תביעת רכוש בין בני זוג

להלן פסק דין בנושא תביעת רכוש בין בני זוג: פסק דין העובדות הצריכות לענין: 1. א. בני הזוג נישאו זל"ז בחו"ק וכדמו"י ביום 1.4.1971 (להלן שניהם: "בני הזוג"). ב. מנישואין אלה נולדו לבני הזוג שלושה ילדים, כולם בגירים. 2. לפני כ- 18 שנה 'גבה טורא' בין בני הזוג ודרכיהם נפרדו. במהלך שנת 1983 עזבה התובעת (בתמ"ש 73932/98 להלן: "האשה") את דירת המגורים המשותפת בה התגוררה יחד עם הנתבע (בתמ"ש 73932/98 להלן: "הבעל") והוא נותר להתגורר בה בגפו. 3. בין בני הזוג התנהלו מאז 1982 הליכים משפטיים במספר ערכאות (בית דין רבני, בימ"ש מחוזי, בימ"ש שלום), ולמרות התקופה ארוכת השנים שחלפה לא השכילו השניים להגיע להסכם כולל, להתגרש וללכת כל אחד לדרך חדשה. 4. א. סבב התביעות האחרון בין בני הזוג נפתח בהגשת תובענה לפירוק השיתוף בדירת המגורים אותה הגישה האשה כנגד בעלה. (תמ"ש 73930/98). ב. משהבהיר בית המשפט לב"כ הבעל, בישיבת יום 24.2.99 ,כי אין מקום לטענת חוסר הסמכות שהעלה כנגד התובענה וכי אם יש בפי מרשו דרישות רכושיות כלשהן כלפי האשה, מן הראוי שיגיש תובענה שתתברר בצוותא חדא עם תביעת פירוק השיתוף, כל זאת לאור מהות טענותיו בכתב ההגנה - חזר הוא מטענת חוסר הסמכות והודיע, כי תוגש תובענה רכושית בשם מרשו על מנת שזו תידון במאוחד עם התובענה לפירוק שיתוף. ג. ב"כ האשה נתן הסכמתו למהלך זה והודיע, כי גם הוא יגיש תובענה רכושית מטעמה של מרשתו על מנת שגם זו תתברר בפני במקביל. מכאן התובענות שבפני. 5. ביום 15.5.00 ניתנה על ידי החלטה בתובענה נשוא תמ"ש 73930/98 , בה הוריתי על פירוק השיתוף של בני הזוג בדירת המגורים תוך מינוי באי כוחם לכונסי נכסים ומתן הוראות בהתאם. כך, נכון אני ליתן את פסק דיני בתובענות הרכושיות ההדדיות שבפני בתקווה שההכרעה בהן תביא בעקבותיה לגירושי בני הזוג. התובענה בתמ"ש 73931/98 טענות התביעה: 6. א. הבסיס המשפטי לתובענה - הילכת השיתוף בין בני הזוג, (ס' 11 לכה"ת). ב. הנכסים ברי השיתוף - מפורטים בס' 10 לכה"ת: * תכולת כספת (10(א) לכה"ת). ** כספים בחשבונות בנק שונים ו/או תכניות חסכון שונות על שם האשה ו/או על שמם יחד עם אחרים מבני משפחתה הם הנתבעים 2, 3 . (ס' 10(ב)-(ד) לכה"ת) (להלן: "הכספים המוברחים"). *** זכויות סוציאליות שנצברו במהלך עבודתה של האשה (ס' 10(ה) לכה"ת). ג. הסעדים המבוקשים - ס' 20 לכה"ת: * מסירת פרטים בדבר הנכסים ברי השיתוף והקורות אותם. ** פס"ד הצהרתי בדבר זכותו של הבעל במחצית, הנכסים ברי השיתוף. *** מתן סעדים נלווים להבטחת קבלת חלקו של הבעל בנכסים ברי השיתוף, וקבלת חלקו בפועל או שוויו הממשי והריאלי של חלק זה לגבי אותם נכסים שהועלמו או מומשו. טענות ההגנה 7. א. טענה מקדמית - דחייה על הסף מכח הכלל של 'מעשה בית דין'. הבסיס המשפטי לטענה - עניינה של התובענה, הברחת כספים ורכוש משותף ע"י האשה בין היתר באמצעות הנתבעים 2, 3 הועלה נידון והוכרע בהתדיינות קודמת בין בני הזוג בביהמ"ש המחוזי בתל אביב יפו במסגרת תיק מ.א. 580/84. מטענה מקדמית זו חזר בו ב"כ האשה בהודעה מיום 19.5.99 אחרי שביהמ"ש התיר לו להגיש טיעון מסודר בענין זה, על פי בקשתו, בהחלטה מיום 25.4.99. ב. הסכמה לתחולתה של חזקת השיתוף על מערכת היחסים בין בני הזוג. ג. הכחשה מלאה וגורפת של טענות הבעל בס' 10 לכה"ת בכל הנוגע לנכסים בר השיתוף - ס' 17 לכתב ההגנה. ד. הכחשה מלאה וגורפת של טענות הבעל בדבר הברחה והעלמה של רכוש משותף - ס' 19(א) +ס' 20 לכתב ההגנה. ד י ו ן 8. דומה שאין מחלוקת בין בני הזוג, כי על מערכת היחסים הרכושית ששררה ביניהם מיום נישואיהם ועד מועד הפירוד ביניהם, 1.3.83, חלה חזקת השיתוף. לא מצאתי בכתב ההגנה של האשה התנגדות מפורשת לתחולת החזקה. זאת ועוד, בישיבת יום 21.11.99 הסכימו ב"כ הצדדים, כי הזכויות הסוציאליות שצבר כל אחד מבני הזוג עד ליום 1.3.83 הינן משותפות. הסכמה זו מלמדת, כי ככל שיקבע ביהמ"ש קיומו של רכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים של בני הזוג והנמצא בידי האשה ו/או השייך לה והנמצא בידי צדדים שלישיים, יהא רכוש זה רכוש משותף לה ולבעלה. 9. משהסכימו ב"כ הצדדים על השיתוף בזכויות הסוציאליות (לגבי מהותן ר' להלן) כל שנותר לי הוא להכריע בשני העניינים הנותרים: א. הכספת ותכולתה. ב. הכספים המוברחים. הכספת ותכולתה 10. א. בס' 10(א) לכה"ת טוען הבעל, כי עובר למשבר בין בני הזוג היתה לבני הזוג כספת בבנק לאומי ברחובות בה היו פריטי רכוש כמפורט שם. לטענתו, ביום 30.12.80, סגרה האשה באופן חד צדדי את הכספת לאחר שרוקנה את תוכנה. בכתב ההגנה (ס' 17) לא התייחסה האשה ספציפית לטענות בעלה בנוגע לתכולת הכספת והסתפקה בהכחשה כללית של כל טענות הבעל בס' 10 לכה"ת לרבות ס"ק (א) שבו המתייחס לכספת. ב. הראיה היחידה אשר הובאה ע"י הבעל והקושרת את האשה לכספת כלשהי שהיתה רשומה על שמה - מסמך 48 לרשימת המסמכים שהוגשה על ידו ביום 24.10.99 . מסמך זה שעניינו "החזר עמלת פקדון על סגירת כספת והחזר שני מפתחות" הינו הודעת חיוב של בנק לאומי סניף רחובות שנשלחה לאשה ולדודה מר אריה גרינברג ביום 30.12.80 ,המלמדת אכן על סגירת כספת שבוצעה בסמוך למועד הנקוב במסמך אלא שהכספת המדוברת אינה כספת משותפת לו ולאשתו, כפי שנרמז בס' 10(א) לכה"ת, אלא לאשתו ולדודה. זאת ועוד סגירת הכספת בוצעה ביום 30.12.80 ,שנתיים ושלושה חודשים לפני שהאשה עזבה את הבית וכשנה עד כשנתיים לפני פרוץ המשבר ב- 1982 (ר' ס' י"ד לסיכומי ב"כ הבעל). עובדה זו אינה מתיישבת לדעתי עם טענת הבעל בס' 10(א) לכה"ת לפיה סגירת הכספת והעלמת תכולתה היתה עובר למשבר אלא אם נאמר, שגם תקופה של שנה ומעלה לפרוץ המשבר נחשבת כ'עובר למשבר'. ג. מעבר לכך לא ברור מהמסמך, כי האשה היתה זו אשר סגרה את הכספת ורוקנה את תכולתה והיא אף לא נחקרה על כך. כן לא הוכחה תכולתה של הכספת והימצאותם של פריטי הרכוש הנטענים בס' 10(א) לכה"ת. האשה לא נחקרה ולו שאלה אחת אם בכלל היו לה ולבעלה פריטי רכוש אלה כדי לבסס לפחות את קיומם במסגרת הרכוש המשותף להבדיל משאלת שמירתם בכספת והעלמתם על ידה. בפועל ניתן ללמוד רק על קיומו של פריט אחד - 4 המדליות של סאדאת בארץ וזאת מנספחים 69-72 לרשימת המסמכים של העל, אך גם זה לא מלמד על שמירתם בכספת והעלמתם ע"י האשה. ד. האשה נחקרה על ידי ב"כ הבעל בענין הכספת והשיבה, כי בכספת היו ניירות חשובים לדודה וכי הוספת שמה באה לאפשר הוצאתם אם יקרה לדודה משהו, וזאת מפני אשתו. המדובר במסמכים הנוגעים לילדה מאומצת שהיתה לדוד. אין לי סיבה להטיל ספק בדבריה אלה של האשה. בעדותה בתיק מ.