להלן פסק דין בנושא תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום ארנונה: פסק דין מונחת בפני תביעה כספית לתשלום חיובי ארנונה על סך 97,688 ₪. התביעה הוגשה על ידי עיריית תל אביב (להלן:"התובעת") בהליך של סדר דין מקוצר, כנגד חברת שרל מוצרי חשמל בע"מ (להלן:"נתבעת 1") וכנגד מר שמואל דיאמנט (להלן:"נתבע 2"), ובמיום 29.5.06 ניתנה רשות להתגונן לנתבעת מס' 1. נתבע מס' 2 הוסף כנתבע נוסף ביום 16.8.05. טענות התובעת : התובעת הינה רשות מקומית המוסמכת להטיל ארנונה על מחזיקי נכסים בתחום שיפוטה. לטענתה, נתבעת 1 - היתה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה "המחזיקה" בנכס כמשמעו בסעיף 1 לפקודת העיריות - נכס אשר מיקומו ברחוב נחלת בנימין 130, 132 . טוענת התובעת, כי הנתבעת 1 בהיותה מחזיקה של הנכס, בתחומה של התובעת, חייבת בתשלום לתובעת על פי דין בגין חיוב ארנונה וכדלקמן : יתרת ארנונה עד לשנת 2003 בסך 92,128 ש"ח , ויתרת מים עד לשנת 2003 בסך 3,968 ש"ח ואגרות שונות בסך 1,592 ש"ח ובסה"כ את סכום התביעה. מוסיפה התובעת וטוענת, כי נתבע 2 הינו מנהלה של הנתבעת 1 ומאחר וקיבל לידיו באופן אישי כספים אשר שייכים לנתבעת 1 בגין פינויה מהנכס הרי שהנתבע 2 מחויב לשאת באופן אישי בחובות הנתבעת 1. טענות הנתבעים: לטענת הנתבעים, בתחילת שנת 1997 השיבו את החזקה במחסן ברחוב נחלת בנימין 132 לבעליו הגברת שלוסברג, ונכון ליום השבת החזקה לבעליו שולם במלואו חשבון הארנונה במושכר. טוענים הנתבעים, כי ספרי העירייה אינם משקפים נכונה את סכומי החוב העדכניים. לטענתם, במספר הזדמנויות שונות קבעה העירייה יתרות חובה שונות לאותו מועד ועל כן, אין לראות בספרי העירייה ראיה כלשהי לקיומו של חוב כלשהו. לטענתם, ביום 14.6.99, פנו לתובעת במכתב המגולל את נסיבות השבת החזקה במחסן לבעלים עוד בתחילת שנת 1997. יחד עם זאת, טוען הנתבע 2, כי מעולם לא החזיק באחד מהנכסים להם מפנה התובעת בתביעתה. משכך, לא קיימת יריבות בינו לבין התובעת. זאת ועוד, בשנת 2001 עפ"י הסכם פשרה קיבלה הנתבעת סך של 203,000 ש"ח, סכום זה שימש את הנתבעת לצורך פירעון חלק מחובותיה לנושים שונים ובכלל זה חובות לתובעת. על כן, לא מובנות טענות התובעת כלפי הנתבע 2 . סבורני שהמחלוקת בין הצדדים היא בעיקרה מחלוקת משפטית,כפי שיפורט להלן בפסק הדין. דיון כמפורט בתדפיסי מצב החשבון של התובעת, חבה נתבעת 1 סך של 97,688 ₪ בעבור שלושה נכסים הרשומים תחת שמה בפנקסי התובעת. מששמעתי את עדויות הצדדים וקראתי את סיכומיהם הנני בדעה כי דין התביעה כנגד נתבעת 1 להתקבל, ואין מקום ליתן לה רשות להתגונן. הנתבעת 1 היתה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה "המחזיקה" בנכסים נשוא התביעה - כמשמעותו בסעיף 1 לפקודת העיריות. במידה והייתה קיימת ( במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה ) לנתבעת 1 השגה כל שהיא בנוגע לחיובים הנדונים שומה היה עליה להגיש השגה בנדון והכל ולפי הוראות החוק. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 קובע כדלקמן: (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו. (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות. (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה. בנוסף, קובע סעיף 6 לאותו חוק: (א) הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת ערר. (ב) על החלטת ועדת ערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער לפני בית משפט לענינים מינהליים; הערעור יוגש תוך שלושים יום מיום מסירת ההחלטה למערער. משמע, חוק הערר מתווה את ההליכים למיצוי זכויות הנישומים בנוגע לחיובי ארנונה ואין כל מקום לדון