבעות בכל שנה "דמי אחזקה", בין שינצלו את הזכות לשירותי הנופש ובין אם לאו. לטענת התובעים, דמי האחזקה היו כ-600 ₪ לשנה בתחילה ועלו בערך פי שלושה לשנה בשנת 2003, כאשר לטענת התובעים בשנת 2006 היה סכום דמי האחזקה 2,031 ₪. את התשלומים של דמי האחזקה שילמו התובעים לנתבעת 2, שמנהלת את אתרי החברה ואת ההתחשבנות שלה מול הלקוחות (להלן: "חברת הניהול"). בסוף שנת 2002 הודיעו התובעים לנתבעות שברצונם להפסיק את החוזה ובשנת 2003 לא השתמשו בזכותם לשרותי נופש ולא שילמו דמי אחזקה לאותה שנה. הנתבעות סירבו להפסיק את החוזה. בשנת 2004 שילמו התובעים דמי אחזקה, למרות שלא השתמשו בזכות לקבלת שרותי הנופש. התובעים שוב פנו לנתבעים בשנת 2004 וביקשו להביא את החוזה לסיומו תוך שהם מוכנים לוותר על החזרת 10,000 הדולר ששילמו בתחילה, אולם החברה לא הסכימה לסיום החוזה. בשנים 2005 ו - 2006 לא שילמו התובעים את דמי האחזקה ולא השתמשו ביחידת הנופש. התובעים טוענים כי: החוזה נוסח באופן לא הגון וחסר תום לב, כאשר הוא חוזה אחיד ומקפח בכך שאינו מאפשר לתובעים לסיים את החוזה (סעיף 3 לכתב התביעה). כי החוזה הגיע לסיומו ו/או בוטל בסוף 2002 ולחילופין בסוף 2004. כי התובעים אינם חייבים לשלם לנתבעות דמי אחזקה בשנים 2005 ו - 2006. בנוסף התובעים תובעים את הנתבעות לשלם להם סך כולל של 59,558.75 ₪, שהם החזר התשלום החד פעמי בגין הזכות לקבלת שרותי נופש (10,000 דולר ששולמו), וכן הוצאות ופיצוי בגין עוגמת נפש. הנתבעות טענו בכתב ההגנה כי זכות הנופש נרכשה למשך כל תקופת החוזה כאשר על פי החוזה הזכות היא עד שנת 2029 כמפורט בסעיף 2 לחוזה. עוד טענו הנתבעות כי התובעים זכאים להעביר את זכויותיהם לפי החוזה לצד שלישי בדרך שימצאו לנכון (בתמורה או שלא בתמורה). הנתבעות טוענות עוד כי דמי האחזקה מאז הפעלת המלון לא היו מעולם סך של 600 ₪ בלבד אלא דמי האחזקה הראשונים עמדו על סך 1,756 ₪ החל משנת 1997 שאז נפתח המלון. ראיות 5. התובעים הגישו תצהיר של כל אחד מהם ואילו הנתבעים העידו את מר משה בידה שהוא מנכ"ל החברה. טענות התובעים 6. התובעים טוענים כי החוזה הוא חוזה אחיד כמשמעותו בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן: "החוק"). החוזה לא אושר על ידי בית הדין לחוזים אחידים לפי סעיף 12 לחוק. בחוזה לא נאמר דבר באשר לאפשרות של התובעים להביא לסיומו של החוזה בדרך כלשהי ולהפסיק את קבלת שרותי הנופש בדרך כלשהי, למעט על ידי מכירת הזכות לצד שלישי. בחוזה גם לא נכתב שאין לתובעים זכות להפסיק את קבלת שרותי הנופש. 7. מעדות מנכ"ל החברה עולה כי יש לפרש את החוזה כך שאין למתקשרים זכות להפסיק את קבלת שירותי הנופש עד שנת 2029 וזאת בהסתמך על המבוא לחוזה שבו כתוב שיש לחברה זכות חכירה עד שנת 2029. התובעים מבקשים כי החוזה יפורש כך שלמתקשר הזכות לנופש בכל שנה עד 2029 ובלבד שלא יביא את החוזה לסיומו קודם לכן. לטענתם, במקרה זה יש לפרש את החוזה כנגד המנסח שהיא החברה. 