תביעה על פי חוק אמנת האג

להלן פסק דין בנושא תביעה על פי חוק אמנת האג:

פסק דין

העובדות הצריכות לעניין

א.     האירוע וההליכים המשפטיים שננקטו בעקבותיו

1.     התובע והנתבעת, אזרחים ישראליים, נישאו זל"ז בישראל, בטקס נישואין רפורמי ביום 28.4.94. ביום 27.10.94 נולדה בתם הבכורה (הקטינה(.

2.     בשנת 1995 נסעו הצדדים עם בתם לניו-יורק ארה"ב, שם החל התובע בלימודי תואר שני בתחום המחשבים.

3.     לפרנסתם פתחו הצדדים עסק עצמאי לניקוי שטיחים אותו הפעילו מביתם השכור, בית פרטי באחד הרובעים של ניו-יורק.

4.     ביום 1.1.97 נולד בנם (הקטין) בניו יורק ארה"ב.
5.     ביום 28.8.98, לפנות בוקר, טסה הנתבעת יחד עם שני ילדיה לישראל.

6.     א.     ביום 22.10.98 הגישה הנתבעת לביהמ"ש לענייני משפחה ברמת - גן בקשה ליישוב סכסוך.

ב.     משהגיע התובע לארץ בתחילת נובמבר 1998, הוצא כנגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ אשר בוטל כנגד המצאת ערבויות מתאימות בהתאם להחלטת ביהמ"ש.

ג.     בסמוך לאחר מכן, הגישה הנתבעת כנגד התובע תביעה למזונות, עבורה ועבור הילדים. כמו כן הגישה היא תביעה רכושית כשבין הסעדים המבוקשים בה סעד כספי לתשלום ס"ך של 240,000$.

7.     א.     מנגד הגיש התובע כנגד הנתבעת תביעה לבית הדין הרבני האיזורי בתל אביב
בה בקש להכריז על הנישואין כבטלים ולחילופין לחייב את הנתבעת בקבלת גט לחומרא.

ב.     מספר ימים לאחר מכן, ביום 20.1.99, הגיש התובע את תביעתו זו על פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א - 1991 (להלן: "חוק האמנה").

8.     ביום 13.4.99 התגרשו הצדדים זמ"ז בג"פ בבית הדין הרבני.

ב.     מערכת היחסים בין הצדדים

9.     א.     הצדדים הכירו בשנת 1993, עת היה התובע קצין במשטרת ישראל והנתבעת
עבדה כמתנדבת במשמר האזרחי . בעת היכרותם היה התובע כבן 31 שנה והנתבעת כבת - 20.

ב.     הצדדים נישאו בטקס רפורמי ביום 28.4.94. לעת נישואיהם היתה הנתבעת
בהיריון מהתובע. לטענת התובע ההריון הבלתי מתוכנן מבחינתו, היה בהחלט מתוכנן מצד הנתבעת ובתגובה לא הסכים לערוך טקס נישואין כדמו"י, אלא טקס רפורמי בלבד ו'לצורכי תפאורה'. (ר' ס' 4 לכתב התביעה). התובע לא ראה מעולם את עצמו כנשוי. במשרד הפנים רשום הוא (גם הנתבעת), כרווק ובתצהירו מיום 13.1.99, המצורף לכתב התביעה, ציין את מעמדו האישי כ 'לא נשוי'.

ג.     בשנת 1995 נסעו הצדדים עם בתם הקטינה לארה"ב. הנסיעה היתה למטרת לימודים של התובע לתואר שני בתחום המחשבים.

     -     בס' 13 לתצהיר התשובה שלה לתובענה, מיום 7.3.99 מבהירה הנתבעת
כי היה ברור ומוסכם עליהם כי עם סיום הלימודים תחזור המשפחה לישראל.

-     הנתבעת מעידה בישיבת יום 16.4.99 (עמ' 2 ש' 27,28) כי מלכתחילה
מטרת הנסיעה היתה לשם לימודים של התובע וכי היא נסעה עמו במיוחד בשבילו, באופן זמני, בידיעה שיחזרו לארץ (עמ' 3 ש' 5).

-     על כך שמטרת הנסיעה היתה לצורכי לימודים ולא לצורכי השתקעות בארה"ב, ניתן ללמוד מכתב הגנתו של התובע לתביעת המזונות (תמ"ש 81341/98) שם מודה הוא בנטען על ידי הנתבעת בס' 5 לכתב התביעה בענין זה .

-     גם נוסח ס' 8 לכתב התביעה וס' 2 לסיכומי התובע מלמד על מטרת הנסיעה ואין בידי לקבל את הנטען לראשונה בס' 1 לסיכומי התשובה של התובע, כאילו מדובר בנסיעה שיתכן שלא ישובו ממנה כלל לישראל, הגם שמוכן אני לקבל את דברי התובע שם, שלא דובר שהחזרה תהיה דווקא, מיד עם סיום לימודיו. אין ספק שהמעבר לארה"ב היה זמני, למטרה מוגדרת כשבסיומה או לאחר מכן יחזרו הצדדים לארץ.

-     אמנם בתצהירו מיום 28.3.99     טוען התובע (לאחר שקיבל לידיו את תצהיר הנתבעת מיום 7.3.99), כי מלכתחילה אמר לנתבעת כי הוא מתכוון לגור בארה"ב והוא מוסיף ואומר שגם במהלך הנישואין סוכם כי ימשיכו לגור שם (ס' 9), אך דברים אלה עומדים בסתירה לס' 4 לאותו תצהיר בו הוא אמר: "כבר אז ידענו שאנו נוסעים לארה"ב לצורך לימודי".

ד.     חיי הנישואין של בני הזוג בארה"ב לא התנהלו על מי מנוחות, להיפך.

-     בס 19 - 16 לתצהירה מיום 7.3.99, שהוגש בתגובה לתובענה, מתארת הנתבעת יחסי תלות שלה בתובע הגדול ממנה ב - 11 שנה. לדבריה נהג בה בעריצות, בזלזול תוך פגיעה בבטחונה העצמי. לטענתה ניצל התובע את גילה הצעיר ואת בטחונה בו ושלט בה ביד רמה תוך שהוא משפיל אותה ומתעמר בה.

-     מבחינתה המצב הלך והתדרדר. התובע מנע ממנה לצאת מהבית, ביטל את כרטיס האשראי שלה, צרח עליה, גרם לה לישון על הרצפה משום סירובו לקנות לה מזרן מיוחד בשל כאבי גב מהם סבלה, ועוד.

-     המתח ביניהם הלך וגבר והתובע הקשה את יחסו כלפיה וכלפי הילדים.

-     בעדותה בפני ביום 16.4.99 חזרה הנתבעת על טענותיה. לדבריה היא היתה בידי התובע 'כחומר ביד היוצר'. היא מתארת, בתשובה לשאלת ב"כ התובע בהתייחס לס' 18 לתצהירה, מערכת יחסים מעורערת עם התובע, בדידות ותלותיות עד כדי צורך לקבל הסכמתו לצאת לסיבוב קניות.

     גם מהמכתבים שכתבה הנתבעת לאחותה, מהם ציטט ב"כ התובע, ניתן ללמוד על מצוקותיה של הנתבעת, על בדידותה, על חוסר הענין בחייה ועל הרגשתה שמערכת היחסים שלה עם התובע לא תקינה, "לא בסדר" כלשונה.

-     בתצהירו מיום 28.3.99, אשר הוגש כתשובה לתצהיר הנתבעת מיום 7.3.99, מכחיש התובע את טענות הנתבעת וממעיט בחשיבותם עד כדי חוסר התיחסות ספציפית להן.

-     לעומת זאת בעדותו בפני ביום 30.3.99 הוא אישר את אשר טען בס'      16-19 לכתב הגנתו לתביעת המזונות, בנוגע להתנהגותה של הנתבעת.      לדבריו סבלה הנתבעת מרגשות קיפוח, מחרדות, מתופעות של התנהגות      אנורקסית מחד ובולמית מאידך והיתה נתקפת בהתפרצויות זעם ובכי      בלתי צפויות.

-     לטענתו, חברה של הנתבעת שידלה אותה לבגוד בה וחבר שלו אף סיפר לו שהיא מעשנת סמים, עובדה שאושרה על ידה באחת מהשיחות ביניהם. לדבריו היחסים ביניהם התדרדרו כשנחרד לגלות כי היא משתמשת בסמים ומתרועעת עם גברים זרים. (ס' 13 לתצהירו מיום 7.3.99 וס' 15 לתצהירו מיום 28.3.99).

-     התובע הודה כי חיי הנישואין שלו עם הנתבעת התאפיינו במריבות. "נכון היינו רבים, אני לא מתכחש לזה", הוא אומר בעדותו מיום 30.3.99.

10.     טרחתי והרחבתי בענין מערכת היחסים הקלוקלת בין הצדדים שכן יש לעניות דעתי בממצאים הללו כדי לסייע לביהמ"ש להגיע להכרעה נכונה בשאלת 'ההסכמה' 'וההשלמה' שתבחן להלן, כפי שיובהר בהמשך הדרך.

ג.     הרקע לנסיעת הנתבעת וילדיה לארץ     

11.     נחה דעתי כי יחסי הצדדים לא היו תקינים בלשון המעטה וכי הם היו רצופים במריבות ומלווים במתח שהלך והתגבר עם חלוף השנים.

12.     לטענת הנתבעת כחודש לפני נסיעתה לארץ פנתה לתובע והודיעה לו כי אין היא רואה שום שיפור ביחסים ביניהם וכי היא רוצה לשוב לישראל עם הילדים לצמיתות. לאחר שובה לארץ יוכלו הם לחזור ולבחון את טיב היחסים ביניהם. (ס' 30 לתצהירה מיום 7.3.99).
13.     לדבריה, באותה תקופה שהה אביה בביקור בביתם וזכה ליחס מתנכר מהנתבע, אשר הפגין גם כלפיה, בנוכחותו, יחס משפיל ומבזה.

     התובע עצמו, בס' 14 לתצהירו מיום 7.3.99 ובס' 17 לתצהירו מיום 28.3.99, מאשר, כי המצב ביניהם החמיר בתקופה בה היה אבי הנתבעת בארץ משום ניסיונו של זה להשליט סדר בחייהם. לדבריו אחת השיחות ביניהם אף הגיעה לפסים אישיים ולעלבונות הדדיים. גם בעדותו מיום 30.3.99 עמ' 9 מציין התובע כי המעורבות של האבא בבקורו אצלם, ביולי-אוגוסט 98, גרמה למריבות ולסכסוך ביניהם.

