קבלת ערעור מס על הסף

להלן החלטה בנושא קבלת ערעור מס על הסף: החלטה 1. זו החלטה בטענה מקדמית שהעלתה המערערת, לפיה יש לקבל את הערעור על הסף ולקבוע כי יש לראות את ההשגה שהגישה כאילו התקבלה, מאחר שקביעת השומות בצו לפי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן- "הפקודה") נעשתה לאחר המועד הקבוע בסעיף 152(ג) לפקודה. המערערת העלתה טענה מקדמית נוספת, לפיה יש לקבל את הערעור על הסף בשל אי מתן הזדמנות סבירה להעלות טענותיה בפני המשיב. 2. המשיב הוציא למערערת שומות בהעדר דו"ח לשנים 1997-1998, מכוח סמכותו על פי סעיף 145(ב) לפקודה. המשיב שם את המערערת לשנת המס 1997 ביום 6.7.1999, ולשנת המס 1998 ביום 21.6.2000. המערערת הגישה למשיב את הדו"ח לשנת המס 1997 ביום 28.9.2000 ואת הדו"ח לשנת המס 1998 ביום 31.10.2000. לפי סעיף 150(ב) לפקודה, הדו"חות שהגישה המערערת מהווים השגה. בהתאם לסעיף 152(ג) לפקודה, כפי נוסחו בתקופה הרלוונטית, המועד האחרון בו היה בידו של פקיד השומה להכריע בהשגה שהגישה המערערת, היה יום 31.12.03- שלוש שנים מתום שנת המס בה הוגשו הדו"חות. 3. ביום 31.12.03 שודרו ע"י המשיב צווי השומה למחשבי מס הכנסה. ביום 20.1.04 נשלחה למערערת השומה ופירוט נימוקיה. 4. המערערת טוענת כי מאחר והודעת השומה נשלחה אליה לאחר יום 31.12.03דין השגתה להתקבל, וזאת בהסתמך על החלטתי בעניין עמ"ה 7050/03, משה סמי נ' פקיד השומה (להלן- "פסק דין סמי"), שם קבעתי כי המועד בו הצווים נשלחים אל הנישום הוא הקוטע את מירוץ ההתיישנות, ולא המועד בו מפעיל פקיד השומה את שיקול דעתו ביחס לשומה. עוד טוענת המערערת, כי אף לפי הדעה כי המועד הקוטע את מירוץ ההתיישנות הוא מועד שידור צווי השומה למחשב, דין ההשגה להתקבל. זאת מאחר ולטענתה, ביום 31.12.03 שודרו ע"י המשיב למחשבי מס הכנסה אך הנימוקים לקביעת השומה, ולא נקבע על ידו המס בו חבה המערערת. המערערת מטעימה כי בסעיף 152(ב) לפקודה נאמר: "יקבע פקיד השומה את המס בצו שבכתב". המערערת מוסיפה כי המחוקק מצא לנכון לקבוע מפורשות כי על פקיד השומה לקבוע את המס, להבדיל מקביעת הכנסה. במסגרת הנימוקים, לא קבע המשיב את סכום המס בו חייבת המערערת, אלא הגדיל את הכנסתה החייבת. לגרסת המערערת, רק במועד הוצאת השומות עשה למעשה המשיב שימוש בסמכותו על פי סעיף 152(ב), שכן רק בשומות נקבע סכום המס למערערת, ואלו הוצאו על ידי המשיב רק ביום 6.1.2004, המועד המצויין על גבי השומות כמועד הוצאתן. 5. המשיב טוען כי המועד הקוטע את מרוץ ההתיישנות הקבוע בסעיף 152 לפקודה הוא המועד בו פקיד השומה מפעיל את שיקול דעתו ביחס לשומה, קרי- מועד שידור צווי השומה למחשב הוא הקוטע את מרוץ ההתיישנות . המשיב מעלה טיעונים כנגד הקביעה שבפסק דין סמי ביחס למועד הקוטע את מרוץ ההתיישנות . טיעונים אלו זהים לטיעונים שהועלו על ידו בעמ"ה 659,660/02 מנשה לוי נ' פקיד שומה ירושלים. ראו התייחסותי לטיעונים אלו בפסק דיני שם. 6. עוד טוען המשיב, כי בניגוד לטענת המערערת, השומה כולה נקבעה על ידו ביום 31.12.03, ולא רק נימוקי השומה הם שהוצאו ביום זה. אני מקבלת טענה זו. מר משה אלאור, מפקח בכיר בפקיד שומה ירושלים 1 אשר תצהירו הוגש מטעם המשיב, העיד כי צווי השומה שודרו על ידו למחשבי מס הכנסה-שע"מ ביום 31.12.03. בפלט שע"מ, אשר צורף לתצהיר (נספח ד'), מצויין סכום המס וכתוב כי המידע נקלט במחשב ביום 31.12.03. 