להלן פסק דין בנושא ריבית שיפוי גמלאות נפגעי תאונות דרכים: פסק דין בין בעלי הדין נפלה מחלוקת בדבר שיעור הריבית שיש להוסיף לסכום שנדרש על ידי המשיב מהמערערות. תביעת המשיב התבססה על ההסכם שנערך ביום 31.12.78 (מוצג 1 לתיק המוצגים של המשיב). הסכם זה מסדיר את מערכת היחסים שבין הצדדים בכל הנוגע לשיפוי המשיב בגין סכומים שהוא משלם כגמלאות למי שנפגעו בתאונות דרכים. על פי סעיף 6 להסכם, על המערערות (המבטחות) לשלם את תביעת המשיב תוך 60 ימים מיום קבלת הדרישה. בהמשך שונה פרק הזמן הנקוב בהסכם המקורי והועמד על 45 יום מיום משלוח הדרישה (מכתב מנכ"ל אבנר, מוצג 3 למוצגי המשיב). על פי הסעיף הנ"ל, אם לא משולמת התביעה במועד והפיגור עולה על 15 יום, כי אז על המבטחות לשלם למשיב "ריבית בגובה הריבית המכסימלית על סכום התביעה, לפי חוק פסיקת ריבית תשכ"א-1961, ועוד 20% מסכום הריבית הנ"ל". בשנת 2001 תוקן חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן - "החוק") באופן שנכללה בחוק הוראה לענין שיעור הריבית שניתן להוסיף על חוב פסוק (סעיף 5(ב) לחוק), ריבית שהוגדרה בחוק כ"ריבית פיגורים". בשנת 2003 הותקנו תקנות באשר לשיעור הריבית האמורה (תקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), תשס"ג-2003). קודם לתיקון החוק הוסדר נושא זה, של שיעור הריבית שניתן להוסיף על סכום כסף שנפסק על ידי רשות שיפוטית, בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. סעיף 10א לחוק ההוצאה לפועל, אשר הוסף לחוק זה בשנת תשמ"ט-1989, כלל לראשונה הוראת חוק בנושא "ריבית פיגורים". לאחר תיקון החוק, כאמור לעיל, נכללה הוראה זו בחוק וסעיף 10א הנ"ל בוטל. תמצית טענת המערערות היא, כי פירושו הנכון של סעיף 6 להסכם, אינו מאפשר את הוספת ריבית הפיגורים המעוגנת בהוראת סעיף 5(ב) לחוק, אלא אך ריבית מירבית שניתן להוסיף לחוב קודם להיותו חוב פסוק, כאמור בסעיף 2 לחוק, בשילוב הוראת סעיף 4 לחוק, שעניינה שיעור הריבית. המערערות מדגישות, כי במשך כל השנים שבהן נושא ריבית הפיגורים (דהיינו - הריבית שניתן להוסיף על החוב הפסוק) היה מוסדר בחוק ההוצאה לפועל, לא נדרשה ריבית זו על ידי המשיב. מצב זה לא אמור להשתנות כתוצאה מהשינוי שחל במיקומה של ההוראה החוקית בדבר ריבית הפיגורים, ולא ניתן לפרש את ההסכם באופן שהריבית הנזכרת בו תתייחס לריבית שניתן להוסיף על חוב פסוק, שהרי כלל לא מדובר בחוב שמקורו בפסק דין. זאת ועוד, על פי ההסכם ממילא מוטלת על המערערות סנקציה בדמות תוספת בשיעור 20 אחוז על סכום הריבית, בנוסף לכך שממילא מדובר ב"ריבית מכסימלית". בנסיבות אלה אותה ריבית אינה אלא הריבית שניתן להוסיף על פי הוראות סעיפים 2 ו- 4 לחוק ולא ריבית פיגורים. המשיב מעגן את עיקר טענותיו בלשון ההסכם, אשר מתייחס ל"ריבית מכסימלית" שעל פי החוק. לטענת המשיב, במצב בו תיקון החוק הביא לידי כך שהריבית המירבית