8. התובעים טוענים עוד כי עלו לארץ בשנת 1991 כאשר לא ידעו עברית. ובשנת 1994, ארבע שנים בלבד לאחר עלייתם, כאשר השפה העברית עדיין לא שלטת בפיהם הוחתמו על החוזה. לטענתם אילו הוסבר להם שהם חותמים על חוזה שהם חייבים להמשיך לנפוש עד שנת 2029 לא היו חותמים על החוזה. עוד הם טוענים כי הוסבר להם שדמי האחזקה לא יהיו יותר מ - 200 דולר לשנה, שהיו אז 600 ₪. 9. התובעים מפנים לתיק אזרחי (תל-אביב) 938/01 של כבוד השופטת גרוסמן שקבעה כי חברה המשווקת יחידות נופש בספרד צריכה להשיב לתובעים את סכום העסקה מאחר ואילו היו מסבירים לתובעים את תנאי תשלום דמי האחזקה לא היה נכרת החוזה. התובעים טוענים כי כך ראוי לעשות גם בענין זה משום שלא גולה לתובעים שהם קשורים בחוזה לכ"כ הרבה שנים. 10. התובעים טוענים כי מדובר בחוזה עם תנאי מקפח משום שהוא מחייב את הלקוח להתקשר עם החברה לתקופה של 35 שנים לפחות כאשר אם תהיה הארכה של החכירה כי אז מדובר בתקופה נוספת של עשרות שנים וזאת ללא אפשרות להפסיק את אספקת השרות בשום תנאי. הואיל והתנאי הוא תנאי מקפח, הרי שהחוזה צריך להיות חוזה בטל בהיותו סותר את תקנת הציבור. גם על פי סעיף 19 לחוק נקבע כי אם התנאי הוא מקפח יש לבטל את התנאי או לשנות אותו במידה הנדרשת כדי לבטל את הקיפוח. 11. התובעים טוענים עוד כי ביטלו את החוזה כדין ולכן הם צודקים בכך שאינם מחויבים לשלם את דמי האחזקה בשנים 2005 ו - 2006. טענות הנתבעות 12. הנתבעות טוענות כי הזכות שרכשו התובעים אינה זכות של מתן שרותי נופש אלא רכישת זכות נופש שעונה על הגדרת נכס על פי חוק הגנת הצרכן תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"). לטענת הנתבעות מדובר בזכות נופש בשיטת הטיים שרינג ולא שרותי נופש. 13. הנתבעות טוענות כי התובעים אינם קשורים לנתבעות ללא הגבלת זמן אלא רק עד שנת 2029 משום שלגבי תקופת הארכה של החכירה השיב מנכ"ל החברה בחקירתו הנגדית, כי הוא רואה בכך אופציה שתהיה לתובעים להאריך או שלא להאריך. 14. הנתבעות טוענות כי גם הן אינן זכאיות לבטל את החוזה אלא רק אם הצד השני מפר את החוזה. הנתבעות טוענות כי הזכות להעביר את הזכויות על פי החוזה לצד ג' היא התשובה לטענת התובעים כי הם אינם יכולים להשתחרר מן החוזה. 15. הנתבעות טוענות כי התובעים שינו את גירסאותיהם בעניין דמי האחזקה ובעניין התשלום בגין דמי האחזקה. עוד הן טוענות כי אין הוכחה לכך שהתובעים לא ידעו עברית בעת החתימה על החוזה וכי הטענה כי החוזה הוא חוזה מקפח מהווה שינוי חזית משום שבאה לראשונה בסיכומי התובעים וממילא היא איננה רלוונטית והיא טענה סתמית שאין לה בסיס. 16. הנתבעות טענו להתיישנות משום שהחוזה נחתם ביום 14.5.94 והתביעה הוגשה למעלה מ-12 שנים מאז חתימת החוזה. לעניין ההתיישנות התובעים טענו כי עילת התביעה קמה רק בשנת 2002 משום שרק אז