להלן פסק דין בנושא מס שבח מוסד ציבורי: פסק דין 1. בפנינו ערר על החלטת המשיב בהשגה שהגישה העוררת על שומת המשיב הדוחה את השומה העצמית אשר הגישה העוררת. 2. העובדות הן הבאות: בתאריך 11.1.05 התקשרה העוררת שהיא מוסד ציבורי לפי סעיף 61(ד) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח מכירה ורכישה) תשנ"ג 1963 (להלן: החוק הנ"ל) בהסכם למכירת זכויות הבעלות שלה בחלקות 104, 105 וחצי מחלקה 106 בגוש 10806 שברחוב האילנות חיפה. על החלקות הנ"ל בנויים מספר מבנים המהווים חלק ממתחם בית הבראה על שם בן-דורי, שהיה ידוע בשמו הקודם בית הבראה מגידו (להלן: הנכס הנ"ל). 3. סעיף 61 (ב) (2) (ב) לחוק הנ"ל קובע כי מכירת זכות במקרקעין בידי מוסד ציבורי: "(ב) כשהזכות במקרקעין היתה בידי המוסד במשך תקופה עולה על ארבע שנים - ינתן פטור של מחצית הנכס, ואם המקרקעין שמשו במישרין את המוסד - ינתן בנוסף לפטור האמור, גם פטור של חלק יחסי מהמחצית השניה של המס, שהוא כיחס שבין התקופה שבה שימשו המקרקעין במישרין את המוסד לבין כל התקופה שהזכות היתה בידיו". 4. ב - 1.3.05 הגישה העוררת למשיב הצהרה על מכירת הנכס הנ"ל בצירוף שומה עצמית וחשוב מס השבח וכן בקשה לפטור ממס הנוסף על הפטור שאושר בשעור של 50%, בהסתמך על סעיף 61 (ב) (2) (ב) לחוק הנ"ל. המשיב שם את מס השבח החל על מכירת כל הנכס לסך 1,617,806 ₪ וב - 2.8.05 הוצאה לעוררת שומת מס שבח זמנית לתשלום מס שבח בסך 808,289 ₪ (נספח א' לכתב הערר). המהווה את מחצית המס בלא לזכות את העוררת בפטור החלקי הנוסף על המחצית הנותרת. העוררת הגישה השגה על שומת המשיב ולפי הערכתה, לאחר תיקון טעות, סכום המס שיש לחייבה בו הוא 250,496 ₪ (נספח ב' לכתב הערר). בהחלטתו מה - 10.7.06 הכיר המשיב בפטור של מחצית המס בהיות העוררת מוסד ציבורי בהתאם לסעיף (61) (ב) (2) (ב) לחוק הנ"ל, אך דחה את בקשת העוררים לפטור נוסף על פי הסיפא של הסעיף מהטעם שהעוררת לא הוכיחה כי הנכס הנ"ל שימשה במישרין כנדרש בסעיף הנ"ל. על מחלוקת זו נסב הערר שבפנינו. 5. אין מחלוקת כי העוררת היא מוסד ציבורי כאמור בסעיף 61 (ד) לחוק הנ"ל (ראה פרסום בילקוט הפרסומים 1267 מה - 31.3.66 ע' 1300). מעדותו של מר מטוס תצהיר (ת/1 עמ' 7 לרשומות), ששמש בתפקידים הקשורים ברשת בתי ההבראה העוררת אך לא נהל את בית ההבראה שבנכס הנ"ל. עולה כי העוררת ניהלה את בית ההבראה שפעל בנכס הנ"ל משנת 1956 עד שנת 1993. היא רכשה את הזכויות בנכס ב- 22/4/66. משך כל התקופה בה נוהל בית ההבראה על ידי העוררת הוא שימש אך ורק את עובדיה וחבריה לצרכי הבראה ונופש. ב- 1994 הפסיקה העוררת לנהל בעצמה את בתי ההבראה שלה ברחבי הארץ. העד ציין כי בחוזר שהוציאה העוררת לכל בתי ההבראה נקבע שבמקרים חריגים יוכלו לארח גם לא חברי העוררת ומספר המבקרים האלה הוא מועט. הגב' פיגורה, רכזת שומת מקרקעין במשרד המשיב, העידה כי בתחילת שנת 1984 נותחה אמה ובשל מצבה פנה אביה לבית ההבראה שנוהל על ידי העוררת בנכס הנ"ל ושכר לאמה ולעצמו חדר בבית ההבראה בו שהו תקופה, אף ששניהם לא היו חברי העוררת. לטענת ב"כ העוררת היה זה אחד המקרים החריגים שנסיבותיו לא הובהרו. המשיב ראה בכך שימוש בנכס הנ"ל לצורך יצירת הכנסה. במשא ומתן שהתקיים בין הצדדים התבקש ב"כ העוררים להמציא למשיב מסמכים כמו: הנהלת חשבונות של הנכס לתקופה הרלוונטית או לחלקה , ספר רישום אורחים וכיוצ"ב ולא נענה. מר מטום הבהיר כי על פי הוראת העוררת מסמכים הקשורים להנהלת חשבונות הושמדו לאחר 7 שנים ורשימות האורחים נשמרות במשך 3 שנים. בידי ב"כ העוררת לא עלה חרף מאמציו לאתרם ויש להניח כי הושמדו בהתאם להוראות. באשר לשהות הורי הרכזת בבית ההבראה בשנת 1984 הרי שלא הרכזת היתה זו שיצרה את הקשר עם בית ההבראה אלא אביה ואין היא יודעת את נסיבות קבלתם (עמ' 9 לרשומות). ניתן בסבירות להניח, לטענתו, כי קבלתה של ההורים לאור מצבה הבריאותי של אמה, נופל בגדר החריג. 