7. טיעון נוסף שמעלה המשיב הוא, כי אף לפי הקביעה שבפסק דין סמי לגבי המועד הקוטע את מרוץ ההתיישנות , אין לומר כי בנדון צווי השומה התיישנו. זאת מאחר והמערערת ידעה על השומה שנקבעה עוד ביום 31.12.03, קרי בטרם חלפו שלוש שנים מיום הגשת ההשגה. כלומר, המשיב טוען כי הוא יידע את המערערת על השומה שיצאה בתוך התקופה שהוקצבה בדין לצורך כך, לשיטת פסק דין סמי. המערערת ידעה על השומה מאחר וביום 31.12.03 פנה רואה החשבון שלה, מר מוריס אזולאי, אל מר אלאור ושלח בפקס מסמכים הרלוונטים, לטענתו, לשומה. לאחר משלוח הפקס, פנה מר אזולאי אל מר אלאור וביקש לדעת כיצד פעל פקיד השומה בעניינה של המערערת. מר אלאור יידע אותו כי אין במסמכים שהביאה המערערת כדי לשנות את השומות שהוצאו לה (סעיפים 37-38 לתצהירו של מר אלאור). המערערת מתנגדת לטיעון זה של המשיב מאחר ומדובר לטענתה בהרחבת חזית, שכן הטענה הועלתה לראשונה בסיכומי המשיב. אני דוחה טענה זו. טענת המשיב כי רו"ח אזולאי ידע על השומה ביום 31.12.03 מופיעה כבר בתצהיר שהוגש מטעם המשיב. 8. השאלה בה יש לדון בענייננו, היא האם ידיעת המערערת על צווי השומה שנשלחו אליה בטרם חלפו שלוש שנים מהגשת ההשגה, מהווה תחליף לשליחת הצווים, שהיא הקוטעת את מרוץ ההתיישנות , כפי קביעתי בפסק דין סמי. בפסק דין סמי קבעתי כי משלוח הצווים קוטע את מרוץ ההתיישנות מאחר ולפי מידת הצדק וההגינות, על הנישום לדעת תוך תקופה סבירה וקצובה מה עלה בגורל השגתו וכיצד להמשיך ולכלכל מעשיו. כך למשל ציינתי בפסקה 10 לפסק הדין: "פירוש אחר, לפיו סעיף 152(ג) מורה כי די שפקיד השומה יקבע את צו השומה מבלי לשולחו לנישום כדי שמרוץ ההתיישנות ייפסק, מביא לתוצאה שאינה סבירה ואינה צודקת כלפי ציבור הנישומים. פירוש כזה יכול להביא למצב בו הנישום לא ידע מה עלה בגורל השגתו ומהי חבותו במס לאורך תקופה ארוכה שתיקבע על פי רצונו של פקיד השומה, ויבצר ממנו לדעת כיצד להיערך כלכלית ומשפטית להמשך הטיפול בחבות המס שלו". לאור הרציונאל העומד מאחורי הקביעה שמשלוח הצווים הוא הקוטע את מרוץ ההתיישנות , קרי- החשיבות של ידיעת הנישום על גורל השגתו, אני סבורה, כי אף אם הצווים טרם נשלחו אל הנישום, די בידיעת הנישום על גורל השגתו כדי שמרוץ ההתיישנות יפסק. מאחר ובענייננו המערערת ידעה על גורל השגתה עוד ביום 31.12.03, קרי- בטרם חלפה התקופה שנקבעה בסעיף 152(ג) להוצאת צווי השומה, אני קובעת כי הצווים לא התיישנו. 