ערעור מס - אולם אירועים

להלן פסק דין בנושא ערעור מס - אולם אירועים: פסק דין נושא ערעור זה הינם השומות שהוצאו למערער מטעם המשיב לשנות המס 1992 - 1997. מדובר בשני ערעורי מס שאוחדו לתיק אחד. השומות בעמ"ה 520/00 לשנות המס 1992-1994 התבססו על הפרשי הון בלתי מוסברים ואילו השומות בעמ"ה 518/02 לשנות המס 1995-1997 התבססו על ממצאי מחלקת החקירות. המערער הוא הבעלים של אולם לשמחות בשם "אולמי לחיים" באשדוד. עד שנת 1992 הפעיל המערער את האולם ובשנים 93, 94 הצהיר על הכנסה מהשכרת האולם שרק עליה הוא מתקיים מ- 1992. המשיב ערך חקירות מטעמו ומצא ממצאים לכאוריים אלו: א. שלמערער היה עסק נוסף כמלווה בריבית בשוק האפור. ב. שהמערער שימש כגובה חובות עבור משרד עורכי דין ברחובות ועסק בניכיון צ'קים. ג. כי המערער לא הצהיר על מלוא נכסיו בהצהרות ההון שהגיש. נכסים אלו כוללים: חשבון עו"ש 564428388 ביתרה של 132,580 ₪. מט"ח בסך כולל של 953,830 ₪ (לפי השער שנרשם בהצהרת ההון ליום 31/12/93) לפי 427,859$ ו - 193,938 F. דירת מגורים בעלות של 38,400 ₪. דירת מגורים באשדוד בעלות של 194,250 ₪. כמו כן היו ממצאים לכאוריים נוספים לטענת המשיב, אך נקודות אלה נזנחו בהמשך המשפט ולכן לא אדרש אליהם, כמו כן ישנם דברים אשר עולים בסיכומים לראשונה וגם להם לא תהיה התייחסות בפסק דין זה. בעקבות ממצאים אלו של מחלקת החקירות , הוזמן המערער לשימוע על פי ס' 147 (ג) לפקודה, אך המערער לא נענה לכל ההזמנות שנשלחו אליו, ובעקבות כך נפתחו השומות נשוא הערעור. העיסוק כמלווה בריבית וגובה חובות: המשיב טוען כי המערער הלווה בריבית קצוצה בשוק האפור ולא דיווח על הכנסותיו מאפיק זה. המערער לעומת זאת טוען כי לא היה דבר מעולם. "מעולם לא ניהלתי עסק במתן הלוואות בריבית ולא בנכיון שיקים, או גביית שיקים רעים" (סעיף 5 לתצהיר) מעבר לאמרה זאת, טוען המערער כי "קיבלתי שקים במהלך ניהול אולם שמחות, רובם מאורחים שהוזמנו לארועים כאשר בעל הארוע שילם לבעל האולם (למערער) בשקים שקיבל כמתנות, כנהוג בענף. כמו כן, הינני בן למשפחה מרובת ילדים.. נהגתי לעזור לאחים שלי בגביית שקים שחזרו בעסקיהם... הגביה בוצעה ללא תמורה כלשהי הואיל ולי זמן פנוי מאז שהפסקתי לנהל את אולם השמחות". אותם שקים הועברו לעו"ד אברהם קדם, אשר מצידו העביר אותם לעוזי גולן שעסק בגביה. המשיב מצידו טוען כי בעצם אמרתו, מודה המערער כי עסק בגבייה ובניכיון שקים. טענתם מתבססת על תמיהות בלתי מוסברות, הכיצד אורחים באולם השמחות המושכר על ידו חייבים לו כספים? ומדוע לקוחות של אחיו חייבים לו כספים? המשיב בתצהיריו מצרף את פרוטוקולי החקירות שנערכו במשרדי השומה. בפרוטוקלים אלו ישנם עדויות של אליעזר כץ, דניאל דבש ואחרים כי מסרו שקים לניכיון למשיב, אשר גבה עמלה מסוימת