תביעת דמי שימוש בדירה נגד גרוש

להלן פסק דין בנושא תביעת דמי שימוש בדירה נגד גרוש:

פסק דין

1.     לפנינו שתי תובענות. האחת, תמ"ש 26310/97, שהחלה בתובענה שהוגשה על ידי האישה (להלן - התובעת) לבימ"ש השלום בירושלים, בה היא עותרת לבימ"ש נגד הגרוש שלה (להלן - הנתבע) בבקשה כי יחייב את הנתבע בדמי שימוש ראויים בדירתם המשותפת. השניה, תמ"ש 26311/97, שהחלה בתובענה שהוגשה לבימ"ש לענייני משפחה במחוז תל - אביב והמרכז על ידי 3 קטינים, ילדי הצדדים הנ"ל (להלן - התובעים), בה הם עותרים לבימ"ש להגדלת דמי המזונות שעל הנתבע לשלם להם. שתי התובענות הועברו לבימ"ש לענייני משפחה הנוכחי. ההליכים החלו להתברר בפני כב' השופטת א' זיסקינד (להלן - המותב הראשון), ולאחר מכן בפני המותב הנוכחי. פסק הדין הנוכחי יתייחס לשתי התובענות האמורות.

הגדלת מזונות הקטינים (תמ"ש 26311/97)
2.     בימ"ש ייעתר לבקשה להגדיל מזונות רק כאשר יוכיחו התובעים כי חל שינוי מהותי בנסיבות. ההלכה מגבילה ומצמצמת את הדיון החוזר בסוגיית המזונות רק לאותן נסיבות המצביעות על כך שחל שינוי מהותי ומשמעותי בהשוואה למצב שהיה קיים בעת מתן פסק הדין הקודם (ר' ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה, פ"ד לו(3) 187, 188; ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח(1) 767; ע"א 469/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב(1) 667), ואשר במהותן יורדות לשורשו של פסק הדין הקודם, בין אם באשר לעצם החבות של הנתבע, ובין אם באשר לגובה החיוב (תמ"א 957/93 פלונית נ' פלונית, פס"מ נד(3) 133, 137; ע"א 522/83 מבורך נ' מבורך, פ"ד לח(1) 526). ולא די בהוכחת שינויים זמניים. הלכה היא כי חובת המזונות אינה משתנה בגין אירועים זמניים, ופסיקת המזונות נעשית תוך ציפייה לתקופות ארוכות יותר מאשר לחודשים ספורים (ר' השופט פורת ב - עע"מ (ת"א) 37/97 לוי נ' לוי, (טרם פורסם); ובר"ע (ת"א) 20/98 קראוס נ' קראוס (טרם פורסם)); אם כי, שינוי הנסיבות עצמו אינו פונקציה של משך הזמן שחלף מזמן מתן פס"ד הראשון, והמבחן הרלוונטי הוא מהותם ומשקלם של השינויים הנטענים (ע"א 5348/92 טויק נ' טויק, תק-על 94(3) 523). כיון שפסק דין במזונות לעולם אינו סופי, במובן זה ששינויים משך זמן משפיעים על חובת הנתבע לפרנסת ילדיו (כמו ששינויים כאלה היו משפיעים על רמת פרנסת הקטינים גם לו היה מדובר בבני זוג החיים יחדיו בשלום והרמוניה), אין כל היגיון להמשיך ולהסתמך על נסיבות ששררו בעת מתן פסק הדין המקורי, במידה והתבסס על נתונים שכבר אבד עליהם הכלח, תוך התעלמות מהשינויים שחלו בינתיים, גם אם חלו בסמוך לאחר מתן פסק דין המקורי (ע"א 143/85 לוי נ' לוי, פ"ד לט(3) 831).

3.     לאור האמור, התובענה הנוכחית להגדלת המזונות חייבת להתבסס על שינויים משמעותיים וקבועים באותם מרכיבים אשר על פיהם פסק בימ"ש בפסיקתו הקודמת את גובה המזונות; הוי אומר - יכולת ההורים, צורכי הקטינים, רמת החיים וכו' (ר' ע"א 315/78 לוי נ' לוי, פ"ד לג(1) 22; תמ"ש (ת"א) 218040/96 א.ל. נ' א.ל. ו - 3 אח', תק-מש 98(3) 384, פסקה 1 - 3).