9. טענה נוספת בפי המערערת, והיא כי לא ניתנה לה הזדמנות סבירה להשמיע את טענותיה בפני המשיב. המערערת מפנה לסעיף 158א(א) לפקודה הקובע: "לא תיעשה שומה לפי מיטב השפיטה על פי סעיף 145 ולא יינתן צו לפי סעיף 152, בלי שניתנה לנישום הזדמנות סבירה להשמיע טענותיו". לטענת המערערת, ביום 24.12.2003, כשבוע לפני תום התקופה להוצאת השומה, היא קיבלה זימון ליום 29.12.03 לדיון מחודש בדו"חות שהוגשו על ידה כשלוש שנים לפני כן. בדיון שהתקיים ביום 29.12.2003 העלה נציג המשיב, רו"ח משה אלאור, טענות חדשות ביחס לדו"חות שהוגשו ע"י המערערת, לפיהן קיימות הכנסות עליהן המערערת לא דיווחה. המערערת טוענת, כי מייצגה ביקש לקבל את המסמכים המבססים את טענת המשיב, אולם הנתון היחידי שנמסר היה כי קביעת המשיב מתבססת על הודאות שנגבו על ידי מחלקת החקירות וכי כל המידע בעניין זה הינו חסוי. לטענת המערערת, לאור האמור, לא ניתנה לה הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיה ולפיכך, השומות הוצאו ע"י המשיב שלא כדין, תוך חריגה מסמכותו ודינן להתבטל. המערערת מוסיפה, כי לאחר הוצאת צווי השומה, התקיימו בינה לבין המשיב מספר דיונים ביחס לשומות אשר רק במסגרתם הוצגו לראשונה מסמכים עליהם התבסס המשיב בקביעת השומות, וכי קיומם של דיונים אלו מעיד כי השומות הוצאו מבלי שניתנה למערערת הזדמנות נאותה להשמיע טענותיה. המשיב טוען מנגד, כי לפי סעיף 158 א(א) לפקודה ההזדמנות לנישום להשמיע טענותיו נדרשת להיות הזדמנות סבירה. על בית המשפט הבוחן האם ניתנה לנישום הזדמנות סבירה לטעון טענותיו, לבדוק את פעולות הנישום והתנהגותו- האם בחר לשתף פעולה עם פקיד השומה, או שנמנע מלמצות את ההזדמנות להביא טענותיו. לטענת המשיב, במקרה דנן, כפי שעולה מתצהירו של מר אלאור, המערערת נהגה ב"סחבת" תוך סירוב להיפגש עם נציג המשיב פעם אחר פעם. המשיב טוען, כי הוא פעל ללא הרף כדי לנסות ולקבוע פגישה עם המערערת, אולם זו ביטלה פגישות, שלחה לדיון מייצג שאינו מוסמך לייצגה, וכאשר שכרה לעצמה ייצוג, פעל המייצג אף הוא בניסיון למשוך זמן (ב"כ המשיב מפנה לסעיפים 16-28 לתצהירו של מר אלאור). המשיב טוען, כי לאור העובדות האמורות, המערערת מושתקת מלטעון כי לא ניתנה לה הזדמנות סבירה להביא את טענותיה בפני המשיב, וטענותיה נטענות בחוסר תום לב. המשיב מוסיף, כי נערכו עם המערערת שתי פגישות נוספות לאחר הוצאת השומות, לפנים משורת הדין, והמשיב לא מצא כי יש ממש בטענותיה. 10. ראשית אציין, כי איני סבורה שהוכח כי המערערת נהגה ב"סחבת" מכוונת בפגישותיה עם המשיב. כל שעולה מחקירתו הנגדית של מר אלאור בהקשר זה הוא כי מר לביא, מנהל המערערת, ביטל פעמיים פגישות שנקבעו עמו. עם זאת, אני סבורה כי אין לקבל את טענת המערערת כי דין השומות להתבטל בשל אי מתן הזדמנות סבירה להשמיע את טענותיה. טענת המערערת היא כי זכות הטיעון שלה נפגעה בשל אי גילוי המסמכים שביססו את החלטת המשיב. המערערת צודקת בטענה זו, שהרי זכות הטיעון קשורה בזכות העיון- שכן ללא ידיעה על הבסיס להחלטת הרשות הנוגעת לו, לא יכול הפרט להשיג על ההחלטה באופן ענייני. כך למשל נאמר בהקשר זה ברע"א 291/99 ד.נ.