בקשה לבטל את כתב האישום בעבירות מס

להלן החלטה בנושא בקשה לבטל את כתב האישום בעבירות מס: החלטה 1. בפני בקשה לבטל את כתב האישום שהוגש בתיק זה כנגד הנאשם, כטענה מקדמית, כאמור בסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) (להלן- החסד"פ), במספר טענות והן פגם או פסול בכתב האישום, שהעובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה וכן להגנה מן הצדק, בהתאם לס"ק(3), (4) ו- (10) לסעיף הנ"ל. עוד טוען ב"כ הנאשם כי יש לבטל את כתב האישום לאור הסייג לפליליות המעשה, כאמור בסעיף 34יז' לחוק העונשין - "זוטי דברים". טענות אלו מתייחסות לשני האישומים שבכתב האישום, לפי עניינם. ב"כ המאשימה מתנגד לבקשה. לטענתו, אין בטענות ההגנה כל ממש. כתב האישום מייחס לנאשם שתי פרשיות, בעבירות שונות לחלוטין. באישום הראשון נטען בפרק העובדות כי הנאשם עסק בסחר ברכבים משומשים, זכה בהכנסות מעיסוקו זה, בסכומים כמפורט שם, וזאת בשנים 1999 ועד 2004, ועל אף הכנסותיו אלו, הנאשם, תוך שימוש במרמה ותחבולה, לא קיים מערכת חשבונות ונמנע מלדווח לפקיד השומה על ההכנסה שצמחה לו מעיסוקו זה. העבירה המיוחסת לנאשם באישום זה הינה עבירה בניגוד לסעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן- הפקודה). באישום השני נטען בפרק העובדות כי תוך כדי עיסוקו בסחר ברכבים משומשים, הציג הנאשם, ב- 54 מקרים, מצג שווא בפני רוכשי הרכבים ממנו, כאילו הוא בעל הרכב או קרוב משפחה של בעל הרכב, תוך הסתרת עובדת היותו סוחר או מתווך ברכבים. העבירה המיוחסת לו באישום זה היא קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 415 רישא לחוק העונשין. ניתן היה לסיים החלטה זו בשורות ספורות אך לאור המאמצים הרבים שהשקיעו ב"כ בעלי הדין בטיעוניהם בנושאים אלו, הן בעל פה והן בכתב, בתגובה לכל תגובה, נראה לי כי מין הראוי להתייחס לטענותיהם. להלן התייחסותי לטענות, אחת לאחת, ולא לפי סדר חשיבותן או משקלן. 2. טוען ב"כ הנאשם כי נפל פגם באישום הראשון בכתב האישום בכך שעל אף שבפרק העובדות מדובר בהפקת הכנסות ואי דיווח עליהן לפקיד השומה וזאת במשך שש שנים, בשנים 1999 ועד 2004, הרי בפרק הוראות החיקוק מתייחסת המאשימה רק ל- 4 עבירות של שימוש במרמה ותחבולה בכוונה להתחמק ממס, תוך שהמאשימה נמנעת מלציין לאיזה שנות מס מתייחסות העבירות. לשמע טענה זו מיהר ב"כ המאשימה וביקש לתקן את כתב האישום בציון העובדה כי העבירות המיוחסות לנאשם הינן לשנות המס 1999 עד 2002 בלבד. היות ועל פי האמור בסעיף 92 לחדס"פ רשאית התביעה, כחלק מסמכויותיה, לתקן את כתב האישום - "בכל עת עד לתחילת המשפט", והנאשם עדיין לא השיב להקראת כתב האישום, הרי הפגם, לכאורה, תוקן. ב"כ הנאשם מוסיף וטוען, לאחר התיקון כאמור, כי אף אם העדיף בית המשפט את התיקון על פני הביטול בגין הפגם, עדיין יש בניסוח המקורי כדי להכפיש את הנאשם ולציירו כעבריין מס סדרתי ובכך נפגעת הגנתו של הנאשם ונגרם לו עוול. נראה לי כי אין הדבר כצעקתו, וממילא באם יורשע הנאשם בדין, יגזר עונשו בהתאם לאישומים שהוכחו ולא מעבר לכך, שהרי ענייננו בבית משפט מקצועי שחזקה שלא יושפע מפרטים חסרי רלוונטיות שבכתב האישום. 