מהשקים והעביר להם את שאר הכסף. כמו כן צורפה חקירתו של עוזי גולן, אשר בה הוא מעיד כי עבד עבור המערער וטיפל בתיקים בהוצאה לפועל, כן הוא מעיד כי הוא באופן אישי לווה ממנו כספים בריבית חודשית של 6%, למיטב ידיעתו היו למשיב לווים אחרים אשר היו מקבלים את ההלוואה בריבית חודשית שנעה בין 6% ל 10%. לטענת המערער אין להתייחס לאמרות צד ג' אשר צורפו לתצהיר החוקר ואין לקבלם כראיה קבילה בהליך זה משום שלא הביאו לעדות את מוסרי אמרות אלו. לשיטתו, אין לאמרות אלו כל חשיבות ויש אף לעקור אותם מתיק בית המשפט. כמו כן טוען המערער כי עדותם של בנימין דריי (המפקח מוציא הצווים בתיק לשנים 1995 - 1997) וציונה קיראקובסקי (המפקחת מוציאת הצווים בתיק לשנים 1992 - 1994) הן עדויות שמועה משום שהמפקחים הם לא אלו אשר אספו את הממצאים עליהם העידו באופן אישי, אלא קיבלו אותם מהחוקרים ו/או מפקידים אחרים ועל כן אין הן קבילות בבית המשפט. המשיב מטעמו טוען כי בנוגע לעדויות המפקחים, מדובר בהחלטה מנהלית, וכי לא יעלה על הדעת לפסול החלטה מנהלית כיוון שפקיד הסתמך על ממצאיו של פקיד או חוקר אחר. עוד אומר המשיב ביחס למכלול הראיות כי בהסתמך על סעיף 10 (ב) לתקנות בית המשפט (ערעורים בענייני מס הכנסה) התשל"ט - 1978, שקובע "בית המשפט יתיר הבאת ראיה עליה ביסס המשיב את שומתו ... גם אם ראיה כזו לא היתה קבילה בבית משפט בדיון בהליך אזרחי" אין פגם בעדויות ובתצהירים אותם צירפו בתיק זה. בנפקות סעיף זה דן כב' השופט אור בע"א 4403/96 פקיד שומה כפר סבא נ' גולדמן עמיר .תק-על 38 (3), 714 ,עמ' 719, "תקנות הערעורים בענייני מס הכנסה קובעות את סדרי הדין בהליכי ערעור על החלטת פקיד שומה בהשגתו של נישום על שומה. בע"א 5709/95 יעקב בן שלמה נ' מנהל מס ערך מוסף ירושלים (טרם פורסם), נדונה תקנה 10א' לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדין בערעור), התשל"ו-1976, הקובעת הסדר דומה להסדר המצוי בתקנה 10(ב) לתקנות הערעורים בענייני מס הכנסה. באותו עניין עמדתי על הצורך החיוני בכך שבפני בית המשפט הבוחן את החלטתה של רשות המס (והמדובר בהחלטה מינהלית), תעמוד אותה תשתית עובדתית שעמדה בפני רשות המס. "לומר אחרת פירושו למדר את בית המשפט מחלק מן החומר, אשר עשוי להיות רלוונטי וחשוב להכרעה ... בשל כך, עלולה להיפרש בפני בית המשפט תמונה מקוטעת, אשר אינה משקפת את מכלול הראיות אשר רשות המס היתה רשאית, וחייבת, להישען עליו על פי הדין. בדרך זו עלולה להתקבל תוצאה אשר אינה מגשימה באופן מלא את התכלית של גביית מס אמת". מטרתה של תקנה 10(ב) לתקנות הערעורים בענייני מס הכנסה היא אפוא, לאפשר לבית המשפט לבחון את החומר שעמד בפני רשויות המס ושעל פיו נקבעה השומה. מובן, כי תקנה 10(ב), עניינה אך סוגיית קבילות הראיות ואין בה כדי לשנות את הכלל לפיו קביעת משקלן של הראיות מסורה כולה לשיקול דעתו של בית המשפט. כפי שציינתי בעניין בן שלמה דלעיל - "... בעשותו שימוש בשיקול הדעת המסור לו בקביעת הערך ההוכחתי של ראיה כזו, ייתן בית המשפט את המשקל הראוי למכלול השיקולים, ובכלל זה לכך שמדובר בראיה אשר לא ניתן לתהות על קנקנה באופן ממצה". הראיות הללו - קבילות איפוא. הסתמכות המשיב עליהן נעשתה כאשר מדובר היה ביותר מעדות אחת, וכאשר הדברים "מוצלבים" ותואמים זה לזה. אין פגם בכך, וגם בביהמ"ש לא נסתרו הדברים ולא הופרכו על ידי המערער. לאור עדויות אלו אשר הובאו גם בפני בית המשפט ניתן לקבוע כי המערער אכן עסק בהלוואה בריבית ובניכיון שקים, שני מקורות הכנסה אשר עליהם לא דיווח, ומהם נובעים הפרשי ההון הבלתי מוסברים המופיעים אצל פקיד השומה. חשבון המט"ח: המערער טוען כי כספים אלו אינם שלו אלא של מר יוסף בן שימול אשר הביא אותם מחו"ל. המערער מסביר כי הכספים הנ"ל הגיעו למר בן שימול כתוצאה ממכירת נכסים משפחתיים במרוקו. לעומת זאת מסביר המשיב כי הכספים הנ"ל היו אומנם בחשבון על שם מר בן שימול, אך למערער היה ייפוי כוח בחשבון שלאחר מכן בוטל לפי בקשת המערער. כאשר מר בן שימול נחקר על ידי מר מועלם במשרדי פקיד השומה הוא מסר כי מעולם לא הפקיד או פדה כספים מהחשבון וכי כל מה שבחשבון שייך למערער. מר מועלם אף ציין כי במהלך החקירה נכח במקום מתורגמן לצרפתית, על אף שהנחקר דובר עברית, על מנת לוודא שלא יהיו אי הבנות במהלך החקירה. כמו כן הגיש המשיב את הודעתו של פקיד הבנק, ציון סודרי, אשר אישר את דברי מר בן שימול ביחס לכך שהמערער הוא שפעל בחשבון ואף צירף מסמכי בנק לגיבוי. לאור האמור - ניתן לקבוע כי הכספים הקיימים בחשבון בנק זה, אכן שייכים למערער ולא למר בן שימול כנטען, והדבר לא הוזם על ידי המערער. חשבון עו"ש 564428388: חשבון עו"ש זה קיים בסניף אשדוד של בנק דיסקונט ויתרתו - 132,580 ₪. לטענת המערער כספים אלו שייכים לאימו, ומקורם ממכירת דירת המגורים שלה ברחוב בארי, אותם כספים שימשו מאוחר יותר לרכישת דירה ברחוב גרינברג. המשיב, מצידו, מעלה טענה כי אין זה הגיוני שהמערער מצהיר כי הכספים באותו חשבון מקורם במכירת הדירה ברחוב בארי, ושמטרתם למימון הדירה ברחוב גרינברג. הטענה מתבססת על ההנחה שהדירה בגרינברג נרכשה מיד עם מכירתה של הדירה ברחוב בארי, וכי כל הסכום שהתקבל מן הדירה בבארי הוצא עבור רכישת הדירה בגרינברג. "בהתחשב בעובדה שהדירה בבארי נמכרה במרץ 93 ניתן להניח (בהיעדר עדות) כי המכירה והרכישה שלאחריה נעשו לפני הגשת הצהרת ההון ליום 31/12/93, ולמכירת הדירה אין כל השפעה על היתרות בחשבונו של המערער. כל זאת בהיעדר עדות, אשר המערער נמנע מהציגה אף שקיימת בידו" (סעיף 11.4 לסיכומי המשיב). אמנם ניתן להבין את עמדת