להלן פסק דין בנושא תביעה לזכויות שימוש בבית שהתקבל בירושה: פסק דין העובדות וטענות הצדדים הגב' רשל (רחל) כ. ז"ל, הלכה לעולמה ביום 3.12.90. ארבעת ילדיה (התובעים והנתבע 1) הם יורשי המנוחה בחלקים שווים עפ"י צו ירושה מיום 3.11.98 (ת"ע 985/98). לטענת התובעים בתצהירם שצורף לכתב התביעה, התגוררו הוריהם והיו "הבעלים הרשומים" של בית מס' 97 במושב, ולאחר מות האב לפני כ - 36 שנה, "כל הזכויות בבית נרשמו ע"י האם המנוחה" (תצהיר סעיפים 1,2), והאם המנוחה "היתה המחזיקה והבעלים" של הבית (כתב התביעה, סעיף 1ב'). עפ"י כתב התביעה, פנה הנתבע לתובעים מספר שנים לאחר מות אמם המנוחה וביקש את אישורם להתגורר זמנית בבית האם, וזאת לאחר שלדבריו נקלע לקשיים כלכליים שהביאו למינוי כונס נכסים על הבית בו התגורר הוא במושב (בית מספר 37), והתובעים נתנו את הסכמתם לכך בתנאי שהמגורים בבית האם המנוחה יהיו לתקופה קצרה ועד שימצא לו דיור חילופי אחר. לטענת התובעים, תפס הנתבע חזקה בבית, ומאז ועד הגשת התביעה ממשיך להחזיק בו על אף שאיום הכינוס על ביתו חלף ללא שיתממשו חששותיו, הבית מספר 37 לא נמכר, והוא ממשיך להתגורר בו יחד עם בני משפחתו. בנוסף טוענים התובעים שהנתבע התחיל לאחרונה לבצע שינויים בבית, כולל הריסת קירות, ללא הסכמתם של התובעים, וכי הוא הודיע לתובעים שאין להם זכויות כלשהם בבית וכי הוא לבדו ישתלט עליו. צו מניעה זמני נגד המשך ביצוע העבודות הנ"ל ניתן ביום 30.11.98 בבש"א 70319/98. טענתם הבסיסית של התובעים היא שכל ארבעת הילדים הנם יורשים של אמם שווה בשווה, ועל כן אין לנתבע כל זכות להשתלט על בית אמם באופן חד-צדדי ולא הסכמתם. על כן מבקשים התובעים את הסעדים הבאים: א. פס"ד הצהרתי שארבעת האחים והאחיות זכאים כולם "להירשם בעלי הזכויות והבעלים" של בית מס' 97 במושב עפ"י צו הירושה האמור; ב. מינויו של ב"כ התובעים ככונס נכסים לצורך רישום הזכויות הנ"ל עפ"י פסה"ד ההצהרתי שינתן; ג. צו מניעה קבוע אשר על פיו ייאסר על הנתבע מלהיכנס ולתפוס חזקה בבית הנ"ל. 7. לכתב התביעה צורף אישור ממושב ..., חתום ע"י מזכיר המושב (נספח ב'), בו נאמר כדלהלן: "הנדון: גב' כ. ר. ז"ל הרינו מאשרים כי הגב' הנ"ל גרה בזמנו בבית המקצועי מס' 97 במושבנו. הנ"ל גרה עד סמוך למועד פטירתה בבית הנ"ל. עלינו לציין שגב' כ. גרה במשך תקופה מסוימת אצל בנה מרדכי כ. במשק 37 ב.... יש לציין שבית זה הינו בית מקצועי וחלים כל החובות והזכויות כפי שמחייב לגבי בתים מקצועיים במושבים." בהמשך עוד נחזור לניתוח המשמעות של הנאמר באישור זה. 8. הנתבע טוען להגנתו שהבית שבנדון כלל אינו חלק מהעיזבון כטענת התובעים. לטענתו, הזכויות הרלוונטיות בבית הן של הנתבעת 2 (להלן: "האגודה"), שמחזיקה בבית כברת רשות מכוח "החוזה המשולש" שבין מנהל מקרקעי ישראל (הנתבע 3; להלן: "המנהל"), הסוכנות היהודית (הנתבעת 4; להלן: "הסוכנות") והאגודה (נספח א' לכתב ההגנה). את זכויותיה לשימוש בנכס העניקה האגודה להורים במשותף ולאחר מכן לאם המנוחה לבדה, ורשיון זה ניתן להם באופן אישי, כך שרשיון הנ"ל פקע עם מות האם, ולא ניתן לירושה. לאחר פטירת האם, חזרו זכויות השימוש לאגודה, כברת רשות של הסוכנות, ועל כן, האגודה היא הגורם היחיד בעלת הסמכות לקבוע את השימוש בבית הנ"ל לאחר פטירת