מהכלל אל הפרט
4.     בעת הגשת התובענה לבימ"ש השלום בירושלים (2.11.98), הקטינים במקרה דנן היו בגילים 17 וכ - 9 חודשים (התובע 1), 14 וכ - 3 חודשים (תובע 2) ו - 6 וכ - 7 חודשים (תובעת 3). בפסק דינו של בימ"ש המחוזי בירושלים מ - 16.10.94 (בתיק 717/92) נפסקו מזונות לתובעים בסך של 1,400₪; החיוב הושת על הנתבע החל מה - 1.11.92. מפסק דין זה אי אפשר לעמוד על הנסיבות אשר בגינן נפסק שיעור זה של מזונות, אם כי עולה מפסק דין האמור שבמזונות שנפסקו לא נכלל מרכיב המדור, היות והתובעים התגוררו יחד עם התובעת בדירה שהועמדה לרשותם על ידי אחות התובעת. כן עולה כי בני הזוג טרם התגרשו.

5.     בתובענה שניה שהוגשה במיוחד לעניין המדור, פסק בימ"ש המחוזי (ב- 23.7.96, בתיק 686/95), כי חלה על הנתבע חובת המדור של ילדיו הקטינים בשיעור של 200$, החל מיום 11.5.95, וזאת בנוסף לדמי המזונות שהושתו עליו בפסק הדין הראשון. יש להדגיש כי התובענה השניה בתיק 686/95 אינה בגדר תובענה להגדלת מזונות, אלא בגדר תובענה ראשונה למדור.

6.     הנתבע ערער לבית משפט העליון בגין פס"ד האחרון, ולאחר שהועבר התיק לפישור על פי סעיף 79ג' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד - 1984, הסכימו הצדדים ב- 10.9.97 להעמיד את החיוב בגין המדור על 100$ לחודש.

7.     ההסכמה בהליך הפישור הנ"ל אינה כשלעצמה מחסום בפני התובעים לתביעתם הנוכחית, על אף סמיכות הזמנים בין שתי התובענות. נכון הוא כי הסכמה זו, שניתנה על ידי אם הקטינים, שפעלה מכוח היותה האפוטרופוס הטבעי שלהם ובשליחותם, קושרת את הקטינים לתנאי ההסכם, ולו מהטעם שהצדדים השתתפו בהליך הפישור כפועל יוצא מהתדיינות בתובענה של הקטינים למדורם בבימ"ש. עם זאת, עיקר טיעוני התובעים באשר לשינויים המהותיים שחלו מאז תביעתם הראשונה נוגעים לשינויים מהותיים בהכנסותיו של הנתבע, שלא נבדקו מחדש מאז פסקי הדין המקוריים. לתובעים שורה של טענות בנושא זה:
     א.     לטענתם, עם מות אביו החל הנתבע עובד בגפו בלול שבנו בני הזוג מכספם, וכל ההכנסות ממכירת תוצרת הלול הן בחזקתו הבלעדית של הנתבע. לטענתם, ההכנסות גבוהות מאוד, ומדווחות לשלטונות רק בחלקן.
     ב.     בנוסף, לנתבע יש רכב חדש, אשר טרח לרשום על שם זולתו.
     ג.     דירה המשותפת לבני הזוג הושכרה על ידי הנתבע, ודמי השכירות נגבים על ידו.
     ד.     הנתבע מצוי בעיצומם של הליכי בניה מתקדמים של וילה חדשה במושב גבעת יערים.
     ה.     התובעים מוסיפים לטעון כי לאחרונה יש בחזקת הנתבע משאית ו/או משאיות, הרשומות על שם זולתו, אך ההכנסות מהפעלת המשאיות זורמות לכיס הנתבע. למיטב ידיעתם מנהל הנתבע את עסקי המשאיות או חלקם עם שותף.
     ו.     הנתבע אף עוסק במקצועו כחשמלאי מוסמך, הן בעבודות לאנשים פרטיים והן בעבודות עבור המושב.
     ז.     ברשות הנתבע אף טרקטור עם מערכת לריסוס לולים המהווה מקור להכנסה נוספת על כל המצוין לעיל.
     הנתבע בכתב הגנתו מכחיש מכל וכל את טיעוני התובעים וטוען כי מקום עבדתו היחיד הוא בשירות המדינה והכנסתו משתקפת כולה בתלושי השכר שהציג בפני בימ"ש. אף דמי המזונות שעליו לשלם משולמים באמצעות עיקול על משכורתו.