א. 580/84 העידה האשה בעמ' 18 לפרוט', כי בבנק בל"ל היתה לה כספת עם דודה וכי יש בה מסמכים של הדוד. ה. בנסיבות לעיל לא אוכל לומר שהבעל עמד בנטל השיכנוע המוטל עליו כתובע להוכיח קיומם של פריטי הרכוש המפורטים בס' 10(א) כחלק מהרכוש המשותף, שמירתם בכספת והעלמתם על ידי האשה כטענתו ודין תביעתו בענין זה להידחות. הכספים המוברחים 11. א. בס' 3 לכה"ת מעלה הבעל את טרוניתו כלפי האשה - "חיי הנישואין של בני הזוג התנהלו על מי מנוחות עד אשר הנתבעת החליטה לעזוב באופן חד צדדי וללא כל סיבה את דירת המגורים..... תוך שהיא רוקנה את דירת המגורים מתכולתה וכן רוקנה את חשבונות הבנק והכספות ונטלה את הכספים לחשבונות שמתנהלים על שמה ו/או על שמה עם אחרים (בעיקר הנתבעים 2 ו- 3) ו/או על שם אחרים מטעמה". מס' 8 ו- 9(ב) לכה"ת לומדים אנו, כי מקור 'הכספים המוברחים' בחלק מתמורת המכירה של שתי דירות של בני הזוג אשר הופקדה בחשבונות משותפים שלהם. בחלק נאמר ולא במלוא התמורה היות והחלק האחר שימש לרכישת דירת המגורים הנוכחית של בני הזוג. ב. מאחר והוסכם בין הצדדים, כי מועד הפירוד ביניהם היה ביום 1.3.83 מוטלת החובה על הבעל לשכנע את ביהמ"ש בדבר קיומם של כספים כלשהם בחשבונות הבנק שהיו לבני הזוג, ביחד או לחוד, עובר למועד הפירוד והעברתם לחשבונות על שם האשה ו/או על שמה יחד עם אחרים ו/או לחשבונות על שם אחרים מטעמה (ס' 3 לכה"ת). על חשבונות בנקים דיברתי ולא על כספות שכן הכספת היחידה, שזיכרה בה בפני במהלך הדיונים, היתה כספת אחת (ולא כספות כלשון ס' 3 לכה"ת) הרשומה בכלל על שם דודה של האשה מר אריה גרינברג ובתכולתה כלל לא נטען, כי היו כספים אלא תכשיטים, מדליות ואבנים טובות. (ר' ס' 10(א) לכה"ת). ג. עיינתי בכה"ת המאומת בתצהיר שהגיש הבעל, בתשובותיו בחקירה הנגדית, בסיכומי בא כוחו ובמסמכים שהוגשו על ידו בנסיון לדלות נתונים כלשהם לגבי הכספים הרבים שהיו בידו עובר לפירוד והעליתי חרס בידי. גם הנסיון להתחקות אחר 'היסטורית הדירות' של הבעל לשם קבלת נתונים אלה לא צלח שכן הוא לא השכיל להציג בפני ביהמ"ש את הנתונים המלאים בדבר התמורה הכספית שהתקבלה ממכירת שתי הדירות ברחובות ומה היתרה שנותרה בידו לאחר רכישת דירת המגורים הנוכחית בחלק ממנה. ד. זאת ועוד, בין העובדות שפורטו בכה"ת, בנוגע לדירות שעמדו לרשות הבעל טרם הנישואין, לעומת עדותו וטיעוני בא כוחו בסיכומים מתגלית סתירה אשר מוסיפה לחוסר הבהירות. בני הזוג נישאו באפריל 1971. בס' 7 לכה"ת טוען הבעל, כי בעת הנישואין הוא היה הבעלים של 3 דירות. לא נכון. עובר לנישואין היו לבעל שתי יחידות דיור נפרדות בבית בנס ציונה (ס' 53 לסיכומיו) ואלה נמכרו בכלל במהלך שנת 1970 (כנראה 4/1970 ר' חוזה המכר לזוקע נספח 81 למסמכי הבעל). נכון שיחידת דיור אחת נמכרה ב- 13,000 לירות (לה"ה נוקע) אך בנוגע ליחידת הדיור השנייה לא סיפק התובע כל מידע על התמורה שנתקבלה בגינה. ה. בחלק מהתמורה שנתקבלה ממכירת הבית בנס ציונה נרכשה דירה ברח' סוקולוב בחולון (כך מס' 58 + 26 לסיכומי הבעל). חוזה רכישה לא הוצג, רק נסח רישום מקרקעין (נספח 80 למסמכי הבעל) ממנו עולה, כי מדובר בדירה קטנה בת 2 וחצי חדרים בשטח של כ- 53 מ"ר. (בניגוד לאמור בס' 27 לסיכומי הבעל). לא נודע בכמה נרכשה הדירה ומהם הסכומים הכספיים שנותרו בידי הבעל. לימים נמכרה הדירה בחולון ונרכשו תחתיה שתי דירות (ברח' גלוסקין/ הרצל וברח' סוקולוב/ תלר) בסכום כולל של 150,000 לירות (נספחים ג'; ד למסמכי האשה ור' גם ס' 59 לסיכומי הבעל). שתי דירות אלה נמכרו ומחלק התמורה שלהן נרכשה הדירה הנוכחית (ר' ס' 8 לכה"ת) והיתרה הופקדה בחשבונות הבנקים (כך לטענת הבעל). הבעל לא טרח לצרף את חוזי המכר של שתי הדירות ולא אבין מדוע שהרי הבסיס לטענותיו הינו קיומה של יתרת כספים בין שווי שתי הדירות שנמכרו לעומת זו הנוכחית שנרכשה. האשה דווקא צירפה חלק מהחוזים (מה שהיה כפי הנראה בידיה). נספח ה' למסמכיה מהווה חוזה מכר של אחת משתי הדירות (זו שברח' גלוסקין), ולפיו נמכרה הדירה ב- 180,000 לירות. הדירה הנוכחית נרכשה ב- 250,000 לירות. בכמה נמכרה הדירה השנייה כך שניתן ללמוד כמה נותר בידי הבעל לאחר ההשלמה לשווי הרכישה לא נדע, כי לא צורף חוזה מכר של הדירה השנייה. זאת ועוד מסעיף 60 לסיכומי הבעל למדים אנו שלצורך רכישת הדירה הנוכחית נלקחה משכנתא ע"י בני הזוג (הבעל עצמו טוען שת1/ מתייחס לדירה הנוכחית). אם היה צורך בלקיחת משכנתא ולא הוצג בפני סכום המשכנתא הכיצד ניתן לטעון , כי נותר סכום כסף בידי הבעל שהופקד בחשבונות בנקים אלא אם כן בחר הבעל שלא להשתמש בכל התמורה שנתקבלה ממכירת שתי הדירות ומטעמים כלכליים לקח משכנתא. שאלה זו נותרה פתוחה ועל הבעל היתה החובה לספק לה הסבר מניח את הדעת ואת זאת הוא לא עשה בכתב התביעה המהווה את חקירתו הראשית. הסבר ניתן על ידו רק בשלב הסיכומים כשהוא טוען לסכום משכנתא זניח של כ- 30,000 לירות וכי האשה היא שלחצה עליו לקחתה. היכן הסכם המשכנתא? מדוע זה רק בסיכומים? ו. עם כל הכבוד, אינני סבור שהבעל עמד בנטל המוטל עליו להציג בפני ביהמ"ש את שרשרת המכירות והרכישות אשר מלמד אותנו בוודאות, כי נותרו בידיו כספים לאחר מכר שתי הדירות ורכש הדירה הנוכחית וכמה. כספים אלה הם שהופקדו בחשבונות הבנק, כך לטענתו ואחר כך הוברחו ע"י האשה. ז. הטענה בס' 23 ו- 28 לסיכומיו, כי עובר לנישואין היו לבעל גם סכומי כסף גבוהים פרט לבית בנס ציונה אין בה ממש כל עוד לא הוצגו ראיות בדבר קיומם של סכומים אלה. זאת ועוד, אין זכר בכה"ת לטענה בדבר סכומי כסף שהיו בידיו ובפועל טוען הוא בס' 7 ואילך לכה"ת אך ורק לכספים שנותרו בידיו משרשרת המכירות והרכישות של הדירות. ח. עם כל הכבוד, לא השכיל הבעל להציג בפני ביהמ"ש ראיות מוצקות כלשהן בדבר כספים שנותרו בידיו בעקבות מכירת שתי הדירות ורכישת הדירה הנוכחית. בס' 58-63 לסיכומים מנסה הבעל לכוון אותנו למסקנה, כי אכן נותרו כספים רבים אחרי מכירת שתי הדירות ורכישת הדירה הנוכחית - ואלה הוברחו על ידי האשה. צר לי אך מסקנת הדברים עם כל הכבוד הפוכה והכל מהטעמים והנימוקים שהובהרו לעיל ולהלן. על התובע חלה חובת הוכחה ואין די במסקנת הדברים בפרט כשמדובר בטענת מירמה . נכון הדבר שתקנה 258י"ד(ב) מאפשרת לביהמ"ש לענייני משפחה לפסוק על פי הראיות המסתברות יותר. אינני יכול לומר שהראיות שהובאו על ידי הבעל 'מסתברות יותר' לתמיכה בטענתו מאשר בטענת האשה. ט. ס' 61 לסיכומי הבעל מעורר תמיהה נוספת ונוגס בנכונות טענתו. בעוד שבכה"ת טען הוא, כי מהתמורה של שתי הדירות נרכשה הדירה הנוכחית והיתרה הופקדה בחשבונות המשותפים והוברחה, הרי בס' 61 לסיכומיו אנו לומדים על גירסה אחרת: כל כספי התמורה שנתקבלו ממכירת הדירה בגלוסקין (נספח ה' למסמכי האשה) הופקדו לחשבון המשותף והועלמו ע"י האשה. מאחר ודירה זו נמכרה ב- 16.4.77 והתמורה שולמה כמעט במזומן (22.4.77 ר' נספח ה' הנ"ל) ומאחר והדירה הנוכחית נרכשה ב- 24.4.77 (נספח א' למסמכי האשה), דהיינו יומיים אחרי קבלת התמורה כאשר ס"ך של 150,000 ש"ח (מתוך ה- 250,000 ש"ח) שולם במזומן במעמד ההסכם יש להניח, כי הכספים שנתקבלו מהדירה בגלוסקין הועברו במיידי לדירה הנוכחית ואין כל הגיון בגירסת הבעל לפיה הכסף הזה הופקד ונעלם. אם כך היה, איך שולם סכום של 150,000 לירות במעמד רכישת הדירה הנוכחית? זאת ועוד, בס' 6 לכתב הגנתו לתביעה הרכושית של האשה (תמ"ש 73932/98), בה מועלית גירסה זו, טוען הבעל ומוסיף, כי לימים נרכשה הדירה הנוכחית, המצויה ברח' עזרא 10 רחובות, מכספי התמורה שהתקבלו ממכירת הדירה ברח' סוקולוב/ תלר ברחובות. עד כמה טענה זו חסרת הגיון תלמד העובדה, כי הדירה הנוכחית לא נרכשה בכלל "לימים" אלא 8 ימים לאחר חתימת חוזה המכירה של גלוסקין כאשר הבעל והאשה הקפידו לחתום על החוזה של הדירה הנוכחית יומיים אחרי שקיבלו את כל התמורה בגין הדירה בגלוסקין (התמורה במלואה התקבלה ביום 