14.     נחה דעתי כי בשלב זה גמלה בליבה של הנתבעת החלטה סופית לחזור לארץ עם ילדיה. נחה דעתי כי זה היה השלב בו העלתה הנתבעת דרישתה/בקשתה זו בפני התובע ודומה שגם הוא אינו מתכחש שבשלב זה, פחות או יותר, עלתה בקשתה של הנתבעת לחזור לארץ עם הילדים בפניו.

15.     באותה תקופה פחות או יותר, של מחצית 1998, תכנן הנתבע לעקור מניו יורק ולעבור לעבוד בחברה בסנט לואיס מיזורי. לנתבע היה סיכום בעל פה (כך לדבריו בעמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 30.3.99) לעבור ולעבוד בסנט לואיס בחודשים ינואר - פברואר 1999. לטענתו המעבר היה צריך להיות של כל בני המשפחה.
     בפועל התחיל הנתבע לעבוד בחברה ביום 4.2.99. (ר' עמ' 7 לפרוטוקול מיום 30.3.99).
חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) תשנ"א - 1991

א.     כללי

16.     בהחלטה מיום 27.6.99 קבעתי כי נתמלאו תנאי ס' 3 ו - 4 לאמנה בדבר ההליכים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים במובן זה שמקום מגוריהם הרגיל של הקטינים הינו בארה"ב וכי החזרה לישראל או אי החזרתם לארה"ב פגעה בזכויות המשמורת של התובע - האב, אותן הפעיל כלפי הקטינים עובר לעזיבתם את ניו-יורק ארה"ב.

17.     משכך אמורה לחול לכאורה בענינינו, הוראת סעיף 12 לאמנה הקובעת כדלקמן:
"ילד, אשר שלא כדין , הורחק או לא הוחזר כאמור בס' 3, וביום פתיחת ההליכים לפני הרשות השיפוטית או המינהלית של המדינה המתקשרת שבה נמצא הילד חלפה תקופה של פחות משנה מתאריך ההרחקה או אי ההחזרה, שלא כדין, תצווה הרשות הנוגעת בדבר להחזיר את הילד לאלתר".

18.     יחד עם זאת, הוראת ס' 12 איננה מוחלטת. ס' 13 לאמנה מונה מספר חריגים שבהתקיים אחד מהם לא מתקיימת החובה להחזיר את הקטין, למרות האמור בס' 12 לאמנה.

19.     וזו לשון ס' 13 לאמנה:
"על אף האמור בסעיף הקודם, אין הרשות השיפוטית או המינהלית
של המדינה המתבקשת חייבת להורות על החזרת הילד, אם הוכיחו האדם, המוסד או גוף אחר המתנגדים להחזרתו כי -

א.     האדם, המוסד או הגוף האחר שבידיו מופקדת ההשגחה על גוף הילד לא הפעיל בפועל את זכויות המשמורת בעת ההרחקה או אי ההחזרה, או הסכים עמן או השלים עמן לאחר מעשה, או
ב.     קיים חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל".

20.     המבנה המשפטי של האמנה הוא שקבע כי יש לבחון את אלמנט ההסכמה כטענת הגנה למרות שמבחינה לוגית אלמנט זה צריך להיות חלק מה - 'שלא כדין' שבהרחקה, אלמנט הקבוע בס' 12 לאמנה. רוצה לומר, ה'חטיפה' מתקיימת ללא קשר אם היתה הסכמה או לא היתה הסכמה להרחקת הילד 'החטוף' שכן ההסכמה לא נמנית בין מרכיבי העילה לתובענה. (ר' לענין זה עע"מ 41/97, ליפמנוביץ נ' קובליאקוב , לא פורסם, מפי סגן הנשיא כב' השופט ח. פורת).

     את הטעם לכך ניתן למצוא לעניות דעתי במטרות האמנה - החזרה מיידית של הילד החטוף למדינה ממנה נחטף תוך הטלת נטל כבד של עול הוכחה על ההורה החוטף גם במחיר הטלת החובה להוכיח את אלמנט ההסכמה על שכמו של אותו הורה.

21.     הלכה פסוקה היא, שנקבעה במספר רב של פסקי דין, כי את החריגים המנויים בס' 13 יש לפרש בצמצום וזאת על מנת להגשים את מטרות האמנה. זאת ועוד, נטל ההוכחה על ההורה החוטף הינו נטל כבד ביותר ואפילו אם מתקיימת ההגנה עדיין יש לביהמ"ש שיקול דעת אם להחזיר את הילדים למדינה ממנה הורחקו אם לאו, שנאמר: "אין הרשות השיפוטית... חייבת להורות על החזרת הילד..."
     ר' לענין זה ע"א 5532/93, גינזבורג נ' גרינוולד, מ"ט (3), 282 עמ' 293, 294; ע"א 7206/93, גבאי נ' גבאי , נ"א (2), 241; ע"א 1372/93 סטגמן נ' סטגמן , תקדין עליון 95 (3), 1158; ע"א 4391/96 רו נ' רו נ' (5), 338.

ב.     "הסכמה" ו - "השלמה"

22.     -     במישור הזמן ההסכמה ניתנת מראש לפני מעשה ההרחקה. ההשלמה ניעשת      בדיעבד אחרי שמעשה ההרחקה בוצע.

-     הן חייבות להיות בהירות, ברורות ולא מעוררות ספקות. הן יכולות להעשות במעשה או במחדל, בכתב, בע"פ ועל דרך של התנהגות כאשר בבסיס כל אלה עומד הצורך בחד משמעויות של המילים, המעשה או אי המעשה.
     לעיתים הן מתבטאות בפעולה או בהתנהגות חד פעמית כגון הסכמה בכתב של ההורה ה'נחטף' עם ההורה ה'חוטף' לא להחזיר את הילד ולעיתים הן משתמעות מתוך התפתחות הדרגתית ברצף של אירועים, המגיע בשלב מסוים לכדי השתכללות ההשלמה.

-     אובייקט ההסכמה או ההשלמה הוא זכות המשמורת או הביקור. הורה "מסכים" להרחקת הילד או "משלים" עם אי החזרתו כשניתן להסיק מהתנהגותו (במובן הרחב) כי הוא מוותר על הגשמה דחופה של זכות המשמורת או הביקור הנתונה בידו על פי דין המדינה ממנה הורחק הילד.

     לענין זה יש להדגיש, כי ה'הסכמה' או ה'השלמה' של ההורה הנחטף תחשב כעונה על ההגנה בס' 13 (א) לאמנה אם הן ניתנו לא בנקודת זמן מסויימת לנוכחותו של הילד החטוף בארץ אליה הוא נחטף, אלא אם הן ניתנו באופן שיש בהן ויתור על זכותו של ההורה הנחטף להשבה מיידית של הילד למקום מגוריו הרגיל בארץ ממנה נחטף.

-     הן צריכות להינתן מתוך מודעות לנתונים הרלוונטים הסובבים אותן.

-     הן פעולות משפטיות חד צדדיות של ההורה הנחטף המבוססות על רצונו הסובייקטיבי, כשאותו רצון יכול לבוא לידי ביטוי אף בהתנהגותו של ההורה הנחטף.

-     על אף שמדובר בפעולה משפטית חד צדדית של ההורה הנחטף הרי שעל מנת שזו תשתכלל לכלל ההסכמה הנדרשת בס' 13 (א) לאמנה, יש צורך בקליטתה אצל ההורה החוטף.רוצה לומר, על ההורה החוטף לסבור כי ההורה הנחטף מוותר על השינוי בסטאטוס קוו שנגרם עקב מעשה ההרחקה. או אז, יוכל הוא לטעון להסכמת אותו הורה שאחרת לא תעמוד לו טענה זו גם אם הסכמת ההורה הנחטף לויתור על השינוי עשויה להתפרש ככזו בעיניו של האדם הסביר. צריך אם כן שמה שעומד בבסיס ההסכמה, הויתור על השינוי בסטאטוס קוו מבחינת המשמורת ו/או הסדרי הביקור של ההורה הנחטף, להקלט בתודעתו של ההורה החוטף ואם זה סובר שלא היה ויתור שכזה מבחינת ההורה הנחטף לא יכול הוא לטעון לקיומה של הסכמה.

-     הן צריכות להינתן מתוך רצון חופשי. 'הסכמה או 'השלמה' שניתנו מתוך טעות, הטעיה, כפיה או עושק ניתנות לביטול (ר' לענין זה ס' 14-17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 בצירוף ס' 61 (ב) לחוק זה).

23.     אלמנטים אלה שביסוד ה"הסכמה" או ה"השלמה", אותם ניתן למצוא בצורה מפורשת ומפורטת בדברי הנשיא ברק בע"א 7206/93, גבאי נ' גבאי , (שם) מוטלים להוכחה על שכמו של ההורה החוטף כדברי הנשיא ברק עצמו בע"א 4391/96, רו נ' רו (שם):

"הנטל הוא על ההורה החוטף לשכנע את בית המשפט כי נתקיים בענינינו חריג המזכה אותו שלא להחזיר את הילד. הטלת הנטל על ההורה החוטף פירושה הוא, כי ספק בקיומו של החריג יביא להחזרת הילד למקומו".

והנטל - כבד, להביאCLEAR AND CONVINCING EVIDENCE להוכחת קיומו של החריג. (ר' גם ע"א 1372/95, סטגמן (שם) וע"א 6327/94, איסק נ' איסק (לא פורסם).

24.     בהיות ההסכמה פעולה משפטית חד צדדית הרי שיש לבחון את אומד דעתו של ההורה הנחטף בהיותו בעליה של ההסכמה. יש לרדת לכוונתו הסובייקטיבית של ההורה הנחטף בהתחשב במכלול הנסיבות. כמתחייב מאופייה של פעולה משפטית חד צדדית, משקל אומד דעתו של עושה הפעולה גדול יותר ממשקל אומד דעתו של קולט הפעולה, במקרה שלנו ההורה החוטף. לאמור, ההכרעה בשאלת קיומה של הסכמה/השלמה תינתן על סמך אומד דעתו של ההורה הנחטף ולא על סמך הפרשנות שנתן ההורה החוטף להתנהגויות ההורה הנחטף מהן מבקש הוא ללמוד על קיומן של ה'הסכמה' או ה'השלמה'.

25.     ל'השלמה' כטענת הגנה מן הראוי להביא מדברי המשנה לנשיא כבוד השופט אלון (כתוארו אז) בע"א 473/93, ליבוביץ נ' ליבוביץ , (שם):

-     מן הראוי שביהמ"ש יבחן את קיומה של זו בזהירות מתוך בדיקת כלל הנסיבות.

