להלן פסק דין בנושא שומה מוסכמת - ערר: פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. זהו ערעור על החלטתה של ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן: החוק) שליד בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ע' קמא, מר ש' מדהלה וגב' א' אקשטיין), אשר דחתה את הערר שהגישו המערערים כנגד השומה שנקבעה בהסכמה בינם לבין המשיב. רקע 2. המערער 1 היה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 בבניין קולנוע אדיסון בירושלים. המערער 1 רכש את זכויות הבעלות תמורת סך של 2 מיליון דולר, אשר שולמו לבעלי הקרקע בשני חלקים - 1,100,000$ בתאריך 27.10.92 ו-900,000$ בתאריך 24.1.93. בהסכמי המכר נקבע כי המוכרים (בעלי הנכס) יישאו בתשלומי המס בגין שבח המקרקעין. ביום 10.9.94 מכר המערער 1 את זכויותיו במקרקעין למערערת 2 תמורת סך של 5,825,000$ וכן התחייבות של המערערת 2 לשאת בתשלום מס השבח החל על העסקה. 3. במסגרת שומה עצמית שהגישו המערערים, נתבקש על ידם ניכוי הוצאות בסך של 3,000,000 ש"ח לצורך חישוב השבח. זאת, בגין "הוצאות פינוי עצמי" של המערער 1 מהמקרקעין. המשיב סירב להתיר ניכוי זה והמערערים הגישו השגה על החלטתו וההשגה נדחתה. במסגרת ההחלטה על דחייתה של ההשגה, מתאריך 28.8.95, ציין המשיב כי בענייננו אין תחולה להוראת ביצוע 24/85 [להלן: הוראת הביצוע] - אשר העומדת בלב טענות המערערים: במקרה דנן, מדובר בנכס ששימש כבית קולנוע ודמי השכירות ששולמו הם דמי שכירות כלכליים (לא מוגנים) ולכן אין מקום להתייחס אליו כדייר מוגן הזכאי לדמי פינוי עצמיים עפ"י הוראת הביצוע הנ"ל. [הדגשה הוספה, א' ר'] 4. לאחר דחיית ההשגה, הגיעו המערערים והמשיב להסכם פשרה בתאריך 17.9.95, במסגרתו הוסף לשווי הרכישה של הנכס סכום בשקלים השווה לסך של 566,000$. בנוסף, הסכים המשיב לבטל את כל הקנסות בגין אי תשלום במועד. בהסכם נקבע: שווי רכישת מחצית הנכס בתאריך 10.9.94 כפנוי יועמד ע"ס 3589200 ש"ח שווי רכישת מחצית הנכס בתאריך 24.1.93 כפנוי יועמד ע"ס 3209000... [הדגשות הוספו, א' ר'] בתאריך 15.7.98 - כשלוש שנים לאחר הסכם הפשרה - פנו המערערים למשיב בבקשה לתיקון השומה המוסכמת, כך ששווי הדיירות המוגנת יועמד על 3 מיליון דולר. המשיב דחה את הבקשה והמערערים הביאו את המחלוקת לבית המשפט המחוזי. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט דחה במסגרת הליך מקדמי את טענותיו המקדמיות של המשיב בדבר מניעותם של המערערים מלהעלות טענות נגד השומה כיוון שנקבעה על בסיס הסכמה. הטענה נדחתה, בין היתר, מן הטעם שלא הועלתה בשלבי ההשגה. עם זאת, בית המשפט דחה את טענתם המרכזית של המערערים, לפיה טעות משפטית בהוראת ביצוע היא שהביאה אותם לחתום על הסכם הפשרה עם המשיב. זאת, כיוון שהוראת ביצוע זו כלל לא חלה בענייננו, ולא הוכחה הסתמכות כלשהי עליה. בין היתר, ציין בית המשפט כי המשיב קבע בהחלטתו מתאריך 28.8.95 כי הוראת הביצוע אינה חלה. לאור קביעות אלה, קבע בית המשפט קמא כי אין עילה לשינוי השומה שנקבעה בהסכם משנת 1995. טענות הצדדים 6. המערערים שבים וטוענים כי טעות משפטית בהוראת ביצוע היא אשר הביאה להסכם הפשרה. הוראה זו - כך נטען - אינה מעוגנת בדין ומנוגדת לעקרון של גביית מס אמת ולעקרון ודאות השומה. לטענתם, הדרך שבה פעלו הצדדים בשומה היתה כדלהלן: משווי המכירה כפנוי (5,825,000$) הופחתו שווי הרכישה כתפוס (2,000,000$) והוצאה רעיונית של דמי פינוי (566,000$). המשיבים סבורים כי דרך החישוב הנכונה היא להפחית משווי המכירה כפנוי את שווי הרכישה כפנוי, אשר עמד לטענתם על כ-5 מיליון דולר. החישוב השגוי נעשה - לטענתם - עקב יישומה של הוראת הביצוע הנ"ל. בקשתם של המשיבים היא כי בית המשפט יכריע כי יש לתקן לפי סעיף 85 בחוק את השומה שנקבעה עקב הטעות במצב המשפטי. באשר לטענתו של המשיב כי המערערים לא הסתמכו על הוראת הביצוע, עונים המערערים כי טענה זו נדרשה אך ורק בהליך המקדמי בדבר טענת המניעות ובהליך העיקרי לא נדרשה טענה זו. לכן, לשיטתם, בפני בית המשפט זה נדרשת ההכרעה רק בדבר קיומה של טעות משפטית ביסוד הוראת הביצוע. 