התברר לתובעים שהנתבעות מפרשות את החוזה כחוזה שאינו מאפשר להם לבטל אותו. דיון והכרעה 17. החוזה בחלקיו הרלוונטיים לתיק זה קובע כך: "הואיל והחברה הינה בעלת הזכויות עד לשנת 2029 (להלן: "תקופת החכירה הקיימת") בחלקה... באילת... ואשר עליה יבנה על ידי החברה או מטעמה אתר נופש במסגרת פרוייקט נופש כולל (להלן: "פרוייקט הנופש") והידוע בשם "אילת קלאב הוטל"... והואיל והחברה מוכנה להעניק לרוכש זכות נופש בשבוע מסוים, שהגדרתה בסעיף 2 להלן באחת מיחידות הנופש של החברה המצויות באתר הנופש. והואיל והרוכש מוכן לרכוש את זכות זאת: לפיכך הוסכם בין הצדדים כדלקמן: ... 2. "השימוש בזכות הנופש" - הרוכש רוכש בזה זכות נופש שמשמעה זכות שימוש באחת מיחידות הנופש שבאתר הנופש (כמוגדר בסעיף 5 להלן) כפי שתקבע על ידי החברה מפעם לפעם. לחברה זכות להקנות את זכות הנופש גם בחלקים אחרים של פרוייקט הנופש... זכות הנופש תהיה במשך שבוע כל שנה ועד 2029. החברה תפעל להארכת תקופת החכירה של אתר הנופש ובמקרה של הארכה, תוארך גם זכות הנופש עד תום תקופת החכירה המוארכת. זכות הנופש והיקף השירותים כפופים לתנאי התקנון של אתר הנופש כפי שיהיו מדי פעם בפעם...". 18. בסעיף 5 לחוזה אשר כותרתו "החלפת זכויות הרוכש" קובע סעיף 5.1 כי הרוכש יהיה זכאי להעביר את זכויותיו לפי חוזה זה לכל אדם או גוף משפטי זולתו, לאחר קבלת הסכמת החברה בכתב. בסעיף 5.2 נקבע כי החברה תיתן הסכמתה להעברה, ובלבד שהרוכש שילם כל התמורה המגיעה ממנו, מילא אחר חיוביו על פי חוזה זה, ומקבל העברה ממנו יקבל על עצמו את חיובי הרוכש על פי חוזה זה ובסעיף 5.3 נקבע כי החברה רשאית לדרוש מהמעביר דמי טיפול בסך השווה ל-2 אחוזים ממחיר זכות הנופש. 19. סעיף 7 אשר כותרתו "דמי אחזקה שנתיים" קובע את התנאים לתשלום דמי האחזקה וכן קובע כי החברה זכאית לבטל את החוזה אם לא ישלם הרוכש דמי אחזקה במשך 5 שנים, כאשר "כל הסכומים ששולמו על ידי הרוכש לחברה עבור רכישת זכות הנופש על פי חוזה זה יחשבו כפיצוי מוסכם מראש בגין הפרת החוזה על ידי הרוכש" (סעיף 7.10). 20. במקרה הנדון המדובר בחוזה ארוך טווח אשר נחתם בין התובעים לחברה. על פי תנאי החוזה משנת 1994 זכות הנופש היא במשך שבוע כל שנה ועד לשנת 2029 כאשר החברה תפעל להארכת תקופת החכירה של אתר הנופש ובמקרה של הארכה תוארך גם זכות הנופש עד תום תקופת החכירה המוארכת. משמע בשלב הראשון החוזה חל על תקופה של 35 שנים ולאחר מכן קיימת אופציה להאריך את החוזה לתקופה לא קצובה בזמן ועד לתום תקופת החכירה המוארכת של החברה. 