-     ההשלמה מתגבשת על פי נסיבות כל מקרה ומקרה ומשך התגבשותה אינו מוגדר. יכול ויהיה קצר ביותר ויכול ויהיה ממושך הכל לפי נסיבות הענין הרלוונטיות. קיומה של 'השלמה' נקבע ונלמד מתוך קיומן של נסיבות ועל פי התנהגות ההורה הנחטף.

-     קיומה של השלמה נבחן לאור השאלה - האם התנהגותו של ההורה 'הנחטף' מתיישבת עם כוונתו לעמוד על זכויותיו באשר להשבת הסטאטוס קוו, היינו השבת הילד למקום מגוריו הרגיל, שהימנו הורחק, באופן מיידי, או שמא הנסיבות והתנהגותו מלמדות על השלמה עם שינוי הסטאטוס קוו, עם העברת הילד למקום החדש.

26.     אשר לחזרה מהשלמה מבהיר המשנה לנשיא הש' אלון, כי משנתגבשה ההשלמה, וכעבור זמן ההורה המשלים חוזר בו מהשלמתו, אין בכך כדי לבטל את ההשלמה למפרע, לענין סייג ההשלמה הקבוע בס' 13 (א), ויעדי האמנה אינם שבים וקמים לתחייה. הזמן של "כיבוי הדליקה" ו"העזרה הראשונה" חלף עבר לו.

ומן הכלל אל הפרט

27.     לאחר שבחנתי את כל העובדות שנפרשו בפני במהלך שמיעת הראיות ולאחר ששקלתי בזהירות רבה את טעוני ב"כ הצדדים וטעמיהם, תוך שימת דגש למבחנים המחמירים שהעמידה הפסיקה בכל הנוגע לקיומם של חריגים להחזרה כמפורט בס' 13 (א) לחוק האמנה -
     נחה דעתי, כי התקיימו בענינינו הן ה'הסכמה' והן ה'השלמה' באופן המקנה לביהמ"ש להפעיל את שיקול דעתו ולא להורות על החזרת הילדים לניו-יורק ארה"ב.

ה'הסכמה' בענינינו (לפי העמוד הצריכות לענין לפי הגודל)

א.     אמירה מפורשת
     בישיבת יום 30.3.99 עמ' 13 לפרוטוקול אומר ב"כ התובע:
"אני מסכים שמהרגע שהתחילה המריבה הגדולה הנתבעת הודיעה שברצונה לעזוב לצמיתות והחלה לפעול לכך, חילקה חפצים מהבית ובאותו שלב האב הסכים עם מעשיה, בימים האלה אמר לה תסעי אל תחזרי, למרות שלא התכוון לכך בתוכו...,

הנתבע עצמו אומר באותה ישיבה:
"אני אמרתי לה בזמן המריבה עם אבא שלה, שתיסע לארץ ותתגרש ממני ותעשה מה שהיא רוצה. זה היה בפרץ של עצבים ללא כוונה. זה שאני אמרתי לה שהיא תיסע לישראל לצמיתות ולא תחזור הייתי עצבני, הייתי אידיוט".

אמירה זו נקלטה אצל הנתבעת. היא פתחה בהתארגנות לעזיבה, שלה ושל ילדיה וחזרה לארץ. היה ברור לנתבעת באותו רגע שהסטאטוס קוו עומד להשתנות וכי היא עומדת לחזור לארץ עם הילדים בהסכמתו המפורשת של התובע לכך. כך היא מעידה בעמ' 31-32 של ישיבת יום 16.4.99:
"אנחנו החלטנו בהסכמה שאנו נפרדים והיות ואני מטפלת בילדים והוא לא מסוגל לחיות איתם ותמיד דובר שהילדים הם איתי ובאתי לפה עם הילדים כי הגענו להסכמה שאנו לא רוצים לחיות יותר כזוג, ובאתי עם הילדים בהסכמה שלו;" הסכמנו שאני אחזור לארץ, זה הכל"; "אני לא חטפתי את הילדים מלכתחילה, זה היה בהסכמתו"; "אני לא נישלתי אותו אף פעם מילדיו הוא תמיד ראה אותם מתי שהוא רוצה ונסעתי בהסכמתו לכאן והוא יכול לבוא לראות אותם".

במקום אחר, בתשובה לשאלות ב"כ התובע משיבה הנתבעת (עמ' 40 לישיבת יום 16.4.99):
"זה היה ברור שזה לצמיתות, אני עוברת לגור אצל ההורים שלי לא להתארח אצלם"; "כשהגשתי את התביעה למזונות בחיים לא חשבתי שאנחנו נהיה בהליך של אמנת האג, זה היה הכל בהסכמה מלאה".

על כך שהדברים נקלטו בתודעתה כפי שנאמרו יעידו דבריה בעמ' 36 לישיבת יום 16.4.99 (ש' 14-15) הגם שנאמרו בהקשר אחר:
"כשאנו משוחחים אני לא יודעת מה עובר לו בראש, אני לא בתוך הראש שלו, אני יודעת מה שהוא אומר לי".

הקליטה של העזיבה המתוכננת והחזרה לישראל בתודעתה של המשיבה נלמדים גם מהבקשה שלה מאמה לבוא ולעזור לה "לקחת את הכל" כלשונה, מבקשתה מאמה לקנות לה כרטיסים לכיוון אחד ומההכנות הרבות לקראת העזיבה שהתבצעו כולן במהלך אוגוסט 1998, לאחר אותה מריבה גדולה כלשון ב"כ התובע, עת היה אבי הנתבעת בבית הצדדים.

ההכנות הרבות שתפורטנה להלן בוצעו בחלקן הגדול תוך שיתוף פעולה של התובע עצמו ו/או תוך התעלמות מהן בבחינת כמי שמסכים להן ולא מתנגד לעשייתן. בכך הביע התובע גם על ידי התנהגות, במעשה או במחדל, את הסכמתו לחזרה לישראל.

ב.      התנהגות

-     הנתבעת דיווחה לתובע כי אמה רכשה כרטיסים לה ולילדים לכיוון אחד. את הכרטיסים קנתה אמה על פי בקשתה. (ישיבת יום 18.4.99 עמ' 46 ש' 1 ואילך, עדות הנתבעת). התובע מכחיש בעדותו כי ידע על כך שהכרטיסים הם לכיוון אחד. אינני מאמין לו. גם אם כן, חוסר ההתענינות שלו:

"גם לא שאלתי מה תאריך הטיסה חזרה (בתשובה לשאלה איך זה שלא התענינת כשמדובר בשני ילדים קטנים)... לא התענינתי במועד חזרה", (עמ' 10 לישיבת יום 30.3.99 עדות התובע), מלמד על כך שהוא ידע שהנסיעה היא לכיוון אחד ללא חזרה. אין כל הסבר אחד מתקבל על הדעת לאי התענינותו במועד החזרה.

-     הנתבעת החלה בחיסול כללי של מטלטלין וחפצים בבית. לא היתה כל מחלוקת על כך. ר' לענין זה עדות הנתבעת בס' 52-40 לתצהירה מיום 7.3.99 התומך בתובענה, שם מתארת היא בפירוט רב תוך ציון חפצים ומטלטלין שנטלה עמה לעומת אחדים שמסרה לשכנים, חברים או סתם השאירה בבית לטיפולו של התובע לאחר נסיעתה.
גם התובע מודה בביצועו של אותו חיסול כללי ובא כוחו כמעט ולא שאל את הנתבעת בכל חקירתו על נושא זה, למעט נסיונו לייחס את החיסול לעזיבה המתוכננת של המשפחה לסנט לואיס מיזורי, נסיון כושל לחלוטין כפי שיובהר להלן.
     
בחקירתו שלו מודה התובע בריש גלי בחיסול הכללי האמור ומאשר את הנטען בענין זה בתצהיר של עדי הנתבעת, אלא שטוען הוא שוב שהחיסול נעשה משום שהם היו אמורים לעבור לסנט לואיס מיזורי. (ר' עמ' 11,12,15,16 לישיבת יום 30.3.99).

-     התובע מודה בחקירתו כי לאחר שנתגבשה ההסכמה לחזרתם של הנתבעת והילדים לארץ ביקר בביתם נציג של חב' הובלות ימיות לישראל, חב' "אומגה". הוא גם מאשר את טענת הנתבעת בס' 42 לתצהירה מיום 7.3.99 לפיו הוא אמר לה שהמחיר של ההובלה יקר מיד, לא משתלם ועדיף לקנות הכל מחדש בישראל.

-     על כך שהתובע הסכים לחזרה לישראל לצמיתות ועל כך שהוא הסכין עם שינוי הסטאטוס קוו, מלמדת העובדה כי הוא ביקש מהנתבעת,להתייעץ עם אחותו (אם חד הורית) כיצד תוכל היא, הנתבעת, לקבל מעמד וזכויות של אם חד הורית מהביטוח הלאומי. התובע מודה למעשה במפורש כי הוא הפנים לתוכו את השינוי המתבקש מהחזרה עד כדי הפיכת הנתבעת לאם חד הורית שלה זכויות המשמורת בילדיה! הוא מודה בעמ' 10 לישיבת יום 30.3.99 בדברי התובעת בס' 35 לתצהירה מיום 7.3.99 בו היא מציינת כי הוא שהדריך אותה לפנות בענין זה לאחותו וללמוד מניסיונה.

-      התובע עזר לנתבעת לטפל בכמות המזוודות והתיקים הגדולה (7 מזוודות, שני קרטונים, שלושה תיקים גדולים שניתן להעלות למטוס ועוד שני תיקי כתף):
"ליוויתי אותם ולקחתי אותם במכונית שלי לשדה התעופה (30.3.99 עמ' 6); במכונית לשדה התעופה"; נסענו אני, התובעת, אמא שלה והילדים... את המזוודות היא הפקידה בטרום טיסה"; "יכול להיות שאני שמתי את המזוודות במכונית כשהיא נסעה לטרום טיסה" (עמ' 30.3.99 עמ' 8); "אני עזרתי לסחוב את התיקים של הילדים שלי... ואני חיכיתי עד שהם יעלו למטוס. בוודאי שנפרדתי מהם" (30.3.99 עמ' 9).

ג.     השוני בין נסיעה זו לנסיעות קודמות כמלמד על ההסכמה
נסיעה זו שונה היתה מקודמותיה. בשוני שיפורט להלן, שוני שהתובע היה עד לו ושותף לו, יש כדי ללמד על כך שהתובע ידע כי מדובר במשהו שונה, לא בנסיעה קצרה של שבוע ימים כמו שניסה לטעון ולהציג אלא בנסיעה ללא חזרה, לכיוון אחד, לישראל, לצמיתות.
-     עד לנסיעה זו היו שלוש נסיעות לארץ. הראשונה לשבועיים במרץ 1996, השניה לחודש ביוני 96, והשלישית לשלושה חודשים בספטמבר 1997. (דברי התובע 30.3.99 עמ' 10). באף אחת מהנסיעות הללו לא דובר בתושב חוזר ובאם חד הורית. בנסיעה הזו של אוגוסט 1998 אומר התובע:
"זו היתה הפעם הראשונה שדובר בתושב חוזר ובאם חד הורית".