הכנסות האב
8.     לאחר ששקלתי את מכלול העדויות, התצהירים והראיות שהובאו בפני בימ"ש, מסקנתי היא כי התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה בנדון, ולא הוצגו ראיות מבוססות שאמנם לנתבע הכנסות מעל ומעבר לאלו המשתקפות בתלושי המשכורת. עם זאת, בימ"ש אינו יכול להתעלם מן העובדה הבסיסית כי הכנסתו הממוצעת של הנתבע לאחר ניכוי החובה, על פי המוצהר והעולה מתלושי שכרו המצורפים לכתב ההגנה המתוקן, לתקופה שבין יוני 1998 לבין מאי 1999, היא בסך 6,266₪, וסכום זה גבוהה מהותית מזה שדווח עליו בהליכים הקודמים. כמו כן, ברשותו של הנתבע קופות גמל שונות, קרן השתלמות, ביטוחים וחסכונות (כמו דיור ורכב), ובממוצע ניכויי יהב הם בסך של כ - 1,600 ₪ לחודש. די בממצאים אלו כדי להצדיק עיון מחדש במזונותיהם של שני הקטינים שנותרו בחזקתה של האם.

הכנסות האם
9.     האם עוסקת במקצוע הספרות, ולטענתה הכנסתה החודשית היא בסך 1,000 ₪ לחודש. הכנסתה המוצהרת בפני ערכאות קודמות, כמו - תיק מ.א. 686/95, הייתה כ- 2,000 ₪ לחודש. הנתבע טוען כי הכנסותיה גבוהות מאוד. מכל מקום, נראה כי הכנסותיה של התובעת מגיעות לכדי מחייתה שלה. יחד עם זאת, אין מקום כי בימ"ש ייעתר לבקשתה לחייב את הנתבע בגין דמי טיפולה בקטינים. נראה, על פי עקרון השוויון, כי מהראוי הוא שטיפולה של האם בקטינים ייחשב כהשתתפותה בהוצאות החזקת הקטינים, וכן הוא גם בהתחשב בגילם של הקטינים.

צורכי הקטינים
10.     הפסיקה קבעה שבגדר צרכים הכרחיים (צרכים מינימליים) של הקטין נכללים - מזון, ביגוד והנעלה, הוצאות בית, הוצאות רפואיות (שבסל הבריאות) ומדור. הצדדים חלוקים בדבר ההוצאות בגין צורכיהם הכרחיים של הקטינים, ואין בידי בימ"ש די ראיות על-מנת להגיע לממצא ברור בדבר צרכי הקטינים-התובעים. הפסיקה קבעה שבכגון דא רשאי בית המשפט לאמוד את סכום המזונות גם עפ"י ניסיון חייו, כשופט שבתוך עמו הוא יושב (ר' ע"א 687/83 מזור נ' מזור, פ"ד לא(3) 25, 29, 33; ע"א 613/85 שגב נ' שגב, פ"ד לט (3) 825, 828).

11.     לטענת התובעים, צורכיהם ההכרחיים הם כדלקמן:
     א.     תובע 1 טוען כי צרכיו מסתכמים בסך של 2,150 ₪ לחודש, ובכלל זה : למזונותיו - 900₪ (ובכלל זה חומרי ניקיון); ביגוד והנעלה - 300₪; נסיעות ודמי כיס - 200 ₪; תשלומי חובה לביה"ס - 250₪. בנוסף, זקוק הוא לכיסוי הוצאותיו בגין טיפול אורטודנטי. נדגיש כי לאור גילו של התובע 1, החיוב הרובץ על האב וכן על האם ביחס אליו הוא מדין צדקה, ולכן החיוב במימון החזקתו תתחלק בין הוריו בהתאם להכנסותיהם.
     ב.     תובע 2 טוען כי צרכיו מסתכמים בסך 1,850₪ לחודש, ובכלל זה : החזקה בפנימייה - 350₪; נסיעות - 250₪; בינתיים פסקו תשלומים אלו והתובע 2 לומד כעת בתיכון באזור מגוריו. ביגוד והנעלה - 300₪; כלכלה (ובכלל זה חומרי ניקוי) - 350₪; הוצאות נופש וקיט - 100₪, טיפול פסיכולוגי - 500₪ .
     ג.     תובעת 3 טוענת כי צרכיה מסתכמים בסך 2,300₪ לחודש, ובכלל זה : מזון (ובכלל זה חומרי ניקוי) - 775₪; ביגוד והנעלה - 300₪; תשלומי חובה לביה"ס - חוגים - 255₪; טיפול פסיכולוגי - 700₪; הוצאות נופש - 100₪.

12.     הנתבע טוען כי הסכומים הנדרשים גבוהים מהנצרך לקטינים, ואני מוכן לקבל טיעון זה בנסיבות שלפני. יחד עם זאת נראה שלאור הכנסותיו של הנתבע והכנסותיה של אם התובעים, הרי שיש לחייב את הנתבע בהוצאות צורכיהם ההכרחיים של הקטינים בסכומים שאינם נופלים מהמינימום הקבוע לצורכיהם ההכרחיים של קטינים על פי טבלת המוסד לביטוח לאומי.