3. עוד טוען ב"כ הנאשם, שוב לענין האישום הראשון, כי העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה, היות והעבירה המיוחסת לנאשם מחייבת הוכחת יסוד נפשי של כוונה מיוחדת - כוונה להתחמק ממס, בעוד שגם אם תוכיח התביעה את ההכנסות שצמחו לנאשם כאמור בכתב האישום, הרי בניכוי הזיכוי ממס לו זכאי הנאשם ובניכוי מס הערך המוסף מסכומי ההכנסה הכוללים, ובהתייחס לשיעור המס בכל שנה ושנה, בסיכומו של דבר, גם אם היה הנאשם מצהיר על הכנסות אלו, היה נותר כזכאי להחזר מס. הקושי בטענה זו נובע מכך שהחיוב במס יעשה לכל שנת מס בנפרד, ולא ביחד או בממוצע, כך שגם לפי חישובי ב"כ הנאשם, בחלק מהשנים הכנסות הנאשם חייבות במס בשיעור כל שהוא. ב"כ המאשימה טוען בתגובתו כי אין כל רלוונטיות לשיעור ההכנסה החייבת, כאשר סעיף 220 לפקודה עוסק בהכנסות הכוללות שהנאשם התחמק, במעשיו, מלהביאן לידיעת רשויות המס. טענה זו לא תוכל להישמע, כי אם יוכחו היסודות העובדתיים של האישום ואף אם יוכח כי הנאשם פעל בכוונה להתחמק ממס, הרי אם יוכח כי עשיית העבירה לא היתה אפשרית, מחמת מצב דברים שהנאשם לא היה מודע לו או שטעה לגביו, כאמור בסעיף 26 לחוק העונשין (נסיון בלתי צליח), דהיינו - אין כל חובת תשלום מס מהכנסות שכאלה, ענייננו בעבירות נסיון בלבד. יחד עם זאת, אין בכך כדי לעזור לנאשם במשפטו כאשר עונשו של המנסה הינו כשל מבצע העבירה (ראה סעיף 34 ד' לחוק הנ"ל). מכל מקום, על פי תחשיביו של ב"כ המאשימה, ולאחר שצירף להכנסה שלא דווחה את הכנסות הנאשם כשכיר, ובאי הכרתו בניכוי המע"מ - שהרי מס זה לא שולם, ובניכוי הזיכוי - שהנאשם אינו זכאי לו בגין אי הגשת דוחות שנתיים למס ההכנסה, עדיין חלה חובת תשלום מס על הנאשם וגם אם מדובר בסכומי מס נמוכים, עדיין הטענה לגופה - לא תוכל להתקבל. 4. ב"כ הנאשם אף רמז כי לזכות הנאשם עומדת טענת הסייג לאחריות כאמור בסעיף 34יז' לחוק העונשין - "זוטי דברים". לטענה זו אין מקום בשלב זה של הדיון כאשר עדיין לא נשמעו הראיות ולא נטענו הטענות לגבי שיעור ההכנסה החייבת מההכנסות שצמחו לנאשם מעיסוקו כסוחר רכב משומש ומה שיעור המס בו היה הנאשם מחוייב. אולם כבר כאן המקום לציין כי אם יוכח שהמס שבו היה הנאשם מחוייב אלמלא התחמק מהצהרה על הכנסות אלו הינו שולי ופעוט, יתכן ויהיה מקום לשקול אם המעשה עומד במבחני סעיף 34יז' הנ"ל, ובאם לאור טיבו, נסיבותיו ובעיקר - תוצאותיו, המעשה הינו קל ערך ואין לחייב את הנאשם באחריות למעשיו אלו. האם האינטרס הציבורי