22.4.77 (החוזה לנוכחית נחתם ב- 24.4.77). דבר זה מלמד שדווקא הדירה בגלוסקין ולא הדירה בסוקולוב שימשה לרכישת הדירה הנוכחית. גירסה זו מתחזקת נוכח העובדה שהבעל לא טרח להציג את חוזה המכירה של הדירה בסוקולוב כדי לדעת אם אכן שולם עבורה סכום שניתן היה לשלם ממנו 250,000 ש"ח לדירה הנוכחית ועוד שתשאר יתרה להפקדה בבנקים. (אגב, לתשומת לב ב"כ הבעל בס' 62 לסיכומיו נספח ה' הוא חוזה המכר של הדירה בגלוסקין ולא בתלר!). י. אוסיף ואומר גם, כי גירסאותיו אלה של הבעל, שעלו בפני בימ"ש זה, עומדות בסתירה לגירסתו בתביעת הגירושין שהגיש ביום 20.6.83 (נספח ט"ו לסיכומי האשה) לפיה משגדלה המשפחה מכרו בני הזוג את שתי הדירות הנ"ל ובכספים שנתקבלו רכשו בני הזוג את הדירה הנוכחית הגדולה והמרווחת ובעודף הכסף נסעו לטיול לחו"ל. גירסה זו שונתה בתביעה שבפנינו ואין בהסבר שניתן לשינוי ע"י ב"כ הבעל בסיכומיו (ס' 61 פיסקא שנייה) כדי לספק. לא יתכן שבעל דין יעלה גירסאות שונות לנוחיותו בהתאם לסוג ההליך ולערכאה בה מוגש, מה גם שבמקרה הנוכחי הועלתה גירסה זו בתביעת גירושין ולא בתביעת שלום בית אלא אם התביעה לא היתה כנה מלכתחילה שכן לדבריו קיווה והאמין, כי היא תחזור לחיות עמו בשלום בית. על הבעל להבין שלא ניתן להנות מכל העולמות ולהחזיק בשתי קצוות המקל. יא. עם כל הכבוד, אין אני מאמין, בלשון המעטה, לגירסאות הבעל באשר לשרשרת המכירות והרכישות של הדירות ועל כך שנותרה יתרה כלשהי שהופקדה בחשבונות בנקים ושהועלמה על ידי האשה. יב. יחד עם זאת עדיין נשאלת השאלה האם לא מגיע לבעל מחצית מהכספים שהוחזקו על ידי האשה נכון למרץ 1983 מועד הפירוד, בין על שמה לבדה ובין על שמה יחד עם אחרים? התשובה חיובית, מגיע גם מגיע שכן מתחולתה של הילכת השיתוף על יחסי בני הזוג בענייננו, תחולה שלא היתה לגביה כל מחלוקת, נובעת המסקנה, כי הבעל שותף לכספים אלה אלא אם תוכיח האשה, והנטל עליה, שכספים אלה או חלקם אינם בגדר הרכוש המשותף. האשה לא עמדה בנטל זה, לא באשר לכספים שהיו בחשבונותיה שלה ולא באשר לכספים שהיו בחשבונותיה עם אחרים לגביהם קיימת חזקה שמחציתם לפחות שלה. האשה נמנעה מלחקור את הבעל חקירה נמרצת בענין זה ונמנעה מלהביא לעדות את האם ,את הדוד ואת האחיות כדי לשכנע שאין מדובר בכספים שלה. הימנעות זו, על פי הפסיקה, פועלת כנגדה. ודוק! אין אני מאשים את האשה בהברחה או בהעלמה של כספים שכן את זה לא הוכיח הבעל. משום כך אין בדעתי להכנס לכל אותם מסמכים שהוגשו על ידי הבעל ובוודאי לא לסמוך ידי על חווה"ד של רוה"ח שהוגשה מטעמו. כל שאני קובע הוא שכספים שהיו בחשבונות של האשה נכון ל- 1.3.83 מחציתם שייכים לבעל. כספים שהיו בחשבונות של האשה על שמה ועל שם אחרים נכון ל- 1.3.83 מחציתם שייכת לה ומחצית המחצית לבעל ור' להלן הוראות לענין זה בהמשך פסק הדין. מן הראוי לציין, ולו כדי להפיס את דעתו של ב"כ האשה למהלך בו נקטתי, כי בסמכותו של בית המשפט למשפחה לנהוג בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין בדרך הנראית לו כטובה ביותר לעשיית הצדק (ס' 8 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, תשנ"ה- 1995) . על כן, הגם שהתובענה בתמש 73931/98 התייחסה בעיקרה ל'כספים מוברחים' ולתחשיב כספי שבוצע על סמך טענה זו מוסמך ביהמ"ש, למען הצדק, לדון באפשרות האיזון הפשוט מכח הילכת השיתוף למועד הפירוד, וכך עשיתי. (ר' לענין זה עתירתו החלופית של הבעל בס' 50 לסיכומיו ופסק דינו של כב' הנשיא (כתוארו אז) השופט דן ארבל בתמ"ש 7721/95 ,אייזיק נ' אייזיק, עמ' 13 בו דן ביהמ"ש בטענה של איזון כספי למרות שהסעד בכה"ת היה הצהרתי בלבד). התובענה בתמ"ש 73932/98 טענות התביעה : 12. שלוש עתירות בכתב התביעה שהגישה האשה: א. תשלום דמי שימוש ראויים בדירה בגין השימוש הבלעדי שעשה בה הבעל מאז עזיבתה את הדירה ועד פירוק השיתוף של הזכויות בה. ב. החזר פדיון של מילוות חובה אותן נטל הבעל מבנק הפועלים ברחובות ביום 23.1.83. הפדיון בוצע משנת 1985 ואילך כאשר הצדדים כבר חיו בנפרד. האשה עתרה להחזר מלוא הפדיון אותו נטל הבעל לעצמו בלבד. (ס' 17-23 לכתב התביעה). ג. מחצית מהמטלטלין שנותרו בדירת המגורים המשותפת אותה עזבה בשנת 1983. (ס' 24-25 לכה"ת). 13. טענות ההגנה א. התכחשות לזכותה של האשה לקבלת דמי שימוש ראויים בדירה. ב. הבעל הודה בפדיון המילוות המצויינות בכה"ת אך טען, כי הוא עשה כן משום שהאשה פדתה את המילוות שהתנהלו על שמו. (ס' 19 לכתב ההגנה). פרטי המילוות וערכיהן הוכחשו מחוסר ידיעה (ס' 20 לכתב ההגנה). בכל מקרה מגיע לאשה מחצית מערך הפדיון של המילוות משום חזקת השיתוף החלה עליהם. (ס' 22 לכתב ההגנה). ג. לעת עזיבת האשה את הבית היא נטלה עמה פריטי תכולה כמפורט בכתב ההגנה. חלק מפריטי התכולה נותרו בדירה. כך נעשתה חלוקה בעיין. כיום, מרבית הפריטים הנמצאים בדירת המגורים נרכשו ע"י הבעל (לאחר 17 שנים של פירוד) כך שאין כל ממש בעתירה לחלוקת המטלטלין. ד י ו ן 14. המטלטלין - הנתבע לא התכחש בכתב ההגנה שלו לעצם קיומם של פריטי התכולה המפורטים ברשימה. טענתו היתה שהאשה נטלה לעצמה חלק מהתכולה בעת עזיבתה את הבית ובפועל בוצעה חלוקה. אינני יכול לקבל הסבר זה של הבעל. גם אם נכונה טענתו בדבר נטילת חלק מהתכולה ע"י האשה, עיון ברשימת הפריטים שהוא טען שנלקחו על ידה מלמד שמדובר בפריטים של מה בכך כמו כלי בית, שמיכות, מגבות, מזרונים, כריות שניטלו, אם ניטלו כך יש להניח, לשימושה שלה ולשימוש ילדיה הקטינים ואין לבוא עמה חשבון בשל כך . לא התברר לנו מהם הספרים שנלקחו על ידה, רהיטי הסלון וכו'. הבעל בחר שלא להתייחס ספציפית לכל פריט שמופיע ברשימה שצורפה לבקשה לעיקול, אם ניטל על ידה במסגרת החלוקה אם לאו, כך שהמסקנה היא שהוא מודה בקיומם של פריטים אלה. האשה לא נשאלה ולו שאלה אחת בנושא המטלטלין. לעומת זאת הבעל נשאל גם נשאל. בחקירתו הנגדית הוא מאשר, כי כשבא הביתה בסמוך לפסח 1983, אחרי שהאשה עזבה, היו בבית מקרר, טלויזיה, תנור, שטיח, מכונת כביסה מקולקלת, שואב אבק, אנציקלופדיות (שהועברו לטענתו לילדים מאוחר יותר) וגם פסנתר. כל היתר נלקח. דבריו אלה של הבעל עומדים בסתירה לטענתו בס' 4 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד שהגיש בתיק מ.