13.     הלכה היא כי בכלל הצרכים ההכרחיים לא נכללות הוצאות בגין נופש וקיט או דמי כיס או טיפול שיניים או חוגים (ר' ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3) 449 ואחרים). יחד עם זאת יבחן בימ"ש את שיעור החיוב שיוטל על מי מהורים בגין הוצאות אלו על פי עקרונות החיוב מדין צדקה, ובגדר זה יש והחיוב יוטל על שני ההורים ביחס ישיר להכנסותיהם הפנויות ויכולתם לשאת בהוצאות אלו על פי דיני הצדקה. לאור האמור, הרי שאין בידנו לקבל את הדרישה לחייב את הנתבע לבדו במלוא תשלום הוצאות נופש וקיט או בהוצאות בגין חוגים או הוצאות בגין טיפול שיניים או בגין טיפול פסיכולוגי, ויש לחייבו במחצית הוצאות אלו בלבד.

קצבת הילדים מהמל"ל
14.     כשבימ"ש מסיק שסכום החיוב המוטל על הנתבע בגין מזונות קטינים הולם את מכלול צורכיהם ההכרחיים, הרי שיש לקזז מסכום זה את קצבת הילדים שמשלם המל"ל, במילים אחרות הנתבע מזוכה במלא סכום הקצבה, בגין היותה למעשה תשלום עבור הקטינים, וממילא על הנתבע נותר להשלים את הנצרך למזונותיהם ומדורם (ר' ע"א 254/76 ינקוביץ נ' ינקוביץ, פ"ד לא(3) 169; בר"ע 258/81 ליפשיץ נ' ליפשיץ, פ"ד לז(3) 645, ועוד).

15.     במקרה דנן, לאור הנסיבות שבפני בימ"ש, נראה שיש לזקוף את קצבת הילדים המשולמת לאם על ידי המל"ל לזכות הנתבע.

סוף דבר
16.     לאחר שקילת הטיעונים והראיות שצורפו, כמפורט לעיל, הריני קובע כדלקמן:
     א.     הנתבע ישא במזונות הקטינים בסך של 2,800₪ לחודש החל מיום 2.11.98. הסך הנ"ל יהיה צמוד למדד הידוע היום ויתעדכן אחת לשלושה חודשים ללא עדכון למפרע.
     ב.     בגין המדור ימשיך לשלם סך של 100$ לחודש, כפי שנקבע בהסכם הפשרה שהושג בין הצדדים.
     ג.     מסך המזונות האמור תנוכה קצבת הילדים המשולמת על ידי המל"ל לידי אם התובעים.
     ד.     כמו כן ישלם מחצית מן ההוצאות החריגות של הקטינים, לרבות : הוצאות רפואיות שאינן מכוסות על ידי קופ"ח, הוצאות ריפוי שיניים, טיפול פסיכולוגי, משקפיים, קייטנות, חוגים וכו'. התשלומים יבוצעו בתוך 30 יום ממועד הדרישה בכפוף להמצאת קבלות.
     ה.     בהגיע כל אחד מהקטינים לגיל 18 או לשירות צבאי חובה (המאוחר מבין השניים) יפחת סכום המזונות עבור קטין זה ל - 1/3 מחלקו במזונות ובמדור עובר לבגירותו.
     ו.     התשלומים האמורים יבוצעו עד ל - 10 לכל חודש.
     ז.     הסכום שהצטבר מיום הגשת התביעה, לאחר ניכוי הסכומים ששולמו בפועל, ישולמו ב - 36 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מיום 10.11.01, בנוסף לדמי המזונות השוטפים.
פיגורים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד החיוב ועד לתשלום בפועל.
     ח.     אם התובעים תהא זכאית לגבות את דמי המזונות של קטין לאחר שבגר, אף בהליכי הוצל"פ ו/או בכל דרך אחרת שעל פי דין, אלא אם הבגיר יביע את התנגדותו מטעמים שיבחנו או על פי החלטת בימ"ש בתביעה של הנתבע (ר' לעניין זה תמ"ש (י- ם) 21170/00 ש'ס' (קטינה) נ' ש' ג' (טרם פורסם)).

דמי שכירות ראויים (תמ"ש 26310/97)
17.     בתביעה זו עותרת התובעת לבימ"ש שיחייב את הנתבע לשלם לה דמי שימוש ראויים בסך של 184,394₪ בגין שימוש הנתבע באופן בלעדי בזכויות התובעת בביתם המשותף (להלן - הבית).

