הגשת ערעור מס באיחור

להלן פסק דין בנושא הגשת ערעור מס באיחור: פסק דין 1. בגדר הערעור הוגשה בקשת המשיב לסילוק הערעור על הסף, בטענה כי הערעור הוגש כשבעה חודשים לאחר המועד החוקי להגשתו. בקשה זו תידון תחילה. ביום 3.3.04 הוצאה למערערת שומת תשומות על פי מיטב השפיטה. המערערת הגישה השגה על השומה וביום 6.5.04 ניתנה החלטה בהשגה הדוחה אותה. ביום 11.5.04 נשלחה ההחלטה בהשגה בדואר רשום אל הכתובת שהופיעה אצל המשיב ככתובת המעודכנת של המערערת. דבר הדואר הוחזר למשיב, מאחר שלא נדרש ע"י הנמען. ההחלטה נשלחה בשנית בדואר רגיל ביום 14.6.04 לכתובתו של רו"ח המייצג את המערערת. הערעור הוגש ביום 1.2.05. 2. המשיב טוען, כי סעיף 141(ב) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו -1975 קובע חזקה חלוטה לפיה במידה שהוכח כי מכתב נשלח בדואר ומוען כראוי, היתה המצאה כדין. לטענת המשיב, הוא עמד בנטל המוטל עליו בכך שהוכיח שהמכתב נשלח בדואר רשום לכתובת היחידה שמשיבה עדכנה אצלו ואשר הופיעה במחשב מס ערך מוסף- "ת.ד. 51052 ירושלים". סעיף 141(ב) קובע: "נשלח מסמך בדואר, רואים אותו כאילו הומצא לנמען ביום החמישי לאחר שנשלח, אף אם סירב הנמען לקבלו". אליבא דמשיב, מתקיימת בענייננו החזקה החלוטה, לפיה ההחלטה בהשגה נמסרה למערערת ששה ימים לאחר משלוח המכתב בדואר רשום, ואי קבלת דבר הדואר ע"י המערערת אינה מעלה או מורידה. לשיטת המשיב, מרוץ 30 הימים להגשת ערעור על ההשגה החל ביום 17.5.04 והסתיים ביום 17.6.04, ועל כן לא ניתן היה להגיש את הערעור ביום 1.2.05. המשיב מדגיש, כי המערערת לא עדכנה את מע"מ בכל כתובת אחרת משנת 1998 וכי גם אם הכתובת אינה נכונה, זו היתה הכתובת הידועה בעת משלוח ההחלטה בהשגה, ועל כן המכתב מוען כנדרש בחוק. המשיב מציין, כי האחריות למסירת כתובת נכונה מוטלת על המערערת. המשיב מוסיף, כי ההחלטה בהשגה נשלחה ביום 14.6.04 גם למייצגה של המערערת, רו"ח ואיל סעדי, וכי המערערת לא הגישה תצהיר מטעמו ולא הוכיחה כי לא קיבל את ההחלטה בהשגה. מכאן כי המערערת ידעה על ההחלטה בהשגה ביוני 2004 ועל כן, בכל מקרה, הערעור הוגש באיחור. 3. המערערת טוענת כי ההחלטה בהשגה מעולם לא התקבלה אצלה או אצל מייצגה. לגרסת המערערת, תיבת הדואר אליה נשלחה ההחלטה לא שימשה אותה מעולם. לטענתה, על המשיב המבקש להסתמך על הוראת סעיף 141(ב) רובץ הנטל להוכיח שדבר הדואר אכן נשלח לנמען. המערערת מוסיפה, כי החזקה הקבועה בסעיף אינה חלה במקרה בו דבר הדואר נשלח לכתובת שגויה, להבדיל ממקרה בו הנמען סרב לקבל את דבר הדואר. עוד טוענת המערערת, כי לא הוכח שההחלטה נשלחה למשרד מייצגיה. לשם הוכחת שליחת ההחלטה לרו"ח המערערת, הגיש המשיב את תצהירו של חוויאר מרקובס. המערערת טוענת כי עדותו של חוויאר אינה תומכת בטענת המשיב, מאחר שלא הוא זה שאחראי על משלוח ההשגות, כעולה מחקירתו הנגדית, אלא המזכירה, שעדותה לא הובאה. לשיטת המערערת, אין תחולה להוראת סעיף 141(ב) גם לעניין משלוח ההחלטה למייצגה מאחר שהמשיב לא הוכיח כי דבר הדואר נשלח. המערערת מוסיפה, כי סעיף 141(ב) חל רק כאשר מוכח כי דבר הדואר נשלח בדואר רשום, להבדיל מדואר רגיל. 4. המשיב הגיש את המסמך המסומן מש/1 שהנו טופס רישום עוסק לצרכי מס ערך מוסף, המכיל את פרטי המערערת כפי שמולאו על ידה. המסמך הינו משנת 1998. הוא חתום ע"י דג'אני ופא, המוגדר כמנהל, וסעדי ואיל, רו"ח המערערת. מהמסמך עולה כי המערערת אכן מסרה למע"מ את הכתובת שאליה נשלחה ההחלטה- "ת.