אינו מחייב כי התביעה תמנע מלהעסיק את בית המשפט העמוס לעייפה, בניהול משפטים ובהכתמת אזרחים באות קלון ההרשעה הפלילית בעבירות של מה בכך בתחום עבירות המס? 5. ב"כ הנאשם אף טען שגם העובדות שפורטו בכתב האישום בעניין האישום השני, עבירות המרמה, אינן מהוות עבירה. לטענתו, וכך ניתן להבין את הדברים, כל אדם המוכר רכב משומש מוחזק כחשוד בהצגת מעלות מרכולתו. על כן, אם טען הנאשם במרמה בפני הקונים הפוטנציאליים כי הוא בעל הרכב או קרוב משפחתו, תוך העלמת עובדת היותו סוחר רכב, הרי על אף שבפועל מציג הנאשם מצג שווא ביחס לעובדות, אין בכך יותר מאשר הגזמה - "כדרך הסוחרים המשבחים את מרכולתם ואשר מגזימים בשבח הסחורה", ובכך אין עובר הנאשם את "הקו הדקיק שבין הגזמה לטענה עובדתית שאינה אמת". לא אוכל לקבל טענה זו כאשר מצג השווא הינו לגבי זהותו של המוכר. הנאשם שלל מהקונים הפוטנציאליים מידע חשוב העשוי להשפיע על כוונתם לרכוש את הרכב והוא העובדה כי המוכר הינו סוחר או מתווך ברכבים משומשים, וכידוע "עיסוק" זה אינו מוחזק כמסחר הוגן. אף צודק ב"כ המאשימה בטענתו כי הגדרת עבירת ה"מרמה" שבסעיף 414 לחוק העונשין מתייחסת למצג השווא ולא למניע הסופי שהביא את המרומה להיפרד מכספו או רכושו. כמובן שאין בכל האמור לעיל כדי להשפיע על משקלה של המרמה או חומרתה היחסית, נושא שימצא את ביטויו בשלב גזר הדין, וזאת באם יורשע הנאשם באישומים המיוחסים לו. 6. טענתו הכבדה מכולן של הנאשם היתה לענין האפשרות להגשת כתב אישום בעבירה בניגוד לסעיף 220(5) לפקודה, בטענה של מרמה או תחבולה, כאשר מעשי הנאשם היו אך המחדל של אי ניהול פנקסי חשבונות כלשהם ואי דיווח על מקור הכנסותיו מעיסוקו כסוחר רכב יד שניה לשלטונות המס. בניגוד לטענתו של ב"כ המאשימה, עצם המחדל הדיווחי אינו מלמד, מיני וביי, על נקיטת פעולות "מרמה או תחבולה" מצד הנאשם. המרמה, העורמה או התחבולה, כאמור בסעיף 220(5) הנ"ל, מן הדין כי יתבטאו במעשה ובמצב עובדתי של מרמה מכוונת. מחדל אי הגשת הדוחות אינו שקול למרמה, אחרת ניתן יהיה להאשים כל אדם או תאגיד שאינו מגיש דו"ח שנתי על הכנסותיו, בעוד הוא פעיל ומפיק הכנסה לאותה תקופה, כמי שעבר עבירה בניגוד לסעיף 220(5) לפקודה. גם טענת ב"כ המאשימה כי המחדל אינו רק באי הדיווח אלא בהעלמה שיטתית של מקור העיסוק וההכנסה הנובעת ממנו, איננו אלא חזרה במילים אחרות על הטענה השגויה כי מחדל אי הדיווח, אף בידיעה על חובת הדיווח, שקול למרמה או תחבולה. הטעם היחיד לדחיית טענתו המקדמית של ב"כ הנאשם בענין זה הוא כי יש לאפשר לתביעה לנסות ולהוכיח את המצב העובדתי של רמיה ומרמה. לא תעמוד התביעה בנטל זה, יתכן והנאשם יורשע רק בעבירה של אי דיווח כאמור בסעיף 216(4) לפקודה, או לחלופין - יזוכה מכל אשמה, ואף יתכן ועבירה זו - לגבי חלק מהתקופה, התיישנה. על ב"כ הצדדים אף ליתן דעתם לשאלה אם זה ראוי שנאשם אשר נמנע מלהגיש דו"ח שנתי, דהיינו - עבר את העבירה הקלה יחסית שעונשה המירבי שנתיים מאסר, יובא לדין בעבירת הסל החמורה של מעשי מרמה ובכוונה להתחמק ממס, שעונשה המירבי שבע שנות מאסר. האם אין זה ראוי כי יואשם באישום החמור יותר רק אם יוכח כי הגיש דין וחשבון כוזב או ביצע מעשה ברור של זיוף או תחבולה, מעבר למחדל הדיווחי? 