18.     מכתב התביעה עולה כי הצדדים התגוררו, יחד עם שלושת ילדיהם הקטינים, בביתם המשותף במשק מספר 76 במושב גבעת יערים עד ליום 23.3.93, שאז עברו התובעת ושלושת ילדי הצדדים לגור בשכירות בקרית מלאכי (בשכ"ד של כ - 300$). ב- 1.8.98 עברו לגור בגבעתיים (בשכ"ד של 550$). הצדדים התגרשו בשנת 1996.

19.     לטענת התובעת, יש דירה נוספת (להלן - הדירה) בבעלות הצדדים, המצויה בסמוך לבית, ונכון לעת הגשת התביעה, התגורר בה אחי הנתבע.

20.     התובעת טוענת שזכויותיה בבית ובדירה הוכרו בפסק דינו של בימ"ש המחוזי מיום 14.10.93, בהמרצת פתיחה ב - ת.א. 493/92. בעתירה הנ"ל עתרה התובעת לבימ"ש המחוזי לפסק דין הצהרתי שבו ייקבע כי מחצית הזכויות בבית המשותף ובדירה, שייכות לתובעת; לטענת התובעת נעתר בימ"ש המחוזי לבקשתה זו. ערעור על פס"ד זה של בית המשפט המחוזי נדחה על ידי בימ"ש העליון (ע"א 5582/93, פס"ד מה - 2.6.96), שקבע כי אין מקום להתערבותו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי על כל היבטיו.

21.     מעיון בפסק דין הנ"ל של בית המשפט המחוזי עולה שהוא מתייחס רק לבית ולא לדירה; כדברי בית המשפט עצמו, "הליך זה מכוון בעיקרו למתן הצהרה על היות התובעת בעלת מחצית הזכויות בבית האמור". הדיבור "הבית האמור" מתייחס לבית שנבנה על חלק ממשק 76 במושב גבעת יערים, ששימש למגורי הצדדים וילדיהם. הוי אומר, פסק הדין אינו מתייחס כלל לדירה האמורה (עמ' 1 לפס"ד).

22.     ביחס לבית, נקבע בפס"ד האמור כדלהלן:
"כדי להסיר ספק אני מדגיש שהזכויות שיש לתובעת בבית הן כל ומלוא הזכויות המקוריות שיש או שהיו לנתבע או להוריו בקרקע עליה עומד הבית ובחלק הסובב את הבית ומהווה חלק מהבית וחצרו וגינתו. הנתבעים או מי מהם לא יוכלו לוותר לאחרים על זכות כלשהי בשטח זה, גם לא לשלול אותה מהתובעת, גם לא להתנגד לכל פעולה שהתובעת זכאית לעשות בו מכוח זכויותיה, גם לא לעשות כל פעולה אחרת שאיננה מתיישבת עם זכויות התובעת כאמור לעיל או שיש בה כדי לפגוע או לצמצם את זכויות התובעת" (שם, עמ' 5 - 6).

23.     ואמנם, אף ב"כ התובעת בסיכומיו קובע לאמור: "…וכיום עומדים לדיון אך ורק דמי השכירות הראויים עבור דירת המגורים" (סיכומי התובעת, סעיף 32), שהיא הבית כהגדרתנו לעיל, ולא הדירה. לאור האמור, פס"ד זה יתייחס אך ורק לשאלת דמי השימוש הראויים עבור הבית.

24.     לטענת התובעת דמי השימוש הראויים עבור הבית הם 1,500$ לחודש, בעוד שהנתבע טוען ששכר הדירה המקסימאלי לדירה כזו עומד על 700$ לחודש.

25.     על פי חוות הדעת של השמאי שמונה לעניין עולה כי שכ"ד ראוי לבית האמור היה כדלקמן: לאוקטובר 1996 - 650$ לחודש, לאוקטובר 1997 - 625$ לחודש, ולאוקטובר 1998 - 625$ לחודש. בנספח מיום 23.10.99 מוסיף השמאי את הנתונים הבאים: שכ"ד ראוי לשנת 1993 - 650$ לחודש, ל- 1994 - 725$ לחודש, ל- 1995 - 675$ לחודש, ול- 1999 - 650$ לחודש.

26.     התובעת השתיתה את תביעתה באופן של אמירה בעלמא על דיני עשיית עושר ולא במשפט ו/או על דיני המקרקעין ו/או דיני השותפות ו/או דיני הנזיקין; בסיכומיה מתייחסת התובעת להוראות סעיפים 31 ו- 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן - חוק המקרקעין).