א. 580/84 (נספח כ"ז למסמכי האשה) ולדבריו בעמ' 13 לפרוט' הדיון באותו תיק (נספח ל' למסמכי האשה) לפיהם הבית כולו רוקן מתכולתו וכשחזר מלבנון נשאר חסר כל חוץ ממיטה ומזרון. לאור כל האמור לעיל דין תביעתה של האשה בנוגע למחצית המטלטלין להתקבל ואולם אעתר לתביעתה ברכיב זה אך ורק לפריטים 1-7. אשר לפריט 8 הרי ככל שהוא קיים יכול הוא להוות 'קבוע' שישאר בדירה עם מכירתה. פריטים 9, 10, 11 בהתחשב בשנים הרבות שחלפו מאז נראה שערכם זניח ואין כל טעם לערוך התחשבנות בגינם. לעניות דעתי דברי בענין ערכם הזניח של הפריטים 9-11 יפים גם לפריטים 1, 3-7 ויפה יעשו הצדדים אם לא יערכו התחשבנות בגינם. כך יוותר רק הפסנתר לחלוקה על פי שוויו נכון להיום. אין כל מקום לקבל את טענת ב"כ האשה בסיכומי התשובה לערוך את ההתחשבנות לפי השווי ליום הפירוד בתוספת הפרשי הצמדה משום שלא זה הסעד שנתבע על ידו בכתב התביעה. אשר לפריט 12 מוכן אני לקבל את טענת הבעל, כי נתן את האנציקלופדיות לילדים אם ימציא לי תצהיר מהם בתוך 15 ימים מיום המצאת פסק דיני זה לידיו. השלמת פסה"ד בענין זה תעשה מכח סמכותי על פי ס' 7 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, תשנ"ה- 1995, הן לענין זה והן לענין ההתחשבנות בנושא המטלטלין ככל שאתבקש אם בכלל לאור דברי בענין זה. 15. המילוות 16 תעודות מלווה הונפקו על שם האשה. רשימת המלוות פורטו בנספח י"ד לכתב התביעה ואין מחלוקת לגביהם. אין גם מחלוקת שהנתבע פדה את המלוות המפורטות בנספח ט"ו לכה"ת. הנתבע מודה בכך מפורשות בסעיף 19 לכתב ההגנה. הנתבע מתגונן בטענת קיזוז - האשה גבתה כספי מלוות שהתנהלו על שמו ופדתה אותן כשהגיע מועד פדיונן. הלכה פסוקה היא, כי טענת קיזוז טעונה פירוט ונטל הוכחתה מוטל על הטוען אותה. קל וחומר יפה הלכה זו במקרה שלנו בו טענת הבעל מלווה במלים 'ככל הנראה'. הנתבע עצמו אינו בטוח שאכן כך נהגה ועשתה האשה. בפועל לא עמד הבעל לא בפירוט הנדרש ולא בנטל השכנוע המוטל עליו. הוא לא פירט כמה מלוות היו לו, מתי נפדו ולא הביא כל ראיה לטענתו כי הן נגבו ונפדו ע"י האשה. הבעל צירף לכתב הגנתו ולכתב תביעתו שלו מאות מסמכים בנקאיים ולא טרח לפנות ולבקש את פירוט המלוות שלו ומסמכים כלשהם על גבייתם ופדיונם כפי שעשתה האשה. הבעל גם לא טען שלא היה ביכולתו לעשות כן בשל חלוף הזמן למשל. לא מן הנמנע שטענה זו הועלתה ע"י הבעל כטענת סרק ורק משום הצורך בחתימה על תצהיר אימות לכתב טענותיו הוספו המלים 'ככל הנראה'. הבעל הכחיש בסעיף 20 לכתב הגנתו, מחוסר ידיעה, את פרטי המלוות ואת ערכיהן. אינני מקבל הכחשה זו בכל הנוגע לפרטי המילוות לגביהן הוגש אישור מטעם בנק ישראל. בסיכומיו ניסה הבעל לטעון, כי לא הוכח הקשר בין פרטי המילוות כמפורט בנספח כ"ג לסיכומים למילוות שנגבו על ידו כמפורט בנספח כ"ד לסיכומים. טענה זו עם כל הכבוד, טענה חדשה היא. לטענה זו אין כל זכר בכתב ההגנה של הבעל למרות שלכתב התביעה צירפה האשה את אותם מסמכים בדיוק כנספחים י"ד וט"ו. זאת ועוד, הבעל מגדיל עשות ותוך שהוא שוכח את הודאתו המפורשת בגביית המילוות בס' 19 לכתב הגנתו (וכל הזמן יש לזכור שלכה"ת צורפו נספחים כ"ג וכ"ד במספור אחר י"ד וט"ו) מעלה הוא את הסברה, כי קיימת אפשרות שהמילוות המפורטות בנספח כ"ג (י"ד) הגיעו אל האשה בחזרה עד לפדיונן בשנים מאוחרות יותר על ידיה, כך שלא הוכח לטענתו כי הבעל הוא שפדה אותן. עם כל הכבוד, אינני מקבל את 'התפתלויותיו' של הבעל ונסיונותיו להחלץ מהעובדה, כי הוא אכן גבה ופדה את אותן מילוות ,עובדה בה הודה ללא כל סייג והסתייגות בס' 19 לכתב הגנתו. יתרה מזו ניתן בהחלט לראות את הקשר בין השניים אם משווים את שם התעודה והערך הנקוב שלה כך שטענת הבעל יש בה יותר מהיתממות לשמה. מעיון ברשימת המילוות, שלהשבת ערך פדיונן עתרה האשה בס' 21 לתביעתה, והשוואתה לנספח י"ד (כ"ג לסיכומיה) עולה , כי מתוך 7 המילוות ברשימה ניתן לומר לגבי 2 בלבד, כי נרכשו בודאות טרם הנישואין. בני הזוג נישאו כזכור ב- 1.4.71. - תעודה מס' 0254679 בטחון 17.5.70 (מס' 11). - תעודה מס' 0877977 בטחון 10.5.70 (מס' 13). תעודה מס' 0189391 (מס' 15) לא ברור החודש בו נרכשה כך שאיני יכול לקבל טענת האשה לגביה, כי נרכשה לפני הנישואין. מעיון בנספח ט"ו (כ"ד לסיכומי האשה) , טופס המשיכה של הבעל עולה, כי מדובר בשש מילוות שאחת מהן, בטחון 70 ,מורכבת משתי מילוות 11, 13 לרשימה. בנסיבות אלה יש להורות לבעל להחזיר את מלוא סך הפדיון של מילוות 11, 13 ומחצית ערך הפדיון של מילוות 2, 3, 9, 15, 16 (ר' ס' 71 לסיכומי האשה). את התחשיב יעשה האקטואר שימונה להלן ע"י ביהמ"ש לצורך חישוב הזכויות הסוציאליות. 16. דמי שכירות ראויים א. הסעד המבוקש בתובענה הינו לחיוב הבעל בתשלום דמי שכירות ראויים, תביעה המושתתת, כאמור בסעיף 15 לכתב התביעה, הן על יסוד זכותה הקניינית של האשה והן על דיני עשיית עושר ולא במשפט. לא מצאתי בטיעוניו של ב"כ האשה בסיס מדיני הנזיקין לסעד שנתבקש. ב. הדרישה לתשלום דמי שכירות ראויים על יסוד זכות קניינית מושתתת על ס' 31(א) + ס' 33 לחוק המקרקעין תשכ"ט- 1969. ס' 31(א) קובע: "... רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר". ס' 33 קובע: "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים, חייב ליתר השותפים לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". (על זכות קניינית במטלטלין ר' הוראת ס' 9(ה) לחוק המטלטלין, תשל"א- 1971 המחיל באין הוראות אחרות בהסכם שיתוף, את הוראות הסעיפים הנ"ל גם על שיתוף במטלטלין). ג. הדרישה לתשלום דמי שכירות ראויים על יסוד דיני עשיית עושר ולא במשפט מושתתת על הוראת ס' 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט- 1979: "1(א). מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן: הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן: המזכה) חייב להשיב למזכה את הזכייה ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה, לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכייה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת". בבסיס הוראת סעיף 1(א) הנ"ל עומד הרעיון של מניעת התעשרות שלא כדין וזו אינה מוגבלת רק להתעשרות בשל פגיעה בזכות קניינית או מעין קניינית אלא להתעשרות בשל פגיעה בכל זכות שהיא. ד. חיובו של שותף בתשלום דמי שכירות ראויים לשותפו האחר על בסיס הזכות הקניינית הוכרה, על פי הפסיקה הרווחת, על יסוד התנהגות - אשמה של השותף המשתמש. בע"א 1492/90, זרקא נ' פארס, דינים עליון כ"ח 268 קובע ביהמ"ש העליון, כי החובה אכן קיימת ואולם "... רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים". ביהמ"ש מפנה בקביעתו זו לאריה אייזנשטיין, יסודות והלכות בדיני מקרקעין, כרך א' 146; ע"א 663/87 ,נתן נ' גרונר מה(1) 118; ע"א 219/89, מוריה נ' מוריה דינים עליון ט"ז 661 שם נפסק, כי אין עילה לתביעת אשה לדמי שימוש ראויים על פי חוק המקרקעין כאשר היא שהתה מחוץ למקרקעין משיקוליה שלה מחד, והבעל נאלץ לשהות מחוץ לבית עקב צווים שניתנו לגביו במועדים שונים לפי בקשתה, מאידך. ה. במערכת יחסים בין בני זוג הכירה הפסיקה בזכותה של אשה לקום ולעזוב את הבית/ הדירה המשותפת בשל אלימות פיזית וגם אלימות רוחנית. פסיקה זו שקדמה לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו קבעה , כי צרכיו של אדם למגורים תקינים ושלווים חשובים הם יותר ועולים על מידת סיפוק צרכיו האחרים. בע"א 458/79 ניר נ' ניר, לה (1) 518 נפסק, כי אשה זכאית לתנאי מגורים סבירים ושקטים שיהא בהם כדי לאפשר לה לחיות את חייה ולעסוק בעבודתה אם בבית ואם מחוצה לו ולגדל את ילדיה (עמ' 526 מול האות ב') בע"א 573/81 כסיף נ' כסיף ,לו(2), 294 נקבע, כי הזכות למדור שקט ושליו מופרת לא רק על ידי אלימות פיזית מצד הבעל אלא גם על ידי אלימות נפשית שהיא לעתים, בצורותיה הקיצוניות, פוגעת הרבה יותר מהתקיפה הפיזית. (עמ' 299 מול האות ה'). כיום, עם חקיקתו של חוק יסוד כב' האדם וחרותו אשר העלה למעלת זכות חוקתית את זכותו של אדם באשר הוא אדם לשמירה על גופו, כבודו וחרותו יש להקל לעניות דעתי ברמת האלימות שיהא בה כדי להצדיק עזיבת אשה את דירת המגורים המשותפת לה ולבעלה. ודוק! אין