-     לא היה אף פעם, ולא נטען שהיה, חיסול של מטלטלין כמו שהיה הפעם הזאת. לטענת הנתבע זה נעשה לצורך הנסיעה לסנט לואיס, טענה שתבחן להלן, ואולם אין מחלוקת מבחינתו כי עובר לנסיעה זו לישראל היה חיסול של מטלטלין - כעובדה שאין עליה עוררין. בוודאי שזו פעם ראשונה שביקר בבית עובר לנסיעה נציג של חברת הובלות ימיות לישראל.

-      זו פעם ראשונה שהתובע נתן לנתבעת כסף לנסיעה. (30.3.99 עמ' 6, 16). בכל הפעמים הקודמות לא נתן לה מאומה.

-     בניגוד לנסיעות קודמות עובר לנסיעה זו נסעה כל המשפחה לבילוי משותף בפארק השעשועים, מעין מתנה פרידה לילדים.


ד.     מחדל

התובע לא נקט בצעדים ממשיים כלשהם למנוע מהנתבעת לנסוע לישראל עם ילדיה, למרות שהוא יכול היה לעשות כן. בעמ' 1 לתמליל שיחה בין התובע לנתבעת, שנתקבל כראיה (ר' דברי ב"כ התובע בעמ' 11, 30.3.99) אומר התובע:

"זה מה שאני אומר, ואני גם אמרתי לך את זה וגם ... את חושבת שאני לא ידעתי שאני יכול לעצור לך את היציאה ואת לא, תעשי אלף ואחד רונדלים ואת לא תצאי מארה"ב".

בהמשך השיחה בתשובה לשאלת הנתבעת "נו , אבל אתה הסכמת לזה, זה היה מתוך רצון שלך". (הכוונה לנסיעה עם הילדים לישראל לצמיתות ש.ש.) עונה התובע: "אני, אין לי שום בעיה שהם יחיו איתך ותצאי איתם, אני לא חושב שאני צריך לריב איתך ובטח אני לא חושב שאני צריך לעמת את הילדים בקטע הזה".

ה.     גירסת הנתבע לעובדות שפורטו לעיל

-     לאשר אירע בשבועות הספורים שקדמו לטיסה -
·1          את גירסתו הראשונה של התובע לענין זה אנו מוצאים בכתב התביעה
     אשר הגיש ביום 20.1.99 המאומת בתצהיר מיום 13.10.99. בס' 14,15 לכתב התביעה טוען הנתבע כי: ביום 28.8.99 ארזה הנתבעת את חפציה לקחה את שני הילדים ונסעה לישראל מבלי לקבל את רשותו או הסכמתו. אף לא מילה אחת על הויכוחים, ההודעה שלה על הנסיעה, ההכנות, 'מבצע החיסול' , שום כלום. הוא מוסיף ואומר כי הנתבעת אמרה לו שהנסיעה היא ל - 7 ימים להתאווררות ואיימה כי אם ינסה לעצור בעדה היא תתלונן עליו במשטרה.
     
·2     בתצהירו מיום 7.3.99 מודה כבר הנתבע (בס' 18), כי הוא ליווה אותה לשדה התעופה וסייע לה עם המזוודות ואולם זה כמו כל פעם שנסעה לישראל. גם הפעם אין ולו מילה אחת על כל הרקע לנסיעה שתואר לעיל. כאן כבר הפכו ה - 7 ימים ל'תקופה קצרה'.
     
·3     לאחר הגשת תצהירה המפורט של הנתבעת ביום 7.3.99 על כל צרופותיו, לרבות תמלילי שיחות שהיו לה עם התובע ולאחר הגשת תצהירי העדים מטעמה - כשבכל אלה נחשפת התמונה בשלמותה, הגיש התובע תצהיר מפורט חתום על ידו ביום 28.3.99. בתצהיר זה מתאר כבר התובע את כל השתלשלות הענינים שקדמה לנסיעה מנקודת ראותו שלו כמובן.
     
     בתצהיר זה מודה כבר הנתבע במקצת! הוא מודה בהבעת רצונה ודרישתה של הנתבעת לחזור לישראל לצמיתות, מודה שלא הביע התנגדותו להבעת רצון זו, מודה בהכנות לנסיעה ובמבצע החיסול, במתן הכספים לתובעת טרם נסיעתה, בסיוע שלו להתארגנות, ועוד.
     
·4     עם כל הכבוד, עדים אנו לשינוי גירסאות מבחינה עובדתית כאשר מתלווה לשינוי, מטבע הדברים, פרשנות מטעם. השינוי בגירסאות בא במאוחר לאחר שהעובדות נחשפו בתצהיר התובעת ובתצהירי עדיה שלה.
          
·5     בעוד שבאף תצהיר לא מודה התובע כי אמר לנתבעת באמירה מפורשת כי היא יכולה לחזור לארץ לצמיתות (וכוונתי לעצם האמירה ולא לפרשנות המתלווה לה) הרי בחקירה הנגדית שלו, כמו גם בדברי בא כוחו (כמפורט לעיל), אמר גם אמר התובע, כי מבחינתו הנתבעת יכולה לנסוע לישראל לצמיתות יחד עם הילדים ולא לחזור. בתצהירו מעדן התובע את הדברים ומקפיד לומר שלא ויתר על ילדיו לא מראש ולא בדיעבד או שלא הסכים לנסיעה לצמיתות - אין אף על מילה עצם האמירה!
     
·6     אם לא די בכך, באים דבריו של התובע בעמ' 1 לתמליל שורות 8-10 שצוטטו לעיל ומלמדים כי לא היתה לנתבע מלכתחילה כל בעיה שהילדים יחיו עם הנתבעת ושהיא תצא איתם.
     
     -     אשר למבצע החיסול. לאחר שסוף סוף מודה התובע, בתצהירו השלישי מיום 28.3.99 בקיומו של 'מבצע החיסול' נותן הוא למבצע זה, פרשנות משלו. התובע מבין כי מבצע החיסול בסמוך לנסיעה לישראל 'מריח רע' מבחינתו והפרשנות שהוא נותן לו - 'מבצע החיסול' נערך בכלל לקראת עקירת המשפחה מניו-יורק לסנט לואיס, מיזורי, לא קשור בכלל לנסיעה לישראל. האמנם?
     
·7     אין מחלוקת שהמעבר לסנט לואיס היה מתוכנן לכאורה לפברואר 1999. הנסיעה לישראל היתה 8/98. אין כל הגיון בפער זמנים שכזה להתחיל ב'מבצע החיסול' חצי שנה ויותר לפני המעבר המתוכנן בפרט שלגירסת התובע (אחת מהן זו הראשונה) הנתבעת הודיעה לו שהיא נוסעת לשבוע ימים.
     
          ביהמ"ש הקשה בענין זה פעמים, עמ' 12, 30.3.99 ולא זכה לתשובה:
     "אני לא יכול לתת לך תשובה זה מה שעשינו, הרעיון היה שנתחיל לזוז בלי לחץ היה לנו בית מלא של שלוש קומות".
     
·8     בס' 29 לתצהירו מיום 28.3.99 מצהיר התובע בהחלטיות כי:
     "אין כל חשיבות לעובדה שנפטרנו מכל הציוד המיותר אשר היה בביתנו ולא היה זה מהלך שנועד לצורך הנסיעה לישראל".
     
     דומה שהצהרה זו לא תואמה עם בא כוחו אשר הצהיר לפרוטוקול בעמ' 13, 30.3.99, כי מהרגע שהודיעה הנתבעת כי ברצונה לחזור לצמיתות לישראל היא החלה לפעול לכך, חילקה חפצים מהבית. ללמדך, החלוקה, מבצע החיסול אכן היה לקראת ומשום הנסיעה לישראל. אין בדברי בא כוח התובע זכר לסיפור סנט -לואיס למרות שדבריו נאמרו בהמשך לשאלות ביהמ"ש בענין זה אשר לא זכו כאמור למענה הולם.
     
·9     אם לא די בכך באה הודאת התובע כי בביתם ביקר נציג חב' להובלות ימיות לישראל וטופחת על פניו. עיון קצר במפת ארה"ב מגלה מיד שאין כל צורך בהובלה דרך הים מניו יורק לסנט לואיס.
     
          זאת ועוד, התובע עצמו מודה (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 30.3.99), כי אמר לנתבעת שההובלה לישראל יקרה וכי עדיף שתקנה הכל בישראל! בישראל אמר לא בסנט לואיס; אמנם במקום אחר בעמ' 12 לפרוטוקול 30.3.99 אומר התובע כי סכמנו שהכל יקנה מחדש בסנט לואיס. נו באמת? מתי, בעוד חצי שנה?
     
·10     לא זאת אף זאת, בדיקה של מהות החפצים והמטלטלין שנמסרו לשכנים, לחברים כמו מיטות וכו' תלמד שהחיסול היה לצורך נסיעה לישראל ולא לסנט לואיס שכן מדוע היה צריך למסור את המיטות למשל? ניתן היה בהובלה פשוטה להעבירם לסנט- לואיס.
          העובדה שנזרקו מעילי חורף (עדות התובע 30.3.99, 15 למטה) או שחלקם נלקחו על ידי התובעת לנסיעתה לארץ מלמדת, כי הנסיעה לא היתה לשבוע אלא צפתה את פני החורף הישראלי וכי החיסול לא נועד לצורך המעבר לסנט לואיס שם החורף קר וקשה יותר מאשר בישראל, ועל מה ולמה לזרוק את המעילים אם המעבר מתוכנן לשם ועוד בחורף ינואר - פברואר 1999?
     
·11     ומעל לכל, הסיכום של התובע עם החברה היה ביולי - אוגוסט 1998 בסה"כ סיכום טלפוני גמיש. על סמך סיכום שכזה, כלל לא בטוח, ומעבר מתוכנן, אם בכלל, שיצא לפועל בעוד חצי שנה מחסלים בית מלא של שלוש קומות?
     
          גירסת התובע לענין זה מתגלית אם כן במערומיה. היא מופרכת לחלוטין. אינני מאמין לתובע . אין לי צל של ספק ש'מבצע החיסול' בו נטל הוא חלק פעיל או למצער היה אדיש לו "לא הפריע לי שהיא חלקה
     את הדברים" (30.3.99 עמ' 14), היה לקראת ומשום הנסיעה המתוכננת והמוסכמת של הנתבעת והילדים לישראל.
     