המסגרת הנורמטיבית
27.     סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין קובע כדלהלן:
"31.      זכותו של שותף יחיד
          (א) באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים -
               (1) להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש                כזה משותף אחר..... ."
     הוראה זו יש לקרוא יחד עם הוראת סעיף 33 לחוק הנ"ל:
     "33.      תשלום בעד שימוש
          שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין,
          שכר ראוי בעד השימוש."

28.     הלכה היא כי החובה לשלם שכר ראוי משתכללת רק כאשר "השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים" (ר' ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס, תק - על 93(1) 258, פסקה 6 לפס"ד; ע"א 3663/87 נתן נ' גריגר ואח', פ"ד מה(1) 118, ע"א 891/95 זידאני נ' סעיד ואח', תק-על 99(3), 376, פסקה 22).

ומהכלל אל הפרט
29.     במקרה דנן טוען הנתבע, בין היתר, כי התובעת השתהתה זמן רב מעזיבתה את הבית ועד הגשת תביעה זו, בה בשעה שניהלה הליכים משפטיים שונים בפני ערכאות שונות משך כל שלושת השנים שחלפו, ואין בכך אלא כדי ללמד כי לנתבעת היה ברור כי אין כל עילה לתביעה הנוכחית.

30.     טענה זו אינה מקובלת עלי. ראשית, יש להפנות להוראות סעיף 13 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, הקובע כי תקופת הנישואין אינה נכללת במרוץ ההתיישנות , והוראה זו כוחה יפה לדעתי גם לטענת השיהוי. במקרה דנן הצדדים התגרשו רק במהלך 1996. יתר על כן, נראה לי שבשל אופייה המיוחד של מערכת היחסים המשפחתית, על בימ"ש להטות אוזן רגישה ולא בהכרח ובכל מקרה לחסום את דרכו של בעל דין בגין טיעונים דיוניים מהסוג המתואר. לא בכדי קבע המחוקק בסעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995, שבכל עניין הנוגע לסדרי הדין רשאי בימ"ש לנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק. במקרה דנן, נראה לי שאין לתת משקל לטענה דיונית של שיהוי כשמנגד טוענת התובעת שבעל הדין שכנגד מחזיק בזכויות קנייניות ו/או אובליגטוריות ו/או "מעין קנייניות" של זולתו שלא כדין, בה בשעה שעליו הייתה מוטלת החובה להעניק לזולתו את זכויותיו אלו, כמתבקש מקריאה נכונה של פסק דין חלוט שניתן ביניהם. כבר אין מקום למחלוקת בכך שהתובעת מחזיקה בזכויות במקרקעין, שביחס אליהן קבע בימ"ש המחוזי:
"… כדי להסיר ספק אני מדגיש שהזכויות שיש לתובעת בבית הן כל ומלוא הזכויות המקוריות שיש או שהיו לנתבע או להוריו בקרקע עליה עומד הבית ובחלק הסובב את הבית ומהווה חלק מהבית וחצרו וגינתו. הנתבעים או מי מהם לא יוכלו לוותר לאחרים על זכות כלשהי בשטח זה, גם לא לשלול אותה מהנתבעת, גם לא להתנגד לכל פעולה שהתובעת זכאית לעשות בו מכוח זכויותיה, גם לא לעשות כל פעולה אחרת שאיננה מתיישבת עם זכויות התובעת כאמור לעיל או שיש בה כדי פגוע או לצמצם את זכויות התובעת” (שם, עמ' 5 - 6).

     ערעור על פס"ד זה של בית משפט המחוזי נדחה על ידי בימ"ש העליון, בע"א 5582/93, בפס"ד מיום 2.6.96.

נסיבות עזיבת התובעת את הבית
31.     ממשיך הנתבע וטוען שהאישה היא זו אשר עזבה את בית המגורים ואין לה להלין אלא על עצמה. אמנם, בפס"ד זרקא האמור נקבעה ההלכה לפיה שותף העוזב את הבית על דעת עצמו - יש לראותו כמסכים לשימושו של שותפו בבית "בלא לדרוש כל תמורה עבור שימוש זה" (שם, בעמ' 4). ברם, השאלה העומדת להכרעה היא הסיבה או הסיבות לעזיבת הבית, וטענת העזיבה כשלעצמה פשטנית מידי במקרה דנן, אשר אינה משקפת את המציאות המורכבת שקדמה לעזיבה וגם זו שלאחר מכן. לבימ"ש אין כל ספק כי מערכת היחסים בין הצדדים הייתה מעורערת מאוד זמן רב לפני עזיבת התובעת את ביתה. עוד ב- 25.8.92 (ב- מ"א 4/92), אסר בימ"ש המחוזי על הנתבע להטריד את התובעת בכל צורה שהיא, או להשתמש נגדה בכל צורה של אלימות פיסית ו/או מילולית. נציין שעיון בהחלטה האמורה מעלה כי הנתבע אף מנע מהתובעת ומילדיו את האשראי במכולת ובכך מנע את כלכלתם, ואף ניתק את קו הטלפון לבית. לבימ"ש אף הוצגה עדות כי בעצם סולקה האישה מהבית ב- 30.12.92, כעולה מתמליל שהוצג לבימ"ש. לאור זאת, הרי הנסיבות לסילוקה של האישה אינן רלבנטיות, כיון שאין ולא יכולה להיות כל סיבה שתצדיק סילוק התובעת מביתה. סילוק מאן דהוא מביתו מהווה פגיעה קשה ביותר בזכויות היסוד שלו, המעוגנות כיום בחוק יסוד האדם וחירותו, וביניהן הזכות לכבוד, לחירות ולשמירה על קניינו.