אני מכוון להלכת 'משקל הנוצה' הנדרשת לפסיקת מזונות לאשה 'שאינה עמו', הלכה הנשלטת ע"י הדין האישי. מכוון אני לפרשנות הראויה שיש ליתן לאותן הלכות שנסקרו לעיל והמשליכות לענין חיוב בדמי שימוש ראויים על בסיס דיני הקניין. בנושא זה גישתי שונה, עם כל הכבוד, מגישת ב"כ הבעל אשר קובע, כי לענין זה דווקא יש לדרוש משקל כבד יותר מ'משקל הנוצה' הנדרש לענין הילכת 'אינה עמו'. (ר' ס' 69 לסיכומיו) ו. מעבר לכך - חקיקתו של חוק יסוד כב' האדם וחירותו והכרתו בזכות הקניין כזכות יסוד מחייבת לעניות דעתי ראיה חדשה של ההלכה הקיימת באופן שהחיוב בתשלום דמי שימוש ראויים יחול גם ללא אשמה - במנותק משאלת אשמו של השותף המשתמש. די יהא בקיומו של סכסוך בין בני הזוג שאינו מאפשר חיים תחת קורת גג אחת בנפרד משאלת האשם, כדי להכיר בזכותו של שותף להפריד את המגורים, והתנגדותו של השותף האחר תחייבו בדמי שכירות ראויים. גישה זו מתיישבת לעניות דעתי עם מציאות החיים בימינו אנו ועולה בקנה אחד גם עם זכותו של הפרט לכבוד ולחירות אישית לבד מזכותו לשמירה, הגנה ומימוש קניינו הפרטי. ז. הלכה פסוקה היא כי לחוק היסוד השפעה נורמטיבית על החקיקה והפסיקה הישנה. "אין נתונה לשופט האפשרות הנורמטיבית להתעלם מחוקי היסוד בעת שהוא מפרש את הדין הישן. עליו לפרש את הדין הישן - אשר תוקפו נשמר בפיסקת שמירת הדינים - לאור הוראות חוקי היסוד החדשים". ר' בש"פ 537/95 גנימאת נ' מ.י. מט (3), 355; דנג"צ 4466/94 , נוסייבה נ' שר האוצר, מ"ט(4) ,68 , דנ"פ 2316/95, גנימאת נ' מ.י. ,מט(4), 584. הפרשנות החדשה מחייבת מתן משקל יתר לזכויות היסוד הקבועות בחוק היסוד. "החידוש הוא במקומה של נקודת האיזון. העלאת מעמדן של זכויות האדם מחד גיסא, וצמצום היקף השיקולים העשוי לפגוע בהן מאידך גיסא, יוצרים מעצם טבעם יחסי גומלין חדשים ונקודות איזון חדשות בין זכויות האדם לבין הפגיעה בהן". (בש"פ גנימאת, שם). ח. מאחר וזכויות היסוד בחוק חלות לא רק על יחסים בין הפרט לשלטון אלא גם בין פרטים לבין עצמם, מחויב גם הפרט בכיבוד זכותו של חבירו לכבוד, לחירות, לקנין, וכו'. (ר' ע"א 294/41, חב' קדישא נ' קסטנבאום, מ"ו(2), 464 וע"א 3414 און נ' מפעלי בורסת היהלומים, מ"ט(3), 196. חובתו של הפרט לכבד את זכויות היסוד של חבירו כוללת בחובה את חובתו לכבד את חרותו של החבר לפעול ברכושו כרצונו. בע"א 1212/91, קרן ליבי נ' בינשטוק, מ"ח(3), 205 קובע ביהמ"ש, כי הרצון לעשייה בנכסים היא דרך לביטוי אישיותו של האדם וכי "... הגנה על רצון זה, על דרך של כיבוד הזכות בנכסים שביחס אליהם הביע האדם את רצונו, הוא למעשה הגנה על אישיותו וחירויותיו, חירות השליטה בנכסים היא העושה את האדם חופשי...". (הדברים נאמרו בנוגע לחירות הציווי אך יפים הם מכח קל וחומר לחירותו של אדם לנהוג בקנייניו בחייו). אם בכל זאת רוצים לפגוע בזכותו הקניינית של אדם, קובע ביהמ"ש העליון בע"א 4809/91, הועדה המקומית לתכנון ולבנייה י-ם נ' קהתי, מ"ח(2), 190 באשר לפגיעה שלטונית, כי "...בסמוך לשלילת קניין או לגריעה מקניין נולדת תביעה לפיצוי... הזכות לפיצויים לא רק שהיא נושאת היום אופי אוניברסלי אלא גם עומדת, מפאת חשיבותה היתירה, על מדרגה או כמעט על מדרגה של זכות יסוד". על אותו משקל ניתן לומר שביחסים בין פרטים, אם רוצה שותף לגרוע מזכותו הקניינית של שותפו, וכבר נפסק שזכות הקניין על פי חוק היסוד כוללת גם זכויות אובליגטוריות ולא רק זכויות חפצא (ר' ע"א 6821/93, בנק המזרחי נ' מגדל כפר שתופי, מ"ט(4), 221 וע"א 5209/91 מדינת ישראל נ' רמיד, מ"ט(4) 830), על דרך של עשיית שימוש בלעדי בזכות הקניינית שלו השייכת גם לחבירו, יתכבד ויעמיד לצידה של "המכה" את ה"לטיפה" בדמות הפיצויים - שכר ראוי, כלשון ביהמ"ש בענין קהתי הנ"ל. ט. גישה זו, אשר מנתקת את שאלת 'האשם' מחובתו של שותף משתמש לשלם לשותפו האחר דמי שכירות ראויים הוכרה בפסיקה של ביהמ"ש בקנדה. בענין Irrsack v. Irrsack (1978) 220.R. 2ND 245 עזבה אשה את בית המגורים המשותף עקב סכסוכים ללא כל אלימות. ביהמ"ש פסק לזכותה דמי שימוש ראויים עבור השימוש היחודי של הבעל בלא שראה כלל צורך לבחון את הטעם לעזיבתה. ביהמ"ש קובע באופן ברור ביותר: “Since I find that the wife is an equal joint owner thereof it follows that she is entitled to be compensated for the sole use and occupation by the husband which includes her half interest”. בפסק דין נוסף Gillis v. Gillis 4 family law review, 1981, 56 חזר ביהמ"ש על הלכה זו וקבע, כי אשה זכאית לפיצוי מבעלה בגין השימוש והחזקה שהוא עשה בבית המשותף טרם מכירתו מבלי להכנס לשאלת הטעם לעזיבה. (באותו מקרה האשה עזבה מיוזמתה לאחר שיצרה קשר הומוסקסואלי). י. בפסיקה הישראלית ניתן לראות ניצנים לגישה זו . בע"א 19/83 חברת שלמה כרמל נ' בריח חברה ליצור, ל"ט(4), 522 נקבע כי דמי שכירות ראויים מכח ס' 33 לחוק המקרקעין יכול שיהיו בגדר פיצויים בין מדיני הנזיקין ובין מכח דיני עשיית עושר. אליבא דפרו' פרידמן בספרו דיני עשיית עושר ולא במשפט, בורסי, תשמ"ב- 1982 "הבסיס לתשלום אינו מעשה עוולה אלא השימוש במה ששייך לזולת, שותף המשתמש בכל הנכס מפיק טובת הנאה גם מן החלקים השייכים לשותפים אחרים .... ואין חיובו מותנה בביצוע עוולה כלשהיא". (עמ' 275). דברים אלה נאמרו בהתייחס להכרה בזכות הנדונה על יסוד דיני עשיית עושר (אליהם אתייחס בהמשך), אך הם מלמדים בהחלט על המגמה להכיר בזכות לדמי שימוש ראויים ללא קשר לשאלת האשם של השותף השני ואין פסול בקידום גישה זו על בסיס כר חקיקתי או משפטי אחר אם דיני המקרקעין מקשים על כך. כך קובע ביהמ"ש המחוזי בע"א 1411/92 ,ידיד נ' ידיד (לא פורסם): "לעמדתנו יש להרחיב את דיני הקניין, ולעשות שימוש גם בדיני עשיית עושר שלא במשפט. במה דברים אמורים: לענין הקניין - בע"א 492/90 זרקא נ' פארס (דינים עליון כרך כ"ח, 268) נקבע, כי במידה ובעלים של רכוש משותף אינו נמצא יותר ברכוש המשותף, מרצונו ועל דעת עצמו, אזי אין לו זכות לקבל שכר ראוי בגין שימוש שותפו ברכוש המשותף. לכן היה ברור רצונם של הצדדים להוכיח בפני בימ"ש קמא ממי יצאה המניעה לשימוש ברכוש המשותף. לעמדנו יש להגמיש את ההלכה במיוחד לאחר שנתקבל חוק יסוד: כב' האדם וחרותו, כך שכל מניעה כנה, אמיתית ונמשכת, כשאין זה משנה מי מהצדדים יצר אותה, ואשר כתוצאה מכך לא ניתן לומר שהשותף במקרקעין יכול וחייב להשאר עליהם תגרום לכך שהצד הנשאר ישלם לשותפו דמי שימוש ראויים בגין חלקו של השותף. לענין עשיית עושר - הרחבה זו של הדין הקנייני, מתאימה גם לנורמות בסיסיות של דיני עשיית עושר ולא במשפט . אין מחלוקת שצד שבשימושו נמצא מלוא נכס השותפות, מתעשר כתוצאה מכך, במובן זה שהוא עושה בכולל שימוש ,ללא כל הפרעה או חלוקה עם השותף. בגין שימוש כזה זכאי כל שותף ,התובע מכח דיני עשיית עושר, שישולם לו חלקו הראוי. לעמדתנו דיני עשיית עושר יכולים לשמש עילת תביעה חילופית גם במקרה זה או בכל מקרה בו חלים דיני הקניין, בהתאמה. זכות הבחירה כמובן לתובע". מקובלים עלי דברים אלה של שופטי ביהמ"ש המחוזי המכובדים וגם אם נאמרו הם אגב אורחא אין הדבר גורע מההגיון המשפטי והייתי מוסיף ואומר המציאותי העומד מאחוריהם. יא. הנה כי כן עדים אנו להרחבה או שילוב אם תרצו, של דיני הקניין עם דיני עשיית עושר, שני דינים המסתופפים תחת צילו של חוק יסוד כב' האדם וחירותו. על השימוש בדיני עשיית עושר בסוגיה שלפנינו ניתן ללמוד מפסק דינו של כב' השופט עמוס זמיר בתיק מ.