·12     התובע מודה למעשה בכל אותם חפצים ומטלטלין רבים שנארזו ונלקחו לישראל. הכמויות הרבות של הצעצועים, המדפים, הבגדים ועוד מלמדים שלא דובר על נסיעה לשבוע אלא לנסיעה לצמיתות. אילו נכונים דבריו של התובע כי סופו של דבר לפני הנסיעה היה סיכום של שבוע ימים. היינו עדים לדילול של הדברים שנלקחו לישראל דבר שלא היה ולא נטען שהיה בפועל.
     
     -     אם יכול היה להיווצר ספק כלשהו בליבי שהתובע הסכים לנסיעה באה הודאתו כי הוא יעץ לה להיוועץ עם אחותו על מנת לקבל מעמד של אם חד הורית ומסיר כל ספק בליבי.     
     
     אם אכן הנסיעה היתה ל - 7 ימים או לתקופה קצרה כטענת התובע מדוע בכלל עלתה ביניהם, טרם הנסיעה, האפשרות לקבל מעמד כזה? אין זאת אלא שהאפשרות הזו באה מתוך הכרה ברורה של שניהם, כולל התובע כי עומד לחול שינוי דרסטי בסטאטוס קוו בכל הנוגע למשמורת. הנתבעת עומדת לנסוע לישראל לצמיתות יחד עם ילדיה ושם, כדי להקל עליה כלכלית, היא תפעל לקבל מעמד של אם חד הורית כשהמשמעות היא שהילדים הם במשמורתה.
     
     מכאן אני למד בוודאות על כך שהתובע הסכים, לפני מעשה ההרחקה באופן ברור ובהיר, לשינוי בזכויות המשמורת שלו המהווים את אובייקט ההסכמה על פי הפסיקה וכל זאת, מתוך מודעות ברורה לכך שהיא, הנתבעת, תהפוך להיות למשמורנית על הילדים ותקבל בשל כך מעמד של אם חד הורית. הסכמה זו נקלטה אצל הנתבעת והיא פעלה לכל אורך הדרך על פיה גם אחרי שהגיעה לישראל עם הילדים.
     
     בעמ' 11 לישיבת יום 30.3.99 משיב התובע לשאלת ביהמ"ש בענין זה, כי הוא הפנה את הנתבעת לאחותו "כדי שאם תצליח להוציא כסף ממדינת ישראל אז למה לא?" האמנם ל - 7 ימים? לתקופה קצרה! הוא היפנה אותה כדי שתוציא כסף מהמדינה משום שידע והסכים שהיא הולכת להפוך את ישראל למרכז חייה ולמרכז חיי הילדים, ולגור שם לצמיתות שהרי רק אז ניתן 'להוציא כסף ממדינת ישראל'.
     משחזר ביהמ"ש על שאלתו כדי לקבל תשובה הגיונית יותר עונה התובע:
          "זה נשמע רע, אני לא יכול לענות לך".
     
     -     אינני מקבל גם את ניסיונו של התובע להסביר את הסכמתו לנסיעה באיומיה של הנתבעת כי תתלונן עליו במשטרה על אלימות אם לא יתן לה לנסוע. איני מאמין לו שאמירה שכזו נאמרה בכלל על ידי הנתבעת.
     
     בכתב התביעה שלו טוען הוא שהנתבעת אמרה לו שרצונה לנסוע לשבעה ימים להתאוורר ואם לא יתן לה לנסוע תתלונן עליו. אם ל - 7 ימים למה להתלונן? למה לאיים? הגיוני היה שאמירה זו היתה נאמרת אילו היתה אומרת לו שהיא נוסעת לצמיתות והוא היה מביע את התנגדותו. ולא היא! בתצהירו מיום 7.3.99 ו - 28.3.99 הוא חוזר על דבריו אלה כשבמקום 7 ימים הוא מדבר על תקופה קצרה.
     
     בחקירתו למדנו מפיו שכל פעם זה היה כך היתה נוסעת להתאוורר, ואם זה
     לתקופה קצרה מדוע היה צורך באיום על הגשת תלונה?
     
     גירסת האיומים משתלבת לה עם טענתו כי קודם לנסיעה דרשה הנתבעת ממנו 240,000$ ואם לא היא תתלונן במשטרה (ס' 12 לכתב התביעה וס' 16 לתצהיר מיום 7.3.99), טענה שמשום מה נשמטה מתצהירו הארוך והמפורט מיום 28.3.99. נחה דעתי שגירסה זו אכן נבנתה לאחר קבלת כתב התביעה הרכושי לידיו בו תבעה הנתבעת ס"ך של 240,000 $ ממנו. על כך ניתן ללמוד מעדותה של עו"ד זלינגר אשר הבהירה כי היא, היא שהציעה לנתבעת להגיש כתב תביעה זה ואל הסכום הגיעה על סמך חישובים שהיא ערכה. על דברים אלה לא נחקרה עו"ד זלינגר כלל.
     
     זאת ועוד, טענה של איומים טענה חשובה היא ובכל זאת לא נחקרה הנתבעת כלל על כך אם איימה על התובע באיזו שהיא דרך כדי למנוע ממנו לעצור בעדה מלנסוע לישראל עם הילדים. בס' 36 לתצהירה מיום 7.3.99 היא הכחישה לחלוטין את ענין האיומים ומן הדין היה שב"כ התובע יחקור אותה על כך כדי לבסס את גירסתו הוא.
     
     ומעל לכל - כל האירועים שקדמו לנסיעה, כפי שנותחו ופורטו לעיל, מלמדים בבירור כי לא היה כל צורך באיומים. הנסיעה היתה מוסכמת ועל דעתו של התובע.
     

     ה'השלמה' בענינינו
     
     א.      כללי
          
     כשאני בוחן את מעשיו ומחדליו של התובע על ציר הזמן ניתן בהחלט לקבוע, כי מדובר ברצף של התנהגות הדרגתית המלמדת על השלמה בדיעבד, הנובעת לעניות דעתי, משום מתן הסכמתו מראש לנסיעה.
     
     
     ב.     חוסר פעולה מיידי והתגבשות ה'השלמה'
     
·13     בנסיבות המקרה עסקינן ניתן היה לצפות מהתובע לפעילות מיידית ונמרצת יותר במישור הזמן, להחזרת הילדים ארצה ומדוע? התובע ידע שהנתבעת רוצה לחזור לישראל לצמיתות עם הילדים. לנסיעתה קדמה מערכת יחסים עכורה עמו הכוללת גם איומים לגירסתו. גם אם נכונה גירסתו כי בסמוך לנסיעה היה סיכום של 7 ימים (גירסה שאינני מקבל אותה) אין לי ספק שלאור הרקע לנסיעה בתוך תוכו היה צריך לחשוש מ'תרגיל' שתעשה לו הנתבעת. משום כך, משחלף השבוע המוסכם והיא לא חזרה הוא היה צריך מיד לפעול וכך הוא אומר: "אחרי שבוע ראיתי שהיא לא חוזרת לא עשיתי כלום" (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 30.3.99). חולפים שבועיים והתובע אומר:
     "שבועיים אחרי שהותה בארץ הבנתי שהיא כבר לא חוזרת. זה היה אמצע ספטמבר לא התרגשתי מזה". רק אחרי חודשיים לגירסתו הוא התחיל לדבר על ליבה לנסות ולהחזירה לניו-יורק. (ר' ס' 21 לתצהירו מיום 7.3.99).
     
·14     במהלך חודשיים אלה ודווקא במהלכם ניתן ללמוד על התגבשות ה'השלמה' אצל התובע, שכן הוא התחיל לפעול להחזרת הילדים לניו-יורק רק כעבור חודשיים דהיינו בתחילת נובמבר 1998. משהתגבשה ה'השלמה' אין חזרה ממנה גם אם נקבל את גירסת התובע כי הוא אכן פעל להחזרתם מאז נובמבר 1998.
     
·15     מתמליל השיחות שנוהלו בין התובע לנתבעת במהלך תקופה זו (ואין מחלוקת שהשיחות נוהלו במהלך ספטמבר עד סוף אוקטובר 1998) עולה ומבצבצת ה'שלמה' מבחינת התובע לשינוי בסטאטוס קוו בכל הנוגע למשמורת הילדים. ולהלן מבחר ציטוטים:
          "אני, אין לי שום בעיה שהם יחיו איתך ותצאי איתם, אני לא חושב שאני צריך לריב איתך ובטח אני לא חושב שאני צריך לעמת את הילדים בקטע הזה". (עמ' 1 ש' 8-10).
          "אני איבדתי את הילדים, הילדים אף פעם לא יהיו איתי, אני אבדתי אותם".
          בתשובה לשאלה של הנתבעת 'בגלל זה אתה כל פעם מאיים שאתה תקח לי אותם' אומר התובע:
          "לא, אני לא הולך לקחת לך אותם, ואני גם לא הולך עליהם... אני משאיר לך אותם... אני לא הולך לקחת אותם ואני לא הולך... ואני בטח לא רוצה לפגוע בהם. אם הם, הם אצלך עכשיו ואני לא רוצה... הם אצלך... תקשיבי לי עד הסוף ואני לא רוצה לגרום להם לזעזועים.. אני לא רוצה לגרום לזעזועים. אם אני אקח אותם ממך, זה רק יפגע בהם, אני מוכן שאני אהיה הצד הנפגע, שלי יהיה קשה ושלהם לא יהיה קשה" (עמ' 9-10 לתמליל ש' 14 ואילך).
     בהמשך דבריו, מלמד אותי התובע כי הוא השלים לחלוטין עם שינוי הסטאטוס קוו מבחינת המשמורת וכי הוא וויתר על הגשמה דחופה ומיידית של זכותו למשמורת. הכיצד? התובע משוחח עם הנתבעת על אופן ומידת השפעתו על חיי הילדים, על חינוכם וכיוצ"ב וכך הוא אומר:
          "תני לי לסיים עד הסוף, אני.. כדי לא לפגוע בהם. אבל במידה ואני אחשוב שהחינוך או אני אגיע למסקנות שהחינוך הוא לא חינוך נכון, ואני אבדוק ואני אראה שבאמת הילדים לא מקבלים את הטיפול המתאים, אני אעשה כל מה שאני יכול כדי להוציא אותם ממך. כל עוד הם יקבלו את הטיפול שהם צריכים לקבל, את תקבלי ממני את כל העזרה כדי לטפל בהם". (עמ' 10 ש' 12).
          "כל מה שקשור בחינוך זה יהיה גם דרכי" (עמ' 12 ש' 26).
          "רוב הזמן אני אתן לך יד חופשית לגמרי" (עמ' 13 ש' 27).
          "אבל אני רוצה לדעת מה קורה עם הילדים שלי" (עמ' 14 ש' 1).
          בהמשך לאותה שיחה משוחחים התובע והנתבעת על הפירוד ביניהם והתובע מודה בפה מלא כי הם נפרדו והוא אף מצביע על כך שהסיבה לפרידה היתה משום שנתן לה לישון על הרצפה שבוע ימים דבר שהוכחש על ידו בתצהיריו, בעדותו ובחקירה נגדית. הוא חוזר ואומר מספר פעמים "נפרדנו אין בעיה", מבהיר לנתבעת כי אין כל סיכוי שהם יחזרו לחיות יחד (עמ' 16 ש' 6-14) ואז אומרת הנתבעת: "חמוד שלי, אני בגלל זה עזבתי, הספיקו לי הדריכות על הלב ועל הנפש ועל האגו" ובתשובתו הוא מודה ומשלים "אין בעיה, אין בעיה בקטע הזה בכלל", ואין ספק שהכוונה לקטע של העזיבה לישראל שלה ושל הילדים. (עמ' 16 ש' 15-17).
          דברים אלה של התובע מפריכים לחלוטין את גירסתו כאילו פעל להשבת לב הנתבעת אליו. להיפך, הוא הדגיש בפניה כל הזמן את חוסר הסיכוי לחיים משותפים ביניהם. יתרה מזו הוא הדגיש בפניה את רצונו לפתוח בחיים חדשים:
          " אני לא חוזר, אני לא חוזר אני נשאר בארה"ב". (עמ' 16 ש' 6).
          "אני לא רוצה שאנחנו נחזור להיות ביחד, כי אנחנו לא הולכים לחזור ביחד, אני לא רוצה". (עמ' 19 ש' 1).
          "אני החלטתי שאני לא רוצה לחזור לארץ, אני רוצה לרכוש את הניסיון שלי פה את, את לא רוצה לבוא לפה" (עמ' 30 ש' 25).
          דברים אלה עומדים בסתירה ברורה לאחת מעדויותיו של התובע לפיה שבועיים אחרי הנסיעה סוכם ביניהם כי היא חוזרת לסנט לואיס (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 30.3.99).
     
