להלן פסק דין בנושא תביעה על חוב בבית משפט לענייני משפחה: פסק דין א. ההליך בפני תביעה כספית אשר הוגשה על ידי התובע (להלן - "התובע"), כנגד אחיו, הנתבע מס' 1 ( להלן - "הנתבע"), וכנגד גיסתו, אשת אחיו, הנתבעת מס' 2 (להלן - "הנתבעת"), להשבת יתרת חוב בגין הלוואה אותה העמיד לנתבעים. בתביעה טען התובע, כי, נכון ליום הגשת התביעה, מסתכמת יתרת החוב בסך של 66,000 ש"ח אולם, לצרכי אגרה בלבד, העמיד התובע את סכום תביעתו על סך של 25,000 ש"ח בלבד. ב. העובדות השנויות במחלוקת התובע הינו אחיו של הנתבע וגיסה של הנתבעת. בשנות ה- 80' נקלעו הנתבעים לקשיים כלכליים. על מנת להיחלץ מקשייהם הכלכליים ולפרוע את חובותיהם לנושים שונים, לוו הנתבעים כספים בסכומים שונים מהתובע ומאח נוסף פלמוני (להלן - "האח"). כך, ביום 11.1.89 היו הנתבעים (או הנתבע לבדו) חייבים לתובע סך של 10,000$ בגין הלוואה או הלוואות שניתנו להם על ידו. לא זו אף זו, נכון למועד האמור היו לנתבעים חובות רבים לנושים שונים נוספים. ביום 11.1.89 נחתם בין התובע לבין הנתבע ולבין האח הסכם, אשר צורף לכתב התביעה וסומן כנספח א' (להלן - "ההסכם"). בסעיף 4 להסכם נקבע, כי התובע יקנה מהנתבע ומהאח את הזכויות אשר תהיינה להם, כיורשי אמם (להלן - "האם") בדירת האם הנמצאת, ברחוב זמהנוף 26, בת"א, הידועה כחלקה 31/9 בגוש 7092 ( להלן - "דירת האם"), דהיינו 1/3 מהזכויות בדירה, מזה 1/6 מהנתבע ו- 1/6 מהאח. עוד, נקבע בהסכם, כי שווי 1/6 מהזכויות בדירה יעמוד על סך של 15,000$. בסעיפים 5(א) ו5- (ד) להסכם נקבע, כי התובע ישלם לאח תמורת הזכויות העתידיות כאמור סך של 15,000$ (27,000 ש"ח), אותו ילווה האח לנתבע. בסעיף 5(ב) להסכם , נקבע, כי התובע ישלם לנתבע סך של 15,000$ תמורת חלקו העתידי בדירת האם. כאשר סך של 10,000$ מתוך הסך האמור ישולם על דרך של קיזוז חוב קודם (על סך זה) של הנתבע לתובע. כמו כן נקבע, בסעיף 5(ג) להסכם, כי בנוסף לתשלום האמור ילווה התובע לנתבע סך נוסף של 4,000$ (להלן ביחד - "ההלוואה"). בסעיף 11 להסכם נקבע, כי מלוא הסכומים כאמור ישולמו ישירות לנושים שונים של הנתבע ("כמו בנק טפחות, משכן, ביטוח לאומי, פלמוני1 - 2 הלוואות, פלמוני2 ועוד"). 8. עוד הוסכם בין הצדדים (סעיף 6 להסכם), כי היה וההסדר האמור לגבי דירת האם לא יהיה ניתן לביצוע, מכל סיבה שהיא, "יחזיר כל אחד מהאחים, הנתבע והאח, לתובע שווה ערך לפי 1/6 דירה (ערך הדירה יקבע לפי מחיר השוק)", וכי לצורך זה ולצורך החזרת ההלוואה לאח ימכור הנתבע את דירתו בחולון. להבטחת ביצוע האמור היה הנתבע אמור למסור שטר חוב או צ'ק לפקודת התובע והאח או לשעבד את דירתו כאמור (סעיפים 8 ו- 10 להסכם). 