האם. 9. כמו כן, טוען הנתבע שהתקבלה החלטה ע"י ועד האגודה כשנתיים לאחר פטירת האם, אשר העתק ממנו צורף לכתב ההגנה (נספח ג1), שהביאה לתוצאה שהוא היום המחזיק הבלעדי בזכות בשימוש בנכס. א. בהחלטה האמורה, מיום 15.11.92, נאמר כדלהלן: "בית מס' 97 על שם כ. רחל ז"ל: ועד המושב מחליט בזאת כי הבית אשר גרה בו כ. רחל ז"ל בית מס' 97 במושב ... שייך למשפחת כ. במושב, ובסמכותה של משפחת כ. להחליט מי יורש את הבית. הכוונה למשפחת כ. היא לבנים כ. מרדכי וכ. יהודה." ההחלטה הנ"ל אמנם מנוסחת כאילו שמדובר בבעלות ובזכויות העוברות בירושה. ברם, הנתבע אינו טוען אלא שניתנה הזכות לשימוש בבית לבני משפחת הגב' כ. המנוחה, בהתאם להכרעת שני האחים במשפחה, התובע 3 והנתבע. ב. לטענתו של הנתבע, ההחלטה התקבלה כדין בועד האגודה, בהתאם לתקנון האגודה ולהחלטות קודמות הקובעות את מורשי החתימה, מספר החתימות הדרוש וכדומה, כך שניתן להסתמך בהחלטה הזאת על מנת לקבוע שהנתבע הוא בר הרשות היחיד בבית שבנדון. ג. על אף שההחלטה האמורה מעניקה את זכות ההכרעה בין בני המשפחה לשני הבנים ולא לנתבע לבדו, מצרף הנתבע לכתב הגנתו מסמך חתום על ידי התובע 3 (נספח 2) שבו מבקש ממזכירות המושב להעביר את זכויותיו על הבית לידי אחיו כ. מרדכי, הרי הוא הנתבע. כמו כן, מצרף הנתבע לתצהיר עדות ראשית שהגיש כתב ויתור שני, חתום על ידי אחותו התובעת 2, שבו מוותרת אף היא על זכויותיה לטובת הנתבע. ד. על בסיס כל האמור, טוען הנתבע כי ההחלטה שהתקבלה ע"י הוועד הביאה בסופו של דבר להעברת הזכויות בבית לידיו הבלעדיות. 10. הנתבע גם טוען שהשתלשלות העניינים באשר למגורי המשפחה בבית לאחר פטירת האם מורכבת יותר מאשר מציינים התובעים בכתב התביעה. לטענת הנתבע, גרו הוא והאם יחד בבית נשוא התביעה משנת 1962 ועד שנת 1988, אז עברה האם לגור עם הנתבע בביתו, עד לפטירתה בשנת 1990. וכבר בשנת 1988 - ועד לשנת 1996 - התגוררו בבית ילדיו המבוגרים של התובע 3, אחיו של הנתבע, וזאת בהסכמתו של הנתבע. משנת 1996, מחזיקים בבית הנתבע או מי מבין ילדיו הבוגרים, ויש לציין שהוויתורים שלטענת הנתבע נחתמו על ידי התובעים 2 ו - 3, נחתמו ונמסרו לנתבע במקביל לכניסתו לבית ב- 1996. יוצא איפוא שרק כשנתיים לאחר שהנתבע נכנס לבית והחזיק בו הגישו התובעים את התביעה שבפנינו, וזאת לאחר שבמשך שנים רבות היו אלה דווקא בני משפחתו של תובע 3 שהחזיקו בבית ולא הנתבע ובני משפחתו. 11. האגודה מצידה טוענת בכתב הגנתה, כי "רשיון החזקה בבית מוקנה, לאחר פטירתה של גב' כ. המנוחה, לשאריה, אולם היא אינה מעונינת לנקוט עמדה כלשהי למי מבין יורשיה תימסר החזקה בבית". האגודה אף הגישה מאוחר יותר כתב הגנה מתוקן שבו הוסיפה שתתנגד לכל העברת זכויות בבית למי מבין בני משפחת כ., "מבלי שישולמו החובות הרובצים על הנכס ומגיעים כדי 222,571.16 ש"ח נכון לחודש יוני 1999". 12. הסוכנות מפרטת בכתב הגנתה את המצב המשפטי של הבית נשוא הסכסוך, ולאור חשיבות הסיכום הנ"ל, אצטט ממנו בהרחבה: "... 2. מגרש 97 במושב ..., נשוא תובענה זו, הינו מסוג מגרש מקצועי המהווה בשלב זה חלק ממשבצת הקרקע של מושב ... נשוא החוזה המשולש שבין נתבע מס' 3 (להלן:"המנהל") כמשכיר המשבצת לבין הסוכנות כשוכרת המשבצת מאת המנהל ולבין נתבעת מס' 2 (להלן:"האגודה") כבת רשות במשבצת, היא וחבריה , מאת הסוכנות (להלן:"החוזה המשולש")... 