התיישנות פירוק שיתוף קטינים - תביעת פירוק שיתוף נגד הורה

לפי סעיפים 6 ו-10 לחוק ההתיישנות תשכ"ח - 1958: תקופות ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. כמו כן, בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה”. להלן פסק דין בנושא תביעת פירוק שיתוף נגד הורה: פסק דין 1. התובע הינו בן בגיר התובע את פירוק השיתוף בדירה בה מתגורר הנתבע - אביו, עם משפחתו (אשתו השנייה ושלושת ילדיהם), הידועה כחלקה 125/6 בגוש 3698, והנמצאת ברח' ההסתדרות 4/3 ברחובות (להלן: "התובע", ו"הנתבע"). מסכת העובדות הצריכות לענייננו: 2. הורי התובע נישאו זל"ז בשנת 1976, ובשנת 1978 רכשו את זכויות הדירה נשוא פסק דין זה מחברת עמידר. 3. התובע נולד בשנת 1979, והוא בגיר. 4. הורי התובע ניהלו הליכים ביניהם בבית הדין הרבני האזורי, וביום 16/7/84 ניתן פסק דין לגירושין, תוך ציון הסכמות הצדדים, אשר אושרו וקיבלו תוקף של פסק דין. ביום 29/10/84 התגרשו הורי התובע זמ"ז (להלן: "ההסכמות"). 5. מפאת חשיבות הסכמות הורי התובע, אשר פורטו במסגרת פסק הדין לגירושין ואשר צורף כנספח לכתב התביעה, אביא להלן תוכנו של פסק הדין מיום 24/7/84: ”הצדדים נשואים זל"ז כ-8 שנים, ולהם ילד אחד. זה תקופה ארוכה אשר בני הזוג מסוכסכים ומתדיינים בפני וזה כשנתיים אשר האשה עזבה את ביתם המשותף יחד עם הילד וגרים בנפרד. כיום תוך כדי הדיון באו הצדדים לידי הסכמה הדדית לגירושין. ומבקשים לסדר ביניהם גט כפי התנאים אשר הסכימו עליהם. לאחר שמיעת דברי הצדדים והעיון בתסקיר הסעד, ביה"ד פוסק:- א. לסדר ביניהם ג"פ… ב. הילד נשאר ברשות ובחזקת האשה - האם. ג. האב ישלם מזונות הילד … ד. כן ישלם האב, קרני יצחק, לאם, קרני טובה, מחצית שכ"ד עבור הדירה ששכרה למגוריה ולמגורי בנם המשותף, עד שיגיע הבן לגיל שש. ה. בזכות האב לקבל את ילדו לרשותו כל שבת … ו. האשה תעביר את חלקה בדירתם המשותפת ע"ש הבן” (להלן: "פסק הדין") 6. עברו שנים רבות, ורק ביום 29.11.00 הושלמה העברת הזכויות בדירה מהאם לבנה התובע (ראה נוסח טאבו מטעם לשכת רישום מקרקעין ברחובות, אשר צורף לכתב הגנתו של הנתבע, ומיום 18.12.00). 7. טענות התובע: א. מכוח סעיפים 37 ו-40 לחוק המקרקעין, זכאי הוא לפירוק השיתוף בדירה, על דרך מכירתה כפנויה, וחלוקת תמורתה בין השותפים: התובע והנתבע (האב ובנו). ב. מאחר והנתבע מתנגד לפירוק, ומביא מספר טענות הגנה (אשר תפורטנה בהמשך), עותר התובע, כי ימונה כונס נכסים לצורך ביצוע הפירוק. 8. טענות הנתבע: א. הנתבע מפרט את מקורות ההשקעה, רכישת הצדדים את הדירה מחברת "עמידר" בשנת 1979, ואי השקעת כספים מטעם התובע עצמו (אשר היה כבן שנתיים עת נפרדו הוריו). יאמר כבר פה ועתה, כי דינה של טענה זו להידחות, מאחר ופסק דינו של ביה"ד הרבני האזורי, ובפרט סעיף ו' שבו (כפי שצוטט בסעיף 5 לפס"ד זה), לא בוטל, ולא שונה. לפיכך, ומשכיום רשומות הזכויות הקנייניות ע"ש התובע והנתבע בלשכת רישום המקרקעין ברחובות, לאו טענה היא זו! ב. טוען הנתבע, כי השיהוי בהעברת הזכויות מהאם לבנה - התובע, ובמשך 15 שנה, אינם מאפשרים כיום להתעלם מכך שבעלת הזכויות מכוח פסק הדין (האם) הסכימה בהתנהגותה לאחזקה יחודית של הנתבע בדירה, ויוצרת מניעות למתן הצו לפירוק השיתוף. ג. הנתבע טוען, למצב כלכלי קשה ומתדרדר ולאחר שנישא בשנית, אשתו חלתה במחלה קשה, להם 3 ילדים משותפים, שטחה של הדירה 43 מ"ר והיא בת 2.5 חדרים, ומשמעות הפירוק, תביא להוצאתה של משפחתו ל"רחוב". ד. לחילופין, טוען הנתבע, כי יש ליתן צו לפירוק השיתוף בדירה, בכפוף להיותה של הדירה תפוסה על - ידו ומשפחתו, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 33א' לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשלב - 1972. 9. שתי טענות ההגנה להן יש להתייחס, הינן למעשה: טענת השיהוי מטעם התובע, לעמוד על זכויותיו, והיה וזו תדחה - טענת הנתבע, כי יש למכור את הדירה נשוא פסק דין זה, כתפוסה ולא כטענת התובע כפנויה, מכל אדם וחפץ. שאר טענותיו של הנתבע, הינן נלוות, ובהתאם לקביעה לגבי שתי הטענות שפורטו תוכרענה הטענות הנלוות, וכפי שיובהר. 10. טוען התובע, כי משך הזמן אשר עבר ממועד מתן פסק דינו של ביה"ד הרבני, אשר אישר את הסכמות הוריו של התובע (בשנת 1984) ולמועד עתירתו של התובע לפירוק השיתוף, עומד לו לרועץ, מאחר ועברו למעלה מ-15 שנה. אין בטענה זו כדי להואיל לנתבע, ודינה להדחות: א. במועד בו אושרה הסכמת הורי התובע על כי זכויות אמו של התובע בדירה, תועברנה לתובע (סעיף 5ו' לפסק הדין) היה התובע בן שנתיים. במועד עתירתו לפירוק השיתוף בדירה (נשוא פסק הדין) היה בן 19 שנים, שנה לאחר שבגר, ובסמוך למועד שזכויות אמו בדירה קא עסקינן הועברו על שמו (כפי שהסכימו הורי התובע, עוד בשנת 1984) ונרשמו בלשכת המקרקעין ברחובות. ב. בעניינינו, יש להחיל במשולב את סעיפים 6 ו-10 לחוק ההתיישנות תשכ"ח - 1958: ”6. תחילת ההתיישנות תקופות ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה” ”10. קטינות בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה”. בעניינינו, החל התובע עומד על זכויותיו (אשר הועברו לשמו בסמוך לבגרותו), בטרם הגיש את התביעה, תוך פניה ישירה לנתבע - אביו, אשר דחה מכל את דרישתו של התובע להגיע להסדר כספי עמו, המשקף את זכויותיו בדירה, ולאחר מכן עתר התובע בתביעתו זו. מכל מקום, היה זה רק לאחר מלאת לו 18 שנה, כאשר במועד הגשת התביעה מלאו לו 21 שנה (בקירוב). ג. לא ניתן לקבל את טענת הנתבע כאילו "ישן" התובע על זכויותיו, אשר הועברו אליו כדין, מאמו, לאחר שאם התובע והנתבע (אביו) הסכימו על כך במסגרת איזון זכויותיהם הרכושיות עוד בשנת 1984, במסגרת הסכם ממון אשר אושר ביניהם, ואשר צפה גירושין, ומכוחו אף התגרשו. ד. בע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פד"י מה(3) 749, נאמר מפי כב' השופט בך, כי מקום שקיימים כללים ברורים בדבר אורך תקופת ההתיישנות, יש לנהוג משנה זהירות בקבלתה של טענת שיהוי. יש הגורסים, כי טענת השיהוי תישמע רק מקום שדיני ההתיישנות אינם חלים. ובאותו פס"ד שואל כב' השופט בך, מה תהיינה