9. ביום חתימת ההסכם ערך הנתבע רשימה, בה פירט את חובותיו לנושים,להם היה על התובע לשלם כספים כאמור בהתאם להסכם (נ2/). על פי רשימה זו, המצוייה בצידו הימני העליון של המסמך נ2/, הסתכמו התשלומים (לא כולל תשלום לגיסו של התובע, מר בן פלמוני1) בסך של 27,534 ש"ח. במרכז המסמך האמור (נ2/), רשם התובע, בכתב ידו, את הסכומים אשר שולמו על ידו בפועל לנושים כאמור. בהתאם לרשימת התובע הסתכמו תשלומים אלה בסך של 37,627 ש"ח. כמו כן, נערכה על ידי התובע רשימה נוספת, בה פירט את אופן ביצוע התשלומים האמורים, נ3/. 10. לאחר עריכת ההסכם ומעבר לתשלומים שפורטו בנ2/ ובנ3/, הילווה התובע לנתבע סכום נוסף, של 15,000$, אשר שולם על ידו לפלמוני3, (ראה עדותו של התובע, פרוטוקול הדיון מיום 28.1.99 עמ' 5 ). 11. בשנת 1990 נפטרה דודתם של הנתבע ( להלן - "הדודה"), הגב' פלמונית ז"ל, ועל פי צוואתה זכתה בתו של הנתבע, פלמונית1 (להלן- "הבת"), ב- 50% מהזכויות בדירתה ברחוב רמב"ם 7, גבעתיים, הידועה כחלקה 205 בגוש 6154 (להלן - "דירת הדודה"), והנתבע זכה, לדבריו ב- 20% מהזכויות בדירת הדודה, אם כי, נראה, כי בפועל קיבל רק 10% מתמורת מכירת הדירה (ראה עדותו של הנתבע, פרוטוקול הדיון מיום 18.11.99 , עמ' 10-11) . ביום 8.1.91 נמכרה דירת הדודה ותמורתה התקבל סך של 86,000$. 12. ביום 9.5.91 נערכה בין בעלי הדין התחשבנות כספית, אשר במעמדה ערך התובע, בכתב ידו, מסמך נוסף נספח ו לכתב ההגנה. מפאת חשיבות המסמך אביאו כלשונו: "החוב ל 9/5/91 15734$ דולר. (30.4.91 2.3 = 1$) X 2.3 36,188 ש"ח 37762 לפי 3% ריבית לחודש לא צמוד לשנתיים 36188X 136% = 49216 51356 לחלק 24 תשלומים 2050 ש"ח 2140 תכין 24 צ'קים X 2050 ש"ח 2140 9.5.91 9.4.93 תכין לי אותם מחר (יום חמישי) כי אני ביום א' בבוקר במילואים" 13. סמוך לאחר עריכת עריכת המסמך האמור נמסרו לתובע 24 שיקים, משוכים על ידי הנתבעת לפקודתו, ע"ס 2,140 ש"ח כל אחד, אשר מועד פירעונם ב 19- לכל חודש, החל מיום 19.9.91 ועד ליום 19.8.93. 14. בתחתית הדף נכתב ככל הנראה שלב מאוחר יותר. " שולם 9-10-11/91 6,600 12-1-2/92 6,600 3-4-5/92 6,600 6X 5,600 = 33,600 סיכום 4.11.92 " 15. באותו מועד, בחודש נובמבר 92, ניתנו לתובע 6 המחאות, משוכות מחשבון הבנק של הבת, ע"ס 5,600 כל אחת, אשר רק שתיים מהן נפרעו. 16. ביום 1.7.92 נמכרה דירת הנתבעים בחולון ותמורתה התקבל סך של 110,000$. 17. ביום 1.11.93 נמכרה דירת האם ותמורתה התקבל סך של 170,000 $ (מאה שבעים אלף דולר ארה"ב). 18. ביום 5.4.94 נערך בין התובע והנתבע הסכם נוסף (נספח ד' לכתב התביעה) אשר מפאת חשיבותו אביא אף אותו כלשונו: "פלוני ת.ז. מתחייב לשלם 25 תשלומים בסך 1200 ש"ח מ- 4.5.94 (כל יום רביעי בתחילת חודש) במקום 4 צ'קים של 5600 ש"ח. במידה ולא ימולאו התנאים מצד החייב פלוני העיסקה בטלה." בפועל, התשלומים כאמור כלל לא שולמו. 19. ביום 25.4.97 נפטרה האם. 20. הנתבע הסתלק מחלקו בעיזבון האם לטובת התובע. 21. חלקו של הנתבע בעיזבון האם הסתכם בסך של לפחות 66,000 ש"ח. 22. האם ניהלה קופת גמל "עצמה" בבנק לאומי לישראל בע"מ ובהתאם להוראותיה המוטבים בקופה היו הנתבע והאח. יצויין, כי עד ליום 19.7.93 היה גם התובע מוטב על פי הוראות האם לקופה אולם, ביום 19.7.93 שינתה האם את המוטבים וביטלה את זכותו של התובע כמוטב (ראה נ13/). 