להלן פסק דין בנושא ערעור על גזר דין העלמת מס: פסק דין בפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה, כב' ס.נ. השופטת ר. חוזה (להלן: "בימ"ש קמא"), שניתן בת.פ. 260/95, בו הורשע המערער בסדרה של עבירות מרמה והעלמת מיסים ונגזר עליו עונש של 6 שנות מאסר, מתוכן 4 וחצי שנים בפועל וכן קנס כספי בסך מיליון ₪ או שנתיים וחצי מאסר תמורתם. יצוין כי הערעור הוגש הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. בטיעון בפנינו ביום 1.3.06 הודיע ב"כ המערער כי הוא חוזר בו מהערעור על הכרעת הדין ובהתאם מיקד את טיעוניו בערעור על גזר הדין בלבד. למען הסדר יצוין כי באותו כתב אישום של בימ"ש קמא הועמדו לדין גם נאשמים נוספים, שתי חברות וכן נאשם בשם אברהם אלקלעי. כאשר הוגש ערעור זה של המערער שבפנינו הוא נקבע מלכתחילה לדיון ביחד עם שני ערעורים נוספים באותה פרשה, ע"פ 1178/04, ערעורו של אברהם אלקלעי על הרשעתו ועל העונש שנגזר עליו וע"פ 1188/04, ערעור המדינה על קולת עונשו של אלקלעי. בשלב המוקדם של הדיון המאוחד בשני הערעורים הגיש בא כוחו של אלקלעי, עו"ד אייל, בקשה לביהמ"ש לאפשר הגשתה של ראיה חדשה בשלב הערעור שהוגש מטעם אלקלעי. ביום 20.1.05 ניתנה על ידינו החלטה לפיה נעתרנו לבקשה והורינו לבימ"ש קמא לגבות את הראיה הנוספת ולהשלים את פסק הדין לאחר גבייתה. מאז נמשכים הדיונים בבימ"ש קמא בעניינו של אלקלעי. בשלב הראשון ניתנו על ידינו החלטות, לבקשת הצדדים, לעכב את המשך הדיון בערעורו של המערער בע"פ 1187/04 וזאת עד להשלמת הדיון בבימ"ש קמא בעניינו של אלקלעי. משהתארך הדיון שם (ועד היום טרם הסתיים) ביקש בא כוחו של המערער בע"פ 1187/04 להפריד את הדיון בערעורים באופן שבו ישמע ערעורו בנפרד. כל זאת מהטעם שהמערער מרצה את עונש מאסרו, אשר ביצועו לא עוכב, ועד שיסתיים הדיון בעניינו של אלקלעי צפוי כי ישלים את רוב תקופת ריצוי עונשו. בהתאם, נעתרנו לבקשתו, הורינו על הפרדת הדיון ושמענו את טענותיו בנפרד. לאחר ששקלנו את מכלול הטענות שהוצגו לפנינו באריכות ובטוב טעם החלטנו לדחות את עיקר הערעור על גזר הדין, למעט התערבות ברכיב אחד והוא רכיב הקנס שנגזר על המערער. נפרט להלן. המערער מעלה שורה של טענות ולפיהן טוען הוא כי בימ"ש קמא החמיר עמו יתר על המידה. טענתו הראשונה היא בעניין אחידות הענישה. המערער מצביע על גזר הדין שניתן על ידי בימ"ש קמא בעניינו של אלקלעי. על אלקלעי נגזר עונש של שנתיים וחצי מאסר, מהן 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל והיתרה על תנאי וכן קנס כספי בסך 400,000 ₪ או 12 חודשי מאסר תמורתו. המערער שבפנינו טוען כי לא היה מקום לעשות את האבחנה בין שני הנאשמים וראוי היה לגזור את דינם באופן זהה. יצוין כי למעשה גם המשיבה בערעור