הנסיבות המצדיקות קבלת טענת שיהוי, למרות שלא תמה תקופת ההתיישנות? על כך הוא משיב, כי ניתן יהיה לשקול טענת שיהוי בחיוב (כפי שטוען הנתבע בעניינינינו), בנסיבות שבהם ניתן ללמוד מהתנהגותו של התובע, כי ויתר או מחל על זכותו, או בנסיבות שבהן בשל השיהוי בהגשת התביעה שינו צד שני או שלישי את מצבם לרעה, או כאשר השיהוי נעשה בחוסר תום לב. ה. הנתבע מנסה להסתמך על כך, כי אמו של התובע לא פעלה במהלך 15 שנה כפי שאושר בהסכם (סעיף 5ו' לפסק דין זה), בין האם לנתבע, ע"י ביה"ד הרבני האזורי, ומכאן מנסה הנתבע ללמוד, בין השאר, כי ויתרה על זכויותיה בדירה, בשמו של התובע, אשר עד 1998 היה קטין. אין לקבל טענה זו. בדיני משפחה/גירושין, לא מוכרת עילה בדין המאפשרת שינוי תניה ממונית שבהסכם אשר אושר עפ"י חוק יחסי ממון וקיבל תוקף של פס"ד, וכפי שארע בעניינם של אם התובע והנתבע בשנת 1984, ובטרם התגרשו בפועל (כשלושה חודשים לאחר מתן פסה"ד להסכם). בענייני רכוש (ובעניינינו: ויתור זכויות בדירה, אשר היו לאם, לטובתו של התובע), לא ניתן לקרוא בהסכם הגירושין תנאי מכללא המאפשר פתיחת הדיון מחדש עקב שינוי נסיבות לאחר הגירושין, וכפי שטוען הנתבע, זאת, מאחר והסדרי רכוש בהסכמי גירושין נועדו מטיבם להסדיר באופן סופי את ענייני הרכוש עובר לגירושין, ועיקרון סופיות הדיון שולט בהם (ראה לעניין זה, פסק דינו של חברי כב' השופט גייפמן, בתמ"ש 53941/96, פלוני נ' פלונית (טרם פורסם)). ו. בנוסף יצויין, כי לא נטען ולא הוכח, כי מאז שהתגרשו אם התובע והנתבע (ב-1984) ועד לביצוע העברת הזכויות לשמו של התובע (בשנת 1999), שונה הסעיף הרלוונטי בהסכם, באישור הערכאה המוסמכת כנדרש בסעיפים 2(א) ו-2(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג - 1973 המורים כי כל שינוי תנאי בהסכם ממון בין בני זוג טעון הסכמה של הצדדים, בכתב. ז. הסכמה כזו לא ניתנה ע"י אם התובע (אשר היה כאמור קטין עד לשנת 1998), וכפועל יוצא, אושרה הסכמה שכזו, כדין. ח. העיכוב בהעברת זכויות האם בדירה לתובע הוסבר במהלך הבאת הראיות ע"י התובע, במצב כספי קשה של אם התובע, והוא מקובל עלי. בנוסף, זכותו העצמאית של התובע לתבוע את זכויותיו בדירה, קמה לו רק בבגרותו, אשר בסמוך למועד זה, בוצעה העברת הזכויות אשר היו רשומות על שם אמו לשמו, ממקורותיו. מיד ובסמוך למועד זה פנה לנתבע במטרה לגבש הסדר כספי עמו (ודוק': באותה עת, לא התכוון לפנות את אביו ומשפחתו החדשה מהדירה), אולם משנדחה, הגיש את התביעה נשוא פסק דין זה, לצורך מימוש זכויותיו הקנייניות אשר הוקנו לו כדין, ונרשמו. ט. לפיכך, לא ניתן לומר בעניינינו, כי התובע השתהה, ויתר או מחל על זכויותיו בדירה, לאור המסכת העובדתית לרבות הטענות המשפטיות שהציגו הצדדים בסיכומיהם. י. טענת השיהוי, אם כן, נדחית. 