א. 2230/91 סיגורה נ' סיגורה (לא פורסם). בפסק דין זה נמנע השופט זמיר מלהכנס לשאלת הסבירות שעושה הבעל בדירה וקבע, כי קיימת מניעה מהאשה לעשות שימוש דומה בדירה. בנסיבות אלה הכיר ביהמ"ש בזכותה של האשה לדמי שימוש ראויים שישולמו לה מן הבעל, השותף המשתמש, כשיעור חלקה בבעלות המשותפת. את התוצאה אליה הגיע מבסס ביהמ"ש על דיני עשיית עושר. כב' הש' זמיר מנתח את שלושת יסודות העילה לפי עשיית עושר ולא במשפט - היסוד הראשון - התעשרות. יסוד שני - האם ההתעשרות באה מן המזכה? שני יסודות אלה מתקיימים בוודאות שהרי הבעל נהנה מישיבתו בחלקה של האשה ללא תשלום ואין ספק שהתעשרותו באה ממנה כמזכה בהיותה בעלת מחצית הזכויות בדירה המשותפת. יסוד שלישי - טיבה של ההתעשרות, האם היא נתקבלה שלא על פי זכות שבדין. כאן קובע הש' זמיר, כי המבחן של "התעשרות צודקת" הוא אחד המבחנים של 'זכות שבדין' וב"מבחן הצדק" האמור יש להתחשב בעוצמת הזכות של האשה (זו הזכות הקניינית ש.ש.) לעומת זכותו של הבעל, לאופי הפגיעה בזכות זו של האשה, התנהגות הצדדים וטיב הפעולות שמכוחן זכה הבעל ברווח. ביהמ"ש קובע, כי יש לעשות את מאזן הדין והצדק בנסיבות הענין ומבהיר, כי יש לזכור תמיד את היסוד הטמון במהות הפעולות הנ"ל, הפגיעה בזכות הקניינית זכות שיש ליתן לה משנה תוקף ויתר הגנה עם חקיקת חוק היסוד. דברים אלה של כב' השופט זמיר מלמדים, כי באיזון הכללי יש להטות את המשקל לכיוון עוצמת הזכות הנפגעת על חשבון התנהגות הצדדים וטיב הפעולות שמכוחן זכה הבעל ברווח. יב. העולה מהמקובץ מגישה זו, המנתקת את חובת התשלום משאלת 'האשם' , הוא שהשאלה היחידה שצריך לבדוק היא אם השימוש שעשה השותף המשתמש בנכס היה בהסכמתו של השותף האחר? האם השותף האחר הקנה לו למשתמש את הזכות לטובת הנאה זו בחינם? תשובה חיובית לשאלה זו תפטור את השותף המשתמש מהחובה לשלם דמי שימוש ראויים. להוכחת ההסכמה יש צורך, לעניות דעתי, בהבאת ראיות פוזיטיביות וחד משמעיות. למה הדבר דומה? לדרישה בהלכה הפסוקה לראיות ברורות, מוצקות, פוזיטיביות אשר תלמדנה על הסכמתה של האשה העוזבת לשימוש בלעדי של הבעל בדירה המשותפת. הלכה זו שנפסקה בפסקי דין רבים (רע"א 2773/93, זלמנוביץ נ' זלמנוביץ (לא פורסם); ע"א 753/82 פלונית נ' פלוני, ל"ז(4), 626; ע"א 472/83, אריאלי נ' אריאלי, מ"א(3), 200; ע"א 171/83, טאובמן נ' טאובמן, לט(4), 707), נקבעה לענין מכירת נכס 'כפנוי' או כ'תפוס' כשנטל השכנוע להוכחת ההסכמה הוטל על שכמו של השותף המשתמש-הבעל. אין מניעה לדעתי לעשות בהלכה זו שימוש גם לענייננו, אך שאלה היא אם אין זה מן הראוי לדרוש דווקא מבן הזוג העוזב פעולה פוזיטיבית אשר תלמד את בן הזוג המשתמש, כי אין הוא נותן את הסכמתו לשימוש שהוא עושה בדירה בוודאי לא חינם אין כסף. אם דעתי תשמע יתכן שמבחינת דיני הראיות יהא זה נכון לקבוע, כי לענין חיוב בדמי שימוש ראויים הנטל יוטל על בן הזוג העוזב לעשות מעשה שילמד פוזיטיבית שהוא מתנגד לשימוש הבלעדי שעושה בן זוגו/ שותפו בנכס חינם אין כסף. יג. אשר לתקופת החיוב לא יכולה להיות מחלוקת למועד סיומה, יום הפינוי בפועל, היום בו מפנה השותף המשתמש את הדירה. ר' לענין זה ע"א 448/98 בן יאיר נ' עזבון יצחק, מ"ה(2), 36 עמ' 41 וכן רע"א 396/89, שדה נ' קבורס (לא פורסם). ומה באשר מועד תחילתו של החיוב? התשובה לשאלה זו תלויה בנסיבותיו של המקרה ובעיקר בהתנהגותו של השותף שזכותו הקניינית נגרעה ע"י השימוש שעשה חבירו לקניין. בכל מקרה לא יכולה להיות מחלוקת,גם לאילו שיגרסו כי על השותף הנגרע לעשות מעשה אשר ילמד על כך כי אין בדעתו להקנות שימוש בחינם לשותפו המשתמש, כי הגשת תביעה לפירוק שיתוף הינה בגדר פעולה פוזיטיבית שכזו. בהגשת התביעה לפירוק מודיע השותף לחבירו כי חזקתו הבלעדית גורעת מזכותו שלו להנות מרכושו וכי עליו להסכים לאלתר לפירוק הנכס כדי לאפשר לו להשתמש בחלקו. ולמקרה עסקינן 17 א. אין מחלוקת בדבר קיומו של סכסוך ארוך ומתמשך בין בני הזוג עסקינן. תחילת הסכסוך בראשית שנות השמונים, המשכו בנקיטת הליכים משפטיים במהלך שנת 1982 ובעזיבת האשה את הבית במרץ 1983 וסופו....? ב. אין בדעתי להיכנס לעומקן של הסיבות אשר הביאו את האשה לעשות מעשה - לקום ולעזוב את הבית יחד עם ילדיה שכן לשאלה זו נזקק ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בפסק דינו מיום 21.8.85 בתיק מ.א. 580/84 . וכך קובע ביהמ"ש: "האשה העידה ואני מקבל עדות זו כאמינה (...) והיא אף לא נסתרה, כי נאלצה לעזוב את הבית עקב התנהגותו של הבעל. לטענותיה כאילו בעלה נהג בה באלימות- אין כל ראיה, מלבד דבריה כי התביישה להתלונן במשטרה; אולם העובדה כי הבעל נעל את הדלת בפניה ובפני הילדים ו'שכח' את המפתח במנעול הדלת על מנת שלא יוכלו להכנס - טענות אלה לא הופרכו. אירועים אלו חזרו על עצמם מספר פעמים עד שלא היתה בפניה ברירה, אלא להעתיק מגוריה לבית אמה". (ר' לענין זה גם תסקיר הסעד מיום 8.3.84 נספח ט' למסמכי האשה). אמנם קביעה זו ניתנה במסגרת תובענה להפחתת מזונות שהוגשה ע"י האשה כאשר תביעת האשה נמחקה ואולם, הבעל היה זה שהעלה את נושא עזיבת האשה את הבית כנימוק להפחתת המזונות. משום כך, משהבעל היה זה שהעלה את הנושא כפלוגתא בין הצדדים לא אוכל להתעלם מקביעה זו. ג. קביעה זו של ביהמ"ש המחוזי, שאין בדעתי להרהר אחריה מלמדת, כי עזיבת האשה את הבית לא היתה מרצונה אלא נבעה מהתנהגותו של הבעל שהגם שלא עלתה כדי אלימות פיזית היה בה משום התעללות נפשית המצדיקה את העזיבה. ד. בנסיבות אלה, גם על פי ההלכה הרווחת זכאית היתה האשה לקבלת "הפיצוי" בדמות דמי שימוש/ שכירות ראויים. זכותה זו של האשה, עומדת לה על פי ההלכה המסתמנת בסוגיה שבפנינו, עליה עמדתי בהרחבה בפרק הקודם של פסק דיני, מכח קל וחומר. ה. לענין זה מן הראוי להפנות את הזרקור אל הטקטיקה המשפטית בה נקט הבעל לאורך שנים, טקטיקה שאין בה מתום משפטי אך היה בה כדי למנוע מהאשה את הזכות ליהנות מחלקה בדירה. * הבעל הגיש בשנת 1983 תביעת גירושין בה כרך את ענייני הרכוש וטען, כי הדירה שייכת אך ורק לו וכי האשה הבריחה כספים ורכוש (ס' י' לפרק העתירות נספח ט"ו למסמכי האשה). * הדיונים שהתקיימו בין בני הזוג בביה"ד הרבני, בעקבות תביעת הגירושין, לא הבשילו לכדי פתרון והאשה הגישה ביום 23.3.86 תביעה לפירוק שיתוף של הזכויות בדירת המגורים (זו שבגין השימוש בה עותרת היא לחייב את הבעל בדמי שימוש/ שכירות ראויים) לבימ"ש השלום ברחובות. (נספח י"ב למסמכי האשה). * בכתב ההגנה (נספח י"ג למסמכי האשה) טען הבעל לחוסר סמכות ובימ"ש השלום קבע שהסמכות לדון בענין זה מסורה לביה"ד הרבני. * האשה לא ערערה על החלטה זו והמשיכה לנהל הליכים עקרים בביה"ד הרבני, בהם חזר הבעל וטען, כי לאשה אין כל חלק וזכות בדירה וכי יש לחלק את הרכוש המשותף תוך התחשבות בעובדה זו. ו. אין לבוא בטרוניא אל הבעל אשר בחר לכרוך את ענייני הרכוש, לרבות דירת המגורים המשותפת, בתביעת גירושין בביה"ד הרבני. יחד עם זאת משבחר לעשות כן היה עליו לקחת