להלן פסק דין בנושא בעלות רכב מעוקל: פסק דין 1. האם במקרה דנן מתקיימת החזקה הקבועה בסעיף 5(2ב) לפקודת המיסים (גבייה), לפיה, רכב שעוקל כאשר היה בחזקת סרבן מס, הוא רכב שבבעלותו הוא, או, שמא, בבעלות אחיו התובע. זו השאלה העומדת להכרעה בתביעה. 2. להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים: א. אחיו של התובע, מוטיע (להלן: ''מוטיע''), הוכרז כסרבן מס בגין חובותיו לרשויות המס. ב. בהתאם לספרי משרד הרישוי, התובע רשום כבעלים של רכב מיצובישי נושא מס' רישוי 92-062-20 (להלן: ''רכב המיצובישי''). במסגרת הליכי גבייה נגד מוטיע, תפסה הנתבעת ביום 26.1.03 את רכב הנ''ל. ג. לתובע אין רשיון נהיגה ובמועד תפיסת רכב המיצובישי הוא היה בחזקת מוטיע אשר נהג בו. ד. ביום 11.2.03 מכרה הנתבעת את רכב המיצובישי תמורת סך של 62,900 ש''ח. באותו מועד מחיר המחירון של רכב המיצובישי היה 92,500 ש''ח. 3. לטענת התובע, רכב המיצובישי היה בבעלותו, נרשם על שמו במשרד הרישוי והוא ביטח אותו. התובע רכש את רכב המיצובישי ממגרש לרכבים משומשים ביום 5.11.02 באמצעות עסקת חליפין כנגד רכב טויוטה שהיה בבעלותו (להלן: ''רכב הטויוטה''). התובע רכש את רכב הטויוטה ביום 26.8.02 מאותו מגרש רכבים תמורת סך של 105,000 ש''ח, מתוכם סך של 72,000 ש''ח שילם במזומן והיתרה באמצעות שלוש המחאות על סך של 11,000 ש''ח כ''א. התובע מכר את רכב הטויוטה כעבור מספר חודשים ממועד רכישתו, מאחר והתגלו בו תקלות מכאניות והוא נאלץ להחליף את המנוע בו. התובע הינו מודד מוסמך במקצועו והוא נזקק לרכב צמוד במסגרת עבודתו. מאחר ולתובע אין רשיון נהיגה, אחיו וחבריו הסיעו אותו ברכב. התובע מלין על כך כי רכב המיצובישי נמכר כעבור פחות משלושים יום ממועד תפיסתו, זאת בניגוד להודעת הנתבעת, ובמחיר נמוך משמעותית ממחיר המחירון שלו. מכאן התביעה, לפיה התובע מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום מחיר המחירון של רכב המיצובישי בסך של 92,500 ש''ח. 4. לטענת הנתבעת, רכב המיצובישי היה בבעלות מוטיע, ולראייה, במועד תפיסתו הוא נהג בו ואף נמצאו בו מסמכים שונים השייכים למוטיע. רישום הבעלות באותו רכב על שם התובע במשרד הרישוי הוא נסיון להתחמק מתשלום חובותיו של מוטיע לרשויות המס, מה גם והרישום הוא דקלרטיבי בלבד. יתרה מכך, במועד תפיסת רכב המיצובישי נרשמו על שם התובע במשרד הרישוי שני רכבים נוספים, אף כי הכנסתו לא מאפשרת רכישת ואחזקת רכב ובהעדר רישיון נהיגה לתובע, ממילא הוא לא יכול לנהוג בו. 5. במסגרת הדיון בתביעה הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע ואחיו מוטיע. מנגד, הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית של מר יעקב קרידו אשר תפס את רכב המיצובישי. שלושת העדים לעיל נחקרו בפני. 6. בהתאם