21. נראה כי בנסיבות חתימת חוזה זה יש לקבל את טענת התובעים כי בשל היותם עולים חדשים בתקופת החתימה על החוזה התקשו יותר מהאדם הסביר להבין את השפה המשפטית שבחוזה, וכי לו היה מוסבר להם כי מדובר בחוזה ל- 35 שנים לפחות, ללא אפשרות להפסקתו, כפי שמפרשת החברה את החוזה, כי אז לא היו חותמים על החוזה. יש להבהיר כי השאלה בדבר הדרך להפסקת החוזה על ידי הרוכשים אינה מוזכרת בשום מקום בחוזה (נושא שהדיון בו יורחב בהמשך) ולכן הכלל שאדם יודע על מה הוא חותם אינו חל, כאשר אין סעיף מפורש בנושא. אני מקבלת את גרסת התובעים כי נושא זה לא נאמר ולא הוסבר להם לפני חתימתם על החוזה וככל אדם סביר, לו היה מוסבר להם שמדובר בחוזה ארוך טווח, שהדרך היחידה ליציאה ממנו היא על ידי מכירת הזכויות לאחר ולא ניתן לסיימו באמצעות ביטול החוזה, כי אז לא היו חותמים על החוזה. 22. בנוסף, מעיון בחוזה עצמו ובנספח ב' לחוזה עולה, כי לאחר תשלום התמורה על פי החוזה, תוקנה זכות הנופש לרוכש רק עם תשלום דמי האחזקה השנתיים (סעיף 2 לנספח ב' לחוזה), כאשר סעיף 7.8 לנספח לחוזה קובע כי הרוכש חייב לשלם דמי האחזקה השנתיים במועדם גם אם לא ישתמש בזכות הנופש שלו; סעיף 7.9 לנספח לחוזה קובע כי תשלום דמי האחזקה השנתיים במועדם הוא תנאי מוקדם לשימוש הרוכש בזכות הנופש שלו, וכי אם לא ישלם את דמי האחזקה השנתיים במועד הקבוע יחויב בריבית פיגורים וכן תהיה החברה רשאית לשלול את זכותו ביחידת הנופש ולהעבירה לאחרים, ולא תהיה לרוכש כל טענה בגין ניצול זכות הנופש שלו; סעיף 7.10 לחוזה קובע כי אם לא שילם הרוכש דמי אחזקה במשך 5 שנים החברה תהא זכאית לראות את החוזה כבטל וכל הסכומים ששולמו על ידי הרוכש לחברה עבור רכישת זכות הנופש על פי החוזה יחשבו כפיצוי מוסכם מראש בגין הפרת החוזה על ידי הרוכש. לעומת זאת אין בחוזה כל סעיף המאפשר לרוכש לבטל את החוזה בשום תנאי. זכות ביטול החוזה שמורה לחברה בלבד. 23. כאמור, מעיון בחוזה עולה כי הוא אינו מציין את אופן ביטולו, פיצוי מוסכם או כל דרך אחרת להפסקת החוזה על ידי התובעים, וכפי שצוין לעיל נקבעה בו רק האפשרות לחברה לבטל את זכויות רוכש יחידת הנופש היה ולא שילם את דמי האחזקה (וכן לביטול על ידי החברה במקרה בו לא שולם סכום התמורה, דבר אשר אינו רלוונטי למקרה הנדון). 24. במקרה זה, היות והתובעים כבר שילמו את מלוא התמורה עבור רכישת יחידת הנופש, הרי שעל פי תנאי החוזה עליהם לשלם עבור "הזכות" של השימוש ביחידת הנופש את דמי האחזקה, שהם העלות השנתית לחברה עבור תחזוקת יחידת הנופש עבור רוכשי היחידה. החוזה אינו מציין מה קורה במקרה בו רוכש היחידה אינו מעוניין עוד להשתמש ביחידה, דבר אשר יכול לנבוע ממצבים שונים כגון : במקרה בו הרוכש אינו מעוניין להמשיך ולהחזיק ביחידת הנופש בשל רמת שירות שאינה משביעת רצון; במקרה בו הרוכש הוא אדם מבוגר או חולה ואינו יכול עוד להשתמש ביחידת הנופש; במקרה בו הנתבעת העלתה את מחירי דמי האחזקה בצורה כה משמעותית עד שהרוכש אינו יכול לעמוד במחיר דמי האחזקה והוא אף אינו מצליח למכור את זכותו ביחידת הנופש לאחר. בעניין זה החוזה שותק. 25. אין ספק כי החוזה שנחתם בין הצדדים הוא בבחינת חוזה אחיד, וסעיפים שונים בו הם בחזקת תנאים מקפחים כאמור בסעיף 4 