בחשבון שיקוליו את העובדה שבהתנגדותו לפירוק השיתוף בדירה ובהעמדת הפתרון הרכושי ככרוך בגירושין בבחינת הא בהא תליא, מונע הוא מהאשה, כבעלים של מחצית הזכויות האחרת, ליהנות מרכושה. חשבון זה, היה עליו לדעת, יצטרך הוא לפרוע אם תוסר המניעה ולכשתוסר. הבעל אשר הגיש את תביעת הגירושין לא הציג בפני פסק דין לגירושין. מבחינתו לא היה בפסק דין זה כל צורך. הוא לא חויב במזונות האשה משום מעשי ידיה מחד אך המשיך להתגורר בדירה המשותפת שנים רבות (17 שנים) חינם אין כסף מאידך. במצב דברים זה יתכן שלא היה לו ענין בתביעת הגירושין. המצב היה נוח לו. הראיה שהוא התעורר רק לאחר שהאשה החליטה להגיש שוב תביעה לפירוק השיתוף, זו שבתמ"ש 73930/98. ז. אם לא די בכך, נקט הבעל בטקטיקה משפטית מיוחדת במינה שכל כולה נועדה לסכל פסק דין עתידי לפירוק השיתוף של הדירה. אחרי שהקנה סמכות לבימ"ש לדון בכל ענייני הרכוש חזר הבעל ופנה לביה"ד הרבני בתביעה להכרזת האשה כמורדת במסגרתה עתר, לא פחות ולא יותר, למתן פסק דין אשר יקבע, כי היה וינתן ע"י בימ"ש זה פסק דין לפירוק השיתוף בדירה ולחלוקת התמורה בין הצדדים יהא על האשה להחזיר לו את מחצית התמורה בבחינת 'החזר מתנה'. במהלך זה, בו נקט הבעל, טוען הוא את אותה הטענה (מתנה) בפני שתי ערכאות שיפוט שונות במטרה למנוע מהאשה לקבל את חלקה בדירה תוך שימת מכשול בפניהן לפסוק החלטות סותרות דבר אשר יגרום ל'בוקה ומבולקה'. האשה תחזיק בפסק דין הקובע, כי זכותה לקבל מחצית התמורה והבעל יחזיק בפסק דין שעליה להחזיר לו את אותה מחצית. ח. לא יכול להיות ספק שהאשה הודיעה פוזיטיבית על כך שאין הוא מעניקה לבעל זכות שימוש בלעדית וחינם בדירה בעצם הגשת התביעה לפירוק שיתוף. בהגשת תביעה זו הודיעה האשה קבל עם ועדה שהיא רוצה את חלקה בדירה, את כספה שלה, את קניינה שלה לעשות בו שימוש, להפיק ממנו רווחים. זאת ועוד, בטרם הגישה היא את תביעתה לפירוק השיתוף לבימ"ש השלום ברחובות, הודיע בא כוחה דאז עו"ד דנגור בכתובים לבעל, כי מרשתו דורשת לקבל את חלקה בדירה המשותפת וכי המניעה מטעמו לקבלת חלקה מעמידה בידיה את הזכות לקבל ממנו דמי שמוש ראויים. בסיום המכתב מיום 28.9.95 (נספח כב' למסמכי האשה) דורש בא כוחה דאז במפורש את שווי מחצית הדירה ודמי שימוש ראויים. יתירה מזו, על כך שהבעל הבין, כי האשה אינה מעניקה לו זכות חזקה יחודית ובחינם ילמד דווקא ס' 12 לכה"ת לגירושין שהוא הגיש. בס' 12 זה טוען הבעל, כי האשה שהסתלקה מהבית נוהגת לבוא מדי לילה בשעות מאוחרות "על מנת לשמור בידיה את החזקה בדירה וכדי להציק ולהטריד". הבעל ידע, כי האשה לא ויתרה על חזקתה בדירה, הוא הבין והפנים זאת לאור ההתנהגות שלה. הודאה מפורשת זו לא מנעה מהבעל לטעון בכתב ההגנה שלו לתביעת הפירוק שהוגשה לבימ"ש השלום ברחובות [ס' 11(ג)], כי האשה לא נקפה אצבע כדי למנוע ממנו את החזקה בדירה ובפועל הסכימה לחזקה יחודית שלו בדירה. טענה והיפוכה - הכל בהתאם לקו ההגנה ו/או התביעה המתאים לו. ט. העולה מהמקובץ הוא, כי האשה זכאית גם זכאית לדמי שימוש/ שכירות ראויים מהבעל. כל שנותר הוא לקבוע את גדר התקופה בה יחויב הבעל בדמי שימוש/ שכירות ראויים ואת גובהם. אשר לתקופה - י. האשה הגישה את תביעתה לפירוק השיתוף לבימ"ש השלום ברחובות ביום 23.3.86. פשיטא שהחל ממועד זה קמה זכותה מחד וחובתו של הבעל מאידך לתשלום דמי שימוש / שכירות ראויים. תביעה זו הוגשה בהמשך לאותו מכתב מיום 28.9.95 (נספח כב' למסמכי האשה) בו דרשה באמצעות בא כוחה את חלקה בדירה ותשלום דמי שימוש ראויים. יא. בסיכומיו טען הבעל לראשונה טענה להתיישנות התובענה שבפני לתקופה שקדמה ל- 7 השנים להגשתה. טענה זו, גם אם היתה מועלית 'בהזדמנות הראשונה', בכתב ההגנה, דינה להידחות שכן על פי ס' 13 לחוק ההתישנות, תשי"ח - 1958 בחישוב תקופת ההתישנות לא יבוא במנין הימים הזמן שבו היו בעלי הדין נשואים זה לזה. (להלן: "חוק ההתישנות"). זאת ועוד, יש בטענה זו של הבעל משום חוסר הגינות ולו משום העובדה שהוא עצמו הגיש תביעה בענין 'הכספים המוברחים' שעילתה קמה בשנת 1983. יב. הגם שהוראת סעיף 13 לחוק ההתישנות ראויה לעניות דעתי לבחינה מחודשת, ולו גם משום חוסר ההגיון וההגינות להחילה על בני זוג שחיים בנפרד מזה שנים כשני זרים, זהו הדין שלפיו יש לנהוג ולהכריע. יחד עם זאת, ס' 27 לחוק ההתישנות הקובע, כי "אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי" מעלה את השאלה האם אין מקום להחיל כאן את דיני השיהוי ולסרב ליתן לאשה את הסעד לו היא עותרת. שאלה זו ראויה לדיון משום טענת הבעל בסעיף 16 לכתב הגנתו, כי האשה, שלא ביקשה מעולם שכר ראוי, מושתקת מלהעלות טענה זו שנזנחה על ידה על פני שנים. יג. בע"א 458/90, מזאריב נ' מזאריב, דינים עליון, כרך לב', 517 מנתחת כב' הש' דורנר את מעמדם של דיני השיהוי בצד דיני ההתישנות לאור החקיקה האזרחית החדשה בישראל. לדבריה, נס ליחה של ההלכה לפיה דיני השיהוי חלים אך ורק על תביעה מדיני היושר ולדעתה יש להחילם גם על תביעות שבדין, דבר הנלמד מס' 27 לחוק ההתישנות ומהעובדה שחוק זה אינו מבחין בין תביעה שביושר לתביעה שבדין. זאת ועוד, לגישתה יש להתייחס כיום לדיני השיהוי כדינים עצמאיים שאינם שואבים את כוחם משיקול הדעת הנתון לביהמ"ש במתן סעדים מסויימים כמו זה הניתן לו בס' 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1971 לסרב למתן סעד של אכיפת חוזה אם היא בלתי צודקת בנסיבות הענין. הלכה זו של הש' דורנר, עמה הסכימו יתר שופטי ההרכב השופט ברק (כתוארו אז) והש' לוין (כתוארו אז), מאפשרת לביהמ"ש להפעיל שיקול דעת עצמאי בתביעה שהוגשה בפניו ולסרב להעתר לה מכוח דיני השיהוי, המתקיימים לצד דיני ההתישנות, כאשר תקופת ההתישנות החוקית מהווה את "הגבול העליון" לחסימת כתב התביעה, ואילו השיהוי יכול שיחול בתוך תקופת ההתישנות. יחד עם זאת, הגם שניתן לסרב למתן סעד מחמת שיהוי, יש לנהוג בזהירות בקבלת טענת השיהוי, כשהסוגיה מוסדרת בדיני ההתיישנות. יד. אשר לשיהוי כטענת הגנה, יסודו בתורת ההשתק מכוח מצג, המהווה כיום פן של תורת תום הלב המעוגנת בסעיפים 12 ו- 39 יחד עם ס' 61(ב) לחוק החוזים (חלק כלל תשל"ג - 1972) והוא נועד למנוע את התוצאות המתחייבות לכאורה ע"י הדין. (ר' רע"א 4928/92, האג' ואח' נ' המועצה המקומית תל-מונד ופרשת מזאריב שם). ההצדקה לשמוש בתורת ההשתק מכוח מצג מוסברת ע"י כב' הש' דורנר בפסק דינה בענין מזאריב, שם). "השתק מכוח מצד מונע מצד מלהתכחש למצג שהציג בפני צד אחר, אם אותו אחר הסתמך על המצג בתום לב ובאופן סביר, ושינה עקב כך את מצבו לרעה G. SPENCER BOWER AND A.K. TURNER, LAW RELATING TO 4, (1977 ESTOPPEL BY REPRESENTATION) 3RD ES., לעיתים, הימנעותו של התובע מלתבוע את זכויותיו במשך פרק-זמן ניכר, עולה כדי מצג כלפי הנתבע כי אין בדעתו של התובע לעמוד על זכויותיו. אם הנתבע הסתמך על מצג זה ושינה את מצבו לרעה, תידחה התביעה עקב שיהוי. במקרה כזה, הגשת התביעה תהווה שימוש בזכות שלא בתום-לב, ועל-כן יהיה מקום לדחותה". ומה על הנתבע להוכיח? גם על כך עומדת הש' דורנר בפסק-הדין: "השאלה אם התקיים שיהוי מוכרעת על-פי נסיבות כל מקרה. על הנתבע מוטל להוכיח שני אלה: (א) השיהוי משקף כוונת התובע לזנוח תביעתו; (ב) עקב השינוי הורע מצב הנתבע SNELL’S EQUITY, SUPRA, 35 ; ע"א 167/51 ברסקי נ' סגל,פ"ד ט 5, 15; ע"א 118/75 עיזבון המנוח שריידי נ' עלי מסור, פ"ד לא(2) 659, 664; ע"א 554/84 החברה לשיכון עממי נ' מימון, פ"ד מ(2), 802, 810)". לשני אלה ניתן להוסיף שני מקרים נוספים - בשל השיהוי קופחו אפשרויות הצד שכנגד להוכיח טענותיו נגד התביעה או שהשיהוי נגוע בחוסר תום לב. בכל המקרים הללו, לא חלוף הזמן כשלעצמו מצדיק את דחיית התביעה, אלא עוד נתון, שמתווסף לחלוף הזמן או נובע ממנו. (ת.