7. הטענה האחרונה הינה ל"הגנה מן הצדק". בענין זה אבקש אף להרחיב מעבר לטיעוני ב"כ הנאשם. האם היה מקום לצרף לאישום שבגין עבירות המס את עבירות המרמה והאם היה מקום לצרף אישומים אלו לכתב אישום אחד, ובמיוחד כשלטענת ב"כ הנאשם חוקרי מס ההכנסה ידעו כי בגין חסרון כיס לא יוכל הנאשם לבקש לשלם קנס מנהלי או כופר כתחליף להגשת כתב האישום. מצב זה, לטענתו, עניינו בהתנהגות שרירותית, העומדת בסתירה לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית ואין לבית המשפט ליתן את ידו לכך. לאחר שחזרתי ושקלתי את הדברים, הרי לטעמי טענות אלה לא תוכלנה להישמע. החקירה כנגד הנאשם החלה בגין חשד לעבירות מס. היה זה התובע שבהתלהבות יתר החליט להגיש כתב אישום גם בעבירות מרמה, כאשר עבירות אלו התגלו לו מחומר החקירה שנאסף לענין עיסוקו של הנאשם כסוחר רכב משומש, על אף שלא הוגשו תלונות מפורשות על ידי קוני הרכב בגין המרמה. התובע בחר להפקיע לחלוטין את ההליך הפלילי מקורבנותיו הישירים. כאמור, החקירה התנהלה רק בגין עבירות המס. אולם עדיין החוק מקנה לתובע את הסמכות להגיש כתב אישום בעבירות שאשמתו של הנאשם בביצוען עולה, לכאורה, מחומר החקירה המגיע אליו, ולהבנתו די בחומר זה על מנת להביא להרשעתו של הנאשם. לא אוכל לומר כי התובע חרג ממתחם הסבירות בשימוש בסמכויותיו. אם המצב העובדתי היה הפוך, דהיינו, החקירה כנגד הנאשם היתה נפתחת בגין תלונה או חשדות בעבירות מרמה, והיה זה תובע נלהב שהיה מבקש לצרף אישומים בעבירות מס בגין ההכנסות ממעשי המרמה, יתכן מאד כי טענה להגנה מן הצדק שבאכיפה בררנית היתה מתקבלת. ברוב המוחלט של המקרים בהם התביעה מאשימה ומנהלת משפט כנגד עבריינים שביצעו עבירות למען בצע כסף כעבירות רכוש או מרמה, נמנעת התביעה מלהאשים אף בעבירה של השתמטות מתשלום מס בגין רווחי הפשע. על מנת להימלט מהחלטה בדבר ביטול כתב אישום שכזה, יהיה על התביעה לנמק היטב את התנהגותה החריגה והמיוחדת. אולם, כאמור, אין זה המקרה שבפנינו. יחד עם זאת, באם יוכח במהלך המשפט כי החוקרים, במהלך החקירה, פעלו באופן הנוגד את עקרונות הצדק וההגינות המשפטית, כאמור בסעיף 149(10) לחסד"פ, כפי שפורש בפסיקת בתי המשפט השונים, תוך פגיעה וגרימת עוול לנאשם, יהיה מקום לחזור ולשקול אם לא קמה לנאשם ה"הגנה מן הצדק", כאמור שם. 8. לאור כל האמור לעיל - הטענות המקדמיות - נדחות. על הנאשם להשיב על האשמה. משפט פלילימיסיםעבירות מס