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982. במקרה הנדון המדובר, בין היתר, בחוזה לאספקת שירות לתקופה ארוכה ללא קביעת סעיף המאפשר את הפסקת החוזה על ידי הרוכשים, דבר המהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד על פי החזקה הקבוע בסעיף 4 (5) לחוק החוזים האחידים : "תנאי המחייב את הלקוח באופן בלתי סביר להיזקק לספק או לאדם אחר, או המגביל בדרך אחרת את חופש הלקוח להתקשר או לא להתקשר עם אדם אחר". 26. לעניין חוזה ארוך טווח כתנאי מקפח בחוזה אחיד, ראו את ספרן של ורדה לוסטהויז וטנה שפניץ, חוזים אחידים, נבו הוצאה לאור, תשנ"ד- 1994, בעמוד 259 שם מציינות הכותבות כדלקמן: "חוזה מתמשך שונה באופן מהותי מחוזה למכירה חד פעמית של נכס או מחוזה למתן שירות חד -פעמי. באלה האחרונים, אם הלקוח אינו שבע רצון מן הממכר או מדרך השירות, הוא יכול לפנות בעתיד לספק אחר. לעומת זאת, כאשר מדובר בחוזה מתמשך לאספקת נכס או למתן שירות, הלקוח רשאי להתקשר עם ספק אחר רק אם הקדים וביטל את החוזה מחמת הפרתו על ידי הספק או אם תמה תקופת החוזה. מטיבו וטבעו של חוזה מתמשך לתקופה ארוכה, שהוא מגביל את חופש ההתקשרות. כאשר אין בצידה סייג, הגבלה כזו עלולה להיות מקפחת: אם אופן ביצועו של החוזה על ידי הספק לא יעמוד בציפיות של הלקוח, הוא לא יוכל לבטל את החוזה ולהתקשר עם ספק אחר כל עוד אופן הביצוע- הכושל, לדעת הלקוח - אינו עולה כדי הפרה". 27. וראו לעניין זה גם ספרה של אורנה דויטש, מעמד הצרכן במשפט, נבו הוצאה לאור, תשס"ג- 2002, בעמוד 459 : "בחוזים נמשכים קיימת תלות מיוחדת של הצרכן בעוסק ביחס לנושאים אשר קשה לכמת אותם ולהעריך את משמעותם, כגון טיב השירות, מידת המקצועיות של נותן השירות, מידת ההשתדלות שלו בקיום חיוביו וכיוצא באלה. הדרך האפקטיבית ביותר שבה יכול הצרכן להבטיח את האינטרסים שלו היא באמצעות הפוטנציאל שלו "להצביע ברגליים" ולפנות לשירותיו של עוסק מתחרה. כאשר החוזה עם העוסק כובל את הצרכן לאותו עוסק למשך תקופה ארוכה, תוך שלילת יכולתו המעשית של הצרכן להתקשר עם עוסק מתחרה, אובד בכך הסעד המעשי ביותר של הצרכן, שכן אובדת "יכולת ההרתעה" שלו. כושר ההרתעה המובהק שבידי הצרכן מתבטא בהימנעותו מלהמשיך ולהיות לקוח של אותו עוסק. נכונות של הדין להתערב במקרים אלה תבטיח את היעד הציבורי של חופש התחרות: הבטחת האיכות והמחיר של השירות לצרכן. היא תצביע על התובנה שלפיה הדרך הטובה ביותר להגן על ההגינות של העוסקים כלפי הצרכנים היא באמצעות קיומה של תחרות חופשית אמיתית. ואמנם, מצב של כבילת הצרכן לתקופת קשר ארוכה יש בו משום קיפוח על פי חוק החוזים". 