המופיעה בו הינה ריבית פיגורים, הרי שזכותו מכוח ההסכם להוסיף ריבית זו על תביעתו. לשיטת המשיב, מדובר בתביעה מכוח ההסכם, והפרשנות המילולית הפשוטה שלו, כמו גם הפרשנות התכליתית של ההסכם, מחייבות קבלת הפרשנות האמורה לעיל. בהקשר זה מודגשת הכוונה ליצור סנקציה אשר תמריץ את המבטחות לשלם את התביעה במועד, כמו גם העובדה שההסכם העניק למבטחות הנחה משמעותית בשיעור השיפוי שלהן כלפי המשיב, לעומת המצב בו היו מצויות על פי הדין. עוד נטען, כי התנהגות הצדדים לאורך כל השנים מלמדת כי כל אימת שהחוק תוקן, אימצו הצדדים את התיקונים, לרבות התוספות לשיעורי הריבית. המשיב מפנה, בין היתר, לפסק דינו של השופט וינוגרד בת"א 5885/05 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס ואח' (פס"ד מיום 29.1.06, מוצג 4 למוצגי המשיב) ולהנמקות שבפסק דין זה. באותו ענין נבחנה השאלה הנדונה כאן על ידי בית משפט השלום, אשר הגיע למסקנה כי יש לקבל את עמדת המשיב, בין היתר מכיוון שמדובר בתניה בענין פיצויים מוסכמים, אשר אינה כוללת הפניה לסעיף מסוים בחוק "ומשמעותה בלשון בני אדם היא פשוטה - על המבטחות לשלם ריבית בהתאם לשיעור הגבוה ביותר הנקוב בחוק פסיקת ריבית. בתניה אין כל רמז לפרשנות לפיה ריבית על חוב פסוק אינה בכלל ריבית על פי החוק, ואין בה גם בסיס להנחה כי הצדדים התכוונו דווקא לריבית מסוג מסוים ולא מסוג אחר". השופט וינוגרד ציין גם כי הפרשנות המוצעת על ידי המערערות תביא במידה רבה לביטול הסנקציה "הכפולה" הכלולה בסעיף 6 להסכם וכי יש לזכור כי מדובר בחוזה ארוך טווח, אשר יש לפרשו בדרך שתגשים את המגמה של ההתקשרות רבת השנים שבין הצדדים. לתוצאה זהה הגיעו שופטים נוספים בבית משפט השלום בירושלים וביניהם סגן הנשיא השופט מוסק, שעל פסק דינו הוגש הערעור דנן (ת"א 7956/02, פס"ד מיום 28.11.05). פסקי הדין הנוספים כלולים בתיק המוצגים מטעם המשיב. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, מסקנתנו היא כי בדין הגיעו שופטי בית משפט השלום למסקנה אליה הגיעו. מקובל עלינו אף הניתוח המשפטי הכלול באותם פסקי דין באשר לפרשנות הלשונית והתכליתית של ההסכם אשר מוליכה למסקנה זו. אנו מתחזקים בדעתנו לנוכח העובדה כי בעת כריתת החוזה (שנת 1978), כלל לא הוסדר בחקיקה נושא ריבית הפיגורים על חוב פסוק. אילו באותה עת היה נושא זה מוסדר בחוק ההוצאה לפועל, יתכן שניתן היה להעדיף את עמדת המערערות, שהרי במצב זה ההפניה לחוק, כאשר הסוגיה מוסדרת בחוק אחר, משמעותה יכולה היתה להיות רצון שלא לאמץ שיעור ריבית זה על תביעת המשיב מכוח ההסכם. ואולם, ההוראה בנושא ריבית הפיגורים נחקקה לראשונה בשנת 1989 ובמצב זה אין משמעות לכך שהיא נכללה אז בחוק ההוצאה לפועל ולא בחוק. עתה, כאשר ראה המחוקק לשלב את ההוראה האמורה בין הוראותיו של החוק, אין אנו סבורים שהעובדה שמדובר בסוגיה שקודם לכן הוסדרה בחוק אחר או העובדה שמדובר בריבית