3. מגרש 97 שהינו מגרש מקצועי ואינו נחלה (ועל-כן כולל רק את בית המגורים והמגרש שסביבו ואינו כולל שטחים לעיבוד חקלאי), נמסר לחזקת האגודה כבת רשות בו מאת הסוכנות ב - 28.5.70. 4. אשר על כן מ- 28.5.70 האגודה הינה בעלת רשות השימוש והחזקה במגרש מאת הסוכנות כבת רשות ומכוח מעמדה זה, ובהסכמת הסוכנות, העניקה האגודה רשות שימוש וחזקה לצד ג' גב' רשל כ. ז"ל - להחזיק ולהשתמש במגרש כבת רשות בו מאת האגודה. 5. זכויות הגב' רשל כ. ז"ל במגרש כבת רשות בו מאת האגודה מותנות בתנאי השימוש והחזקה שניתן לה מאת האגודה, לרבות לכל הקשור להעברת רשות השימוש והחזקה, ומתנאים אלה נגזרות אף זכויות יורשיה ויחסים שבינם ובין האגודה שכן, ראוי להדגיש, גב' רשל כ. ז"ל היתה בת רשות של בת רשות (שהרי האגודה הינה בת רשות במגרש 97 מאת הסוכנות)... ... 7. סוגיית העברת רשות השימוש והחזקה של גב' רשל כ. בעת פטירתה מותנית בתנאים שנקבעו לענין זה ע"י האגודה אשר העניקה לגב' רשל כ. ז"ל רשות שימוש וחזקה במגרש 97. 8. יחד עם זאת מכיוון שאין האגודה של מושב ... יכולה להעניק יותר זכויות ממה שיש בידה ומכיון שלאגודה יש, לכל היותר, זכות שימוש וחזקה במגרש 97 מאת הסוכנות והעברת זכות זאת הינה מוגבלת כמפורט בחוזה המשולש הרי שבמידה וימצא כי לא חלו הגבלות על העברת זכויות השימוש והחזקה ביחסים שבין האגודה, מעניקת רשות השימוש, וגב' רשל כ. ז"ל, בת הרשות במגרש מאת האגודה, יוכלו יורשיה של הגב' רשל כ. לקבל, לכל היותר, מעמד של בני רשות, בעלי זכויות שימוש וחזקה בלבד במגרש מאת האגודה. 9. ... גב' רשל כ. ז"ל לא היתה הבעלים של מגרש 97 אלא רק בת רשות בו מאת האגודה... 10. אשר על כן מתנגדת הסוכנות לבקשת התובעים ליתן פסק דין הצהרתי הקובע קיום זכויות בעלות במגרש 97 במושב ... ומותירה בידי כב' בית המשפט את שיקול הדעת ביחס לדיספוזיציה בזכויות השימוש והחזקה במגרש 97 עם פטירת גב' רשל כ. ז"ל." 13. המנהל הגיש אף הוא כתב הגנה שבו מודיע לבית המשפט שאינו מתערב בסכסוך שבפנינו, בכפוף לכך ש"עפ"י נוהלי המנהל, בין היתר, מי שהינו בעל זכויות בנחלה, אינו זכאי להרשם כבעל זכויות במגרש נוסף". דיון 14. ביום 3.5.2000 ניתנה החלטה בה נדחתה בקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף. הבקשה התבססה על הטענה שלאור העובדה שזכויות האם בבית לא היו זכויות בעלות אלא זכויות שימוש כמפורט לעיל, הרי שזכויות הנ"ל אינן עוברות בירושה, ולכן אין כל בסיס לתביעה כפי שהוגשה, שהתבססה על צו הירושה, ואשר בה טענו התובעים לזכויות בבעלות הדירה. כאמור, הבקשה לדחייה על הסף נדחתה, והנימוקים לכך חשובים גם לענייננו: א. כפי שנאמר בהחלטה הנ"ל, צודק הנתבע בטענתו שזכויותיה של אמם המנוחה של התובעים בנכס נשוא התביעה מבוססות בראש ובראשונה על "ההסכם המשולש" שבין המנהל, הסוכנות והאגודה. בהסכם משולש זה קבוע במפורש כי הסוכנות היהודית מסרה למושב את הקרקע אשר עליה בנוי המושב, "לשימושה של האגודה בתורת בת רשות בלבד" (סעיף 18א'), וכי כפועל יוצא מכך, נקבע גם בהמשך (סעיף 20ה'), במסגרת תנאי העברת זכויותיו של חבר במקרה של פטירה, "כי אין באמור בסעיף זה לשנות את מהות זכויותיו של חבר האגודה