להלכה הפסוקה, רישום הבעלות ברכב במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי בלבד ואינו קובע מהותית את הבעלות ברכב (ר' ע''א 492/64 לוי נ. וייס ואח' פ''ד יט(1) עמ' 586, ע''א 782/86 חב' אוטובוסים מטאר אל-קודס נ. מנהל מס ערך מוסף, פ''ד מג(2) עמ' 564 ו- רע''א 5379/95 סהר חב' לביטוח בע''מ נ. בנק דיסקונט לישראל בע''מ ואח', פ''ד נא(4) עמ' 464). 7. לגרסת התובע, רכישת רכב המיצובישי ומימון תמורתו קשורה קשר ישיר לרכב הטויוטה. על אף זאת, התובע לא הגיש את זיכרון הדברים לפיו רכש, כביכול, את רכב הטויוטה, אלא אך ורק את זיכרון הדברים של רכב המיצובישי, נספח ת/1 לתצהיר התובע. יתרה מכך, התובע לא טרח להזמין את בעל המגרש ממנו רכש, לטענתו, את שני הרכבים, הטויוטה והמיצובישי, על מנת לתמוך בגרסתו. בהתאם להלכה הפסוקה, בעל דין הנמנע בהעדר כל הצדקה מהגשת ראייה או הזמנת עד שבשליטתו הרלוונטיים לתמיכה בגרסתו, חזקה כי לו הוגשה הראייה או הוזמן העד, הדבר היה תומך בגרסת הצד שכנגד (ר' ע''א 55/89 קופל בע''מ נ. טלקאור בע''מ ואח', פ''ד מד(4) עמ' 596, 602 מול האות ז' וכן ע''א 548/78 שרון ואח' נ. נילי, פ''ד לה(1) עמ' 736, 760 מול האות ה'). 8. בסעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית טען התובע באומרו ''אני יליד 1970, רווק, בעל תואר בהנדסה גיאודטית, ועובד במדידות. מאחר ואני זקוק לרכב שטח צמוד בעבודתי, רכשתי את הרכב (המיצובישי -ר.ח.) שהינו 4X4, ומאחר ואין לי רשיון נהיגה לפעמים האחים שלי או ידידים מסייעים לי ונוהגים ברכב על מנת להסיע אותי למקומות שאני צריך להגיע אליהם'' (ההדגשה אינה במקור -ר.ח.). גרסת התובע, כמצוטט לעיל, אינה מתיישבת עם האמור בעדותו בבית המשפט העיד, לפיה, ''במקום שבו אני עובד יש שלושה אנשים שעובדים והם תושבי אום אל פחם. מקום העבודה מעמיד לרשותנו רכב.'' (שם, עמ' 15 שורה 8 לפרוטוקול הדיון)(ההדגשה אינה במקור - ר.ח.). באם המעביד של התובע מעמיד לרשותו ולרשות יתר העובדים שלו רכב צמוד, אזי ממילא אין צורך כי התובע ירכוש רכב משלו במחיר של עשרות אלפי ש''ח. התובע נשאל בחקירתו מדוע היה עליו לרכוש ולהחזיר ברכב באם המעביד מעמיד רכב צמוד לרשותו, ולעניין זה הוא השיב באומרו: ''אני מודד במקצועי ואבא שלי השאיר לי הרבה אדמות. אנו נוטעים את האדמות האלה ולכן אנו זקוקים לרכב 4X4. כמו כן, המעסיק שלנו מבקש ממי שיש לו רכב לקחת איתו עובד אחר לצורכי עבודה והוא משלם לנו עבור אותן נסיעות.''