23. התובע דרש מהנתבע לוותר לטובתו על הכספים שנותרו בקופת הגמל. הנתבע סירב. 24. ביום 3.1.98 החזיר התובע לידי הנתבע את השיקים, אשר נמשכו לפקודתו על ידי הנתבעים ובתם ואשר התובע אחז בידו (24 שיקים ע"ס 2,140 ש"ח כ"א ו - 4 שיקים ע"ס 5,600 ש"ח כ"א), כמפורט בנספח יד' לתצהיר עדותו הראשית הנזכרים בסעיפים 13 ו15- לעיל). 25. ביום 27.1.98 הוגשה התביעה קא עסיקנן. ג. טענות הצדדים בכתב התביעה, טען התובע, כי, בהתאם לקבוע בהסכם ולאור מכירת הדירה, חייבים לו הנתבעים סך השווה ל- 1/6 מהתמורה אשר התקבלה בגין מכירת דירת האם, דהיינו, סך של כ- 28,330$ (כ- 102,000 ש"ח) וכן יתרת חוב כספית נוספת, ואלה מסתכמים, ביחד, בסך כולל של 132,000 ש"ח (סעיפים 12 ו - 15 לכתב התביעה), באופן שלאחר ניכוי הסך של 66,000 ש"ח, אשר שולם לו בשל הסתלקות הנתבע מעיזבון האם, נותרה יתרת חוב, אשר הסתכם לטענתו בסך של 66,000 ש"ח נומינלי אולם, לצרכי אגרה עתר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום סך של 25,000 ש"ח בלבד. לטענת הנתבעים, נכון ליום פטירת האם, הסתכם חובם לתובע בסך של 22,400 ש"ח בלבד ועם הסתלקותו של הנתבע מעיזבון האם המנוחה סילקו את כל חובותיהם לתובע ואף מעבר לכך (סעיפים 31 ו- 14 לכתב ההגנה). הנתבעים הוסיפו וטענו, כי ספק בעיניהם אם יש ממש בגירסת התובע באשר לשיעור עיזבונה של האם, מאחר ועם הסתלקותו של הנתבע מחלקו בעיזבון האם נבצר ממנו לדעת את היקף העזבון ולבררו. ד. דיון כאמור לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים, כי במהלך השנים, מיום חתימת ההסכם ועד ליום הגשת התביעה שילם הנתבע לתובע תשלומים שונים לפירעון ההלוואות אשר ניתנו לו על ידי התובע. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלות הבאות: האם תשלומים אלו היו על חשבון הכספים שלוו הנתבעים על פי ההסכם אם לאו; מה היה הסך הכולל של התשלומים ששולמו לתובע; והאם לאחר פטירת האם והסתלקות הנתבע מחלקו בעיזבונה, חבים עדיין הנתבעים לתובע חוב כספי כלשהו. לטענת הנתבעים, למעשה, נועד ההסכם ליצור בטוחה לפירעון ההלוואה אשר ניתנה לנתבעים על ידי התובע כמפורט בו. לפיכך, לטענתם, משפרעו את חובם לנתבע אין כל חוב. התובע חלק על טענה זו. לטענתו, טענת הנתבעים הינה בגדר טענה כנגד המסמך וכי המדובר, למעשה, בהסכם מכר, אשר קבע מנגנון השבה של התמורה, אם וככל שהעיסקה לא תצא אל הפועל. לטענתו, הכספים אשר שולמו לו על ידי הנתבעים לאחר חתימת ההסכם היו על חשבון הלוואות אחרות שניתנו לנתבעים על ידו ולא על חשבון הכספים אותם התחייב הנתבע לשלם לתובע על פי ההסכם האמור. אקדים ואתייחס לטענות הצדדים לעניין מהות ההסכם. א. הכללים לפרשנותו של חוזה, אשר נקבעו בפסיקה, סוכמו לאחרונה בפסק דינה של כב' השופטת ט. שטרסברג - כהן בדנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ. מדינת ישראל, דינים עליון נו 348: "...