32.     התובעת אמנם חזרה לביתה עם התערבות המשטרה, אך לאור האלימות שהופעלה עליה, נאלצה האישה לעזוב שוב ופנתה לבימ"ש בבקשה לצו הגנה, ב- 1.1.93. לאחר דיון במעמד שני הצדדים, ב- 3.1.93, החליט בימ"ש המחוזי (ב - מ.א 1/93) להיעתר לבקשת התובעת, והרחיק את הנתבע מן הבית למשך כ - 3 חודשים. כך העיר בית במשפט בהחלטתו:
"הבעל לא קיים צו זה (מתייחס לצו הקודם במ.א. 800/92), בתגובה להוצאת רהיטים ורכוש משותף מהבית על ידי האישה, איבד הבעל שלוות רוחו, גירש אותה בשעת לילה מהבית. האישה ועמה התינוקת …נסעו לתחנת משטרה … השתיים הוחזרו על ידי שוטר …… לדברי האישה לאחר עזיבת השוטר את המקום, התפרע הבעל, תקף אותה …..האישה עזבה שנית את הבית …. לנה עם התינוקת בבית הוריה בקרית מלאכי ……. על עובדות אלו העידה האישה ועדותה מהימנה עלי. …. אני מקבלת את הבקשה ואוסרת על המשיב להיכנס לבית המגורים המשפחתי …..".

     כעולה מהעדויות שנשמעו בבימ"ש, בכך לא תמה המסכת האומללה שבין בני הזוג, ועד מהרה החלו הנתבע, הוריו ואחיו להציק ולהטריד את התובעת. ההצקות וההטרדות באו לידי ביטוי באופנים שונים, ובין היתר - ניתוק זרם החשמל וניתוק מערכת החימום בימי החורף. התובעת טוענת שתכלית ההטרדות האמורות הייתה להביא לידי סילוק הסופי של התובעת מהבית. העובדה היא שבימ"ש המחוזי נתן צו הגנה שני ב - 5.2.93, אבל בכך לא באה הישועה, וההטרדות לא פסקו.

33.     בתסקיר של פקידת הסעד והעו"ס של המועצה האזורית מטה יהודה, שהופנה לכב' השופטת דורנר, בשבתה בבימ"ש המחוזי ב - 23.2.93, כותבות הנ"ל: "למרות החלטתך והצו שניתן לבל תטריד משפחת הבעל, אין אפשרות לאכוף צו זה". מהתסקיר עולה כי הסבתא מנתקת את החשמל ומודיע כי תמשיך לעשות כן אף בעתיד, כל אימת שהתובעת תעבוד בביתה. העו"ס המליצה בפני בימ"ש כי יורה לבעל להתקין שעון חשמל נפרד, והודיעה לבימ"ש כי "לצערי, הילדים סובלים קשות ממאבק זה …… ולא, יש לאשר מגורי האישה והילדים מחוץ למושב. זאת על מנת להגן על הילדים".