כזכויות בר רשות בלבד שאינן חלק מעזבונו, ואין באמור בסעיף זה כדי לשנות את מעמדו של חבר האגודה על פי חוזה זה כבעל רשות לכל דבר וענין". ב. כשמדובר בנחלה או במשק עזר, נקבעו בהסכם הנ"ל הוראות שונות להעברת זכויות במקרה של פטירה: (1) בראש ובראשונה עוברות הזכויות בנחלה לבן או לבת הזוג של חבר באגודה שנותר בחיים. (2) אם אין בן או בת זוג - עוברות כל זכויותיו של המנוח בנחלה לבן ממשיך שנקבע ע"י ההורים. (3) אם אין בן ממשיך, עוברות כל הזכויות בנחלה "בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965" (סעיף 20ה'(1)). (4) במקרה שהנפטר החזיק בזכויות שימוש ב"משק עזר" - עוברות זכויות אלו "ליורשיו" (סעיף 20ה'(3)). (5) סעיף 20 ה' הנ"ל אף כולל הוראות נוספות בנסיבות שונות שאינן מהענין שבפנינו. ג. מהוראות אלו שבחוזה המשולש עולה שבהתאם לסיווג זכויותיו של הנפטר כנחלה או כמשק עזר, ישנן נסיבות שתחייבנה החלת הוראות חוק הירושה. הוראות אלו חלות לא בגין חלותו של חוק הירושה על הנכס כחלק מעיזבונו של המנוח אלא בגין הוראות החוזה המשולש עצמו, המאמץ את הוראות חוק הירושה והופכן לחלק מהחוזה. ד. ברם, עיון בסעיף 20ה' הנ"ל מעלה כי הוא אינו מתייחס כלל לזכויות שבידי מחזיק אלא אם כן יש לסווגם כנחלה או כמשק עזר, בעוד שבמקרה דנן מדובר, לטענת הנתבע (וטענה זו נתמכת בכתבי הטענות של המנהל והסוכנות, בעדותו של מזכיר המושב, מר בנימין דוד (פרוטוקול 17.5.00 עמ' 18 שורה 12), ואף באישור האגודה שצירפו התובעים לכתב התביעה (ראה סעיף 7 לעיל)), בבית מקצועי, אשר אינו נחלה ואשר אינו משק עזר. טועה על כן ב"כ התובעים באומרו בסיכומיו: "אם נעיין בהסכם המשולש נמצא שס' 20(ה) מסדיר את העברת הזכויות במקרה של פטירת חבר באגודה, או מתיישב בישוב שיש לו נחלה או משק עזר (קרי, בית מקצועי)." ההבחנה הנ"ל בין נחלה ומשק עזר, מצד אחד, ובית מקצועי, מצד שני, מסוכמת היטב על ידי כב' השופט י. עדיאל בת"א 945/95 (ירושלים) דעוס עובדיה ואח' נ' אחיעזר מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות בע"מ, דינים - מחוזי, לב(3) 346: "14. מהראיות שבאו בפני עולה כי בעלי הזכויות במקרקעין שבתחום המשבצת של המושב נחלקים למספר סוגים: בעלי זכויות בנחלות, בעלי משקי עזר, בעלי זכויות בבתים מקצועיים ובעלי מגרשי מגורים... 17. על פי חוזה השכירות, הוא החוזה המשולש שבין המושב, המינהל והסוכנות היהודית, מוגדר משק עזר כ"קרקע שנמסרה למטרת סידור משק עזר חלקי, הכולל יחידת מגורים אחת, בתנאי שהקרקע אינה מהווה נחלה" (סעיף 6 להסכם). משמע, המטרה שלשמה נמסר משק העזר למתיישב היא מטורה חקלאית. עם זאת, השטח החקלאי המוקצה למשק עזר הנו מוגבל ואינו עולה בד"כ על שני דונם. מבחינה זו נבדל משק עזר מנחלה ששטחה עומד על כ - 30 דונם… בית מקצועי, לעומת זאת, לא נמסר מלכתחילה לצורך עיבוד חקלאי. על פי תצהירו של מר דרור קרישפין עולה כי "מלכתחילה כל התיישבות החקלאית המושבית היתה מיועדת למתיישבים החקלאיים בלבד. יחד עם זאת, לצורך מתן שירותים למושב, התאפשר לכל מושב להקים בתי מגורים, שיהיו שייכים לאגודה החקלאית, בסדר גודל של 10% מהנחלות המתוכננות בכל מושב, לצורך מתן דיור בשכירות בלתי מוגנת לנותני שירותים למושב, המכונים בעלי מקצוע". מאפיין