טוענת כי היה מקום לענישה אחידה, אלא שלטעמה היה מקום להחמיר בדינו של אלקלעי ונימוקיה פורטו בהרחבה בהודעת הערעור שהוגשה בע"פ 1188/04. במסגרת הדיון שבפנינו לא נביע כל עמדה בכל הנוגע לגזר דינו של אלקלעי. עניין זה ידון בבוא העת, אם נידרש לכך לאחר שיושלם הדיון בבימ"ש קמא. נאמר רק כי כל עוד לא הושלם הדיון וגזר הדין אשר נגזר על אלקלעי אינו סופי ויתכן שאף ישונה בכפוף לתוצאות הדיון בבימ"ש קמא, ממילא לא ניתן להתייחס כעת אל העונש שנגזר על אלקלעי כאמת מידה לצורך הדיון בטענת האחידות בענישה. מעבר לכך, כפי שעולה מגזר הדין של בימ"ש קמא, לא בכדי איבחן ביהמ"ש בין שני הנאשמים. אלקלעי היה בעת ההיא אדם ללא כל עבר פלילי ובימ"ש קמא ציין אף תרומה חיובית לחברה במילוי תפקידים למען הציבור. בכל הנוגע למערער שבפנינו ציין בימ"ש קמא כי הוא בעל הרשעות קודמות בעבירות של סחר בסמים, משיכת שיקים ללא כיסוי וקבלת דבר בתחבולה. עוד ציין בימ"ש קמא כי הוגשו בעניינו תסקירים ובהם צוין, בין היתר, שהמערער שבפנינו "לא הבין את המשמעות הפלילית החמורה שיש בהתנהגותו..." (תסקיר מיום 8.12.03). שירות המבחן ציין כי המערער הציג עצמו כמי שמנהל אורח חיים תקין ונורמטיבי וזאת בניגוד להרשעותיו הקודמות, אשר בגינן אף ריצה עונש של מאסר. מכאן שהיה בסיס מוצק לערוך אבחנה בין שני הנאשמים, גם אם שניהם הורשעו באותה מסכת של עבירות ובאותו כתב אישום. עקרון אחידות הענישה קובע ענישה אחידה לנאשמים שנתוניהם זהים או קרובים זה לזה. כאשר עומדים לדין שניים באותו כתב אישום ואחד הוא בעל עבר פלילי משמעותי, כי אז רשאי ביהמ"ש לעשות את האבחנה הנדרשת בין מי שחטא לראשונה בחייו ובין מי שעברו מעיד על היותו עבריין חוזר, אשר אינו מכבד את החוק. מטעם זה לא מצאנו מקום לקבל את טענותיו של המערער בדבר אחידות הענישה. הטענה השניה שהעלה ב"כ המערער היא חלוף הזמן. גם בטענה זו לא מצאנו ממש. כתב האישום הוגש לבימ"ש קמא כחצי שנה לאחר שנחשפו מעשיהם של הנאשמים ונפתחה חקירה. מדובר לכל הדעות בהליך מהיר של הגשת כתב אישום. אין חולק כי המשפט עצמו נמשך בבימ"ש קמא כ- 9 שנים ואולם כפי שעולה מעיון בתיק, הסיבה העיקרית להמשכות ההליכים הייתה אופן ניהול המשפט על ידי שני הנאשמים. הנאשמים הגישו מספר רב של בקשות דחיה, פעמיים ביקשו לפסול את ביהמ"ש ונקטו בעוד שורה של צעדים שמטרתם הייתה לדחות את הקץ. אמנם כל אחד מהם בפני עצמו אחראי רק לחלק מהדחיות ואולם לא ניתן לומר כי התביעה היא זו שגרמה לדחיה וברוב המקרים גם לא היו הדחיות מיוזמתו של ביהמ"ש. נוסיף עוד לעניין זה כי ביהמ"ש ציין בגזר הדין כי הביא בחשבון את התארכות ההליכים ובכך לא מיצה עם שני הנאשמים את הדין. סבורים אף אנו כי בכך נסתתמו כל הטענות האפשריות בדבר המשכות ההליכים. נזכיר