     ג.     ההליכים המשפטיים
          התובע לא פעל להשבת הילדים אליו בדרך משפטית אלא ביום 20.1.99 עת הגיש את התובענה לפי 'אמנת האג', חמשה חודשים לאחר מעשה ההרחקה.
          חודשיים קודם לכן, ביום 19.11.98, דאג הוא להגיש תביעה לביה"ד הרבני בה עתר להכרזת נישואיו עם הנתבעת כבטלים. בדיונים שהתקיימו בנושא עיכוב יציאתו מן הארץ בתחילת נובמבר 1998 עת הגיע לארץ לאזכרה של אביו, לא נשמעה ממנו טענה כלשהי בנוגע ל'חטיפה'. לא נשמעה ממנו כל טרוניא כי הוא רוצה שילדיו יחזרו לניו-יורק. גם בכתבי ההגנה לתביעת המזונות ולתביעה הכספית שהגישה הנתבעת כנגדו לא הביע כל רצון או דרישה להשבת הילדים אליו לניו-יורק.
          אמנם נכון שהפסיקה לא ראתה באי נקיטה בהליך לפי חוק 'אמנת האג' בתוך פרק זמן זה או אחר משום ראיה להשלמה. יחד עם זאת בנסיבות עסקינן נראה כי התנהגות התובע גם בענין זה באה בהתאם להסכמתו ולהשלמתו כפי שפורט לעיל ויתכן שהתובענה היתה 'טקטית' בלבד.

     ד.     התנהגות
·16     הגעת התובע לארץ בנובמבר 1998 לא היתה לצורך השבת הילדים והנתבעת אליו. גירסה זו עומדת בסתירה גמורה להודעותיו בתמליל כי אין סיכוי לחיים משותפים שלהם. (ר' פירוט הדברים לעיל). הוא הגיע לישראל לאזכרת אביו.
          "הגעתי לאחרונה לישראל נבעה בעיקרה מטעם השתתפותי באזכרת אביו המנוח, אך לפני ימים ספורים". (ס' 6 לתצהיר התובע בבקשתו לביטול עיכוב היציאה בבש"א 7919/98). התובע גם הודה בעמ' 5 לחקירתו מיום 30.3.99 כי זו הסיבה העיקרית לבואו לארץ. (שורה רביעית לחקירה).
     
·17     גם מהתנהגותו של התובע בארה"ב, לאחר עזיבת הילדים, ניתן ללמוד על השלמה עם אי חזרתם לארה"ב. התובע העיד כי חיסל את ענייניו העסקיים בניו-יורק, מסר את מיטות הילדים לשכנות, פינה את דירת המשפחה מיתרת החפצים והריהוט שעוד נותרו בה והזמין את שתי השכנות לקחת מה שיחפצו. הדירה הועברה לשוכר אחר והוא עזב את ניו-יורק. הוא אמנם עובד כיום בסנט לואיס, אך לא טרח להקים בסיס מחיה חדש לילדים. לפי עדותו, אין לו מקום מגורים קבוע. הוא לא ידע ליתן כתובת כלשהי וטען כי ניתן להשיג אותו בטלפון סלולרי. התובע יצר לו חיי רווקות, ואין כל הסבר לכל זאת מלבד שידע ידוע היטב והשלים עם כך, שהילדים אינם שבים עוד לארה"ב. זאת ועוד - הוא גם אמר לאחת העדות בניו-יורק, לאחר עזיבת הנתבעת והילדים, כי טוב לו במצבו הנוכחי (ר' סעיף 8 לתצהירה השני של העדה, מיום 15.4.99), ומשום כך הופתעה שהגיש את תביעתו זו, שכן הבינה שהוא אינו מעוניין, גם בדיעבד, בחזרת הנתבעת לניו-יורק. ב"כ התובע נמנע מלחקור את העדה על האמור בסעיף זה בתצהירה ודבריה לא נסתרו כלל.
     בא כוח התובע עצמו ציין בדבריו בישיבת יום 30.3.99 עמ' 3 כי: "התובע הוא בן אדם עם מזוודה שהולך ונוסע".
     
     
     ה.     זכויות תושב חוזר
          דווקא השיחות בין התובע לנתבעת שסבבו את ענין המכתב שבקשה היא ממנו לכתוב, על מנת שתוכל לקבל את הזכויות של תושב חוזר, כפי שעולה מהחוברת שקיבלה ממשרד הקליטה מלמדים אותי חד משמעית, כי התובע השלים והפנים לתוכו את שינוי הסטאטוס קוו מבחינת הילדים. לענין זה אין חשיבות אם הוא שלח בסופו של דבר את המכתב או לא. ואבהיר את דבריי.
     
          התובע לא שלח את המכתב. נכון, ואולם הוא לא שלח אותו לא משום שלא הסכים לתוכנית שאחרת היה אומר את הדברים באופן ברור בשיחותיו עם הנתבעת. הוא לא שלח את המכתב משום שחשש שיהא בו כדי לגרוע מזכויותיו כאפוטרופוס על הילדים מבחינת חינוך, זכויות בקור וכיוצ"ב אך לא בנוגע לזכות המשמורת.
          בעמ' 3 לתמליל אומר התובע:
     "או.קיי אני אשלח לך בכל מקרה מסמך חתום על שמי שאני אומר שאני האבא של הקטינים, ובמשך השנים האחרונות הם חיו איתי ועם בת זוגתי לשעבר בארה"ב. אין אני מביע התנגדות...."
     הנתבעת מבקשת כי המכתב יהא בלשון חיובית שהוא מסכים שהילדים יחיו איתה ולא בלשון של 'אין לי התנגדות'.
     
     התובע משיב: "כשאני אומר - אינני מביע התנגדות' זה אומר שאני מסכים". ואז אומרת הנתבעת: "נו אז מה הבעיה בלהגיד את זה בצורה חיובית? שלא יעשו לי בעיות אולי בגלל הנוסח". לענין זה משיב התובע:"את יודעת מה, את יודעת מה הספיקות שלי, לצוץ ואני חושב עליהם כל הזמן? שכשאני אגיע לארץ ומה שאני אעשה ולא יראה לך, את תגידי לי אתה לא רואה את הילדים" (עמ' 3 ש' 28)
     
     ובהמשך בעמ' 7 ש' 21 ואילך אומר התובע:
     "... אני גם כותב במכתב הזה שבהסכמה אני לא מוותר על כל החובות שלי והזכויות שלי כאב, ועל כל החלטה גורלית בנושא הילדים היא תעשה בהתייעצות ובהסכמה איתי. שזה חינוך, מגורים, חוקים והסדרי ראיה כל דבר. זה לא אומר שעכשיו יש לך את הילדים וזהו זה ,אני על הזין".
     
     אין לי ספק. דברים אלה שנאמרו על ידי התובע מלמדים על השלמה שהילדים יחיו עם הנתבעת בישראל אלא שחושש הוא מאבוד זכויותיו כהורה במיוחד כשיגיע לביקורים בישראל. לשון אחר, ובלשון הפסיקה - התובע לא פעל מתוך שיקולים של הגשמה דחופה ומיידית של זכויות המשמורת שלו אלא להבטחת זכויותיו כהורה, כולל זכויות ביקור לטווח הארוך ולאלה אין ולא כלום עם 'אמנת האג'. שיחות אלה אגב נוהלו ללא שמי מהצדדים קיבל יעוץ משפטי כלשהו כך שהם נאמרו באמונה על ידי שני הצדדים והם הם שיש בהם כדי להעיד על הכוונה האמיתית של התובע אותה עת ולא מה שנאמר על ידו בתצהירים המוגשים לצורך ההליך המשפטי.
     ו.     גירסת התובע לעובדות שפורטו לעיל
·18          בעמ' 17 לחקירתו מיום 30.3.99 מספק התובע את ההסבר שלו לעובדות      שפורטו לעיל:
     "אחרי שהבנתי שהיא כבר לא חוזרת הגישה שלי היתה להרגיע אותה ולתת לה כל מה שהיא רוצה ולהגיד לה שאני אשלח לה את הטופס לתושב חוזר, שאני אשאיר אצלה את הילדים, ואני אגיע לארץ אני אקנה לה מקרר וכו'. זאת היתה הגישה שלי, אני לא יודע אם היא האמינה לי".
     ובעמ' 14 לאותה חקירה: "שיקרתי לה על מנת להביא למצב של רגיעה".
     