נוסף של הבתים המקצועיים הוא שהזכויות בקרקע עליהם מצויים אותם בתים מקצועיים שייכים לאגודה ומעמדם של היושבים בבתים אלה הוא כמעמד של ברי רשות מטעם האגודה בלבד." ה. אופיו של הבית נשוא התביעה כבית מקצועי באה לידי ביטוי גם בעדותו של מזכיר המושב, מר דוד בנימין, וגם בעדותו של התובע 3. מר דוד בנימין: "במושבים נתנו אחוז מסוים של הבתים כבתים מקצועיים, כאשר הבתים האלה היו צריכים לשמש אנשים מקצועיים, שלא מנהלים משקים. והתברר שברוב המושבים מה לעשות, באו אנשים מבוגרים, שלא היו להם משקים, שבאו עם ההורים, ושמו את הבתים [צריך להיות: האנשים] האלה בבתים המקצועיים, למרות שלא היו בעלי מקצוע וזאת עשו כטובה להורים. הם הגיעו למושב, ואיפה נשים את האנשים המבוגרים? ואכלסו אותם בבתים המקצועיים. זה לא טובה, אנו מחויבים, עם ישראל מחויב למבוגרים האלה. אין לה זכויות, הם גרו בבתים מקצועיים, כי זו הייתה ההחלטה לקלוט אותם כך." (פרוטוקול 17.5.00 עמוד 19, שורות 1-7). התובע 3: ש. איך זה [הבית] היה שלו [של האב]? ת. אני קבלתי אותו מהסוכנות להורים שלי, ההורים שלי היו צריכים לגור איתי אבל הנשים לא הסתדרו ביניהם והלכתי לסוכנות וביקשתי שיתנו להורים שלי בית נפרד ונתנו לי... ש. איך נתנו לך את הבית? ת. נתנו לי את המפתח והיו מדריכים של המטע שגרו בדירה הזו וכאשר הלכתי לסוכנות אמרו לי כאשר ייצאו המדריכים מהדירה הזו אתה תיכנס לדירה וכך היה." (פרוטוקול 28.9.00 עמוד 3 שורות 19-22; עמוד 4 שורות 2 - 4). ו. ואמנם, מניסוחו של החוזה המשולש עולה כי קיימת אפשרות שבמשבצת המועברת לידי האגודה יכולות להיות גם נחלות, גם משקי עזר וגם "יחידות מגורים לבעלי מקצוע" (ראה סעיף 6א'). ברם, בחוזה המשולש אין הוראות כלשהן באשר להיקף זכויותיו של המחזיק בבית מקצועי. אין אלא להסיק מכך, כפי שכבר נאמר בפסיקה (ראה למשל, פס"ד דעוס עובדיה הנ"ל) כי האגודה היא זו אשר מחזיקה בזכויות השימוש בבתים המקצועיים, והיא זו אשר מעניקה את זכות השימוש למי מבין חברי המושב ועל פי התנאים שהיא תקבע. על כן האמור על ידי הסוכנות היהודית בכתב הגנתה, כי "סוגיית העברת רשות השימוש והחזקה של גב' רשל כ. בעת פטירתה מותנית בתנאים שנקבעו לענין זה ע"י האגודה אשר העניקה לגב' רשל כ. ז"ל רשות שימוש וחזקה במגרש 97", משקפת במדויק את מערכת הזכויות שבין האגודה, האם המנוחה, ובני משפחתה. זכות השימוש ניתנה ע"י האגודה לאם ועל כן שאלת העבירות של זכויותיה לשאריה מותנית בכל תנאי שהכתיבה האגודה לאם המנוחה או לבני משפחתה אחריה. ז. יוצא איפוא, שאין לקבוע באופן חד משמעי כי אופיין של זכויות השימוש בבית מקצועי אינו מאפשר כלל עבירות הזכויות בירושה מהאם המנוחה לילדיה. השאלה תלויה בשאלה עובדתית, היינו, האם העמידה האגודה תנאים כלשהם באשר להמשך זכויות השימוש, ואם כן, האם הסכימה האגודה שזכויות הנ"ל תעברנה ליורשיה של האם לאחר פטירתה. מסיבה זו, הבקשה לדחייה על הסף נדחתה, על מנת לתת לתובעים את ההזדמנות להוכיח את טענתם שבמקרה הספציפי שבפנינו, עברו זכויות בירושה מהאם לילדיה. ח. אמנם, כבר בשלב ההוא היה ברור שההורים החזיקו לכל היותר בזכויות שימוש והחזקה, ולא בבעלות כנטען על ידי התובעים, ועל כן גם אין כל בסיס לתבוע כעת העברת בעלות לידי התובעים; גם מסיבה זו ביקש הנתבע שהתביעה תידחה על הסף. הנתבע אף מסתמך כעת על אותה טענה לצורך ההכרעה הסופית בתביעה. לא ראיתי לנכון להסתמך על טענה זו בעת מתן ההחלטה בבקשה לדחייה על הסף, ואיני רואה לנכון לעשות כך גם עתה. בתביעה מבקשים התובעים פסק דין הצהרתי אשר על פיו יירשמו ארבעת האחים והאחיות "כבעלי הזכויות והבעלים", וגם אם אין כל אפשרות להיענות לסיפא של הבקשה, הרי שהדרך לרישא עדיין פתוחה בפנינו. 