6. המבחן להענקת הפטור לפי סעיף 61(ב)(2)(ב) לחוק הנ"ל הוא "אם המקרקעין שימשו במישרין את המוסד" לאמור אם המקרקעין שימשו את המוסד הציבורי במישרין לקידום מטרותיו הציבוריות. אין מחלוקת שהנכס הנ"ל היה בידי העוררת ושימש אותה לפחות 69% מן התקופה של 38 שנים שהנכס היה בבעלותה ובחזקתה (מתאריך רכישת הנכס ב- 22/04/66 ועד 01/01/94). השאלה היא אם השימוש של הנכס הנ"ל היה ב"מישרין", קרי לשם קידום מטרותיה הציבוריות. בין מטרות העוררת כמפורט בפרק ב' לתקנותיה בסעיף 6(א) צויינה המטרה "להושיט לחבריה ולבני משפחותיהם ולכל אדם אחר הזכאי עזרה רפואית..." וכן תעניק כאמור בסעיף 138 "לזכאים לעזרה ולהבראה החלמה או נופש בבית הבראה, בתי הבראה, בבתי החלמה או בתי נופש..." ולשם ביצוע מטרותיה ותפקידיה רשאית העוררת כאמור בסעיף 7(א) לתקנה "ליסד, להחזיק ולנהל מוסדות רפואיים...". "מוסד רפואי" מוגדר בסעיף 1 ככולל "... בית החלמה, בית הבראה...". נפסק בע"א 527/60 הטכניון מכון טכנולוגי לישראל נ' מנהל מס שבח מקרקעין פ"ד כד(1) ע' 554 בע' 556 כי: "המילה "במישרין" אינה מוגדרת בחוק, אם גם אינה ביטוי משפטי טכני. על כן על פי עקרונות פרשנות מקובלים, יש לייחס לה את המובן המקובל והרגיל, כפי הבריות ויש לבחון כל מקרה לגופו על פי מהותו ונסיבותיו". לדעתנו, לא יכול להיות ספק, כי הנכס הנ"ל שימש את מטרת העוררת במישרין. בית ההבראה שנוהל בנכס הנ"ל היה בגדר הושטת עזרה לחברי העוררת, לעובדיה ו"לכל אדם אחר" הזכאי לעזרה רפואית. "כל אדם אחר" משמע גם אדם שאינו נמנה על חבריה או עובדיה של העוררת. סביר להניח שאמה של הרכזת שהיתה אחר ניתוח נצרכה לעזרה הרפואית הנ"ל ונענתה. העובדה שעזרה כזאת ניתנה כמקרה חריג אינה מוציאה אותה ממסגרת תקנות האגודה. מסקנתנו היא שהנכס הנ"ל הוקם ונוהל לצרכיה וליעדיה של העוררת בלבד. השימוש בו נעשה במישרין לשם המטרה הציבורית של העוררת. ניהול בית ההבראה כאמור היה מימוש במישרין של המטרה שלשמה הוקמה העוררת בתחום זה. שימושה של העוררת בנכס הנ"ל היה שימוש פיזי בפועל במישרין למען מטרתה הציבורית. 8. העובדה שהעוררת גובה כספים עבור שירותיה כבית הבראה אין בה כדי להפקיע ממנה את האופי של מוסד ציבורי, כפי שנקבע בעמ"ה 50/90 ויזרע יצחק נ' פקיד שומה ירושלים - מיסים ז/1. נפסק שם כי: "... ___ גביית הכספים על ידי בית האבות אינה כשהיא לעצמה סיבה שלא להכיר במערערת כמוסד ציבורי, גם אוניברסיטאות ובתי חולים גובים כספים עבור השירותים שהם נותנים מבלי שהדבר גורע ממעמדם כמוסדות ציבור". ד"ר י. ויינרוט בספרו "מיסוי מוסדות ללא כוונת רוח, מס הכנסה ומע"מ" כותב בעמ' 46-47 כדלקמן: "... למוסד ציבור "מותר" לממן את פעילותיו באמצעות גביית מחיר מלא בגין שירותיו. אם גוף פועל באופן יעיל לפי נורמות של כדאיות כלכלית ומפיק רווחים ואולם ברשות מעייניו מצויה 'המטרה הציבורית' ולא הפקת רווחים - אין ספק כי גוף זה ראוי שבעתיים לפטור ממס. הפטור לא נועד לסייע אך ורק לגופים המתנהלים במתכונת כושלת ואת התמריץ מן הדין להעניק במיוחד לגוף המקדם את 'המטרה הציבורית' תוך ניהול יעיל המעמיד את הגוף על רגליים איתנות ובלתי תלויות". מכאן שגביית כספים מהמבריאים למיניהם היא כשרה ונועדה להגשמה ולמימוש המטרה הציבורית של העוררת כפי שצויינו לעיל. 9. אנו מחליטים לקבל את הערר וקובעים שעל המשיב לזכות את העוררת בתוספת פטור ממס שבח לפי סעיף 61(ב)(2)(ב) סיפא לחוק הנ"ל. אנו מחייבים את המשיב לשלם לעוררת את הוצאות הערר ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק-דין זה ועד לתשלום בפועל. ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזימוסד ציבורימיסיםמס שבח