הגישה הפרשנית הרווחת בפסיקה העניפה והעולה מדברי מלומדים בסוגיית פרשנות חוזה, גורסת, כי אין פרשנותו של סעיף בחוזה מתמצית בבחינת משמעותן הלשונית של המילים הכתובות בו (ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ. עיזבון המנוח זולוטוב ז"ל ואח', פ"ד מא (1) 282, בעמ' 304 - 305) . וכי בבוא בית המשפט לפרש תניה בחוזה, אל לו להיות כבול למובן המילולי של המילים שעה שראיית החוזה כמכלול על רקע תכליתו ונסיבות כריתתו, מלמדת על כוונה אחרת מזו העולה מן הפירוש המילולי. לא אחת נתן בית משפט זה פירוש לחוזה, שאינו מתיישב עם המובן הרגיל של המילים בהן השתמשו הצדדים, וקבע כי אינן מכריעות אלא יש לפרש חוזה על פי רוחו ותכליתו ולעיין בחוזה כולו כדי ללמוד על התכלית והמטרה העומדים בבסיסו (ראה ע"א 324/63 ישראל הלוי סגל נ. חברת ג'ורגני מג'י בע"מ, פ"ד יח (4) 371 בעמ' 373 וע"א 46/74 אליעזר מורדוב נ. יוסף שכטמן, פ"ד כט (1) 477, 481 המאזכר אותו בהסכמה. כן ראה ע"א 453/80 בן נתן נ. נגבי, פ"ד לה(2) 141 בעמ' 145, המאזכר את שניהם בהסכמה). הלכות אלה עוברות כחוט השני לאורך הפסיקה (ראה למשל: ע"א 627/84 נודל ואח' נ. עיזבון פינטו ז"ל ואח', פ"ד מ (4) 477 בעמ' 482; ע"א 327/85 קוגל נ. מינהל מקרקעי ישראל,פ"ד מב (1) 97, בעמ' 102 ). לא אחת נקבע, כי יש להימנע מלפרש מילים בחוזה באופן שיגרום לתוצאה אבסורדית או באופן שיטול על צד לחוב התחייבות שבלתי סביר להניח שהוא לקח על עצמו (ע"א 552/85 אגסי נ. ח.י.ל.ן חברה ישראלית לעבוד נתונים בע"מ ואח', פ"ד מא (1) 241 בעמ' 246-245) יש "לרדת לסוף דעתם של בעלי ההסכם כאנשי עסק סבירים המבקשים להשיג משרה מסחרית משותפת" (ע"א 345/89 נאות דברת נ. מעליות ישראליפט ו.מ.ש אילן נהול והשקעות בע"מ וערעור שכנגד פ"ד מו (3) 350 בעמ' 355). יש להתאים את פרשנות החוזה לתכלית מסחרית של העסקה. (ע"א 464/75 פרומוטפין בע"מ נ. קלדרון ואח', פ"ד ל (2) 191 בעמ' 195) עוד נקבע, כי הפרשנות המילולית הפשוטה והסבירה היא נקודת מוצא טובה ונוחה, אולם יש להתייחס למילים "בראיה כוללת ומעמיקה חודרת אל מטרת דבר החקיקה או כתב ההסכם ולתכלית שביקשו להשיג... מותר וגם ראוי לתת לכתב פירוש ליברלי, אפילו הוא עומד, לכאורה, בניגוד למילים המפורשות (ע"א 631/83 "המגן" חברה לבטוח בע"מ ואח' נ. "מדינת הילדים" בע"מ, וערעור שכנגד פ"ד לט (4) 561 בעמ' 572 ). יתכנו מקרים שבהם תגבר הפרשנות התכליתית של החוזה על פני פרשנותו המילולית והא כאשר קשר הדברים מצביע על חוזה שונה מזו העולה מן המילים כפשוטן. "ההשתחררות מעול הפירוש המילולי עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב" (ע"א 1395/91 וינוגרד נ. ידיד וערעור שכנגד, פ"ד מז (3) 793 בעמ' 800). "דומה שפסיקתם של בתי המשפט בשנים האחרונות מצביעה יותר ויותר על אותה מגמה, להתיר את מוסרותיהן של המילים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית שהיתה לנגד עיניהם של המתקשרים (ע"א 453/80 הנ"ל, שם)." ב. מהעדויות אשר הובאו בפני, שוכנעתי, כי אכן כטענת הנתבעים ההסכם לא היווה "הסכם מכר" רגיל אלא נועד לקבוע את אופן פירעון ההלוואה ולהבטיח את תשלום ההלוואה. הדבר נלמד הן ממכלול סעיפי ההסכם אשר, כאמור לעיל, כללו מגוון רחב של אפשרויות להחזר חובות הנתבע במקרה בו תימכר דירת האם (ראה לענין זה סעיפים 6, 8 ו- 10 להסכם) והן מעדות התובע עצמו. ג. כך, בחקירתו (פרוטוקול הדיון מיום 28.1.99 עמ' 2 ) העיד התובע: "ש.אתה מסכים שאם לא היה מחזיר את הכסף בעצם היה מפסיד את הירושה של האמה שזו הדירה ואם היה מחזיר הכסף ההסכם היה מבוטל. ת. לא. בהסכם היה כתוב שאפילו שלא עו"ד ערך אותו אלא עמך ישראל, שאלמוני יקנה מאחיו את חלקו בדירה. מה שכן, אם במידה והיה מחזיר את הכסף אחרי שנה לא היינו נכנסים לסיפור של קניית הדירה. אם היה מחזיר תוך שנה לא היה קורה כלום, ההסכם היה בטל. ש. איפה מופיעה התקופה של השנה בהסכם? ת. את בודקת אותי מבחינה משפטית. בהסכם לא מופיעה המילה "שנה". (ההדגשה שלי - ח.ר.ר). ד. בחקירה החוזרת נדרש התובע להבהיר תשובתו והעיד (שם, עמ 16), כי במקרה כאמור הביטול היה מרצונו ולא כחלק מההסכם, אולם אין בתשובה זו כדי לשנות את המסקנה אשר עולה מנסיבות כריתת ההסכם, כפי שהוכחו בפני (לענין זה ראה עדות הנתבעת עמ' 21 שהן לענין זה אמינות ומהימנות), מנוסח ההסכם כמכלול ומתשובת התובע שצוטטה לעיל לפיה, אכן התחייבות הנתבע בהסכם נועדה לקבוע את אופן פירעון ההלוואה ולהבטחת פרעונה. ה. מכל מקום, בין אם נראה בהסכם הסכם מכר כטענת התובע ובין אם נראה בהסכם כנועד להבטיח את פרעון ההלוואה כטענת הנתבעים, אין באמור כדי לשנות את תוצאות ההליך וזאת כפי שיפורט בהמשך פסק דיני. 5. הוכח, כטענת הנתבעים, כי במהלך התקופה שמיום חתימת ההסכם שילמו הנתבעים לתובע סכומי כסף ניכרים לסילוק חובותיהם לתובע. כאמור לעיל, במהלך הדיונים הוגשו לבית המשפט מספר מסמכים (נספח ו' לכתב ההגנה ונספח ד' לכתב התביעה) בכתב ידו של התובע, ובהם ציון יתרת החוב של הנתבעים לתובע ליום עריכתם. התובע טען, כי מסמכים אלה מתייחסים לחובות הנתבעים, למעט החוב נשוא ההסכם. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, שוכנעתי, כי אין ממש בטענתו האמורה של התובע ואפרט טעמי: א. ראשית, יצויין, כי, התרשמתי שהתובע הינו אדם מחושב, אשר, על אף מערכת היחסים המשפחתית, לא פיזר את כספו ודאג שלא יינזק מהעזרה ומהלוואת הכספים לאחיו. כך, למשל, כלל ההסכם סעיף, לפיו בכל מקרה בו תימכר הדירה יקבל התובע 1/6 מהתמורה, ללא קשר לסכום ההלוואה. כך גם, למשל, משלא הוחזרו חובות הנתבעים לתובע במועדם, דאג התובע לדרוש ריבית בשיעור העולה על המותר כיום בחוק (ראה נספח ו' לכתב ההגנה לפיו חוייבו הנתבעים לשלם לתובע ריבית בשיעור 