א. 1170/98 ניתן לאחרונה בביהמ"ש המחוזי בירושלים הש' משה רביד). מעבר לכך, מאחר וטענת השיהוי חובקת בתוכה אלמנטים עובדתיים ומשפטיים כאחד מן הראוי שהיא תועלה במפורש בכתב ההגנה על מנת שלא להפתיע את התובע. ר' לענין זה ע"א 554/84, החברה לשכון עממי נ' מימון, מ(2), 802 וכן ע"א 163/57, אדוריאן נ' האפו' לנכסי נפקדים, יב' 1718. טו. טענה זו של הבעל ,שמוכן אני לראות בה טענת שיהוי דינה להידחות. ראשית אין די לטעון את הטענה. הטענה טעונה בירור עובדתי בשלב ההוכחות. כידוע טענה הנטענת ע"י בעל דין חובה עליו להוכיחה. עיינתי בחקירות הצדדים שבפני ולא אוכל לומר שנחה דעתי שהאשה התכוונה לזנוח את זכותה / תביעתה. היא לא נשאלה ולו שאלה אחת על מה ולמה לא הגישה תביעה לדמי שמוש ראויים עד היום. כל השאלות שנשאלה והיכולות להיות קשורות לנושא, סבבו לנסיבות העזיבה בלבד. (ר' עמ' 12 ש' 30-10). בסיכומיו מנסה הבעל לפתח את טענתו זו יותר במישור המשפטי וללא ביסוס עובדתי. ולענין זה מן הראוי להשיב לו: דרישה לתשלום דמי שמוש ראויים קיבל הבעל עוד באוגוסט 95 באותו מכתב שהופנה אליו על ידי בא כוחה. הבעל התעלם מהדרישה והאשה הגישה תביעה לפירוק שיתוף. ביהמ"ש לא נענה לתביעה והדיון בה הועבר למעשה לביה"ד הרבני. מאז לא עמדה לה לתובעת הזדמנות משפטית להגיש את תביעתה מחד ומאידך היא כפרה בסמכותו של ביה"ד הרבני ולא רצתה להגיש תביעתה בפניו. ברגע שהמניעה הזו הוסרה ונפתח הפתח להגשת התביעות הרכושיות בפני הוגשה תביעתה זו. נסיבות אלה אינן מלמדות על זניחת תביעתה חרף השנים הרבות שעברו שהרי היתה קיימת בפניה מניעה להגיש את תביעתה בפני ערכאה אזרחית שהיתה עדיפה בעיניה או לפחות היא סברה שקיימת מניעה שכזו. שנית , לא נטען בפני, לא בכתב ההגנה ולא בסיכומים, ולא הוכח בפני שהבעל שינה את מצבו לרעה עקב חלוף הזמן. הייתי מוסיף ואומר שגם אם היתה נטענת טענה זו דינה היה להידחות. הבעל התגורר בדירה ללא תשלום במשך תקופה של 17 שנה וחסך לעצמו תשלום של שכר דירה או תשלום מסוג אחר שהיה צריך להוציא עבור קורת גג לעצמו. ומה על האשה? גם אם הסתמך הבעל על המצג לפיה יכול הוא להמשיך ולהתגורר בדירה וגם אם היה אכן מצג כזה, אין בכך די שכן עליו היה לטעון ולהוכיח כי הוא שינה את מצבו לרעה עקב הסתמכותו זו. את זאת הוא לא עשה. ברור גם שאפשרויות ההוכחה של הגנת הבעל לא קופחו ואי אפשר לומר שהשיהוי, ככל שהיה, נגוע בחוסר תום לב. טז. טענה נוספת בפי הבעל. אין האשה יכולה לטעון לסעד של דמי שימוש ראויים משום שתביעתה לפירוק השיתוף בשנת 1996 הסתיימה בפסק דין של ערכאה מוסמכת. לטענה זו אין כל בסיס. התביעה שהסתיימה בפסק דין של ערכאה מוסמכת, אליה מכוון הבעל, הינה התביעה לפירוק שיתוף שהוגשה ע"י האשה לבימ"ש השלום ברחובות. (ר' ס' 170(ב) לסיכומיו). תביעה זו לא נדחתה אלא הועברה לביה"ד הרבני מחוסר סמכות בשל כריכת עניינה בתביעת גירושין מקדימה שהגיש הבעל. כיצד ניתן לסבור שפסק דין זה שלל מהאשה את זכותה המשפטית להגיש את התביעה שבפני?! יז. התוצאה המתבקשת היא שהבעל יחויב בתשלום דמי שמוש ראויים עבור התקופה מיום הגשת התביעה לפירוק השיתוף בבימ"ש השלום ברחובות ועד יום הפינוי בפועל. יח. אשר לשווי - שתי חוות דעת בפני, זו של הבעל וזו של האשה. 500 דולר מול 400 דולר. יסכימו ב"כ הצדדים על 450 דולר כך ייעשה. לא יסכימו יקבע שמאי על ידי ביהמ"ש בהתאם להודעת ב"כ הצדדים ותנתן השלמה לפסק הדין. סוף דבר תמש 73031/98 17. א. תביעת הבעל בנוגע לתכולת הכספת נדחית. ב. ניתן בזה צו המורה לאשה לפרט בתצהיר בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לידי בא כוחה את כל חשבונות הבנקים שהיו על שמה לבדה ו/או על שמה יחד עם אחרים נכון ל- 1.3.83 בצירוף מסמכים רלבנטיים ככל שניתן לרבות הסכומים הכספיים שהיו בהם נכון למועד זה ולרבות החשבונות המפורטים במסמכי הבעל ולמעט אלה המצויינים כנספחים 30א'; 30ב'; 40ד'; 40ז'; 68ב'; 68ג'; 68ד; 68ה'; 68ו'; 68ז'; 82; 78; . בנוגע לכספי החסכון בבנק טפחות שעל שם ילדי בני הזוג איני נותן כל החלטה שכן כספים אלה שייכים לילדים שהינם בגירים. במקביל ניתן בזה צו לבנקים בהם היו חשבונות אלה להמציא לתיק ביהמ"ש פירוט החשבונות למועד הנ"ל (1.3.83) לרבות הסכומים הכספיים שהיו בהם לאותו מועד. השלמת פסק הדין תנתן לאחר קבלת התצהיר ואישורי הבנקים. תמש 73932/98 18. א. מטלטלין - נפסק כמפורט בס' 14(א) לפסק הדין לרבות לענין השלמת פסק הדין. ב. מלוות - נפסק כאמור בס' 14(ב) לפסק הדין. לצורך ביצוע התחשיב אני ממנה את רו"ח משה פומס מרח' החרש 8 רמת השרון טל' 5471480, התחשיב יוגש תוך 30 יום מיום הפנייה לאקטואר. השלמת פסק הדין תיעשה לאחר קבלת התחשיב. ג. דמי שכירות ראויים - לאחר קבלת הודעת ב"כ הצדדים אם מסכימים הם ל- 450 $ (החיוב יהיה מחצית) או קביעת שמאי שימונה על ידי תנתן השלמה של פסק הדין לענין הסכום בו יחויב הבעל, כאמור בס' 17(יז) לעיל. 19. אשר לזכויות הסוציאליות א. בהתאם להסכמת הצדדים בישיבת יום 21.11.99 ניתן בזה פסק דין הצהרתי הקובע כי: - הבעל הנו הבעלים של מחצית הזכויות הכספיות שנצברו לזכות האשה בקרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ ובחשבון "רעות" מס' 289727 שעל יד בנק הפועלים נכון ליום 1.3.83. ר' לענין זה נספחים א', ב' לסיכומי הבעל. - האשה הינה הבעלים של מחצית הזכויות הכספיות שנצברו לזכות הבעל בקרן ההשתלמות בבנק "יהב" בע"מ; במסגרת הפנסיה התקציבית; במסגרת "מבטחים" בע"מ ובקופות הגמל השונות. טרם נתקבל המידע בדבר הכספים שעמדו לרשותו במוסדות הנ"ל נכון ל- 1.3.83. אי לכך ניתן בזה צו לבנק יהב בע"מ רח' ירמיהו 80 ירושלים; למחלקת הגימלאות, משרד האוצר מרח' קפלן 1 ירושלים וקרן פנסיה מבטחים ליתן פרטים מלאים בצירוף תיעוד על ס"ך הכספים והזכויות שנצברו לזכות הבעל מר שלמה X, ת.ז. X עד ליום 1.3.83 וכן מידע על מועד תחילת צבירת הכספים והזכויות הנ"ל - והכל תוך 30 יום מיום המצאת הצווים לידיהם. כן ניתן בזה צו כאמור למחלקת קופה"ג של הבנקים לפי רשימה שתוגש ע"י ב"כ האשה בתוך 15 יום מיום המצאת פסק הדין לידיו. ב. לאחר קבלת המידע יתן ביהמ"ש הוראות לביצוע האיזון גם בהתייחס לחלוקת התמורה של הדירה שעל פירוקה הוריתי בפסק דיני בתמ"ש 73930/98. השלמת פסק הדין 20. נקבעת בזה ישיבה להשלמת פסק הדין - הכל מכח ס' 7 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, תשנ"ה- 1995 ליום 30.10.00 שעה 11.30 בכל העניינים הטעונים השלמה על פי פסק הדין שניתן על ידי. 21. הוצאות לאחר ששקלתי את המאזן התוצאתי של התובענות שבפני נראה לי לנכון לחייב את הבעל בתשלום הוצאות לאשה בס"ך של 3,500 ש"ח + מע"מ.בני זוג