15. דא עקא, בהוכחות שהוגשו בתביעה הראשית, לא הוכח בכל צורה שהיא שהאגודה העמידה תנאים כלשהם לאם באשר להעברת זכויותיה בעת פטירתה. מעולם לא נחתם חוזה או הסכם כלשהו בין האגודה לבין האם, ומגוריה בבית, בהתחלה יחד עם בעלה המנוח ולאחר מכן לבדה אחרי פטירתו, התבססו על הסכמה בעל פה בין המושב לבינה ללא שהסדירו הצדדים בצורה פורמלית את זכויותיה הנ"ל והיקפן. כתוצאה מכך, לאחר פטירתה של האם בשנת 1990, עברו זכויות השימוש ליורשיה. כדברי הסוכנות בכתב הגנתה (ראה לעיל סעיף 12), "...הרי שבמידה וימצא כי לא חלו הגבלות על העברת זכויות השימוש והחזקה ביחסים שבין האגודה, מעניקת רשות השימוש, וגב' רשל כ. ז"ל, בת הרשות במגרש מאת האגודה, יוכלו יורשיה של הגב' רשל כ. לקבל, לכל היותר, מעמד של בני רשות, בעלי זכויות שימוש וחזקה בלבד במגרש מאת האגודה." העובדה היא שהאגודה מסכימה היום לתוצאה זו והיא מאשרת כי מבחינתה יכולים שאריה של המנוחה להמשיך בהחזקת הבית כברי רשות. 16. גם הנתבע אינו חולק על כך שהאגודה היא זו שמחזיקה בשליטה בבית וכי על פיה ישק כל דבר באשר לזכויות השימוש בו. ברם, למרות הסכמת האגודה, טוען הנתבע שהתוצאה הנ"ל כפופה לכמה מגבלות המתחייבות מן העובדות שבפנינו, ואשר מכריעות את הכף לטובתו. 17. ראשית, מגבלה אחת, הנוגעת לתובעת 1, נובעת מתנאי החוזה המשולש. סעיף 8ב' לחוזה קובע כדלהלן: "אין האגודה רשאית להעביר את זכותה שבחוזה זה לאחר בכל דרך שהיא או להשכיר, או לשעבד, או למסור חלק כל שהוא מהמשבצת - פרט לאנשים שהינם חברי האגודה בתאריך חתימת חוזה זה ושאושרו על ידי המשכיר והמישבת - בלא לקבל רשות מראש ובכתב מהמשכיר והמישבת." העובדה היא שהתובעת 1 אינה חברה באגודה ואינה גרה במושב ... (מקום מגוריה בירושלים). אוסיף ואציין שגם לא הוכח ואף לא נטען על ידי התובעת 1, שמעמדה היה שונה בזמן רלוונטי כל שהוא בעבר. על כן צודק הנתבע כי מתבקשת המסקנה שלא עברו לתובעת 1 זכויות כלשהן בדירה, לא בפטירת האם ולא מאחר מכן, כיון שהאגודה - המחזיקה בזכויות ע"פ החוזה המשולש - לא הייתה מוסמכת להעביר אליה זכויות כלשהן, כאמור. 18. שנית, באשר לתובעים 2 ו - 3, מבקש הנתבע להבנות מהחלטה שהתקבלה בועד האגודה (ראה סעיף 9 לעיל), ואשר לטענתו מחייבת את המסקנה שזכויות השימוש בבית נמצאות כעת בידיו הבלעדיות. החלטה זו אמנם אינה מעניקה לנתבע לבד את זכויות השימוש: כפי שראינו, ההחלטה שהתקבלה מכירה בזכותה של המשפחה כולה להמשיך ולגור בבית, אלא שהיא נותנת לשני בני (ולא בנות) המשפחה (הנתבע והתובע 3) להחליט על החלוקה הפנימית בתוך המשפחה. 