3% לחודש, דהיינו 36% לשנה וכן ראה חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג - 1993) ואשר יתכן ולו נדרש בית המשפט לבחנה גם בהתייחס למצב ששרר לפני חקיקת החוק היה מקום להפחתתה (ראה רע"א 1260/94 בן חיים נ. אבי חן בע"מ ואח' ,תקדין עליון 94(4) 293, 298), אולם משלא נטענה כל טענה בעניין זה אין בכוונתי להידרש לבחינת סוגיה זו. ב. שנית, גם אם נכונה היתה טענת התובע, כי בעת עריכת נספח ו' לכתב ההגנה לא ידעו הצדדים, כי דירת האם תימכר, ולפיכך העיסקה לא תתבצע, הרי אין ספק, כי בעת עריכת נספח ד' לכתב התביעה, בשנת 1994, ידעו בעלי הדין, כי דירת האם נמכרה, ידעו גם את שיעור התמורה ששולם עבורה ולמרות זאת התובע לא איזכר במסמך את קיומו של החוב (בגין ההלוואה), ולא את המועד ו/או האופן לסילוקו. במיוחד תמוהים הדברים נוכח העובדה, כי במועד זה נמכרה גם דירת הנתבעים כך שגם המקור החלופי, שנקבע בהסכם, למימון פירעון ההלוואה לא היה קיים עוד. ג. תמיהה נוספת, אשר מחזקת את מסקנתי, הינה העובדה, כי למרות מכירת דירת האם ולמרות שדירת הנתבעים נמכרה והכספים לא הוחזרו לתובע, לטענתו, עד לפטירת האם בשנת 1997, לא תבע התובע מהנתבעים לשלם לו את הכספים אשר הגיעו לו, לטענתו, על פי ההסכם, דהיינו סך של 102,000 ש"ח, והמתין לפטירת האם. ויודגש, כי, בניגוד להסדר לגבי הדירה, לא קבע ההסכם דבר לגבי נכסיו האחרים של העיזבון. לשלמות התמונה אציין, כי ההסבר אשר נתן התובע בחקירתו הנגדית להימנעותו מנקיטת הליכים כנגד הנתבעים לאחר מכירת דירת האם, היה בלתי מהימן וחסר כל הגיון. כך, לדבריו (פרוטוקול הדיון מיום 28.1.99, עמ' 15-16): "ש: למה הגשת את התביעה רק ב 27.1.98 ולא תבעת ביום שהאמא מכרה את הדירה. ביום שמכרה הבנת שאין לך ערובה על ההסכם? ת: בגלל שהכסף היה של אמי ובן זוגה וכל ההסכמים שיהו (צ"ל שהיו) בינינו הם הסכמים בינינו." ד. הימנעות התובע מלתבוע את המגיע לו על פי ההסכם, לטענתו, במשך כ- 9 שנים מאז ניתנו הכספים לנתבעים ובמשך כ- 5 שנים מיום מכירת דירת האם, אינה מתיישבת גם עם עמידתו של התובע על זכותו לקבלת הכספים שהלווה לנתבעים בצירוף ריבית גבוהה, למרות היותו מודע לקשייהם הכלכליים ומצוקתם של הנתבעים. ה. בסיכומיו (סעיף22) טען התובע, כי טענת הנתבעים, לפיה החזירו חלק מהחוב עוד לפני עריכת ההתחשבנות במאי 1991, מופרכת מיסודה, באשר "...מה להם לנתבעים שימהרו וישיבו חוב שכלל לא היו חייבים אותה עת שכן למעשה היתה עסקת מכר לכל דבר ועניין". נראה, כי דווקא טענת התובע היא זו המופרכת, שהרי, כאמור לעיל, התובע עצמו העיד ואישר שאילו שילמו הנתבעים את החוב היה ההסכם מבוטל. ו. בנסיבות אלה, סבורני, כי הוכח שנספחים ו' לכתב ההגנה וד' לכתב התביעה מגלמים את מלוא חובות הנתבעים לתובע נכון למועד עריכתם ומהווים ראיה בכתב לשיעור חובות הנתבעים לנתבע, וכי מנספח ד' לכתב התביעה עולה בבירור, כי, נכון ליום 5.4.94 חובם של הנתבעים לתובע הסתכם בסך של 22,400 ש"ח בלבד. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, הסתכם נכון ליום פטירת האם בסך של כ - 34,845 ש"ח ואפילו בצירוף הריבית הגבוהה אשר על פיה חושב חובו של הנתבע, כמפורט בנספח ו' לכתב ההגנה, דהיינו 3% לחודש, הסתכם החוב, לכל היותר, בסך של כ - 50,000 ש"ח. בנסיבות אלה, סבורני, כי לא עלה בידי התובע לסתור האמור והוכח, כי הנתבעים פרעו את חובותיהם לתובע ואף מעבר לכך. ז. עוד אוסיף ואציין, כי טענת התובע, לפיה הוכח, כביכול כי בין הצדדים היה קיים חוב נוסף של 4,000$, אותם שילם התובע לנושה בשם פלמוני1, הינה חסרת כל בסיס. עיון בהסכם מצביע, כי החוב לפלמוני1 היה ידוע והיה קיים בעת עריכת ההסכם וכי על פי ההסכם היה על התובע, כחלק מהעסקה, לשלם לפלמוני1 ולפרוע את החוב. הדבר נילמד גם מחישוב הסכומים שהיה על הנתבע להעמיד לרשות הנתבעים ואשר פורטו בנ2/ וכן מעדויות הצדדים (ראה עדותו של התובע, פרוטוקול הדיון מיום 28.1.99 עמ' 7,6,5,2, עדותו של הנתבע, פרוטוקול הדיון מיום 18.11.99 עמ' 14,4,3). ח. כך, גם, טענת התובע בתביעה (סעיף 13) ובתצהיר עדותו הראשית (סעיף 31) לפיה כנגד כיסוי יתרת חובם של הנתבעים נכון ליום 1.2.93 הפקידו הנתבעים בידיו 4 המחאות מעותדות על ידי הבת (נ6/), הוכחה כלוקה בחוסר דיוק, אם לנקוט לשון המעטה. בחקירת התובע התברר, כי אכן, כטענת הנתבעים, ביום 4.11.92 נמסרו לידיו 6 המחאות ע"ס 5,600 ש"ח כל אחת, אשר שתיים מהן נפרעו ונותרו לפירעון 4 המחאות ע"ס 5,600 ש"ח כל אחת. וכך העיד התובע (פרוטוקול הדיון מיום 28.1.99, עמ' 10-12 ): ש. איך נשארה יתרת חוב של 22,400 ש"ח? ת: הם שילמו חלק מהחוב ואני חושב שבתצהיר שלהם פירטו באיזו צורה שילמו. הם שילמו אז קיזזתי. ש: אתה אומר בסעיף 31 שהואר (צ"ל הוא) נתן לך אח"כ 4 המחאות משוכות ע"ש הבת שלהם? ת: אני משקר? כן. ש: נתנו לך רק 4 המחאות של הבת שלהם או יותר או פחות? ת: אני לא זוכר. לי נשארו 4 המחאות. ש: יכול להיות שהיו יותר. ת: יכול להיות שהיו יותר. ש: אתה אומר שנתנו לך 4 המחאות משחבון (צ"ל מחשבון) הבנק שלהם ובסעיף אח"כ אתה אומר שאתה לא העזת להפיקד (צ"ל להפקיד) את ההמחאות למעט ההמחאה האחרונה. ת: כן. ... ש: אני מראה לך מסמך. דף חשבון של פלמונית2 (צ"ל ) של הבת, בדף חשבון אני רואה שיק 1.12. על סך 5,600 ש"ח מס' השיק 217, אני רואה עוד שיק של 5,600 ש"ח מ 1.93 וסמ' (צ"ל מס') השיק 218 זאת אומרת ששני השיקים הם נוספים ל- 4 השיקים שנמסרו לך והם ירדו מהחשבון של מירה. האם אתה עומד על גירסתך שקיבלת רק 4 שיקים. ת: הגירסה שלי היא שיש יתרת חוב של 4 שיקים שניתנו ולא שולמו מה שנהיה בחשבון של מירה יכול להיות שניתנו 6 שיקים. ת: אני לא אומר שהפקדתי את ההמחאות הקודמות לבנק, אני לא זוכר שהפקדתי לבנק, סביר להניח, שהנתבע הפקיד את ההמחאות ונתן את הכסף. ההתייחסות שלי הן ל- 4 ההמחאות שנשארו שהם יתרת החוב. אפשר להזמין את צילום