     אינני מאמין לתובע כי זו היתה גישתו ויעידו על כך שיחותיו הארוכות עם הנתבעת שתמלולן הוגש לביהמ"ש. שיחות אלה לא נוהלו למטרת הרגעה אלא עולה מהן בבירור ליבון אמיתי וכן של המצב שנוצר עקב שינוי הסטאטוס הקוו. בשיחות מביע האב את חששותיו האמיתיות משליחת הטופס של תושב חוזר כפי שנותח לעיל דבר המצביע בוודאות על השלמה מצידו.
     
·19          אינני יכול לקבל את גירסתו זו של הנתבע לעובדות שפורטו לעיל שכן גם מבחינה משפטית אין בה כדי לסייע בידו.
     
          כאמור, ההשלמה מעצם טיבה מבוססת על רצונו הסובייקטיבי של ההורה הנחטף. רצון זה מוצא את ביטויו בהתנהגות חיצונית אובייקטיבית. קליטתה של התנהגות זו אצל ההורה החוטף היא התנאי הנוסף המשכלל את 'ההשלמה' לכלל ההשלמה הנדרשת לקיום ההגנה שבס' 13 (א) לחוק 'אמנת האג'. כוונות כבושות בלבו של ההורה הנחטף, שאין להן כל ביטוי חיצוני אינן יכולות לסייע בידו, בפרט כשההורה החוטף, אינו חושב שההורה הנחטף, אינו מסכים או אינו משלים 'על אמת' כפי שהיה במקרה שלנו. התובע במקרה שלנו מודה בעצמו, כי הוא לא יודע אם הנתבעת האמינה לו דהיינו הוא בעצמו אינו סבור שהנתבעת ידעה שכל דבריו אלה הם 'שקר' ולצורכי הרגעה בלבד. האמת, שגם ביהמ"ש התקשה לקבל הסבר זה של התובע לעובדות שפורטו לעיל והקשה עליו בענין זה ושאל "אז אם כך, מתי ביהמ"ש אמור לדעת שאתה דובר אמת?" (30.3.99 עמ' 14) והתשובה היתה:
     "עכשיו אני דובר אמת. כשדיברתי בסכסוך ביני ובין הנתבעת, אני שקרתי כדי להרגיע אותה. לא כל התמליל הוא שקר כל מה שדיברתי איתה על שלום בית הוא אמת לאמיתה".
     
     האמנם? וכשהוא אומר לה שאין אף סיכוי לחזור ולחיות יחד הוא דיבר אמת או שקר?
     
     העדויות החיצוניות
     
     א.     כללי
     ראשית אקדים ואומר שאינני מתכוון ליתן משקל כלשהו לתצהירי העדים מטעמו של התובע אשר לא טרחו להתייצב לחקירה על תצהיריהם.
     עם כל הכבוד אין לי אלא לסמוך החלטתי בענין זה על טעוני ב"כ הנתבעת בס' 57-59 לסיכומיו לרבות האבחנות שערך בנוגע לפסקי הדין בענין עמ"ש 55/96, בורשטיין נ' בורשטיין , ומ.א. 5097/92, סתר נ' סתר.
     
     במקרה עסקינן לחקירת העדים היתה חשיבות מיוחדת שכן ההכרעה בו מבוססת על עובדות רבות השנויות במחלוקת בין הצדדים .
     
     תקנה 295 ט (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעת, כי אם לא התייצב מצהיר לחקירה על תצהירו, לרבות בעל דין שהצהיר, לא ידחה ביהמ"ש את התביעה וידון בה לגופא ורשאי הוא ליתן לכך משקל בפסק הדין.
     
     בישיבת יום 8.4.99 הודיע ב"כ התובע על רצונו להגיש שלושה תצהירים של עדים מטעמו והצהיר מראש כי הם כנראה לא יבואו להעיד. תצהירים אלה, משום מה, נתבקשה הגשתם אחרי חקירתו הנגדית של התובע שהתקיימה ביום 30.3.99, מעשה שלא יעשה לכשעצמו. ב"כ הנתבעת התנגד להגשתם. בהחלטתי מאותו יום הוריתי על קבלת התצהירים בכפוף להגשתם כשהם מאומתים (דבר שאכן נעשה בהמשך) וקבעתי שביחס למשקלם תינתן החלטה בכפוף להגעת העדים לחקירה.
     
     משלא הגיעו העדים לחקירה בעוד שעדי הנתבעת כן הגיעו לחקירה לא יכולה להיות כל טרוניא לכך שהמשקל המיוחס להם אפסי אם בכלל בעוד שלתצהירי העדים של הנתבעת שעמדו לחקירה נגדית ינתן המשקל הראוי בכפוף לתוצאות החקירה.
     
     ב.     עדות אחות התובע מטעם התובע
     
          אינני מתכוון לנתח את עדותה של אחות התובע לפרטי פרטים ואינני מתכוון ליתן משקל לעדותה בנוגע למה שאחיה התובע אמר לה. כן יש בדעתי ליתן משקל לעדותה בנוגע לאירועים שסבבו את הגעת הנתבעת והילדים לארץ וללמוד מהם לענינינו.
     
·20     העדה מודה כי הנתבעת התקשרה אליה ואמרה לה שהיא צריכה אישור ממשרד הקליטה שהתובע מסכים שהילדים יחיו בארץ. אין מחלוקת שענין זה עלה בסמוך לאחר הגעתם ארצה. על כך אומרת העדה:
     "אפילו רבנו איתו שהוא יתן. אני צעקתי עליו ואמרתי לו לתת
     לה אם זה יכול לעזור לה".
     
     
     ללמדך, שהעדה הבינה, לפחות מהנתבעת, כי היא הגיעה לארץ כדי להשאר, היא והילדים ועל כן דבריה בראשית חקירתה כי "היה ברור שהיא נשארת לתקופה מסויימת. זה היה ברור כי היא אמרה לי שהיא באה לביקור בבית" אינם אמת. גם דבריה כאילו התובע אמר לה שהוא לא שולח את האישור כי הוא לא מוכן שהילדים יחיו בארץ עומדים בסתירה לדברים שהוא עצמו אמר לנתבעת בשיחותיו עמה כפי שתומללו, פורטו ונותחו לעיל.

     העדה מאשרת כי התובע כלל לא התכוון ולא רצה לבוא לארץ בפרט כשראה שנפתחו כנגדו הליכים בביהמ"ש (הבקשה לישוב סכסוך):
     "אחי לא רצה לבוא לאזכרה של אבא שלי כי הגיעה הבקשה לישוב סכסוך לאמא שלי. הוא גם היה צריך לסיים עבודות בלימודים שלו".
     "לא היה בטוח שהוא יבוא לאזכרה של אבא שלי כבר חודשים לפני כן. זה כבר היה ידוע כמה חודשים שהוא לא יבוא לאזכרה, בגלל הלימודים ובגלל בעיה כלכלית".
     
     רוצה לומר, מלכתחילה התובע לא תכנן לבוא לארץ גם לא בשביל האזכרה של אביו בשל בעיה כלכלית ובגלל לימודים. הוא הגיע לארץ עקב שכנועים שלה ושל אמו לבוא לאזכרה. האם הוא בא כדי להחזיר את הנתבעת והילדים לניו-יורק? לא! וכך אומרת העדה:
     "בסוף הוא בא בגלל שהוא רצה לראות את הילדים ואת הנתבעת... התובע אמר אני אבוא לארץ, אסגור את כל הענינים, אראה מה קורה עם הילדים ואחזור לארה"ב לסיים את הלימודים. את כל זה הוא אמר לי יום לפני שהוא הגיע לארץ".
     
          ואת זאת אמר התובע לאחותו אחרי כל אותן שיחות שהוא ניהל עם הנתבעת.
     
          ברור אם כן שהגעת התובע ארצה, אם בשל ההלוויה אם בשל רצונו לראות את הילדים, לא היתה לשם הגשמה דחופה ומיידית של זכות המשמורת שלו, לא בשל פעולה בה רצה לנקוט להחזרת הילדים לניו-יורק אלא כדי "לסגור את הענינים" ולחזור לחיות את חייו בניו-יורק ללא הילדים.
          בכך מסייעת דווקא עדות האחות למסקנה כי התובע 'השלים' עם שינוי הסטאטוס קוו. כל מה שקרה לאחר מכן במשרדו של עו"ד ויינגרטן אין לו כל חשיבות.
     
·21     מדברי האחות אנו למדים גם על השוני של הנסיעה נשוא התובענה לעומת הנסיעות הקודמות. וכן היא אומרת:
     "תמיד כשהיא הגיעה לארץ נתתי לה עגלה, אבל בביקור הזה היא לא בקשה ממני להביא לה עגלה בביקור הזה" (8.4.99 עמ' 9 ש' 14);
     "בפעמים הקודמות שהיא באה לארץ אמה לא באה איתה אבל היה פעם שאח שלה בא" (עמ' 24 ש' 1).
     
     דברים אלה מחזקים את גירסת הנתבעת שהיא הביאה עמה הפעם את העגלה וכי הפעם נזקקה לעזרה מיוחדת מאמה. נסיונה לתקן את אשר אמרה בהמשך החקירה כאילו 'זו לא הפעם הראשונה שאמא שלה באה לעזור לה בטיסה עם הילדים' אינו מקובל עלי משום שהוא אינו נכון עובדתית שהרי בכתב התביעה היו 3 נסיעות לפני הנסיעה הזאת (העדה טענה 5 פעמים עמ' 24 למטה).
     
·22     בעדותה היא אומרת שבביקור זה היא בקרה את הנתבעת והילדים בבית הוריה כ - 10 פעמים בתקופה מאוגוסט - ועד נובמבר, מועד בו הגיע התובע לארץ. (פרוטוקול מיום 8.4.99 עמ' 25 ש' 2-3). אחרי שאלה מכינה זו נשאלה העדה אם ראתה את הציוד הרב שהנתבעת הביאה עימה לארץ (צעצועים, ארון רשת וכו') . על כך משיבה העדה "אני לא זוכרת שראיתי את הדברים האלה". כשהובעה תמיהה על תשובה זו לאחר 10 הביקורים שערכה בבית ולאחר שהוצגו בפניה תמונות של הצעצועים וארון הרשת היא מתקנת ואומרת:

"אני לא זוכרת שראיתי את הדברים האלה. אני מתקנת. הביקורים שלי בבית של האמא היו בביקור האחרון שלפני הביקור שהיה באוגוסט. אחרת הייתי זוכרת את הדברים האלה".

העדה שוכחת כי רגע לפני כן אישרה כי היתה כ - 10 פעמים בבית האמא בביקור הזה, הנוכחי.