11. טענתו השניה של הנתבע הינה, כי גם אם ייעתר ביהמ"ש ויורה על פירוק השיתוף בדירה, עליה להימכר כתפוסה ע"י הנתבע, אשתו השנייה ושלושת ילדיהם, אשר בה מתגורר הוא מאז נטשה אם התובע עם התובע (אשר היה בעת ההיא כבן שנתיים) את הדירה, וכי יש להחיל לעניין זה את הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב - 1972. דינה של טענה זו, גם היא, להידחות: א. בהעלאת טענת השיהוי והטענות הנלוות מבקש הנתבע ל"הבנות" על פעולותיה של האם לאחר שאושר ההסכם עוד בשנת 1984, ובמסגרתו ויתרה על זכויותיה בדירה לטובת התובע, והכל כפי שפורט בסעיף 10 לעיל, ואילו לטענה זו (כי מעמדו של הנתבע בדירה זו הינו מעמד של דייר מוגן), מביא הנתבע גרסה - כי אין בנסיבות ענייננו לקבל את הפסיקה הרבה אשר התגבשה בעקבותיה תוקן סעיף 33 הנ"ל (הכוונה לסעיף 40א'(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 - ט.ס.). לעניין שותפות בני - הזוג בדירת מגורים, מאחר ולגרסתו כל הפסיקה שצוטטה על ידי ב"כ התובע היא בעניין בני - זוג נשואים, ובענייננו בני - הזוג התגרשו עוד בשנת 1984! צא ולמד מה אומר הנתבע: למרות שאם התובע ויתרה על זכויותיה בדירה (נשוא פסק דין זה) לטובת התובע, ומכוח הסכם זה שאושר, התגרשו הצדדים, הרי משלא הועברו הזכויות לתובע בהיותו קטין (עד שנת 1988) והוא לא תבע באותן 15 שנה את חלקו בדירה (באמצעות אמו) יש לראותו כמסכים לחזקתו הבלעדית של הנתבע ובני משפחתו בדירה, ולפיכך הנתבע דייר מוגן, ויש להחיל את הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. ב. עובדתית, ומתוך המסמכים שצורפו במהלך הבאת הראיות, עזבו אם התובע עם התובע את הדירה שנתיים בטרם בוצעו הגירושין, בשל אלימות מטעמו של הנתבע כלפי אם התובע, על כך, אף הועמד לדין, והורשע. לתקופה הנ"ל (שנתיים בטרם אושר ההסכם), יש להחיל את שעובר כחוט השני בפסיקה, וההלכה היא זו: אין בן זוג הנוטש את הדירה שבבעלות משותפת נחשב רק מכוח עזיבתו כמי שויתר על זכות החזקה בה. בע"א 753/82 פלונית נ' פלוני, וערעור שכנגד, בפד"י לז(4) עמ' 626, בעמ' 633, אומר השופט אלון (כתוארו אז): ”שותפות בדירה של שני בני הזוג, בה השותפות אינה כלכלית גרידא, אלא בראש ובראשונה כרוכה בחיי יום יום משותפים, אין להסיק מעצם עזיבת החזקה בדירה על ידי בן הזוג, משום הסכמה לחזקתו בדירה של בן - הזוג האחר ומשום ויתור של בן הזוג העוזב את חלקו בחזקת הדירה שהרי עזיבת בן הזוג ניתנת להסבר על רקע של חוסר אפשרת לחיות בצוותא בדירה …” עקרון זה צוטט והובא גם בע"א 472/83 אריאלי נ' אריאלי פד"י מא(3) עמ' 200, ובע"א 171/83 טאובמן נ' טאובמן פד"י לט(4) עמ' 707, אשר בו נפסק, כי אין די בכך שהבעל לא נקט הליכים נגד האשה להחזרת החזקה המשותפת שלהם בדירה, ואין די בכך שהוא הדיר רגליו מהדירה המשותפת במשך שנים כדי שיאמר שהסכים לכך שהחזקה הייחודית בדירה תהיה לאשה. וכך נפסק בשורה ארוכה של פסקי דין, ולעניינינו: כדי שתקבע הסכמה זו, להחזקה יחודית, דרושות ראיות פוזיטיביות, אשר מהן ניתן יהיה להסיק באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי ניתן ויתור מטעם אם התובע להחזקה יחודית בדירה, לנתבע. ג. לא זו בלבד שהנתבע לא הציג ראיות פוזיטיביות לאישוש טענתו זו, אלא שמתוך מסכת הראיות שנפרשה בפני, הוכח היפוכו של הנטען: 1. בטרם אושר ההסכם בביה"ד הרבני (בשנת 1984) עזבה אם התובע את הדירה (נשוא פסק דין זה) עם התובע (שהיה כזכור בן שנתיים), לאור אלימותו של הנתבע כלפיה. 