(שם, עמ' 15 שורה 11 לפרוטוקול הדיון). תשובתו של התובע, כמצוטט לעיל, אינה משכנעת ואינה אמינה בעיני. הטענה בדבר השימוש ברכב לצורך עיבוד האדמות, הועלתה מפי התובע לראשונה במהלך חקירתו הנגדית, והדבר אומר דרשני. כמו כן, אין זה סביר כי התובע ירכוש רכב ללא אפשרות לנהוג בו וכאשר המעסיק מעמיד לרשותו רכב צמוד, וכל זאת לצורך הסעת עובדים אחרים בשכר. 9. לא זאת אלא זאת, התובע לא הזמין את המעביד או מי מהעובדים על מנת לתמוך בגרסתו לעניין השימוש ברכב המיצובישי לצורכי עבודה, אף כי לעדותם של הנ''ל חשיבות מרובה. משנמנע התובע מהזמנת אותם עדים, שוב פועלת כנגדו החזקה, לפיה, עדותם, לו נשמעה, הייתה תומכת בגרסת הנתבעת כנגד גרסתו. 10. בחקירתו טען מוטיע כי המסמכים שלו אשר נמצאו ברכב המיצובישי בעת תפיסתו היו בכיסו, הוא הוציא אותם ממנו והניח אותם ברכב כאשר התבקש על ידי עד הנתבעת להציג את רשיונותיו. בלהט הוויכוח אשר התפתח ביניהם, שכח מוטיע את המסמכים בתוך הרכב (שם, עמ' 10 שורה 9 לפרוטוקול הדיון). גרסתו הנ''ל של מוטיע אינה אמינה בעיני, שכן, מדובר ב- 9 מסמכים שונים וקשה להלום כי כולם היו מקופלים ומונחים בתוך הכיס שלו. יתרה מכך, בחקירתו טען מוטיע כי החל משנת 2001 הוא מובטל ולפני כן הוא הועסק כשכיר אצל מר יחיאל סלניק (שם, עמ' 10 שורה 14 לפרוטוקול הדיון), אולם, מעיון באותם מסמכים, נספח ג(3, 4, 5 ו-6) לתצהיר הנתבעת, עולה כי, התאריך המופיע בהם הוא בסמוך למועד תפיסת הרכב, 26.1.03, והם כוללים תעודות משלוח של מוצרי בנייה ורשימת ברזל לבנייה. יתרה מכך, בתעודת המשלוח נספח ג(3) נרשם ''לכבוד: גאברין מחמוד פרח - ע''י מוטיע'' ותעודת המשלוח אשר סומנה ג(4) הינה על שם חב' יחיאל סולניק בע''מ. בנסיבות העניין, נסתרה טענתו של מוטיע כאילו הוא היה מובטל במועד תפיסת הרכב וכי עבד אצל חב' סולניק לפני שנת 2001. יתרה מכך, עיסוקיו של מוטיע בעבודות בנייה במועד תפיסת רכב המיצובישי, מחזקת את זיקתו לרכב הנ''ל ואת החזקה הקבועה בסעיף 5(2ב) לפקודת המיסים, לפיה, רכב המיצובישי הוא בבעלותו. 11. אמנם נכון, חלק מהתמורה עבור רכב המיצובישי שולמה באמצעות המחאות אשר נפרעו מחשבון התובע. אולם, אין בדבר כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי, שכן, סכום אותן המחאות מהווה חלק קטן יחסית מתמורת רכב המיצובישי, וכאמור, לגבי חלק הארי מהתמורה, אשר לטענת התובע נפרע באמצעות מסירת רכב הטויוטה שהיה בבעלותו, לא הובאה כל ראייה. 12. משהגעתי למסקנה כי התובע אינו הבעלים של רכב המיצובישי, הרי ממילא אין לו מעמד לטעון לעניין מועד מכירתו או התמורה בה נמכר, אלא הבעלים האמיתי של הרכב, מוטיע, הוא בעל הדין המתאים לעניין זה כלפי הנתבעת. 13. לסיכום כל האמור לעיל, אינני נותן אמון בגרסת התובע כאילו רכב המיצובישי היה בבעלותו ובהתאם לכך אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעת תוך 30 יום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 8,000 ש''ח בתוספת מע''מ עליו ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.בעלותבעלות רכברכבעיקול