ההמחאות מהבנק. אם שולמו אז שולמו. יתרת החוב היא מה שנטען." ט. יצויין, כי גם גירסת התובע בתצהיר עדותו הראשית באשר לתוכן החשבון שפורט בנספח ו' לכתב ההגנה ובנספח ד' לכתב התביעה התבררה כבלתי מהימנה. כך, בתצהירו סעיפים 26 - 27 הצהיר התובע: "26. נכון הוא הדבר כי בחודש מאי 1991 נפגשתי עם הנתבעים וערכתי חשבון, נכון לאותו מועד, של הלוואות וכספים שונים שהעברתי לנתבעים, בין ישירות ובין באמצעות תשלום ישיר לנושיהם, שכללו הלוואה לשם פתיחת בית העסק על סך 5,300 $, הלוואה לשכר דירה בסך של 6,000$ ותשלומים לנושים שונים ששילמתי ואשר לא נזכרו בנספח ב' דלעיל. 27. סכום החוב, להוציא את ההתחייבות האמורה בנספח א', עמד דאז על 51,360 ש"ח ..." י. משעומת התובע בחקירתו עם העובדה שנכון לחודש מאי 1991 טרם שכרו הנתבעים דירה חזר בו מהאמור בסעיפים אלו. כך, לדבריו (פרוטוקול הדיון מיום 28.1.91 עמ' 8): "ש: תסביר איך יכול להיות ששילמת ב 5/91 דמי שכירות כשהם מכרו את הדירה רק בנובמבר 92. ת: יכול להיות שזה לא מנוסח נכון בתצהיר שלי. ב 91 זו היתה יתרת החוב שלי. ש: אתה אמרת מה זה כולל לא אני. ת: אני לא נכנס לתאריכים. הוא קיבל ממני 2,500$ חוץ מזה. ה- 6000 $ ניתנו אחרי מאי 91. אז טעיתי טעות סופר..." איני סבורה, כי ניתן לראות באמור משום טעות סופר בלבד, אלא, מדובר בנסיון למלא תוכן את תביעתו של התובע. יא. בטרם אסיים, ברצוני להדגיש, כי, בניגוד לעדות התובע, עדותם של הנתבעים, לפיה כל התשלומים, אשר התחייבו לשלמם על פי ההסכם שולמו לתובע במלואם וכי בנספח ד' לכתב התביעה ובנספח ו' לכתב ההגנה, פורטו יתרות החוב כולל ההחזרים הכספיים אשר היה על הנתבעים לשלם לתובע בגין ההלוואות שהועמדו להם בהתאם להסכם, היו אמינות ומהימנות. אפילו היו סתירות כלשהן בעדויות הנתבעים, הרי הלכה פסוקה היא כי עדות שיש בה סתירות, רשאי בית המשפט לומר פלגינן דיבורא, ולקבל כעדות אמת את אשר נראה נאמן בעיניו ולדחות כעדות שקר את אשר נראה בלתי מהימן. 6. עוד אוסיף ואציין, כי נוכח האמור בפסק הדין ומסקנתי, כי המסמכים שנחתמו בין הצדדים במהלך התקופה שבין חתימת ההסכם ועד ליום הגשת התביעה שיקפו את יתרת חובם הכוללת של הנתבעים לתובע, לרבות הסכומים שהיה עליהם לשלם לו על פי ההסכם והמסקנה המתחייבת מהאמור לעיל כי הוכח שהנתבעים שילמו לתובע את כל הכספים שהיה עליהם לשלם לו עפ"י ההסכם, איני נדרשת לשאלה מהו השיעור המדוייק של הכספים שהילווה התובע לנתבעים במשך השנים ואשר הוחזרו לו על ידם. ה. לסיום הנני מורה על דחיית התביעה. 2. בהתחשב במספר הישיבות אשר התקיימו בבית המשפט, לרבות בפני כב' הרשמת, בעובדה שהנתבעים הגישו תצהירי עדות ראשית וסיכומים בכתב, הנני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. הסך האמור ישולם תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין. איחור בתשלום ישא הפרשי הצמדה וריבית צמודה כחוק. חובבית המשפט לענייני משפחה