2. כעולה מסעיף 1 להסכם שאושר בין הצדדים בביה"ד הרבני האזורי ביולי 1984, מכוחו ניתן פסה"ד לגירושין, ואשר לאחר מכן התגרשו הצדדים באוקטובר 1984, הסכימו אם התובע והנתבע, כי זכויותיה של האם בדירה תועברנה לתובע. 3. האיזון והפשרה בין אם התובע והנתבע בטרם הסכימו להוראות ההסכם היו בין השאר: אי מימוש זכויותיה של אם התובע שהיו לה באותה עת (50% מזכויותיה בדירה), כך שהן תוענקה לתובע. דהיינו, האם הסכימה לדחות את מימוש זכויותיה בדירה, לטובת התובע, לכשיתבגר. 4. הנתבע שילם בנוסף, בעבור מדורם של אם התובע והתובע כדי מחצית שכה"ד עד הגיע הקטין לגיל 6, ולאחר מכן, עבור חלקו של התובע במדור (כחלק ממזונותיו) עד הגיע התובע לגיל 18 שנה. 5. אין לטעות ולערב בין חובתו של הנתבע שמולאה בגדר תשלומי מדור (כחלק ממזונות) עבור התובע בהיותו קטין, וכפי שהושת על הנתבע, לבין הסכמתה של אם התובע לויתור על מימוש זכויותיה הרכושיות בדירה (נשוא פסק דין זה) לטובת התובע. 6. כאשר התובע בגר, וממקורותיו, ביצע את מימושו של סעיף ו' להסכם (ראה סעיף 5 לפסק הדין), והעביר את זכויות אמו בדירה לשמו, הלזה יקרא הסכמה פוזיטיבית מטעם אם התובע או מטעמו של התובע, לצורך מתן הגנה ועל-מנת "לחסות בצילו" של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר?! סבורתני, כי התשובה לכך שלילית. 12. איני נזקקת לשאר טענותיו של הנתבע שכולן נובעות מתוך שתי הטענות שדינן להדחות. לפיכך, זכותו של התובע, כי ייעתר ביהמ"ש לסעד ליתן צו לפירוק השיתוף בדירה, כאשר הסעד מבוסס על האמור בסעיף 40 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1959, ואשר זה לשונו: "40. פירוק דרך מכירה (א). במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, וכן אם נוכח בית המשפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון. (ב). המכירה תהיה בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל, זולת אם הורה בית המשפט על דרך אחרת שנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין". 13. לאור המפורט, נפסק כדלקמן: א. ניתן בזאת צו לפירוק השיתוף בדירה הידועה כחלקה 125/6 בגוש 3698, והנמצאת ברחוב ההסתדרות 4/3 ברחובות. ב. לצורך ביצוע הפירוק, מתמנים בזאת עו"ד דליה בם, ועו"ד סיני שאלתיאל, אשר יפנו לשמאי מוסכם לצורך קבלת שומה בדבר שווי הנכס, וכן ידאגו לרשום את דבר מינויים, כהערת אזהרה, בלשכת רישום המקרקעין ברחובות. ג. תמורת המכר תתחלק בין הצדדים בחלקים שווים. ד. הסכם המכר לכשיתגבש, יאושר בבית משפט זה. ה. ניתנה הרשות לכונסי הנכסים לפנות בבקשות למתן הוראות, היה ויקום הצורך לכך. ו. במועד אישור ההסכם, ובהתאם לדו"ח מטעם הכונסים, ייפסק שכרם. 14. הנתבע יישא בהוצאות התובע, לרבות שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מרבית, מהיום ועד התשלום בפועל.פירוק שיתוףקטיניםהתיישנות