ג.     עדות העדה 2 מטעם הנתבעת

עדות זו תומכת ומסייעת לחיזוק גירסת הנתבעת כי לא מדובר 'בביקור' בלבד, גם בימים ובשעות שקדמו לטיסה, אלא להיפך. היא שהתה עם הצדדים ערב הטיסה וכמה שעות לפני הטיסה והעידה כי על אף הפצרות התובע, שהיה מעונין בשלב זה לנסות לשקם את הנישואין, הנתבעת לא הסכימה לכך. (ר' פרוטוקול מיום 20.4.99 עמ' 65 ש' 28-31). גירסה זו סותרת את עדות האב כאילו בשלב זה סוכם על שבוע ימים או ביקור לתקופה קצרה בלבד. העדה 2 העידה כי התובע אמר שאם זה מה שהנתבעת רוצה אין הוא יכול לעשות דבר. (ר' פרוטוקול מיום 20.4.99 עמ' 66 ש' 1-2).

ב"כ התובע הקשה ושאל, לאחר שביהמ"ש התיר את השאלה חרף התנגדות ב"כ הנתבעת, האם באותו רגע יכולה העדה לומר שהתובע בתוך תוכו, מנקודת מבטו שלו, היה מוכן שהילדים יסעו לארץ לצמיתות. והתשובה היתה כנה ואמיתית:

"אני הולכת להסביר לך דברים שונים, אני חושבת שזה לא קל בשביל הילדים לראות את ההורים נפרדים, אני חייתי ככה מאבא שלי ובשבילי זה מאוד קשה. ואני לא רוצה שלאף אחד זה יקרה. ובאותו רגע אני חושבת שזה לא היה קל לתובע אבל הוא קיבל את זה".

תשובה זו שניתנה לשאלת ב"כ התובע מלמדת, כי שעות ספורות לפני הטיסה ארצה ביטא התובע את הסכמתו גם בדרך של השלמה עם רצון הנתבעת לנסיעתם שלה ושל הילדים לצמיתות לישראל. הדבר נקלט והשתכלל אצל הנתבעת כמו גם אצל העדה 2 ולשתיהן היה ברור שהתובע אכן השלים עם רצון הנתבעת והסכים לו. עדות זו אמינה בעיני והיא מקבלת חיזוק מעדותה של הנתבעת עצמה בעמ' 41 ש' 1-8 שם מודה היא שבשעות הספורות לפני הטיסה בנוכחות העדה בקש התובע ממנה להשאר אבל היא מדגישה כי הוא חזר ואמר "שאם זה מה שאת רוצה לעשות אז תעשי את זה". ואכן כך משיבה העדה בתגובה לשאלת ביהמ"ש על מטרת בואה לישראל:

"אני באתי כדי להגיד שבאוגוסט האחרון 98 הנתבעת עזבה את ניו יורק ואני אמרתי לה שלום לעולמים. כי אני יודעת שהיא באה לפה לחיות עם הילדים בשביל זה אני פה".
עדותה של העדה 2, אשר טרחה ובאה מניו יורק, נוהלה בשפה האנגלית על ידי ביהמ"ש. עדותה היה ברורה, בהירה, ואינה נגועה לצד זה או אחר. היא עשתה על ביהמ"ש רושם אמין ביותר ותצהירה כמו גם העובדות שעלו בחקירתה על כל מה שקדם לטיסה לרבות על 'מבצע החיסול' לא נסתרו כהוא זה.

ד.     עדות העדה 3
בעדותה מחזקת העדה את העובדות בכל הנוגע לאותה 'מריבה גדולה' בעקבותיה היה ברור לתובע ולנתבעת כי יחסיהם הגיעו לקיצם, אותה מריבה בה מעורב היה גם אבי הנתבעת. (ר' 25.4.99 עמ' 72 ש' 24-30 למעלה).

היא מאשרת כי פגשה את התובע והנתבעת עם הילדים בשדה התעופה עם כמות גדולה של מזוודות ותיקים 7-8 במספר. היא מסבירה שיתכן שהיו עוד מזוודות ותיקים שהופקדו בטרום טיסה וכי היא לא המתינה ליציאתם משדה התעופה בלוד שכן היא נסעה עם אביה שבא לאסוף אותה.

היא מסבירה שהעזרה שלה לא היתה דווקא בסחיבת מזוודות אלא בכך שתהיה עוד נפש שיאשרו לה להעלות מזוודות למטוס ותיקים נוספים.
הסברים אלה סבירים הם ומחזקים את המסקנה כי סופו של דבר, גם בשעות הספורות שלפני הטיסה, לא היה סיכום של 7 ימים או ביקור לתקופה קצרה שאחרת לשם מה כל הכמות הגדולה הזו של המזוודות?!
ה.     העדויות האחרות
     אינני רואה חשיבות בניתוח העדויות האחרות שכן אין בנאמר בהן כדי לשנות את התמונה הברורה המצטיירת משלל העדויות והראיות שנותחו עד כה.

     העובדה כי עו"ד זלינגר הכינה טיוטת הסכם שלום בית ולחילופין גירושין אין בה כדי לשנות את ה'הסכמה' וה'השלמה' של התובע לשינוי הסטאטוס קוו. בס' 6 לטיוטה (נ2/) נאמר במפורש, כי הנתבעת הסכימה לגור בארה"ב לתקופה קצובה ואם שלום הבית יכשל תשוב עם הילדים לישראל. הסכמה זו מלמדת דווקא, כי המצב הנוכחי הוא שהילדים בישראל והנתבע הוא שרוצה לשנות מצב זה!
     
עדותו של עו"ד וינגרטן מטעם התובע מחזקת דווקא את התמונה הכוללת. לדבריו בחקירה נגדית מיום 25.4.99 הגיע התובע לאזכרה של אביו. היה בידו צו עיכוב נסיעה. הוא ביקש ממנו לבטלו כי היה צריך לחזור לארה"ב להגיש עבודות. אותה עת הוא לא פעל להגשמה דחופה ומיידית של זכויות המשמורת וכל שענין אותו זה להגיע בחזרה לארה"ב ללא שהות. העובדה שהתובע אמר או לא אמר לעו"ד וינגרטן שהנתבעת הגיעה לארץ ללא הסכמתו אין בה כדי להטות את הכף לטובתו לאור כל העובדות, העדויות והראיות שפורטו ונותחו באריכות לעיל.

ו.     אמינות התובע והנתבעת
לא התרשמתי מעדותו של התובע בפני ומשלל הגירסאות וההסברים המופרכים שניסה הוא לתת לעובדות שהועלו בפניו. אינני מקבל את הסבריו של התובע בדבר 'משחקי כוח' טענה המשתלבת עם הסברים נוספים שניסה הוא לתת לאותן עובדות - הכל כפי שפורט והוסבר לעיל. עם כל הכבוד וההערכה, יש לי הרושם כי השימוש שנעשה כאן ב'אמנת האג' לא נעשה לשמה, דהיינו להגשמה דחופה מיידית של זכויות המשמורת. יתכן שהאב התחרט על ההסכמה שנתן, יתכן שביקש הוא להכות על חטא ולשפר את מעשיו תוך הבטחה לשיקום היחסים אך אין בכך כדי לסייע לו.
תעיד על כך גם העובדה שבני הזוג התגרשו זמ"ז לפני מספר חודשים.

לעומת עדות הנתבעת שהיתה עקבית והגיונית ואף נתמכה וחוזקה בעדויות חיצוניות, היתה עדות התובע רצופת סתירות וגרסאות שונות, בחלקן משונות בהיותן חסרות כל הגיון. נזכיר את גירסאותיו השונות בשלושת תצהיריו, דבר המלמד שהוא כלל לא התגבש לכל גירסה נכונה ואמיתית עד למתן עדותו ("אני לא יודע להגיד לך אם ב - 28.8.99 בערב היתה חטיפה של הילדים. אני מבולבל בענין זה" 30.3.99 עמ' 6); ניסיונו לטפול על הנתבעת כאילו ניסתה לסחוט ממנו 240,000$ - סכום שהוכח כי נקבע על ידי עו"ד זלינגר רק חודשים אחר כך; שיש לו נוהג לשקר ("שיקרתי לה על מנת להביא למצב של רגיעה" 30.3.99 עמ' 14); עד שגם ביהמ"ש עצמו תמה מתי הוא אמור להאמין לו 30.3.99 עמ' 14; שדבריו בתצהיריו אינם אמת "זה לא נכון מה שאתה מקריא לי בסעיף 7 (ד) לתצהיר שלי לבקשה לביטול יציאה" 30.3.99 עמ' 7. שאין לו איך ליישב את גירסאותיו הסותרות וחוסר ההגיון הגלום בהן לענין אם חד הורית ו'מבצע החיסול': "זה נשמע רע אני לא יכול לענות לך" 30.3.99 עמ' 11; "אני לא יכול לתת לך תשובה זה מה שעשינו..." 30.3.99; לכך יש להוסיף את העובדה כי התובע התקשר לעדה מטעם הנתבעת העדה 2, ושוחח עמה על ביקורה הצפוי בישראל ועל התצהיר שנתנה!!

סוף דבר
נחה דעתי כי התובע הסכים מראש לנסיעת הנתבעת והילדים לארץ לצמיתות. נחה דעתי כי הוא השלים עם שינוי הסטאטוס קוו באופן שהמשמורת בילדים תשאר בידי הנתבעת בישראל - הכל כפי שפורט והוסבר לעיל.

איני רואה צורך להידרש להגנת "הנזק" מה גם שאיני סבור שהיה בהגנה זו כדי לעמוד לה לנתבעת מקום ולא הייתי מגיע למסקנה בדבר הוכחת ה'הסכמה' וה'השלמה'.

הגנה זו דורשת סיכון חמור לילדים, מצב בלתי נסבל ומכל מקום יכול ביהמ"ש להתנות החזרה בתנאים כספיים ואחרים למיזעור נזק כזה ככל שישנו בנסיבות הענין.

אשר על כן אני דוחה את התובענה ואין אני מורה על החזרת הילדים לניו יורק ארה"ב.

הוצאות
הליך לפי חוק 'אמנת האג' הינו הליך יקר מטבעו. הוא כרוך, לבד מתשלום שכ"ט עורכי דין בהוצאות כבדות של הטסת עדים לביהמ"ש, תמלילי הקלטות וכיוצ"ב שיש בהם כדי לסייע לביהמ"ש להגיע להכרעתו. מן הראוי אם כן לפסוק הוצאות ושכר טירחה בס כום ריאלי.

לאחר שעייניתי בנספח ד' לסיכומי ב"כ הנתבעת ולאחר ששקלתי את עלות ההוצאות האחרות שלא פורטו שם לרבות שכ"ט עורך דין רואה אני לנכון לחייב את התובע לשלם לנתבעת ס"ך של 50,000 ש"ח + מע"מ לכיסוי הוצאותיה לרבות שכ"ט עו"ד.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון