ניכוי שכר טרחת עורך דין

מס הכנסה קבע החלק היחסי מהשירות המשפטי אשר ניתן בעבור העסקה החייבת במס בהתאם להסכם הפשרה, והתיר ניכוי 15% בלבד מסך התשומות אשר נדרשו בגין שכ"ט עו"ד. טענת המערערת כי מדובר בשכ"ט בגין פעילות עסקית הקשורה באופן אינטגרלי לפעילות המערערת. להלן פסק דין בנושא ניכוי שכר טרחת עורך דין: פסק דין 1. נימוקי הערעור: הערעור שבפניי הינו ערעור על החלטת המשיב בהשגה בנוגע לשומת מס תשומות לתקופת החיוב ינואר 2005 עד יוני 2005. בהתאם להחלטת המשיב חוייבה המערערת בתשלום מס בסך 45,765 ₪ קרן. בכתב הערעור נאמר כי המערערת היא חברה פרטית העוסקת בתחום הנדל"ן, אשר קיבלה פס"ד בבית המשפט העליון המאשר הסכם פשרה בתביעה בה נידונו 10 תביעות שונות בעניין מכירת בית מלון באילת. המערערת טענה כי קביעת בית המשפט העליון ביטלה למעשה 9 מתוך 10 תביעות במסגרת אותו הסכם פשרה. המשיב סירב להכיר בתשומות אשר נוכו בגין תשלום שכ"ט לעו"ד זינגל שטיפל בתביעות. שכה"ט נקבע בהסכם מראש בשיעור 15% + מע"מ מסכום הזכייה על בסיס הצלחה. 80% מהתמורה אשר התקבלה על פי פסיקת בית המשפט העליון הגיעה לידי המערערת אשר ניכתה, לטענתה, את התשומות שבחשבונית עו"ד זינגל על פי יחס זה, כלומר בשיעור 80%. המשיב קבע למערערת שומת תשומות וסירב להכיר בתשומות שנוכו. לדברי המשיב, העלו ממצאי ביקורת שנערכה אצל המערערת, כי בחשבוניות אשר הוצאו על ידי עו"ד זינגל בגין ייצוג החברה ואחרים בשורה של תביעות ההדדיות, נוסף שמה של החברה רק לאחר חתימת הסכם הפשרה. כמו כן, ההליכים בגינם ייצג עו"ד זינגל את המערערת, נובעים מעסקת מכירת מלון אלמוג ים באילת, עסקה הפטורה ממע"מ בהיותה עסקת מכירת מניות של מלון באילת. על החלק המותר בניכוי, החליט המשיב בהתאם לחלק המערערת בהסכם הפשרה. המערערת טענה כי יש להתיר את ניכוי מס התשומות הגלום בחשבוניות, שכן מדובר בשכ"ט עו"ד בגין פעילות עסקית כחלק בלתי נפרד מהפעילות העסקית של המערערת. המערערת טענה כי התשומה ותוצרתה משמשת לפעילות והכנסה שוטפת שלה. עוד נטען כי הפיצוי שנקבע על ידי ביהמ"ש העליון הינו בגין עסקת מקור של הלוואה, כאשר מרכיב הריבית חוייב במע"מ כהכנסה חייבת והונפקה חשבונית. לחלופין, נטען כי יש להתיר באופן יחסי את ניכוי התשומות בהתאם להוראות תקנה 18 לתקנות מע"מ. המערערת הדגישה כי ניכוי תשומות הינו אחת המטרות המוצהרות העומדות בבסיס הפעילות המשקית של חוק מע"מ. לכן, יש לתת לשכל הישר לנצח ולראות את פעילות המערערת בראייה כוללת המיטיבה עם המשק הישראלי. 2. תשובת המשיב: בכתב התשובה נאמר כי המערערת עוסקת בהשקעות, בנכסים ובהשכרתם. במהלך שנת 2005 ניכתה המערערת מס תשומות בסך של כ- 53,000 ₪, הגלום בחשבוניות מס אשר הוצאו על ידי עו"ד זינגל עבור שכ"ט עו"ד. שכה"ט שולם עבור שירות משפטי אשר ניתן למערערת ולאחרים, בשורה של הליכים הנובעים מעסקה של מכירת מלון אלמוג ים באילת, אשר הסתיימו בהסכם פשרה כולל בביהמ"ש העליון. מבדיקת המשיב עולה כי למעט הליך אחד, שהוא אכן תביעה כספית אשר הוגשה על ידי המערערת בגין ריבית על הלוואה, יתר התובענות נשוא העירעור נגעו כולן לעסקאות שאינן חייבות במע"מ וגם לא שולם עליהן מע"מ בפועל. לכן קבע המשיב את החלק היחסי מהשירות המשפטי אשר ניתן בעבור העסקה החייבת במס בהתאם להסכם הפשרה, והתיר ניכוי 15% בלבד מסך התשומות אשר נדרשו בגין שכ"ט עו"ד. דרך החישוב פורטה וצורפה כנספח א' לכתב התשובה. המשיב הדגיש את עקרון ההקבלה המורה כי רק מס תשומות אשר שימשו בעסקה חייבת במס מותר בניכוי. במקרה הנוכחי, לא יכולה להיות מחלוקת כי לכל הפחות 85% ממס התשומות אשר גלום בחשבוניות - שולם בעבור שירות משפטי פרטי או שירות משפטי שניתן לאחרים מלבד למערערת לצורך עסקאות שאינן חייבות במע"מ. הראייה לכך היא שהמערערת לא שילמה מע"מ על התמורה שהתקבלה אצלה בעקבות הסכם הפשרה. השומה היא שומה מבוססת וסבירה והמערערת לא הציגה כל טיעונים או הסברים שיש בה כדי להפריך אותה. 3. דיון והחלטה: א. טענת המערערת כי מדובר בשכ"ט בגין פעילות עסקית הקשורה באופן אינטגרלי לפעילות המערערת: המערערת טענה כי יש לראות בשכה"ט ששולם בגין התביעות השונות, אשר הסתיימו בסופו של דבר בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד בבית המשפט העליון, כשכ"ט בגין פעילות שוטפת שלה. בתמיכה לטענה זו, הפנתה המערערת לעדותו של מנהל המערערת בחקירתו הנגדית, על פיה יתרת הכסף אשר התקבל על ידי המערערת שימש לתשלום חובות והתחייבויות , שכן למערערת יש בעיות, צרות וכינוסים. טענה נוספת היא כי שכ"ט עו"ד שולם עבור טיפול בהשגת פיצוי, אשר מקורו בעסקת הלוואה שהוחזרה למערערת ובגין מרכיב הריבית שחוייב במע"מ. אינני רואה מקום לקבל טענות אלה של המערערת. העובדה כי בסופו של דבר שימשו כספי הפיצוי על פי הסכם הפשרה לתשלום נטען של חובות המערערת, אין בה כדי להצביע על מקורו ומהותו של הפיצוי שהתקבל במסגרת הסכם הפשרה. לצורך קביעת מקורו של הפיצוי, יש לבחון את המסמכים אשר צורפו לתצהירו של המשיב, ששימשו בסיס לקביעתו בדבר קשר ישיר בין שכה"ט ששולם לעו"ד זינגל -לבין עסקה אשר איננה חייבת במס. המצהיר מטעם המשיב, יוסף הרשברג, הפנה למכתבו של עו"ד זינגל אשר סומן כנספח ב', בו פורטו ההליכים בגינם הוצאו חשבוניות שכה"ט. במכתב נאמר כי כל ההליכים בגינם שולם שכה"ט, קשורים ונובעים מעסקת מכירת אלמוג ים באילת אשר התבצעה בשנת 89'. הליכים אלה הסתיימו, כאמור, בהסכם פשרה בבית המשפט העליון. במכתב פורטו מספר הליכים אשר התקיימו בבית המשפט המחוזי בת"א וביניהם הליכים אליהם היתה קשורה המערערת: ת.