19. בדיונים שהתקיימו שמענו טענות באשר לתקינותה של קבלת ההחלטה, ואף העיד מר יפרח דניאל, מי ששימש כיו"ר הועד בעת קבלת ההחלטה האמורה, שההחלטה התקבלה שלא כדין. בין היתר נטען שההחלטה אינה חתומה במספר החתימות המינימלי הדרוש, שההחלטה לא הובאה בפני האסיפה הכללית, שהנתבע עצמו שהיה בעל עניין מובהק בתוצאות ההחלטה השתתף כחבר ועד בקבלת ההחלטה הנ"ל, דבר שמהווה ניגוד אינטרסים בולט, ומר יפרח אף טען שבפרוטוקול לא נרשמה ההחלטה כפי שהתקבלה, וכי למיטב זכרונו התקבלה החלטה להעביר את זכות השימוש לכל בני המשפחה ולא להשאיר את הכרעת השאלה הנ"ל בידי שני האחים. הלכה למעשה, החלטה זו של הועד מעולם לא הובאה לידיעת גורמים כלשהם, והאגודה עצמה מעולם לא הכירה בה ומעולם לא פעלה על פיה. ככל שטענות אלו כבדות משקל, אינני רואה טעם רב להיכנס לשאלת תקינות החלטה זו, כיון שגם אם נכיר בהחלטה ההיא וגם אם לאו, הרי גם אז וגם עתה עומדת האגודה בעמדתה המסורתית שהיא מוכנה מרצונה להכיר בזכויות השימוש של בני המשפחה כפי שהם יחליטו בינם לבין עצמם. 20. זה מעביר אותנו לטענה אשר לדעתי היא המרכזית והמכרעת בענייננו. הנתבע מעלה את הטענה הנוספת, שבעצם החליטו כבר בני המשפחה איך לחלק את השימוש. הנתבע הציג בפני בית המשפט שני מסמכים חתומים על ידי התובעת 2 והתובע 3, שבהם ממורים הנ"ל על העברת זכויותיהם בבית מספר 97 לידי הנתבע. א. התובעת 2 אינה מכחישה שחתמה על ההעברה לטובת הנתבע. בחקירתה הנגדית נשאלה במפורש אודות המסמך ואישרה שחתמה עליו ואף זכרה לספר שבנה ניסח אותו עבורה. לאחר שהודתה שוויתרה לנתבע וחתמה במפורש שזכויותיה יועברו אליו, ולאחר שלא העלתה כל טענה, לא בעדותה ולא בסיכומי התובעים, למה שהעברת הזכויות לא תוכר גם עתה, אין לי אלא להסיק כי זכויותיה לשימוש בבית 97 הועברו על ידיה לנתבע. ב. באשר לתובע 3, שנשאל אף הוא אודות העברת הזכויות לנתבע, העיד הנ"ל בחקירתו הנגדית שלא חתם על מסמך כזה וכי המסמך שהוצג בפניו מזויף. אמנם לא היו בידי הנתבע הוכחות כלשהן לסתור את טענת הזיוף, והרי על הנתבע - כמי שמסתמך על המסמך להוכחת עמדתו - מוטל הנטל להגן על המסמך בפני טענת הזיוף. בכל זאת, במקרה שבפניי אקבל את המסמך כראיה לכך שהתובע 3 העביר את זכויותיו לנתבע, למרות טענת הזיוף. עדותו של התובע 3 בקשר לפרטי חתימתו על מסמכים, כלל לא הייתה משכנעת. בכל הקשור לחתימתו על תצהיר עדות ראשית שהוגש, למשל, כלל לא היו מסודרות בפיו נסיבות החתימה, והעד לא היה מסוגל לספר באופן משכנע מתי חתם על תצהירו, בפני מי חתם על תצהירו, והאם בכלל הבין על מה הוא חותם בעת חתימתו על תצהירו. היה ברור משמיעת עדותו כי זכרונו אודות מסמך העברת הזכויות, כמו עדותו אודות החתימה על התצהיר, היה מאוד סלקטיבי, וכי העד מנסה כל הזמן להתאים את תשובותיו למגמת הוכחת התביעה. ג. לאור הנ"ל, נחה דעתי שאחר שהתגבשה עמדתו להגיש תביעה נגד אחיו, נשכחה ממנו העובדה כי שנתיים לפני הגשת התביעה, בעת שבניו עזבו את הבית והנתבע ובניו נכנסו אליו במקומם, ויתר על זכויותיו לטובת הנתבע, בדיוק כפי שעשתה אחותו. העובדה היא שהאחות (התובעת 2) חתמה אף היא על מסמך כמעט זהה, בו העבירה את זכויותיה לנתבע, והנושא אותו תאריך אשר מופיע על המסמך עליו נטען שחתם התובע 3. לדעתי עולה בבירור כי השניים חתמו יחד על ההעברות הנ"ל לטובת הנתבע באותו מועד, מתוך הסכמה כללית שכנראה גובשה בין השלושה (וככל הנראה כבר אז הבינו כל בני המשפחה שאין צורך בחתימת וויתור מצד התובעת 1, שלא הייתה חברה באגודה, כאמור לעיל). מדובר בשלב שבו התפנו ילדיו של התובע 3 מבית מספר 97, והנתבע ומשפחתו נכנסו במקומם, וזאת לאחר שביקש הנתבע מיתר המשפחה שיוכל הוא להיכנס לבית עקב כך שבעיותיו הכלכליות גרמו לכינוס נכסים שאיים על המשך החזקתו בביתו (מספר 37) במושב. 