28. בהמשך תחת הפרק העוסק בתמורה הכספית ושינוי המחיר מציינות הכותבות המלומדות, לוסטהויז ושפניץ, כי כאשר זכותו של ספק לשנות את המחיר מאוזנת בזכותו של הלקוח לבטל את החוזה, ניתן מבחינה משפטית לראות את החוזה כאילו נעשה לתקופה קצרה וחידושו נערך במקביל לשינוי המחיר, ואם הלקוח אינו רוצה בהתקשרות במחיר שונה אין הוא חייב להתקשר ובמקרה כזה הוא רשאי לבטל ההתקשרות (עמוד 323 פסקה 340). במקרה שבפני, המדובר בחוזה ארוך טווח וניתן לומר כי בנסיבות ובפרשנות מסוימת אף בחוזה לתקופה בלתי קצובה, כאשר לנתבעת ישנה האפשרות להעלות המחיר מבלי שניתנה לתובעים האפשרות להחליט על הפסקת ההתקשרות, דבר אשר וודאי מהווה תניה מקפחת הפוגעת ברוכשי יחידות הנופש. 29. בספרן מביאות לוסטהויז ושפניץ מקרים בהם החליט בית המשפט לבטל סעיפים אשר כבלו צד לחוזה לתקופה קצובה של שנים שהייתה קצרה בהרבה ממספר השנים בהן עוסק החוזה נשוא התביעה. כך למשל קבע בית המשפט בתח"א 1/86 היועץ המשפטי לממשלה נ' חברת בית יהונתן, כי החוזה של חברת בית יהונתן למתן שירותי תחזוקה בבניין לקליניקות רפואיות לתקופה של 7 שנים, אשר יתחדש אוטומטית ל- 7 שנים נוספות אם לא הודיעו הדיירים כי אינם מעוניינים בחידושו, הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד וכי יש לקצר את תקופת ההתקשרות לחמש שנים, כאשר הוא מנמק זאת כך: "לצורך תקופת סבירותה של תקופת החוזה הנדון יש להתחשב גם במטרת החוזה ומהותו". 30. בנוסף התערב בית המשפט בחוזה בין חברת מעליות לדיירים וקבע כי תקופת התקשרות למשך 5 שנים עם התחדשות אוטומטית כל פעם לשנה נוספת הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד וזאת לאור חזקת הקיפוח בסעיף 4(5) לחוק החוזים האחידים. ראו תח"א 8/89 הרשות להגנת הצרכן נ' מעליות טל. בהתייחס לחוזים לתקופה ממושכת אשר בהם לא צוינה תקופה, מציינות לוסטהויז ושפניץ בספרן כי במקרים כאלה ההלכה היא שכל צד זכאי לסיים את החוזה בהודעה לצד השני שתינתן זמן סביר מראש (עמוד 264 פסקה 279). 31. אין ספק כי במקרה דנן העוסק בחוזה למתן שירותי מלונאות לתקופה ממושכת של 35 שנים ולאחר מכן תקופה נוספת לא מוגבלת בזמן, כאשר הנתבעות הן השולטות במחיר דמי האחזקה כמו גם בטיב השירות אשר ניתן על ידן ביחידת הנופש, ללא מתן אפשרות הפסקת השירות בהשתנות הנסיבות המפורטות לעיל הינו סעיף המגביל את זכויות הלקוחות באופן בלתי סביר, ומהווה תנאי מקפח כמשמעותו בסעיף 4(5) לחוק החוזים האחידים. 32. טענת הנתבעות כי החוזה הינו חוזה לרכישת "נכס" ולא חוזה שירות בהתבסס על פרשנותן לסעיף 14 לחוק הגנת הצרכן (ראו סעיף 13 לסיכומי הנתבעות) אינה מתקבלת על דעתי. צודקים התובעים בטענתם כי בסעיף 14 לחוק הגנת הצרכן מוגדרת "יחידת נופש" כ"זכות, בין קניינית ובין שאינה קניינית המקנה לבעליה זכות שימוש לסירוגין בחדר או בדירת מגורים...". אציין, כי יחידת המגורים אינה קבועה ויכולה להשתנות משנה לשנה ואף ממלון למלון ולתובעים אין כל בעלות ביחידה ספציפית אלא רק זכות לשימוש לצרכי נופש שבוע בשנה ביחידה כלשהי בלתי מוגדרת. לכן מדובר בחוזה לאספקת שירות של שרותי נופש. 33. מכאן, כי עסקינן