ד. 51052 ירושלים". 5. השאלה הניצבת בפני הינה- האם די בשליחת דבר דואר לכתובת המעודכנת של הנמען המצויה בידי מע"מ כדי שתקום החזקה הקבועה בסעיף 141(ב), וזאת אף אם הכתובת היתה שגויה? לשונו של סעיף 141(ב) אינה מלמדת האם שליחת דבר דואר לכתובת המצויה בידי מע"מ, אף אם היא שגויה נכנסת לגדר החזקה. העובדה כי הסעיף לא מציין במפורש שהמקרה האמור נכלל בגדר החזקה אינה שוללת את המסקנה שהוא אכן נכלל בה. עיון בהוראות חוק דומות מלמדנו שהמחוקק יצר השתק של הנמען מלטעון כי דבר הדואר לא הגיע אליו, כאשר דבר הדואר נשלח אל הכתובת אותה הוא מסר לשולח. סעיף 238 (א) לפקודת מס הכנסה קובע: "הודעה ניתנת להמציאה לאדם בין לידו ובין בדואר רשום לפי מען עסקו או מענו הפרטי כפי שהם ידועים לאחרונה; נשלחה בדואר רשום, יראוה כהודעה שהומצאה ביום הששי שלאחר יום המשלוח, אם נשלחה לבני-אדם בישראל, או למחרת היום שבו היתה ההודעה מגיעה על ידי הדואר בדרך הרגילה, אם נשלחה לבני-אדם שמחוץ לישראל, ולהוכחת המצאה בדרך זו דיה הוכחה שהמכתב המכיל את ההודעה נשלח כראוי ומוען כראוי". תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת: "בהליך שניתן בו מען להמצאת כתבי בי-דין, יכול שתהא ההמצאה במסירת הכתב לפי אותו מען, וכל עוד לא הודיע בעל דין, בהודעה בכתב לבית המשפט, על שינוי במענו, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי". ברע"א 10646/02, יוסף עדן נ' בית זית - אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית, תק-על 2003(3)716, עמ' 717 נאמר באשר לתקנה 480: "החלטה זו הומצאה לכתובת - תיבת דואר - אשר היא הכתובת שמסר המבקש... אין המבקש חולק כי תיבת הדואר האמורה היא כתובתו. חרף זאת, חזר אישור המסירה בציון "לא נדרש". בנסיבות העניין, נוכח העובדה שכתובת זו היא הכתובת שנמסרה על ידי המבקש לבית המשפט, אין בכך שהמבקש לא דרש את כתב בי הדין ולא כלום, שכן חלה על העניין תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984... אכן, ההיגיון של תקנה זו הוא היגיון של השתק. התקנה מבוססת על כך, שמקום בו בעל דין מסר כתובת לשם המצאת כתבי בי דין, הוא יהיה מושתק מלטעון כנגד המצאה שבוצעה לאותה כתובת..." איני רואה הצדקה להחיל דין שונה באשר לסעיף 141(ב). אין סיבה ליצור הפרדה של דיני ההמצאה במס ערך מוסף מיתר דיני ההמצאה. קביעת השתק של הנישום מלטעון כי לא קיבל את דבר הדואר כאשר הוא זה שמסר את הכתובת אליו הוא נשלח מתחייבת גם ממידת ההגיון, שכן ברי כי על הנישום האחריות לעדכן את כתובתו המצויה בידי מנהל מס ערך מוסף, ואין לדרוש מרשות המס כי תדאג בכל פעם לברר את כתובת הנישום. 6. אוסיף ואציין, כי טענת המשיב לפיה תיבת הדואר אליה נשלחה ההחלטה ע"י המערערת לא שימשה אותה מעולם אינה רלוונטית, מאחר שזו הכתובת שניתנה ע"י המערערת למשיב. 7. לאור האמור, יש לקבוע כי הערעור דנן הוגש זמן רב לאחר המועד החוקי להגשתו וזאת מבלי שהתבקשה הארכת מועד להגשתו. לפיכך, אני מוחקת את הערעור. המערערת תשלם למשיב כהוצאות הבקשה סך 6,000 ש"ח (כולל). איחור בהגשת ערעורערעורמיסיםערעור מס