7. המשיב סבור כי לא הוכחה ההסתמכות הנטענת על הוראת הביצוע לצורך קביעת השומה. לשיטתו, לשאלה המועלית על ידי המערערים - בדבר תוקפה המשפטי של הוראת הביצוע - אין כל רלבנטיות לענייננו, לאור היעדר הוכחה להסתמכות כאמור. כראיות להיעדר ההסתמכות מביא המשיב, בין היתר, את החלטתו בהשגה (בה סויגה תחולתה של הוראת הביצוע במקרה דנן), את הסכם השומה עצמו (בו נקבע שווי הרכישה כפנוי) וכן מסמך של בא כוחם של המערערים. המשיב מציין כי המערערים לא העידו את מי שהיו צד מטעמם להסכם ואף לא את בא כוחם - עורך הדין אמנון לורך - אשר חתום על ההסכם. בנוסף, המשיב סבור כי הסכום שנקבע בהסכם משקף את שווי זכויות הבעלות (לפי שווי רכישתן) וכן את השווי הכלכלי של זכויות ההחזקה בגין הדיירות המוגנת. דין הערעור להידחות, מן הטעמים שיפורטו להלן. ההוראה וההסכם 8. המערערים לא הרימו את נטל ההוכחה כי קביעת השומה נסמכה על הוראת הביצוע. הוכחת ההסתמכות על הוראת הביצוע היא תנאי הכרחי להוכחת הרלבנטיות של זו לענייננו. נטל הוכחת ההסתמכות על הטעות הנטענת רובץ על הטוען לאותה טעות (ראו ע"א 1736/91 אורי סגל ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין חדרה, תק-על 95(3) 1276). החלטתו של המשיב בדבר דחיית ההשגה מסייגת במפורש את תחולתה של הוראת הביצוע בענייננו. ראיה נוספת להיעדר תחולה של ההוראה מצויה בהסכם הפשרה עצמו, שבו נקבע שווי הרכישה של הנכס כפנוי, ולא ייושם המנגנון הקבוע בהוראת הביצוע. ממילא אין אנו נדרשים לבחון את תוקפה המשפטי של הוראת ביצוע זו. 9. אין ממש בטענתם של המערערים כי לא נדרשת הכרעה בבית משפט זה בשאלה אם השומה נסמכה על הוראת הביצוע, כיוון שזו "נדרשה אך ורק בהליך המקדמי בדבר טענת המניעות". בהחלטה בהליך המקדמי, נקבע כי: אין אנו דנים בשאלה אם יש מקום לתקן את השומה שיסודה בהסכם בין הצדדים אלא בשאלה אחת ויחידה והיא האם עומדת לעוררים הזכות הקבועה בחוק להגיש ערר על החלטת המנהל... מבלי להיכנס לגופו של ענין הרי שיש מקום לאפשר לעוררים להביא את טענותיהם במלואן בפני הועדה שכן הדרך לכך נפתחה בהחלטה המאפשרת להם להשיג בפני המנהל. העוררים אינם מנועים מלנסות להניח את דעתה של הועדה כי נפלה טעות משפטית בשומה שמקורה בטעות משפטית ביסוד הוראת ביצוע לפיה נוהגים במשרדי מס שבח וכי בנסיבות אלה יש מקום לדרוש את תיקון השומה. מן הדברים עולה כי בהליך המקדמי נדחתה טענתו של המשיב כי יש לדחות את הערר על הסף בשל קביעתה של השומה בהסכם. עקב דחייתה של הטענה המקדמית, נפתח הפתח בפני המערערים להגיש ערר לוועדה, ובמסגרתו להוכיח את טענתם בדבר הטעות המשפטית הנטענת העומדת בבסיס השומה. שאלת ההסתמכות על הוראת הביצוע - מקומה הנכון הוא בהליך העיקרי, כחלק מהותי מהוכחת הטענה כי השומה נקבעה עקב טעות במצב המשפטי. כך אכן התנהל ההליך. הטענה שלא היתה הסתמכות על הוראת הביצוע בקביעת השומה הועלתה על ידי המשיב בהליך העיקרי. כך אכן פסק בית המשפט קמא, אשר קיבל את עמדתו של המשיב באשר להיעדר תחולתה של ההוראה בענייננו. המערערים - גם בשלב הערעור - חוזרים ומפרטים באריכות את טענותיהם בדבר קיומה של טעות משפטית בהוראת הביצוע, אך מבלי להוכיח כי אכן הסתמכו על הוראת ביצוע זו כאשר חתמו על הסכם הפשרה. 10. בנסיבות אלה, לא קמה למערערים עילה לתיקון השומה. אשר על-כן, הערעור נדחה. המערערים ישאו בהוצאות המשפט וכן בהוצאות שכר טרחת עורך הדין של המשיב בסך של 40,000 ש"ח. המשנה-לנשיאה השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.מיסיםעררשומה