ד. אספקת אבן ירושלים נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נח(4) 221, 232-233: "זכותו של הפרט לעיין במסמכים המוחזקים בידי הרשות המינהלית ואשר שימשו אותה להחלטה בעניינו, היא ממושכלות היסוד של המשטר הדמוקרטי. זוהי "זכות העיון הפרטית", הנגזרת בעיקר מזכות הטיעון ומחובת המינהל לפעול בשקיפות (ראו זמיר בספרו הנ"ל [19], בעמ' 886 -875). אכן, "הכלל העולה מן הפסיקה הוא, כי מסמכים שנתקבלו על-ידי רשות ציבורית תוך כדי שימוש בסמכות שהוענקה לה על-פי דין, צריכים להיות גלויים ופתוחים לפני הצד הנוגע בדבר" (רע"א 4999/95Alberici International נ' מדינת ישראל (להלן - פרשתAlberici [6]), בעמ' 44). בוודאי כך כאשר הנוגע בדבר מבקש לערער על החלטת המינהל בעניינו (בג"ץ 337/66 עזבון קלמן פיטל נ' ועדת השומה שליד עיריית חולון (להלן - פרשת פיטל [7])). במצב כזה זכותו של הפרט לדעת את הבסיס לאותה החלטה. רק ידיעה כזו תבטיח שהשגתו על החלטת הרשות תהא עניינית וממוקדת. רק השגה שנעשית מתוך מידע מלא תהיה השגה אפקטיבית, הממצה את זכותו של המשיג לטעון את טענותיו ולתקוף באופן ישיר את המידע ששימש נגדו. משום כך נהוג לראות בזכות העיון היבט של זכות הטיעון (ראו בג"ץ 7805/00 אלוני, חברת מועצת עיריית ירושלים נ' מבקרת עיריית ירושלים [8], בעמ' 600-599)." אוסיף כי, אמנם בנסיבות מסוימות אי גילוי המידע שבידי רשות המס הנו מוצדק, אולם בענייננו המסמכים שביססו את החלטת המשיב הובאו לבסוף לעיון המערערת, ועל כן נראה שלא היתה הצדקה לאי גילויים מלכתחילה. ברם, על-אף הפגיעה בזכות השימוע של המערערת, אין מקום לבטל את צווי השומה. ההלכה היא כי פגיעה בזכות השימוע אינה מביאה בהכרח לביטול החלטת הרשות, אלא יש לבחון האם נגרם עוול ממשי לנפגע כתוצאה מאי קיום החובה. ראו לעניין זה המ' (ת"א) 4519/92, חיים רוכוורגר חברה לבנין בע"מ ואח' נ' פקיד שומה תל אביב 1, מיסים ז/3 (יוני 1993) עמ' ה-2, עמ' 171: "באשר לכך יצוין גם, כפי שמצביעה בצדק ב"כ המשיב, שההלכה אינה גורסת שבכל מקרה של פגיעה בחובת השמיעה, בטרם ניתנה החלטה על ידי רשות הפועלת על פי חוק, יש לראות אוטומטית את ההחלטה כבטלה. המבחן הקובע בענין זה הוא בשאלה באיזו מידה נגרם עוול ממשי לצד הנפגע כתוצאה מאי קיום חובה זו. (ראה בג"צ 551/82 מחמוד עבד אלטיף קשוע נ' מנכ"ל משרד החינוך והתרבות ואח', פד"י לז(3) 571 בעמ' 576, בג"צ 118/80 גרינשטיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד ל"ה(1) 239 בעמ' 246)." בענייננו, לא נגרם עוול ממשי למערערת בכך שלא הובאו לעיונה טרם הוצאת הצווים המסמכים עליהם ביסס המשיב את החלטתו, שכן פגם זה תוקן בסופו של דבר. לאחר הוצאת השומות, ערך המשיב שתי פגישות עם המערערת שנועדו לאפשר למערערת להציג את טענותיה כנגד השומות, ולפתוח פתח לתיקונן במידת הצורך. אין מחלוקת כי באחת מפגישות אלו הציג המשיב בפני המערערת את המסמכים עליהם התבסס בקביעתו את השומות. לאור זאת, איני רואה מקום לבטל את השומות. 11. סיכומו של דבר, אני דוחה את הטענות המקדמיות שהעלתה המערערת. לדיון מקדמי נוסף ביום 3.11.05, בשעה 11:15. פוסקת למשיב הוצאות בסכום כולל העומד על 3,000 ש"ח. ערעורמיסיםערעור מס