בחוזה מתמשך למתן שירות, אשר יש צורך לקבוע בו מנגנון להתאמת הוראותיו לשינוי נסיבות במהלך תקופתו, דבר אשר לא נעשה במקרה הנדון. אין זה סביר כי לקוח ימשיך לשלם לעיתים במשך שנים רבות עבור דמי אחזקה מבלי שהוא מעוניין להמשיך ולקבל את שירותיה של הנתבעת, כפי שעולה מהחוזה בין התובעים לחברה. לכן מדובר בתנאי בחוזה אחיד שהוא תנאי מקפח, בכך שרק לנתבעות יש את הזכות לבטל את החוזה ואין זכות שכזו לתובעים. 34. לחילופין יש לקבל את פרשנות התובעים כי החוזה יפורש כך שלמתקשר הזכות לנופש בכל שנה עד 2029 ובלבד שלא יביא את החוזה לסיומו קודם לכן בהודעה בכתב לנתבעות. 35. עוד אציין בשולי הדברים כי במקרה הנדון נוקט החוזה בהתייחס ליחידת הנופש במונח "זכות", להבדיל מחובה , ראו סעיף 2 לנספח לחוזה "השימוש בזכות הנופש". דבר אשר יש לסברתי כדי לחזק את האמור לעיל לפיו רשאי המשתמש ביחידת הנופש להחליט כי הוא אינו משלם את דמי האחזקה (בשונה מנושא התמורה אשר לא נדון בפני) ולוותר על הזכות לנופש ביחידה אותה רכש מהחברה, כאשר מנגד לחברה אין את החובה לחייבו להשתמש באותה יחידת נופש וכפועל יוצא מכך להמשיך ולחייבו לשלם עליה. 36. הנתבעות גם העלו טענת התיישנות בטענה שהחוזה נחתם בשנת 1994 והתובעים הגישו את תביעתם בשנת 2006. גם לעניין זה אני מקבלת את טענת התובעים, שעילת התביעה נודעה להם רק כאשר ביקשו לבטל את החוזה והתברר להם כי הנתבעות מפרשות את החוזה כבלתי ניתן לביטול על ידי התובעים. דבר זה נודע לתובעים רק בשנת 2002 עת פנו לנתבעות בבקשה לסיים את החוזה. נזכיר כי אין כל הוראה בחוזה באשר לזכויות התובעים להביא לסיום החוזה ולכן הפסיקה שהביאו הנתבעות בעניין זה אינה רלוונטית. לעניין זה אני מקבלת במלואה את תצהירה של התובעת שמצהירה על פנייתה זו בסעיף 1 לתצהירה. מכאן שפניית התובעים לבית המשפט הייתה 4 שנים לאחר שהתבררה להם עילת התביעה ולכן טרם חלפה תקופת ההתיישנות במועד הגשת התביעה. 37. לפיכך אני מקבלת את תביעת התובעים לביטול החוזה וקובעת כי התובעים רשאים לבטל את החוזה עם החברה ולהפסיק לשלם לה עבור יחידת הנופש, כאשר יחידת הנופש תושב לחזקתה של החברה. 38. אשר לתביעתם של התובעים להחזר הסכום הראשוני ששילמו עם חתימתם על החוזה, הרי שאני מוצאת כי החוזה קובע כי הוא מהווה פיצוי מוסכם בין הצדדים במקרה של ביטול החוזה בשל הפרתו על ידי התובעים ולכן אני קובעת כי זהו הפיצוי הראוי על ביטול החוזה בשלב זה של החוזה, דהיינו כ- 10 שנים לאחר תחילתו (2004). לפיכך אין להשיב לתובעים את הסכום הראשוני ששולם בסך 10,000$. כמו כן איני מוצאת לנכון לפסוק בנסיבות אלה עוגמת נפש. סוף דבר 39. אני קובעת כי החוזה בין התובעים לנתבעת 1 בא לידי סיומו בשנת 2004. 40. הנתבעות ישלמו לתובעים הוצאות בסך של 2,500 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.חוזהנופשביטול חוזהביטול עסקה (יחידות נופש)