21. אציין במאמר מוסגר שהנתבע אף טען על בסיס עדותו של התובע 3 שספק אם בכלל נחתם התצהיר עדות ראשית כדין, ושבכך לבד די לדחות את התביעה; ברם, לאור מסקנותיי בפסק דין זה, אין צורך בקביעה מעין זו. 22. המסקנה המתבקשת היא שבשאלת חלוקת זכויות השימוש בין ארבעת האחים והאחיות, הנתבע הוא היחיד שניתן להעניק לו זכויות כאמור. שניים מתוך הארבע ויתרו על זכויותיהם לטובת הנתבע, והרביעית - התובעת 1 , כלל אינה זכאית לקבל זכויות כלשהן במושב עקב זאת שהיא אינה חברה באגודה. 23. תם ולא נשלם. על מנת שניתן יהיה לפסוק לטובת הנתבע ולהורות לאגודה להכיר בזכויותיו הבלעדיות בשימוש בבית הנ"ל, יש להתמודד עם שתי מגבלות נוספות שעולות מתגובותיהם של האגודה ושל מינהל מקרקעי ישראל: א. בכתב ההגנה המתוקן של האגודה, הודיעה האגודה שלא תסכים להענקת זכויות כלשהן למי מבני משפחת המנוחה רשל כ. ז"ל אלא אם כן יוסדר החוב המגיע לאגודה מאת המנוחה בסכום של למעלה מ - 220,000 ש"ח. עובדת החוב כלל לא זכתה להתייחסות של מי מבין בני המשפחה בדיון שבפניי, ולכן גם לא הוכח שחוב זה סולק. על כן, על מנת שהנתבע יוכל לממש כל פסק דין שינתן לטובתו, יהיה עליו להסדיר את הנושא הנ"ל עם האגודה. ב. בכתב ההגנה של המנהל הודיע הנ"ל כי עפ"י נוהלי המנהל אין כל אפשרות להעניק זכויות כלשהן במושב למאן דהוא אם אותו אדם מחזיק בנחלה או משק אחר במושב. העובדה היא שהנתבע מחזיק במשק על שמו במושב ..., מס' 37, ועל כן לפי נוהל זה אסור לה לאגודה להעביר לנתבע זכויות כלשהן בבית המקצועי מס' 97. אמנם ניתן היה להבין מדברי הנתבע, שכוונתו להביא לכך שזכויות השימוש יועברו לילדיו הבגירים (שאינם בעלי משקים במושב) ולא לידיו אישית. גם אם ניתן להסיק שבכך יתגבר הנתבע על המגבלה האמורה כפי שקובעים נוהלי המנהל, דבר שכלל אינו ברור כשלעצמו, הרי שבהודאת האגודה נאמר רק שהיא מוכנה להעביר זכויות שימוש "לשאריה" של המנוחה, וספק אם ניתן לפרש את המילה כך שתכלול גם את נכדיה שלה בעת שהוריהם בחיים ואין הם כלולים בין יורשיה של המנוחה. על כן לא ברור האם בהודעת האגודה האמורה יש לראות הסכמה מצידה להעביר זכויות שימוש לילדיו של הנתבע. סוף דבר 24. לאור כל האמור, התביעה לפסק דין הצהרתי נדחית, ואני קובע בזה שהיחיד מבין בני המשפחה שיכול לתבוע זכויות שימוש מן האגודה הוא הנתבע. עם זאת, איני קובע בפסק דין זה שעל האגודה להעביר כבר עתה את זכויות השימוש לנתבע, וזאת לאור התנאי שהציבה שיש לסלק את חוב האם לאגודה כתנאי להעברת זכויות שימוש, וגם לאור הנוהל של מנהל מקרקעי ישראל אשר על פיו אין להעביר זכויות שימוש למי שמחזיק במשק אחר באותו מושב. זכות השימוש בבית 97 תועבר לנתבע רק אם וכאשר יקבל את הסכמתם של האגודה ושל המנהל שבהן יתייחסו למגבלות המתוארות בסעיף זה. 25. אני מטיל על התובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין, וסכום זה ישא בהפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. שימוש בדירה