בתביעה במסגרת ערכאות המשפט הרגילות, בטרם מיצה אדם את זכויותיו על-פי חוק זה. (וראה לעניין זה ע"א 739/89 אהרון מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769: "טענות אשר ניתן להעלות בהשגה, אין לעוררן בהתגוננות מפני תביעת העירייה לתשלום הארנונה. אחרת תימצא מסוכלת מטרת החוק לקבוע דרך מסויימת להשיג על החלטות העירייה בנוגע לחיוב בארנונה". (וכן: בר"ע 2676/03 (ת"א) עיריית אור יהודה נ' הגרעין בע"מ, דינים מחוזי, כרך לה(2) 419, ה"פ 11/93 עיריית אשדוד נ' מפעלי רכב אשדוד בע"מ, דינים מחוזי, כרך א, 895). ידוע, כי אין להיעתר להליכים הבאים לעקוף את הדרך בה קבע המחוקק כי יש לילך בה. (בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1), 793). לפיכך, משנקבעה בחוק דרך מיוחדת להשגה ולערר, יש ללכת בדרך זו ואין להיזקק עוד להליכי תביעה רגילים, שכן "הסדרים מיוחדים אלה הם ממצים וחוסמים את דרכי התקיפה הכלליות, להן נזקקו נישומים עובר לקביעת ההסדר המיוחד" (ראה : ע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד מו(4), בעמ' 779-780, ע"א 2425/99 עיריית רעננה ואח' נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481). בהליך שלפני, מנסה הנתבעת 1 להעלות טענות הגנה בנוגע לחוב נשוא התביעה וזהות המחזיק בנכס. המקום להעלות טענות אלו היה בהגשת השגה ולאחר מכן בביצוע הליך בועדת הערר במועד בו נדרשה לתשלום . מעיון בנספחי בקשת רשות להתגונן ומיתר המסמכים שהוגשו למד אני, כי דרישות התשלום היו ידועות לנתבעת 1 ב"זמן אמת" והיא אף היתה מודעת לזכויותיה אך מסיבותיה היא לא דאגה להסדרת התשלום או לתקיפתו במסגרת שהתווה החוק. משכך מצאתי, כי על הנתבעת 1 לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה. באשר לנתבע 2 - טוענת התובעת כי הנתבע 2 קיבל לידיו באופן אישי כספים בסך 200,000 ₪ אשר שייכים לנתבעת 1 כעולה מפסק הדין שצורף לכתב תביעתה. לטענתה עילת התביעה הנטענת כנגד הנתבע 2 הנה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה ( תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב ), התשנ"ג 1992 וזו לשונו : (ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה - עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה - "חוב ארנונה סופי" - חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה - הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת - לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד; "חברה פרטית" - כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999; "בעל שליטה" - כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה. לדידי, מאחר והנתבעת 1 שכרה את המושכר בשכירות מוגנת - כעולה מפסק הדין בעניינה בת.א 35000/01 ומתוך עדות הנתבע (עמ' 10 לפרוטוקול) אין להחיל את החוק הנדון בעניינה. כמו-כן סבורני שהצדק עם ב"כ הנתבע בכל הנוגע לאי תחולה רטרואקטיבית של ס' 8 (ג) לחוק ההסדרים על חובות שנוצרו עוד לפני כניסת התיקון לתוקף. יתרה מכך, גם לגופו של עניין, על פי מסכת הראיות שהוצגו בפני פעל הנתבע 2 בתום לב כמנהל הנתבעת 1 - וזאת כאשר דרש בפרעון חובות הנתבעת 1 על ידי תשלום חובות לנושי החברה ולא נותר בידיו נכס מנכסי החברה, ולא יתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 119 א (א) לפקודת מס הכנסה. על כן, לא מצאתי לנכון ליחס את חובות החברה לנתבע 2 - גם מהטעמים הנ"ל ודין התביעה נגדו להידחות על הסף. לאור האמור לעייל, דוחה אני את התביעה כנגד נתבע 2 ומקבל את התביעה נגד הנתבעת 1. הנתבעת 1 תשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. סדר דין מקוצרארנונה