על חוב פסוק, צריכות לשנות את התוצאה. ריבית הפיגורים שעל פי סעיף 5(ב) לחוק היא עתה "הריבית המכסימלית" הנזכרת בסעיף 6 להסכם. כך במיוחד שעה שתכליתה של ההפניה לריבית המכסימלית הינה לדרבן את המערערות (ואת יתר חברות הביטוח עימן נכרתו הסכמים דומים) להימנע מלהשהות את קיום הדרישה. תכלית זו לא רק שאינה נפגעת, אלא אף מושגת טוב יותר, על ידי החמרת הסנקציה בדרך של החלת ריבית הפיגורים תחת הריבית המכסימלית שהיתה בתוקף עד לתיקון החוק בשנת 2001. כאמור, ההסכם זיכה את המערערות ב"הנחה", לעומת המצב הקבוע בדין. זאת, בין היתר, כדי לחסוך בהתדיינויות בבית המשפט. כנגד "הנחה" זו נקבע בהסכם מנגנון שאמור להיות פשוט וסופי, על-מנת למנוע התדיינויות ומחלוקות. כחלק ממנגנון זה אפשר לראות גם את הסנקציה הקבועה בסעיף 6 בעניין שיעור הריבית במקרה של אי עמידה במועדי התשלום. במצב דברים זה, אין סיבה שלא לזכות את המשיב בריבית בשיעור המתווסף לחוב פסוק, שהרי הצדדים עצמם הסכימו להימנע מהתדיינות וראו בהסכם תחליף להתדיינות זו. לא יהיה זה ראוי לשלול מהמשיב את האפשרות לקבל ריבית פיגורים, אפשרות שקיימת למי שזכה בפסק דין, ולא עוד אלא שיהיה זה ראוי לדמות את דרישתו של המשיב, מבחינת שיעור הריבית שניתן יהיה להוסיף עליה, לדרישה הנסמכת על פסק דין. מטבעם של חוזים ארוכי טווח, שעומדים בתוקפם לאורך שנים רבות, והמפנים להוראות חוק או להגדרות משפטיות אלו ואחרות, שמדי פעם, לנוכח שינויים בחקיקה או בהלכה הפסוקה, ישתנה המאזן שבין הצדדים לאותם חוזים במהלך חיי החוזה. בעניינים אחדים יכולים אותם שינויים להיטיב עם צד מסוים ובעניינים אחרים יכולים השינויים להיטיב עם משנהו. כך, למשל, כאשר נפסקה ההלכה ברע"א 686/97 מנורה נ' עיזבון המנוח משה תמר ז"ל, פ"ד נג(5) 145, ונקבע שלמשיב אין זכות לתבוע שיפוי בגין תגמולים שהוא משלם ל"עובד עצמאי" אשר נפגע בתאונה במהלך העבודה, השתנה לרעה מצבו של המשיב, שעד לאותה פסיקה לא היה מנוע מלחזור אל חברות הביטוח בדרישה לשיפוי בגין התאונה, ומאותו שלב ואילך הוכפף למניעה שבסעיף 4(א) להסכם. שינוי זה נבע מכך שסעיף 2 להסכם מפנה, לעניין הגדרת "מעביד", להוראת סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין. משהשתנה הפירוש של אותה הוראת חוק בעקבות הלכת רע"א 686/97 הנ"ל, השתנה גם מערך הזכויות עפ"י ההסכם, וזאת באופן שהיטיב עם המבטחות. בדיוק באותו אופן, יש בשינויו של החוק בעניין שיעור הריבית המכסימלי, אליו מפנה סעיף 6 להסכם, כדי לשנות את מערך הזכויות, והפעם באופן המיטיב עם המשיב. זוהי תוצאה בלתי נמנעת, במיוחד כשמדובר בחוזים ארוכי טווח, מה גם שתוצאה זו מתיישבת, כאמור, עם פירוש לשוני ותכליתי של ההסכם. התוצאה היא שהערעור נדחה. המערערות תישאנה בהוצאות המשיב, לרבות שכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪ להיום ובתוספת מע"מ.שיפויריביתתאונת דרכים