המשיב, אך עם זאת בהעדר ראיות אחרות ניתן לקבל את גרסת המערער לנדון, ואין לשום אותו על סמך חשבון זה. דירות המגורים: בנימוקי השומה מופיעות שתי דירות מגורים שעל מקורות רכישתם לא ניתן הסבר נאות. דירת מגורים בעלות של 38,400 ₪ שנרכשה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל באשדוד, ודירת מגורים באשדוד בעלות של 194,250 ₪. לטענת המערער, הדירה בשווי של 38,400 ₪ נרכשה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל באשדוד ב -1987 ורק ב - 1994 הצליח עוה"ד המטפל בהעברת הזכויות מטעם כונס הנכסים לדווח למס שבח מקרקעין, משום שרק בשלב זה קיבל המערער אישור סופי כי קיבל את הדירה. לטענתו בשנה זו דווחה הרכישה למס שבח מקרקעין שהיא "רשות אחות" של מס הכנסה ועל כן אין כל מקום לטעון כי לא דווחה לשלטונות המס. המשיב מצידו טוען כי היה כאן ניסיון ברור ל"עוור" את רשות המס ולחמוק מתשלום המס, ורק בעקבות גילוי הדירה במרשם הודה המערער בקיומה של הדירה. בבואי לבחון הטענות, עולה הרושם כי יש מן ההיתממות בדברי המערער ובמעשיו, אין ספק כי היה צורך להודיע ולהצהיר כחוק לרשות הנכונה, לפי העניין, ובעת שנדרש, על רכישת הדירה, ומכל מקום, אין מחלוקת בין הצדדים כי הדירה הנ"ל היא חלק מהונו. באשר לדירת המגורים באשדוד ששוויה 194,250 ₪, במהלך שמיעת העדויות בתיק, וכמו כן בשלב דהסיכומים הייתה התייחסות חסרה ניכרת לדירה זו מטעם שני הצדדים. לאחר החלטתי מיום 16/10/05 בה נתבקשו הצדדים להשלים סיכומיהם הוסיפה המדינה בסיכומיה "הדירה שנרכשה בנובמבר 1996, בסך של 194,250 ₪ ואשר מוזכרת בסעיף 7 לנימוקי השומה, אינה נכללת בחישוב השומות שנעשו על סמך הפרשי הון לשנות המס האמורות בעמ"ה 520/00. השומות בעמ"ה 518/02 לא התבססו על השוואת הון, אלא השומה נעשתה על בסיס תוספת הכנסה בגין עסק שלא דווח והכנסות על פי ממצאי החקירה. לפיכך לא נדונה שם נושא העלמת רכישה של הדירה בנובמבר 1996. יחד עם זאת, רכישה של דירה בתקופה זו היא אינדיקציה לאמיתות טענת המשיב שלמערער היו כספים בלתי מדווחים מעסק שלא דיווח עליו". המערער מצידו טוען במספר הזדמנויות כי לא היה דבר מעולם, כך בנימוקי הערעור וכן בתצהיר עדות ראשית. המשיב, מצידו, לא שאל דבר וחצי דבר בנושא זה בעת חקירתה הנגדית, ולא עשה די בכדי להרים את נטל ההוכחה. בהינתן אלה, ומשהמשיב אינו מבסס השומה על פריט זה - אין צורך לקבוע ממצא אופרטיבי ביחס לכך. סיכום: לאור כל האמור לעיל דין הערעור להידחות ברובו ולהתקבל אך ביחס לחשבון העו"ש הבודד שהוזכר, שאותו יש ל"נטרל" מחישובי המשיב. המשיב יערוך שומה, על פי חישוב עדכני, ויגישה לאישורי בתור פסיקתא בהליך הנוכחי. לאחר התוצאה ישא המערער בהוצאות המשיב בסכום כולל של 3000 ₪. אולם / גן אירועיםערעורמיסיםערעור מס