א. 2105/89 - תביעה של המערערת כנגד "אלמיג סנטר בע"מ". תביעה זו היא התביעה היחידה שנושאה הוא החזר הלוואה. עובדה זו עולה מכתב התביעה בסדר דין מקוצר אשר צורפה כנספח ד' 5 לתצהיר המשיב. ת.א. 2617/89 - תביעה נגד המערערת לתשלום של כ- 2.2 מליון ₪. ת.א. 2389/90 - תביעה כספית של המערערת לתשלום 600,000 ₪. בבית המשפט העליון התבררו שלושה ערעורים במאוחד, כאשר ערעורים אלה התייחסו להליכים בהם לא היתה המערערת צד. עם זאת, במסגרת הסכם הפשרה צורפה המערערת כמערערת בע"א 6959/99 וכמשיבה בע"א 6483/99. ערעורים אלה התייחסו לפס"ד אשר ניתן בת.א. 2602/89, בו תבעו מנהל המערערת רעייתו וחברה בשליטתו את ביטול הסכם רכישת מלון אלמוג ים ותשלום פיצוי מוסכם. פסה"ד של בית המשפט העליון הפנה בעניין זה לסעיף 8 להסכם הפשרה (נספח ג' לתצהיר המשיב). בהסכם נקבע כי המערערת תקבל 80% מסכום הפשרה. במסגרת פסק הדין של בית המשפט העליון, אשר אישר את הסכם הפשרה וקבע מנגנון שיערוך בנוגע לתשלום סכומי הפשרה, נאמר במפורש כי ההסכם נוגע לחוזה לרכישת מלון אלמוג ים באילת. עוד נאמר במכתבו של עו"ד זינגל, כי הוא ייצג אמנם את מנהל המערערת, מר דיאמנט ותאגידים הקשורים עימו בהליכים רבים, אולם לשכה"ט הנדון בערעור שבפניי אין כל קשר לעניינים אלה. מכל האמור לעיל, עולה בבירור כי שכה"ט שולם רובו ככולו בגין הליכים משפטיים אשר התנהלו בנוגע למכירתו של מלון באילת. כך עולה גם מהאמור בחשבוניות אשר הוצאו על ידי עו"ד זינגל בהם נאמר במפורש: "בקשר עם אלון אלמוג ים". אין לכן מקום לטענתה של המערערת, כי שכה"ט שולם לעו"ד זינגל לצורך פעילותה השוטפת של המערערת ולא לטענה כי מקור התביעות הוא בעסקת הלוואה חייבת במע"מ. אין למעשה מחלוקת כי בין אם מדובר במכירת מלון באילת ובין אם מדובר במכירת מניות באיגוד מקרקעין באילת, הרי שדין עסקאות אלה הן עסקאות שאינן חייבות במע"מ או שאינן בגדר עסקה על פי החוק - בהתאמה. אמנם, אנו דנים במקרה הנוכחי בשומת תשומות בלבד ולא בשומת עסקאות. אולם, העובדה העולה במפורש מעדותו של מנהל המערערת, כי המערערת לא שילמה מס כלשהו בגין הכספים אשר הגיעו אליה על פי הסכם הפשרה, תומכת גם היא במסקנה כי המערערת סברה שמדובר בתקבול אשר איננו חייב במס. מקובל עלי בהקשר זה טיעונו של המשיב, כי אין המערערת יכולה מצד אחד לא לשלם את המס הגלום בעסקאות ומצד שני ­- לדרוש את ניכוי התשומות. ב. ההלכה הרלוונטית: משניתן לקשור באופן ברור בין שכה"ט אשר את המע"מ הגלום בו ביקשה המערערת לנכות - לבין התביעות אשר טופלו על ידי עו"ד זינגל, כאשר תביעות אלה עסקו רובן ככולן בעסקאות שאינן חייבות במע"מ (מלבד התביעה להחזר הלוואה אליה התייחס המשיב כניתנת לניכוי) - לא ניתן לומר כי מתקיים עקרון ההקבלה. בע"א 711/89 בית אסיה בע"מ נ' מנהל המכס בע"מ, פד"י מו(4) 28, עמד כב' הנשיא שמגר על שאלת הקשר הסיבתי העולה מהוראות סעיף 41 לחוק מס ערך מוסף תשל"ו - 1975. כב' הנשיא שמגר הבהיר כי שאלת ההקבלה מתחדדת מקום שבו יש לעסק עסקאות החבות במס ועסקאות אשר אינן חייבות במס. במקרים כאלה יתכנו מספר שימושים לתשומות שצורך העסק. בנסיבות כאלה יתכן כי תשומה פלונית משמשת הן לצורך עסקה חייבת במס והן לצורך עסקה אשר איננה חייבת במס. שימוש מעורב מעין זה, יכול להיות מסויים או בלתי מסויים. כאשר מדובר בתשומות שיש בהן שימושים משני הסוגים, יש לפעול על פי תקנה 18. עם זאת, הובהר כי גם בעסק שבו מקצת העסקאות חייבות במס ומקצתן אינן חייבות, ניתן לעתים לזהות קשר ישיר בין תשומה פלונית לעסקה אלמונית : "אם עסקה זו אינה חייבת במס, אין להתיר ניכוי המס בגין התשומה ששימשה לאותה עסקה, ואין כל מקום להפנות להוראת תקנה 18 הנ"ל" (עמ' 32 מול האות ה'). ראה בעניין זה גם ע"א 125/83 דנות חברה להשקעות בע"מ נ' מנהל מע"מ, פד"י מא (1) 268. שם רכשה המערערת, שהיא חברה להשקעות, מניות מחברה אחרת כאשר עסקת המניות היתה פטורה ממע"מ. לצורך רכישת המניות שילמה דנות שכ"ט לעו"ד וביקשה לנכות את המע"מ מעסקאות אחרות. בית המשפט קבע כי התשומות היו קשורות לעסקת המניות בלבד. הלכות אלה ישימות גם במקרה שבפניי שכן, כפי שתואר לעיל, ניתן לקשור באופן ברור בין שכה"ט ששולם - לבין ההליכים המשפטיים אשר התנהלו בעניין עסקה שאיננה חייבת במס. לאור האמור לעיל, רשאי היה המשיב שלא להכיר בניכוי התשומות ואין גם כל מקום לטענתה של המערערת בעניין הפעלת תקנה 18. ג. החישוב אשר נעשה על ידי המשיב: החישוב אשר נעשה על ידי המשיב תואם את ההלכות אשר צוינו על ידי לעיל. המשיב הבהיר בתצהירו את דרך חישוב השומה, כאשר חושב החלק המותר בניכוי בגין התביעה הכספית הקשורה אכן להלוואה בת.א. 2105/89. את שיעור החלק המותר בניכוי מתוך כלל התביעות הכספיות, הכפיל המשיב ב- 80% להן זכאית המערערת מסכום הפשרה והגיע לשיעור של 15% בלבד. בעניין זה, יש לציין כי המערערת דרשה את ניכוי מלוא התשומות ולא רק 80% כפי שטענה. עובדה זו עולה בבירור ממש/1 ומדברי מנהל המערערת בחקירתו. כמו כן, נערך החישוב בהקלה מסוימת שכן לצורך חישוב השומה העמיד המשיב את סכום התביעה שהמס בגינה מותר על סכום של 673,000 ₪. מעיון בכתב התביעה בת.א. 2105/89 כלל סכום זה קרן הלוואה הצמדה ותוספת מע"מ על ההצמדה. המרכיב החייב במע"מ, ומותר לכן בניכוי, הינו מרכיב ההצמדה בלבד העומד על סך של 90,490 ₪. לו היה נלקח סכום זה בחשבון הרי שהשומה היתה גדלה. התוצאה מכל האמור לעיל היא כי דין הערעור להידחות. המערערת תישא בהוצאות המשיב בסך 2,500 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. שכר טרחת עורך דיןשכר טרחהעורך דיןניכויים ממשכורת