את ההלכה לפיה כאשר נמשכים הליכים עקב קו ההגנה וניהול הדיון שבוחר לעצמו נאשם, כי אז חסומה בפניו הדרך לטעון להתארכות הליכים כעילה המצדיקה הקלה בדין. ראה: ע"פ 7826/98 בנימין דורפמן ו-2 אח' נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2), 694. טענתו הנוספת של ב"כ המערער היא בדבר חומרת הענישה החורגת לטעמו מהענישה המקובלת והראויה בעבירות מסוג זה. גם לעניין זה לא נוכל להסכים. מדובר בהעלמת מיסים בסכום שווה ערך לכמיליון דולר. מעבר להעלמת המס היה המערער שותף בביצוע עבירות מרמה כלפי חברת לים אשר כתוצאה ממעשי המרמה מצאה עצמה למעשה מרוקנת מנכסיה וכן עבירות מרמה כנגד חברת דובק. הנזק שנגרם הוא לא רק למדינה, אלא גם לחברות אלה ולאחרים אשר היו קשורים בהן. מכאן שהיה מקום במקרה שבפנינו להחמיר בענישה. על זאת נוסיף את הצורך להחמיר בעונשם של עברייני מס, אשר תחת המסווה המכובד של הצווארון הלבן מבצעים למעשה שוד של הקופה הציבורית ואין לראותם בעניין זה שונים מכל שודד אחר. בית המשפט העליון פסק לא פעם, כי בעבירות כלכליות, בהן על-פי-רוב מדובר בהרשעתו הראשונה של האדם, גובר משקלו של השיקול ההרתעתי על משקלן של נסיבותיו האישיות של האדם שדינו נגזר. יתרה מכך, על חומרתן של עבירות המס, קבע בית המשפט העליון בע"פ 624/80 חב' וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (3) 211, 217 - 218, כי: "בהטלת עונשי מאסר אלה מביעה החברה המאורגנת את סלידתה מהתנהגותם העבריינית של מעלימי המס, ומטביעה עליהם אות של קלון. ידעו נא עברייני הצווארון הלבן, כי "צווארונו של עושה העבירה הזו אינו "לבן", והריהו כצווארונו של כל פורץ ושודד, שהאחד שודד את קופתה של המדינה, והאחד שודד את קופתו של הפרט"... ידעו נא..., וידעו נא אנשי המסחר, המלאכה והתעשייה, אנשי מקצועות חופשיים וכיוצא בהם, כי אנו מתייחסים בחומרה יתרה למעלימי המס...". ראה גם ע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3), 721, שם נאמר: "עבירות המס הכלכליות, הפכו בשנים האחרונות להיות רעה חולה ומכאן יש מקום ליתן לכך משקל בענישה על הפן ההרתעתי. כך שבבוא בית המשפט לגזור את דינו של אדם אשר הורשע בעבירות מסוג זה לא ייתן משקל לנסיבות אישיות ולמצוקה כלכלית...". ראה גם: רע"פ 4903/04, מזור נ' מ"י, תק-על 2004(2), 3320; ע"פ 9788/03 מדינת ישראל נ' דוד גולן ואח', פ"ד נח(3), 245. בשים לב למכלול ההלכות הנ"ל, המנחות את ביהמ"ש להחמיר בעונש ולשים את הדגש בהרתעה על פני התחשבות בנסיבותיו האישיות של עבריין המס, סבורים אנו כי אין גם מקום להקל בדינו של המערער מהטעם של התדרדרות במצבו הרפואי במהלך ריצוי עונש המאסר, מה גם שהחומר הרפואי שהוצג לעיוננו אינו מצדיק, בנסיבותיו של המקרה, הקלה בדינו. בסיכומו של דבר, וככל שהדבר נוגע לרכיב המאסר שנגזר על המערער, סבורים אנו כי מדובר בענישה ראויה שאינה נוטה לחומרה, ענישה המאזנת בין חומרת העבירה והצורך להרתיע ולהחמיר בענישה ובין נתוניו האישיים של המערער, לרבות המשכות ההליכים בתיק שכאמור היתה בעיקרו של דבר עקב קו ההגנה שבחרו בו שני הנאשמים. מצאנו לנכון להתערב ברכיב אחד בלבד של גזר הדין והוא הקנס שנגזר על הנאשם. כאמור, נגזר על הנאשם לשלם מיליון ₪ או לרצות שנתיים וחצי מאסר תמורתו. תשלום הקנס לא עוכב ומכאן, ומשלא שולם מיידית, הפך למעשה הקנס למאסר בפועל כאשר הנאשם/המערער מרצה את עונש המאסר שהינו חלף לאי תשלום קנס בטרם ירצה את המאסר שנגזר כמאסר בפועל. בימ"ש קמא גזר למעשה בדרך של קנס, שאין באפשרותו של המערער לשלמו, מאסר נוסף. שימוש בקנס כרכיב ענישה אינו בא במטרה להטיל מאסר נוסף. אם סבור בימ"ש כי יש מקום לגזור מאסר ממושך יותר, עליו להביא את הדבר לידי ביטוי מפורש בתקופת המאסר הנגזרת על הנאשם. אין מקום לגזור עליו קנס שסכומו ותנאי תשלומו יוצרים באופן ודאי חוסר אפשרות של נאשם לשלם את הקנס ובפועל מטילים עליו מאסר נוסף. סבורים אנו שחומרת העבירה הצדיקה גזירת עונש של קנס כספי משמעותי, ובמיוחד כאשר מדובר בעבירה כלכלית, ואולם היה מקום לגזור קנס באופן שיתאפשר לנאשם לשלמו, ושאם לא ישלם כי אז ירצה עונש מאסר תמורתו. בהתאם, אנו מתערבים ברכיב זה של גזר הדין ומורים כדלקמן: במקום הקנס שנגזר על המערער בבימ"ש קמא אנו גוזרים עליו לשלם קנס של 500,000 ₪ או לרצות 12 חודשי מאסר תמורתו. קנס זה ישולם ב- 50 תשלומים שווים ורצופים של 10,000 ₪ כל אחד, כשהראשון בהם ישולם ביום ה- 1 לחודש, וזאת במועד הראשון שיהיה לאחר חלוף 60 ימים ממועד שחרורו של המערער ממאסר. כאשר יקבע מועד שחרורו תודיע על כך הפרקליטות לביהמ"ש ומזכירות ביהמ"ש תנפיק שוברים לתשלום קנס החל מהיום הראשון לחודש שיהיה, כאמור לעיל, 60 יום לאחר מועד השחרור. אם לא ישלם המערער תשלום אחד מבין התשלומים הנ"ל במועד שנקבע, כי אז תעמוד כל יתרת הקנס לפרעון מיידי ואם זו לא תשולם בתוך 30 ימים, יהיה על המערער לרצות את התקופה של 12 חודשי מאסר כחלף לאי תשלום קנס. בהתאם, וכפועל יוצא משינוי רכיב הקנס בגזר הדין, אנו קובעים כי תקופת המאסר שריצה המערער עד היום היא על חשבון רכיב המאסר שנגזר עליו ולא על חשבון חלף הקנס שלא שולם. יצוין כי בעניין זה למעשה הסכימו ב"כ הצדדים. עוד הסכימו ב"כ הצדדים כי מתקופת המאסר שנגזרה על המערער ינוכו 30 ימי מעצרו אשר לא נוכו בפסק דינו של בימ"ש קמא. כל יתר חלקי גזר דינו של בימ"ש קמא ישארו על כנם ללא שינוי ובכפוף לשינוי רכיב הקנס, והפחתת ימי המעצר מתקופת המאסר שנגזרה על המערער, הערעור נדחה על כל חלקיו. משפט פלילימיסיםעבירות מסערעור