34.     כמו כן, עולה ממכתבן של העו"ס ופקידת הסעד לבית הדין הרבני כי התובעת נאלצה לעזוב את הבית בתוך התקופה בה הורחק הנתבע מהבית על פי הצו בימ"ש , והן מציינות כי "בתקופה זו המשיכו האם וילדיה להתגורר בבית המשותף במושב, פרט לתקופות קצרות בהם עזבה האם את הבית, לאחר התגרויות שונות של בני משפחת האב המתגוררים באותה יחידת משק. כל עזיבה כזו אושרה על ידי פקידת הסעד, ירדנה טובול. מכיוון שנראה סיכון לילדים ……בתאריך 24.3.93 עזבה האם את הבית לאחר שלדבריה שוב הייתה התגרות חריפה מצד בני משפחת האב שכללה קללות ואיומים כלפיה וכלפי ילדיה". הן מסכמות בבקשה: "הרינו פונים לכב' בית הדין ומבקשים לאשר לאישה לעזוב את הבית עם ילדיה לבית הוריה שבקרית מלאכי …".
     בית הדין הרבני בהחלטה מה- 5.7.93 פסק כדלקמן:
"לאחר שמיעת דברי הצדדים, ולאור תסקירים שבתיק שבין היתר הומלץ ע"י העו"ס שהאישה תעזוב הבית המשותף. בית הדין דוחה בקשת הבעל להכריז על האישה מורדת, ומשום כך לא הפסידה מזונותיה."

     המשמעות היא כי גם בעיני בית הדין, עזיבתה של האישה את ביתה הייתה מוצדקת.

35.     מכל האמור עולה כי אין להסיק כל מסקנה מעזיבת האישה את הבית כאילו שוויתרה על זכויות קנייניות כלשהן, כיוון שלדעתם של כל הגורמים שנזקקו לסוגיה, וכך גם אני מסיק מן העדויות ששמעתי, היו לאישה סיבות מוצדקות שהכריחו את עזיבתה מן הבית. גם העובדה שהבעל לא הביע כל מחאה על עזיבת אשתו, והסכמתו על ידי התנהגותו לפירוד שנוצר ביניהם, מצביעות גם על הכרתו של הבעל בכך שעזיבת האישה נבעה מסיבות מוצדקות.

36.     טוען הנתבע טענה נוספת, והיא שאין לחייבו בדמי שימוש ראויים כיון שכלל לא השתמש בבית לאחר שהאישה עזבה אותו. טענה זו - בטעות יסודה, ובנסיבות האמורות, אין זה כלל רלבנטי באם הנתבע עשה שימוש בבית. "שימוש" שבגינו ניתן לחייב דמי שימוש ראויים אינו בהכרח מגורים, השכרה או נוכחות בצורה כלשהי. מניעת שימושו של השותף, תוך שימוש בצעדים כוחניים ופסולים להשיג זאת, אף היא שימוש. על כן, יש לקבוע במקרה דנן כי הנתבע עשה שימוש בבית, בכך שמנע בכל דרך אפשרית את מגורי התובעת וילדיה בבית - הוא ביתה. ושימוש זה יש להגדיר כ"שימוש אסור" לפי סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, המזכה את השותף בדמי שימוש ראויים לפי הסעיף הנ"ל. התובעת אולצה לעזוב את ביתה, ודי בכך כדי שתהא זכאית לדמי שימוש ראויים (תמ"ש(ת"א) 29341/96 בוזגלו נ' בוזגלו, תק-מש 98(3), 60, פסקה 29 ואילך; ת"א (חיפה) 1237/95 לוי נ' לוי, תק-מח 99(3) 1220, פסקה 11, וכמשמע מע"א 1492/90 זרקא נ' פארס, תק -על 93(1) 258, פסקה 6 ושם נסמן; ור' תמ"ש (ת"א) 41510/97 ט'ב' נ' מ'ב', תק - מש 2000(3) 43, פסקה 28). יתר על כן, בגדר "שימוש", בנסיבות המקרה דנן, נכלל אף "אי שימוש" הנובע מבחירתו החופשית של הנתבע, אם כי ספק הוא בעיני בימ"ש אם אמנם הנתבע לא התגורר בבית בזמן מהזמנים לאורך התקופה האמורה.

37.     לאור מסקנתנו האמורה מתייתר הצורך להתייחס לשפע הפרטים והמעשים הנוספים הכלולים בתיק זה. כמו כן, איני רואה צורך להתייחס לעילה הנזיקית, ודי שנקבע כי זכותה של האישה לדמי שימוש ראויים נובעת מהקבוע בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט ומסעיפים 31(א)(1) ו - 33 לחוק המקרקעין.

סוף דבר
38.     לאור כל האמור לעיל, אני מחייב בזה את הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בחלקה בבית המשותף.

39.     דמי השימוש הראויים במקרה שלנו הם מחצית שכ"ד הממוצע שנקבע על פי השמאי, הוי אומר, סך של - 337$ לחודש מיום עזיבתה את הבית, 23.3.93, ועד 31.12.96. משנת 1997 ואילך ועד מועד מתן פס"ד זה, סך של - 317$ לחודש.

40.     הנתבע ישלם לתובעת סך של 5,000 ₪ עבור שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

41.     הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לסילוקם בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון